050- הדף היומי בזהר הסולם – ויקהל קנא-קנג שיעור השקפה

וַיַּקְהֵל  קנא- קנג

וַיִּיטַב לִבּוֹ

אדם שמברך על מזונו – מיטיב את ליבו

פעולת ההודיה מוסיפה כוח ומרחיבה את צד ההשפעה שבלב, חיזוק מדרגת הבינה שבנפש, הנקודה הקשורה לכלל, ליחד. הכלל הוא זה שמקבל את האור, והקשר עם הכלל הוא אמוני, לכן האמונה מביאה לשמחה.

כשאדם מברך הוא נותן מהכוח שלו לאני האמיתי שבנפשו, שזו השכינה הקדושה שבתוכו, המקום המשותף שלו עם כלל נשמות ישראל, כעין אווירה משותפת שיש לקבוצה בעלת מטרה משותפת. נקודה משותפת זו, היחד, היא דלה שאין לה אלא מה שנותן לה העליון, ורק לכלל הזה ניתן האור/השפע האמיתי. זהו שכתוב במגילת רות: ותלכנה שתיהם, האני האמיתי עם כוח ההשפעה.

כשהלב פועל במידת השפעה, הוא יכול לקבל את אור האהבה. ניסיון לקבל את אור התענוג לסיפוק האישי, במקום ליחד, שזו חוכמה בלי חסדים שאינה יכולה להתקבל, יחווה "שמחה" זמנית שאחריה יבואו דיכאון וריקנות.

לכאורה נראה שכאשר אדם אוכל לשובע אז הוא הכן נהנה, וכאן מלמד שבועז ברך, והמלכות נהנתה, היא השכינה הקדושה היא הכלל. תענוג אמיתי מגיע לאדם רק דרך הכלל. יש ברוחניות מעין שיתוף כזה שהכלל מקבל את התענוג האמיתי, והפרט מקבל את מה שהוא צריך. מי שהוא עז פנים, בגאוותו אינו יודע להודות, וכמה שנותנים לו מרגיש שמגיע לו יותר. לכן הגאוותן אינו מוכן להסתכל על הציץ, על האמת שתראה לו את דרך הישר, ומיד הוא קופץ על כל ביקורת ותוכחת ובכך מונע עצמו מבניית לב טוב. רק ענווה מביאה אדם להודות באמת על מה שמקבל.

ההודיה והברכה צריכים להיות מתוך שמחה ורצון אמיתי לקשר עם נותן המתנה. כמובן שיש לומר דברי תורה על השולחן.