עמוד 68

שיר השירים פב- פד שיעור 28

ג שמות אלקים

חדר ראשון הוא בחינת י"ה שזו אמונה וחסדים מכוסים. חדר שני בחינת שם אל שזו מדרגת החסד שכלול מחכמה וחסדים בסוד האות א. חדר שלישי שם אלוקים מידת הגבורה שהוא כמו זהב שלפעמים מאיר ולפעמים הוא פסולת הזהב. כאשר הגבורה באה עם חסדים ובאה להשפיע למלכות אז היא זהב. וכאשר אינה כלולה עם החסד, עם השם אל אז היא חושך. חדר שלישי מאפשר שזעיר אנפין ישפיע חכמה למלכות, כלומר היסוד מתעורר ע"י קו שמאל למרות שהוא בחינת חסדים כשליח של הבינה.

החדר הרביעי הוא שמירה של קנאה מפני הזכר שלא יסתכל באישה אחרת. היכולת של הנקבה לראות שהזכר משגיח בה זו תזונה גדולה של גן עדן וביטחון של הברית

 

אלקים, ג' שמות הם. א) אלקים חיים, שהוא בינה, שהוא אלקים חיים ומלך עולם. ב) אלקים דפחד יצחק, שהוא גבורה דז"א. ג) אלקים אחרון, שה"ס המלכות, ושם במלכות, מתפשטים אלקים דפחד יצחק, שהוא גבורה דז"א.

 

חדר הד' שהג"ע ניזון ממנו

דרך הצניעות של כל העולם היא כמו סידור אותיות השם של רבון הכל, כמו שהן מסתדרות י"ה ו"ה. דרך הזכר הוא, לשים תמיד הנוקבא שלו לפניו, כדי להשגיח בה, ולהסיר ממנה חשד וקנאה, ולא יתן עיניו באשה אחרת של הס"א. הבן שה"ס ו', הולך לפני אמו שהיא ה' ראשונה, כדי לכסות עליה מעין זרים, בשביל כבודו וכבוד אביו, כמו שעשה יוסף עם רחל, וסימנך, בן פורת יוסף, וכתוב, ואחר נגש יוסף ורחל, שיוסף הלך לפני אמו. לכסותה מעינו של עשו הרשע. כאשר האדם הנוהג על פי חוקי העולמות העליונים הוא מקבל את ההארה כסדר העולמות העליונים, אין דרך אחרת לקבל את האורות, דרך הטומאה תגרום לשבירה והסתלקות האור.


שיר השירים פב- פד שיעור 28

ג שמות אלקים

חדר ראשון הוא בחינת י"ה שזו אמונה וחסדים מכוסים. חדר שני בחינת שם אל שזו מדרגת החסד שכלול מחכמה וחסדים בסוד האות א. חדר שלישי שם אלוקים מידת הגבורה שהוא כמו זהב שלפעמים מאיר ולפעמים הוא פסולת הזהב. כאשר הגבורה באה עם חסדים ובאה להשפיע למלכות אז היא זהב. וכאשר אינה כלולה עם החסד, עם השם אל אז היא חושך.

חדר שלישי מאפשר שזעיר אנפין ישפיע חכמה למלכות, כלומר היסוד מתעורר ע"י קו שמאל למרות שהוא בחינת חסדים כשליח של הבינה. 

החדר הרביעי הוא שמירה של קנאה מפני הזכר שלא יסתכל באישה אחרת. היכולת של הנקבה לראות שהזכר משגיח בה זו תזונה גדולה של גן עדן וביטחון של הברית

רעד) אלקים תלת שמהן וכו': אלקים, ג' שמות הם. א) אלקים חיים, שהוא בינה, שהוא אלקים חיים ומלך עולם. ב) אלקים דפחד יצחק, שהוא גבורה דז"א. ג) אלקים אחרון, שה"ס המלכות, ושם במלכות, מתפשטים אלקים דפחד יצחק, שהוא גבורה דז"א. בינה גבורה ומלכות. בקו שמאל היינו אומרים בינה גבורה הוד שהוא מלכות דז"א והפכה להיות חסד פרטי שלו ולא מלכות כללית, ונבנתה כהוד של ז"א

רעה) אשגחותא דיליה חציו וגו': ההשגחה שלו, של השם אלקים. חציה אל הים הקדמוני, הקדמוני הוא בדיוק, שהוא בינה. וחציה אל הים האחרון, אף הים האחרון, הוא בדיוק, שהוא מלכות, שהיא הספירה האחרונה, שהיא נקראת בשם הזה.

רעו) ובגין דנפיק מלעילא וכו': ומשום שהשם אלקים, שהוא גבורה דז"א, יוצא מלמעלה, משם אלקים שבבינה, יש לו רשות לכלול הימין עם השמאל. וכשנכלל הימין עם השמאל, אז ז"א הוא, בשמחה, ואוחז בים התחתון, שהוא המלכות, תחת הראש, כלומר, שמשפיע אל ג"ר שלה, שנק' ראש. שכתוב, שמאלו תחת לראשי. אז נקרא ז"א אלקים, כי הוא הולך אל הים האחרון. וזה הוא החדר השלישי הנמשך מאותו המלך העליון שהוא בינה. (כנ"ל אות רס"ז). הארה של בחינת הגבורה לשם אלקים
פירוש. ז"א נמצא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, דהיינו תחת שליטת הימין. כי אין השמאל יכול להתגלות בו מחמת שליטת הימין. חוץ משעה שמזדווג עם המלכות, שאז מתעורר להמשיך החכמה שבשמאל לצורך המלכות. וז"ש, כדין אתקרי אלקים, שה"ס הארת החכמה שבשמאל דהא אזיל אל הים האחרון, משום שהולך להשפיע אל הים האחרון שהוא המלכות. ולולא זה, אין השם אלקים מתעורר בו. היכולת של ז"א להיות חוכמה בגבורה שבו זה עניין של ג"ר דחכמה כשיש קשר עם המלכות. שמעל החזה הוא בחסדים מכוסים.

חדר הד' שהג"ע ניזון ממנו

רעז) חדרא רביעא וכו': החדר הרביעי מחדרים שג"ע ניזון מהם (כנ"ל באות רל"ג) הוא צורת יעקב סבא, שהוא ז"א, בסוד יה"ו, המקבל ירושת אבא ואמא, שהם י"ה, והוא, ז"א שה"ס ו', התגדל ביניהם בין י"ה, והולך לפניהם. דהיינו יה"ו. שהו' הולכת לפני י"ה. ו הולכת לפני י"ה

רעח) אורח דצניעו דכל וכו': דרך הצניעות של כל העולם כך נראה, כמו סידור אותיות השם של רבון הכל, כמו שהן מסתדרות י"ה ו"ה. דרך הזכר הוא, לשים תמיד הנוקבא שלו לפניו, כדי להשגיח בה, ולהסיר ממנה חשד וקנאה, ולא יתן עיניו באשה אחרת של הס"א. כך אותיות השם, י' ה"ס דכר, שהוא אבא. ה' ה"ס נוקבא, שהיא אמא, הרי שבשם י"ה, נמצאת הנוקבא לפני הדכר, כדי שיסתכל בה תמיד. הבן שה"ס ו', הולך לפני אמו שהיא ה' ראשונה, כדי לכסות עליה מעין זרים, בשביל כבודו וכבוד אביו כמו שעשה יוסף עם רחל  וסימנך, בן פורת יוסף, וכתוב, ואחר נגש יוסף ורחל, שיוסף הלך לפני אמו. לכסותה מעינו של עשו הרשע. ונתבאר למה ה' לפני י' וו' לפני ה'. שהן אותיות יה"ו שבשם.

רעט) יעקב נטיל נוקביה וכו': יעקב, שה"ס ו' דהיינו ז"א, לקח נוקביה, שהיא ה' שהיא מלכות, ושם אותה לפניו, כדי להשגיח בה תמיד, ולא באחרת. ז"ש, תמיד עיני ה' אלקיך בה, כדי שלא תסור מן העין אפילו רגע אחד. וזהו סדר אותיות הקדושות, שסדר זה יהיה למעלה ולמטה. ונתבאר סדר ד' אותיות י"ה ו"ה. אדם הנוהג על פי חוקי העולמות העליונים, מקבל את ההארה כסדר העולמות העליונים, אין דרך אחרת לקבל את האורות

רפ) אתוון אלין אתרשימו וכו': אותיות אלו נרשמו ברושם שלהם, לאחר שיצאו לחוץ מכחו ותקפו של השופר, שהוא בינה, אז כשיצאו מכחו ותקפו של השופר, מתוך הדחק מחמת שנעשה קול כלול מאש ורוח ומים, נגלמו האותיות, דהיינו שנעשה בהן ממשות, ונרשמו בפרצופין שלהם, כל אחת ואחת כראוי לה, ונתישרו במקומם. לפני כן היו גנוזות בשופר, ויצאו מהכח אל הפועל

זוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 28 |מתקדמים| פב-פד |הדף היומי
1. סכם את הרעיון של חדר הג' מד' החדרים שעליהם כתוב הביאני המלך חדריו
2. אלו ג' בחינות אלוקים יש ומה מיוחד ובאיזה תנאי הבחינה השניה של מלך שהיא גבורה
נקראת כך.
3. מי הוא החדר הרביעי
4. היכן ראינו שהנקבה באה לפני הזכר ומה הסיבה לכך.

שיר השירים עט- פא שיעור 27

חדר הב' שג"ע ניזון ממנו

אומרת המלכות הביאני המלך חדריו. חדרי גן עדן הם החדרים שגן עדן ניזון מהם, והמלכות נקראת על פי מה שהיא מקבלת מהם.

גן הוא המלכות, הלב שכאשר מקבלת את אור החכמה היא נקראת גן עדן, שהאור מגיע מעדן שהוא בחינת החכמה. לגן עדן שהוא נקודה פנימית בנפש האדם ניתן להגיע כאשר הוא מתקן דרכיו ובא בלי סיגים קליפות כדי לקבל ההטבה השלמה. המלכות היא כלי שמבטאת את גן עדן כשהיא מחוברת.

החדר השני נקרא אל, בו החכמה מאירה רק לפי שעה, ומיד שולט צד החסד. בצורת האות א יוד עליונה בחינת חסד, יוד תחתונה בחינת אש, והמחבר קו האלכסון בחינת הרוח.

כל העולם מושתת על חיבור של צד זכר וצד נקבה. סוד השכינה העליונה שהיא בינה, אינה שורה, אלא במקום שזכר ונוקבא מתחברים יחד. היות והוא מחבר זכר ונקבה יחד, אז יכול האור להאיר. הם לא מחוברים יחד באופן טבעי, אלא עושים עבודה כדי לעמוד בכללים של החיבור.

 

בראשית ברא אלקים את. הרי כאן ארבע אלפין, שכל א' מתחברת יחד זכר ונוקבא בארבע מלות. בכל מלה ומלה יש א' שהיא זכר, שה"ס ג' קוין דז"א. כנ"ל, ובכל מלה ומלה יש אות אחת, שהיא נוקבא. בבראשית, יש אות ת' שהיא נוקבא. בברא, האות ב' היא נוקבא, באלקים, האות ה' היא נוקבא. את, האות ת' היא נוקבא. מראה כאן שבדרך שברא את העולם בדרך שאור הבינה שנק אלקים האיר בעולם, יש חיבור של זכר ונקבה בכל ארבעת המילים. ארבעת הזוגות קבורים בחברון, מקום החיבור של זכר ונקבה

 

ל"ב נתיבות החכמה

 

ל"ב שבילי החכמה הם, היוצאים מהתורה, שהם עשר ספירות, וכ"ב אותיות שבתורה. ישנו נתיב בו יש ללכת כדי להתחבר לתורה. ל"ב נתיבות אומר שיש להבין את כ"ב האותיות דרך החיבור עם עשרה מאמרות. תורת חסד היא הקשורה לבינה, לבחינת העולם הבא שבלעדיה לא ניתן להגיע ליחד, אלא רק בנקודה פנימית שמעבר לתפיסת העולם הזה.  

 

החדר הג' שהג"ע ניזון ממנו

 

החדר השלישי, שגן עדן ניזון ממנו הוא השם אלקים. זה הוא זהר אדום נוצץ כזהב. זהר, שלפעמים הוא מאיר והוא טוב ולפעמים נחשך בחשכה, ואין לו התנוצצות כמו זהב.
אור הגבורה אינו אהוב על אנשים, הגבורה אפשר שיביא להערצה והערכה, אך אינו מביא אהבה, חסד, חיבור. אך גם חסד בלי גבורה לא מאשר קבלת אהבה. הנוקבא נבנית מצד הגבורה של הזכר.

גבורה מצד עצמה, עוצמה לא מביאה לחיבור ללא החסדים. גבורה זו היא הרצון המתגלה לאדם שבא בחיכוך פנימי, איתו מופיעים גם סיגים שאז זו בחינת זהב שאינו מאיר, זו אש שורפת. גבורה הקשורה לחסד היא הבחינה בה משתמש הצדיק כדי להתחבר.

 

על הזכר לרצות שהנקבה תהיה שלמה, כאשר היא מראה את ההשתוקקות ליחד, ומראה שהיא גוזרת את הרצון מבינה, מוכנה למעט עצמה בלי להתלונן.


שיר השירים עט- פא שיעור 27

חדר הב' שג"ע ניזון ממנו

רנז) כללא דתלת דאינון וכו': הא', היא כלל של שלשה שהם אחד. כי שלשה אורות כלולים באות א'. כי א', היא צורת ב' יודין בימין ושמאל שהן כמו ב' זרועות, וו' באמצע, שבזרוע אחת בצד אחד שהוא קו ימין, יש אור אחד שהוא חסד. וזרוע אחת בצד האחד, והוא קו שמאל, היא גבורה והו' באמצע, שהיא ת"ת, וקו אמצעי, שהוא כולל ב' הזרועות, של ב' הצדדים של הא'. הרי שג' אורות כלולים באות א'.

רנח) ואצטריך שיעורא דאמצעיתא וכו': והשיעור שבקו האמצעי. שבא', צריך להיות בשתי זרועות שבב' צדדים, דהיינו שיאיר כשיעור ב' הקוין. משום שהוא לוקח אותם, והוא בלבדו הוא בשניהם. א', מורה, אש מצד זה, שהוא גבורה, דהיינו בי' התחתונה השמאלית, מים מצד זה, שהוא חסד, דהיינו בי' עליונה הימנית. רוח שהוא ת"ת וקו אמצעי, דהיינו הו' שבא', מבדיל באמצע ולוקח בשני הצדדים. והכל נעשה אחד.

אומרת המלכות הביאני המלך חדריו. חדרי גן עדן הם החדרים שגן עדן ניזון מהם, והמלכות ניקראת על פי משה שהיא מקבלת מהם.

גן הוא המלכות, הלב שכאשר מקבלת את אור החכמה היא נק גן עדן, שהאור מגיע מעדן שהוא בחינת החכמה. לגן עדן שהוא נקודה פנימית בנפש האדם ניתן להגיע כאשר הוא מתקן דרכיו ובא בלי סיגים קליפות כדי לקבל ההטבה השלמה. המלכות היא כלי שמבטאת את גן עדן כשהיא מחוברת. 

החדר השני נק אל, בו החכמה מאירה רק לפי שעה, ומייד שולט צד החסד. בצורת האות א יוד עליונה בחינת חסד, יוד תחתונה בחינת אש, והמחבר קו האלכסון בחינת הרוח

כל העולם מושתת על חיבור של צד זכר וצד נקבה. 

רנט) תו א' דא וכו': עוד יש להבחין, שהא' הזו, מתפשטת ונכללת בכלל כולם, וכיון שהוא, הקו האמצעי שבא', כלול בשלמות שמאיר את ב קווים בתוכו שני הצדדים, שעמו עצמו, הם התעוררות של ג' קוין, הוא מתעורר לנוקבא שלו, שהיא המלכות, ונהפכה הא' להבחין בה בסוד אחר, אשר הו' שבאמצע הא', היא ז"א הכולל ג' קוין, וי' תחתונה הדבוקה בו' היא המלכות, וו' עליונה, היא בינה המשפעת אל ז"א. וז"א לוקח הנוקבא שלמטה ממנה, שהיא הי' התחתונה, ומתחברים יחד, ואז הנקודה העליונה, דהיינו הי' העליונה, שהיא בינה, שורה עליו, להראות שהאור העליון שהוא הנקודה הראשונה, שהיא סוד השכינה העליונה שהיא בינה, אינה שורה, אלא במקום שדכר ונוקבא מתחברים יחד. היות והוא מחבר זכר ונקבה יחד, אז יכול האור להאיר. הם לא מחוברים יחד באופן טבעי, אלא עושים כדי לעמוד בכללים של החיבור.

רס) בראשית ברא וגו': בראשית ברא אלקים את. הרי כאן ארבע אלפין, שכל א' מתחברת יחד דכר ונוקבא בארבע מלות. בכל מלה ומלה יש א' שהיא דכר, שה"ס ג' קוין דז"א. כנ"ל, ובכל מלה ומלה יש אות אחת, שהיא נוקבא. בבראשית, יש אות ת' שהיא נוקבא. בברא, האות ב' היא נוקבא, באלקים, האות ה' היא נוקבא. את, האות ת' היא נוקבא. מראה כאן שבדרך שברא את העולם בדרך שאור הבינה שנק אלקים האיר בעולם, יש חיבור של זכר ונקבה בכל ארבעת המילים. 

רסא) ובספר דרב המנונא וכו': ובספרו של רב המנונא סבא יש, בראשית, ה"ס אדם ואשתו. ברא, ה"ס אברהם ונוקביה. אלקים, ה"ס יצחק ונוקביה. את, יעקב ונוקביה.

רסב) ואי תימא את וכו': ואם תאמר, המלה את, היא נוקבא בכל מקום. ואיך נאמר שהא' של את, היא דכר. ומשיב בוא וראה. א' היא דכר, ת' היא נוקבא הכלולים שניהם יחד, והנוקבא נראית כשהיא בשלמות, שהיא כלולה בסוד כל האותיות מא' עד ת', ומשום זה המלה את, אע"פ שהיא נוקבא, אבל היא בסוד כללות הדכר שהוא א'.

המילה את היא נקבה תכליתית, שלמות הכוללת את הזכר 

רסג) וע"ד ארבעה זווגין וכו': וע"כ ארבעה זווגים הם כאן, בכתוב בראשית וגו', שה"ס אדם ואשתו אברהם וכו' כנ"ל, ובכל מקום, הא' היא דכר המתחבר בנוקבא, שהיא אות אחרת, כנ"ל, וה"ס שנקראת קרית ארבע, משום שנתחברו שם ארבעה גדולים ממוני מקיימי העולם. שהם אדם ואשתו וכו'.

ארבעת הזוגות קבורים בחברון, מקום החיבור של זכר ונקבה

רסד) ל' דא מגדל וכו': האות ל' שבשם אל, היא מגדל הפורח באויר, שהוא מלך גדול, שהוא בינה. ומשום זה נקרא ז"א אל, שהעליון, שהוא בינה, והאמצעי, שהוא ז"א, הם ביחד. כי הא' היא קו האמצעי, כנ"ל, והל' היא בינה. העליון, וראש ההשגחה, שהיא בינה היא ההשגחה של יתר דבקות, והראש של כל האותיות, שהוא א', שהוא ז"א, הם ביחד. השם אל, הוא, שהא', שהיא ז"א, לוקחת לה לעזרה אותו המגדל הפורח באויר, שהוא בינה, ובשבילו היא עולה בשם הזה.

ל"ב נתיבות החכמה

רסה) תלתין ותרין שבילין וכו': ל"ב שבילי החכמה הם, היוצאים מהתורה, שהיא ז"א. וה"ס עשרה מאמרות. שהם עשר ספירות, וכ"ב אותיות שבתורה. שהיא ז"א. וכולם יוצאים מסוד הנקודה העליונה, שהיא בינה, עשרה מאמרות, שהם ע"ס, כולם כלולים בסוד התורה, שהיא מלך עליון, דהיינו בבינה, שממנה נאצלת התורה, שה"ס תורה שבכתב, והיא עולם הבא, שהיא בינה (כמ"ש באדרא זוטא אות ע"ג ע"ש ישנו נתיב בו יש ללכת כדי להתחבר לתורה. ל"ב נתיבות אומר שיש להבין את כ"ב האותיות דרך החיבור עם עשרה מאמרות.

תורת חסד היא הקשורה לבינה, לבחינת העולם הבא שבלעדיה לא ניתן להגיע ליחד, אלא רק בנקודה פנימית שמעבר לתפיסת העולם הזה.  

רסו) ועשרין ותרין אתוון וכו': וכ"ב אותיות מתפשטות ומתחילות להאיר מראש האור הראשון, שהוא א', שהוא ז"א, בסוד היחוד, שמשם מתחילות האותיות להתגלות ומשם מאירות האותיות ועולות, שהיא א', שה"ס כל האותיות, בסוד של אחד. כי הא', הוא מספר אחד.

החדר הג' שהג"ע ניזון ממנו

רסז) חדרא תליתאה אלקים וכו': החדר השלישי, שגן עדן ניזון ממנו (כנ"ל אות רל"ג) הוא השם אלקים. זה הוא זהר אדום נוצץ כזהב. זהר, שלפעמים הוא מאיר והוא טוב ולפעמים נחשך בחשכה, ואין לו התנוצצות כמו זהב.
פירוש. החדר השני (הנ"ל באות רנ"ה) הוא חסד, קו ימין דז"א, שה"ס השם אל, כנ"ל. והחדר השלישי, ה"ס גבורה. קו שמאל דז"א, שה"ס השם אלקים. והקו השמאל ה"ס צבע אדום, וכשהוא מאיר בהארת החכמה, הוא מתנוצץ כזהב. וז"ש דא איהו זהרא סומקא נציץ כדהבא. אמנם כל זה אמור כשהשמאל מיוחד עם החסדים שבקו ימין, אבל אם אינו כלול עם הימין, אין החכמה שבו יכולה להאיר, והוא חשך ולא אור, (כנ"ל 
בראשית א' דף מ"ז אות ל"דד"ה נפק) וז"ש, זהרא דלזמנין נהיר וטב, דהיינו בשעה שהוא כלול עם הימין, ולזמנין אתחשך בחשוכא וכו' היינו בשעה שהוא שמאל בלי ימין. הוא נחשך. אור הגבורה אינו אהוב על אנשים, הגבורה אפשר שיביא להערצה והערכה, אך אינו מביא אהבה, חסד, חיבור. אך גם חסד בלי גבורה לא מאשר קבלת אהבה. הנוקבה נבנית מצד הגבורה של הזכר.

גבורה מצד עצמה, עוצמה לא מביאה לחיבור ללא החסדים. גבורה זו היא הרצון המתגלה לאדם שבא בחיכוך פנימי, איתו מופיעים גם סיגים שאז זו בחינת זהב שאינו מאיר, זו אש שורפת. גבורה הקשורה לחסד היא הבחינה בה משתמש הצדיק כדי להתחבר. 

רסח) אלקים, רזא דאתערותא וכו': השם אלקים, בצד הזה, שהוא שמאל, הוא סוד ההתעוררות אל הנוקבא, שהיא המלכות. כי המלכות נבנית מצד שמאל. כי השם הזה הוא בסוד הסודות ליודעי החכמה, כי השם הזה הוא דכר, דהיינו גבורה דז"א כנ"ל, וההתעוררות בשם הזה אל הנוקבא מעורר הכל. שה"ס הכתוב, שמאלו תחת לראשי כמ"ש לפנינו.

רסט) ואלמלא אתערו דשמא וכו': ולולא ההתעוררות של השם הזה, אלקים, שהוא קו שמאל, הצדיק, שהוא יסוד דז"א, לא היה מתעורר. ואע"פ שהשם הזה, כולו הוא דין, והצדיק הוא מצד ימין, שהוא חסד ההתעוררות משמאל והצדיק מימין שכל כולו התמסרות לעבודת השם, ומה שמעורר אותו זו הגבורה מהשמאל. אבל ההתעוררות של היסוד אינה אלא מצד שמאל.
פירוש. ז"א הוא בחינת קו ימין, כלומר שהוא בשליטת חסדים מכוסים מחכמה, ואין הארת החכמה מתעוררת בו אלא בשעת הזווג עם המלכות, כי אז הוא משפיע הארת החכמה אליה. ולפיכך בשעה שז"א רואה את המלכות, הוא מתעורר ליחוד עמה, כדי להשתלם בהארת החכמה. וז"ס הכתוב, הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני. כי עינים ה"ס החכמה. וז"ש, ואע"ג דכולא איהו דינא וצדיק מסטרא דימינא איהו, כי יסוד דז"א שנקרא צדיק, הוא בחינת קו ימין. שדרכו רק בחסדים מכוסים מחכמה. ואיך נאמר, שלולא השם אלקים, לא היה מתעורר הצדיק אל הנוקבא. ומשיב, אבל אתערו דיליה לאו איהו אלא מסטרא דשמאלא, כי מתוך שז"א חושק להשתלמות השמאל ע"כ הוא מתעורר אל היחוד עם המלכות על הזכר לרצות שהנקבה תהיה שלמה, כאשר היא מראה את ההשתוקקות ליחד, ומראה שהיא גוזרת את הרצון מבינה, מוכנה למעט עצמה בלי להתלונן. 

רע) אדם שבק סטרא וכו': אדם עזב את הצד הזה, דהיינו הצד השמאל הכלול בימין, שה"ס זהב, והתעורר בפסולת הזהב הזה השתוקקות לנפרדות, אפילו רוצים את היחד בלי להסכים לשלם, היוצא מהטינוף של ההתוך שלו. כי ע"י אכילת עצה"ד, הותך הזהב, שה"ס שמאל כלול בימין, והשמאל נפרד מן הימין ואז נעשה השמאל, פסולת הזהב, שלא יצלח לכלום

רעא) אלקים א' דכר וכו': השם אלקים בד"כ מובא כנקבה, אך יש בו את שני הצדדים, הא' דאלקים היא זכר, שהוא ז"א, להי"ם דאלקים, הם התעוררות הצדיק, שהוא יסוד דז"א, וליה"ם הם אותיות מילה, דהיינו מילה ופריעה, בלי צד ערלה כלל מוכנות לחתוך את הרצון לקבל ולזרוק אותו. וזה הוא כשנזכר שם זה, אלקים, לטוב. כמו ויזכור אלקים את בריתו, שנתעוררה הברית, שהיא יסוד. ובסוד זה, הוא ואלקים פקוד יפקוד שהוא בסוד מילה ופריעה.
פירוש. השם אלקים נזכר לפעמים לטוב, ולפעמים הוא נחשך (כנ"ל אות רס"ז) כי כשהשמאל כלול בימין ע"י הקו האמצעי הוא טוב. ואם נפרד מקו ימין הוא נחשך ומעניש את הרשעים. וז"ש אלקים א' דכר, כי הא' מורה על ג' קוין, שהם ז"א, הכלולים זה בזה, שאז נתעורר היסוד דז"א בבחינת מילה ופריעה, המרחיק הקליפות שלא יינקו מן השמאל, וז"ס אותיות להי"מ דאלקים שהם אותיות מילה, וז"ש להי"ם, אתערותא דצדיק ואיהו מילה בפריעו בלא סטר ערלה כלל, שאין ממנו יניקה לקליפה היונקת מיסוד הנק' ערלה. וכל מקום שנזכר אלקים לטוב, הוא בסדר הזה. מה שמעורר את הצדיק זו העובדה שהיחד בא נקי בלי הסיגים

רעב) בסטרא אחרא אורייתא וכו': בצד האחר, שנק אלקים אחרים דהיינו כשאינו כלול בימין, התורה מעידה על דיניו, כי משם יוצאת הערלה. לפעמים יורשת הנוקבא השם הזה, אלקים, כדי לדון העולם בסוד הערלה, דהיינו ע"י הקליפות הנקראות ערלה, והוא בעת כשמתגבר השם אלקים הזה למעלה בדינים שהוא הנוקבא, ומתקשה הערלה ההיא לדון העולם, ופריעה, שה"ס גילוי המוחין, אינה נמצאת. מילה ה"ס הרחקת הקליפה הנקראת ערלה. ופריעה ה"ס גילוי המוחין די"ה, שהיא אותיות פרע י"ה.

רעג) ועל דא לטב וכו': וע"כ אלקים לטוב הוא על ידי פריעה אצל המוסלמים אין פריעה, כי הערלה נפרעה ונעברה, ונגלה סוד הברית הקדושה, דהיינו המוחין די"ה. והכל הוא בסוד השם אלקים. כי גוון זה של השם אלקים, מתהפך לכמה אפנים, לפעמים כך ולפעמים כך (כנ"ל באות רע"א) וזה הוא בסוד השם אלקים. לא מספיקה הפריעה בחינת הסרת הרצון לקבל, יש הביא לגלוי הרצון להשפיע נחת רוח להשם


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים עט-פא
1.מיהי הא' שבחדר השני ומיהי הל' וכיצד הן מחוברות?
2. מה סוד ד' בחינות הא' בארבע התיבות הראשונות של סיפור מעשה הבריאה כיצד זה קשור לחברון?
3. כיצד קשורה התורה לעולם הבא?
4. עשה סיכום עד כאן מהו החדר הראשון מהו השני?
5. מתי הזהב הוא אדום ונוצץ שהוא החדר שלישי ומתי הוא נחשך ומה התהליך שצריך לעשות כדי לפגוש אותו בשתי צורות אליו אגב כך הסבר את הא' והלה"ים שבשם אלקים?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים עו- עח שיעור 26

חדרא קדמאה

כדי שיוכל האדם לבנות משכן בליבו, עליו לעשות את התנועות הנפשיות הנכונות כדי לקבל את האורות, ההטבה.

חכמי לב יודעים למשוך את הניקוד המתאים, שהוא התנועות שבאות ומחיות את האות, את הכלי, אז ניתן לקבל את האור שהוא בחינת הטעמים.

המשכן הוא אותו רצון שיש לבנות כך שיבטא את רצון השם בעולם.

וע"כ ספר תורה, שהוא בצורת בית המקדש, אין בו צורת טעמים ונקודות, שגם ניתנו במעמד סיני, אך יתגלו רק בקו אמצעי. בית מקדש הראשון הוא קו ימין, בשלב זה עדיין לא נגלה הרצון כמו הצורה של סוד בית המקדש הראשון, שהטעמים והנקודות היו סתומים בתוכו.

 

בשלב ראשון הדינים נראים כייסורים מפני שאינם באים במסגרת חסדים, אך מה שנראה לנו כייסורים, לאחר כך נגלה בו שם אלקים חיים.

 

מה שגורם לאדם להסכים לעבור מימין לשמאל הוא הגורם שלא ניתן להגיע לשלמות בלי ההרגש העצמי. אי אפשר לבורח מהרצון מצד שני פעולת הרצון רק לפרטיות מביאה לכעסים. השילוב הראוי הוא להכפיף את השמאל לימין, את הרצון לאמונה, בלי לוותר על השמאל. כאשר רוצים ללכת רק בימין בלי לקחת את השמאל, גורמים לדין

 

חדר הב' שג"ע ניזון ממנו

 

החדר השני שגן העדן שהוא המלכות, ניזון ממנו הוא השם אל. זהו חדר של ימין, שיש בה מראה, שהיא הארת החכמה המכונה ראיה, שמתכסה ונגנזת. כי כיון שיצאה והאירה לפי שעה מיד נגנזה. פירוש. השם אל, הוא חסד ואע"פ שכלול מחכמה, והחכמה מאירה בו, הוא רק לפי שעה, ומיד נגנז, מפני שהחסדים שולטים בו. אמנם ישנם מצבים שהוא בחינת אל זועם בכל יום, כלומר שהוא בא לבדו הוא דין, אך אל הוא חסד שמופיע כאל רחום וחנון, חסד שהוא קו ימין, אל משם אלקים


שיר השירים עו- עח שיעור 26

חדרא קדמאה

כדי שיוכל האדם לבנות משכן בליבו, עליו לעשות את התנועות הנפשיות הנכונות כדי לקבל את האורות, ההטבה. 

חכמי לב יודעים למשוך את הניקוד המתאים, שהוא התנועות שבאות ומחיות את האות, את הכלי, אז ניתן לקבל את האור שהוא בחינת הטעמים. 

המשכן הוא אותו רצון שיש לבנות כך שיבטא את רצון השם בעולם. 

רמח) ועל דא ספר וכו': וע"כ ספר תורה, שהוא בצורת בית המקדש, אין בו צורת טעמים ונקודות, שגם ניתנו במעמד סיני, אך יתגלו רק בקו אמצעי. בית מקדש הראשון הוא קו ימין, בשלב זה עדיין לא נגלה הרצון לקבל האח"פ שעלה להיות קו שמאל שהכל סתום בתוכו, כמו הצורה של סוד בית המקדש הראשון, שהטעמים והנקודות היו סתומים בתוכו.

רמט) ודחיקו דתוקפא דשירותא וכו': חוזר לענינו (לעיל אות ר"מ) ומפרש. והדוחק של תוקף הדין של התחלת הקול, שהוא מקו שמאל דישסו"ת, חזר למקומו בקו שמאל דז"א, וע"כ הנקודות של ז"א שבאותיות הוי"ה, הן בסוד הנקודות של השם אלקים. שהוא דין, האח"פ או המנצפ"ך שעלו למעלה שהי' דהויה היא בנקודה דא' דאלקים, שהיא חטף סגול. והה' דהויה היא בנקודה דל' דאלקים, שהיא בחולם. והו' דהויה היא בנקודה דה' דאלקים שהיא בחירק. וה' אחרונה היא בלי נקודה מפני שאותיות אחרונות ה ם בלי נקודה. ועל כן נקרא בשם הזה, דהיינו בניקוד אלקים, כדי שיתגלה בו אלקים חיים, שהיא הבינה במצב הזה אין גילוי של אלקים חיים, אלא קו שמאל, צירה, חושך, אבל אחר כך בהשלמתו בקו אמצעי שמתלבשת החכמה בחסדים נגלה. כלומר אח"כ בהשלמתו, כשמתלבשת החכמה דקו שמאל בחסדים דימין, אז נגלה בו מכאן שם אלקים חיים, שה"ס הבינה בהארת החכמה, הנקראת חיים. וע"כ אסף ולקח הנקודות, שה"ס החכמה, ממעלה למטה, שה"ס הארת שמאל בלי ימין, וחזר למקומו כח הדין של השמאל דבינה. בשלב ראשון הדינים נראים כיסורים מפני שאינם באים במסגרת חסדים, אך מה שנראה לנו כיסורים, לאחר כך נגלה בו שם אלקים חיים.

רנ) לבתר אתפשט בפשיטו וכו': אח"כ נתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה שלום הוא מנוחה, ולא רק קו ימין, אמונה (כנ"ל באות ר"מ) דהיינו שנתפשט בו הקו האמצעי המביא שלום ומנוחה לב' הקוין, וחזרו הנקודות להאיר כמו בסוד העליון, דהיינו כמו בבינה, שיהיה הכל סוד אחד כראוי, דהיינו שהחכמה והחסדים יכללו זה בזה ויאירו ביחד, והאותיות והנקודות יהיו באפן אחד. לא כמקודם, שהאותיות היו של רחמים, דהיינו הויה, והנקודות של דין, דהיינו נקוד אלקים, אלא שתהיינה שתיהן באפן אחד, של רחמים.

רנא) נקודי בתלת אתוון וכו': בג' האותיות הראשונות דהויה, שהם יה"ו, יש נקודות, שה"ס הארת חכמה. בה' אחרונה, אין נקודה, משום שאין לה אור מעצמה כלום. כי ה' אחרונה ה"ס מלכות, שאין לה, אלא מה שז"א, שה"ס יה"ו, נותן לה. הי', האירה בה אור הנקודה באותו אפן ממש, כמו הי', שהוא או"א עלאין, ובאותה צורה ממש, שהיא צורת קו הימין, הה', מאירה בה הארת הנקודה באותו אפן כמו אות ה', שהיא ישסו"ת, ובסוד אחד. דהיינו בהארת החכמה ממטה למעלה שבקו השמאל. הו' שהיא הקו האמצעי, מאירה בו הנקודה בסוד שלו, דהיינו בהארת קו אמצעי, שיהיה הכל גוף, שה"ס האות, והרוח, שה"ס הנקודה, בצורה שלמה ואור שלם כראוי.
פירוש, בתחילת הקול, דהיינו בקטנות ז"א, אין האותיות דהויה שוות לנקודות שלהם, כי האותיות הם סוד ג' קוין שהאות י' היא קו ימין, ואות ה' היא קו שמאל ואות ו' היא הקו האמצעי. אבל כל ג' הנקודות שמתחתיהם נמשכות משם אלקים, שהוא קו שמאל בלבד, וע"כ אין יחס בין האותיות שה"ס הכלים והגוף, לבין הנקודות, שה"ס האור המתלבש בהן. משא"כ בגדלות ז"א, כשנמשך לו גם הקו האמצעי שצריך לתת להם את התנועה, של הארת הנקודות, המיחד ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה, ונמצא שיש לו גם ג' הקוין של הארת הנקודות, אז מתלבשות הנקודות והאותיות אלו באלו, ביחס השוה יש להסכים שיש שוויון בין האותיות לנקודות, שנקודת השוא, נמשכת מקו ימין דבינה, שה"ס או"א, ומתלבשת באות י', שהיא ג"כ קו ימין וסוד או"א. ונקודת החולם נמשכת מקו שמאל דבינה, שה"ס ישסו"ת, ומתלבשת באות ה' שהיא ג"כ בחינת קו שמאל וישסו"ת. ונקודת הקמץ נמשכת מקו אמצעי דבינה, שה"ס הדעת ומתלבשת באות ו', שהיא ג"כ הקו האמצעי. ונמצאים האותיות והכלים שוים אלו לאלו בבחינתם. מה שגורם לאדם להסכים לעבור מימין לשמאל הוא הגורם שלא ניתן להגיע לשלמות בלי ההרגש העצמי. אי אפשר לבורח מהרצון מצד שני פעולת הרצון רק לפרטיות מביאה לכעסים. השילוב הראוי הוא להכפיף את השמאל לימין, את הרצון לאמונה, בלי לוותר על השמאל.

טעמים נקודות אותיות

רנב) ועל דא שמא וכו': ועל כן השם הזה הוא שם של רחמים, משום שהאותיות והנקודות הם בצורה וסוד אחד בדרך יושר. שהנקודות הן מג' קוין שבבינה, והן מאירות בג' קוין שבאותיות כל אחת בקו שלה, כנ"ל בדבור הסמוך. אבל כשהאותיות והנקודות עקומות זו לזו, כלומר שאינן מתאימות זו לזו, כמו בקטנות ז"א שכל הנקודות הן מקו אחד, השמאל, ומאירות לאותיות שהן מג' קוין, כנ"ל בסמוך, אז אינן בדרך הרחמים כי עומדות הפוכות זו לזו. שנקודה דשמאל מאירה באות דימין וכו'.

רנג) ורזא דא ויבא וגו': וז"ס, ויבא בין מחנה מצרים וגו'. כי בסוד אותיות חקוקות של הקב"ה, דהיינו בשם ע"ב, הן נראות באלו ג' צדדים, דהיינו בג' קוין, ימין שמאל ואמצע, שהן חסד דין ורחמים, ואותו הקו שכתוב בסדר הפוך, שהוא הכתוב, ויבא בין מחנה מצרים וגו' הכתוב למפרע (כמו שכתוב בפרשת בשלח, אות קע"ג, עי' שם) אינו בדרך רחמים, אלא הוא דין, משום שסדר האותיות הוא הפוך. וכל שכן האותיות שהן הפוכות באופן אחר. דהיינו שהאור אינו מתאים אל הכלי, שנקודות דשמאל מאירות בכלים דימין כנ"ל, ודאי הוא שהוא דין כאשר רוצים ללכת רק בימין בלי לקחת את השמאל, גורמים לדין

רנד) ה' בתראה לית וכו': ה' אחרונה דהויה, אין לה מעצמה כלום, וע"כ אין לה נקודה מעצמה (כנ"ל אות רנ"א) חוץ כשהיא עושה שליחות, דהיינו להשפיע לתחתונים ולהנהיגם. משאילים לה נקודה אחת, לכנוס בתוכה ולעשות חיל ותוקף. וכמו שמשאילים לה נקודה שתכנוס בתוכה, שה"ס אור, כך משאילים לה אותיות, שה"ס כלים משאילים לה כלים מפני שנגנזה ברדלא, שהם סוד עליון, מבינה, להשלים אותה בשליחות ההיא. (ענין שאילת כלים ואורות עי' ענינם בהקדמת ספר הזהר במאמר אמא אוזיפת לברתא מנאה אות י"ז)

חדר הב' שג"ע ניזון ממנו

רנה) חדרא תנינא וכו': החדר השני שגן העדן שהוא המלכות, ניזון ממנו (כנ"ל אות רל"ג) הוא השם אל. זהו חדר ואדרא של ימין, שיש בה מראה, שהיא הארת החכמה המכונה ראיה, שמתכסה ונגנזת. כי כיון שיצאה והאירה לפי שעה מיד נגנזה. פירוש. השם אל, הוא חסד ואע"פ שכלול מחכמה, והחכמה מאירה בו, הוא רק לפי שעה, ומיד נגנז, מפני שהחסדים שולטים בו. אמנם ישנם מצבים שהוא בחינת אל זועם בכל יום, כלומר שהוא בא לבדו הוא דין, אך אל הוא חסד שמופיע כאל רחום וחנון, חסד שהוא קו ימין, אל משם אלקים

רנו) אל, אמאי אקרי וכו': שואל, אל, למה נקרא כך. ומשיב, הא' של השם אל, הוא סוד האור הראשון, שהוא חסד, הכלול בשני אורות, מחכמה וחסדים, שהרי חסד הוא ז"א הכלול מחסדים וחכמה ועל כן א' הוא במספר אחד, כי ב' האורות חכמה וחסדים נעשו אור אחד בשליטת החסד משם היא ההתחלה להאיר ולהמשיך אורות לכל צד, הן לחסד שבצד ימין, והן לחכמה שבצד שמאל. ועל כן היא אות ראשונה לכל האותיות, והתחלת כולן. להיותה מאירה לכל צד.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים לו-לח
1.מדוע כל צורת הטעמים ונקודות סתומים בבית ראשון?
2. מדוע יהוה מנוקדים בשם אלקים בקו שמאל ומה זה מורה?
3. כיצד מנוקד שם הויה בקו אמצעי?
4.מהו החדר השני שהגן עדן ניזון ממנו?
5. מהו סוד הא' של השם אל ומה זה מורה על שם זה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים עג- עה שיעור 25

אהיה אשר אהיה

משה רואה את הסנה שהוא דין בוער ואינו נשרף. סנה גימטרייה 120 כשם אלקים. הוא רואה דין, רצון לקבל שמקבלים בו אור ואינו נגמר. איך יש רצון ואין כעס, אין רגש שלילי. משה מתקרב, כך צריך אדם לגלות את הרצון האמיתי שרוצה גאולה, את הנקודה הנפשית דרכה מתחברים לאור אין סופי.אומר לו ה' לומר לישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. בהדרגה ושלבים ניתן להגיע באמונה לנקודה פנימית זו, ולא בבת אחת.

בתחילה פועלים קו ימין, באמונה ולאחר מכן שמאל, בלי ויתור על הרצון, לא לגרש את החושך, אלא להשתמש נכון עם הרצון, אחרת הסנה נשרף כשבאים לרצון פרטי.

קודם של נעליך מעל רגליך, נעליך זו בחינת האישה שבאדם, קודם לוותר על הרצון ומתוך הסכמה זו, לבוא ולהשתמש ברצון.

אהיה ראשון קו ימין, אשר קו שמאל, ואהיה אחרון הוא החיבור, הדעת. דעת יש לאדם שיודע לחבר שמאל לימין, רצון לקבל להשפעה.

אין לפחד אלא לסמוך על השם שאומר מי נתן פה לאדם, מי נתן את היסוד שהוא ברית. הלשון הוא דעת עליון כדי שנדע להוציא הגה בצורה נכונה.

הסנה בוער ולא אוכל זהו הרצון שלא נגמר, בחינת אור חוזר שהוא רצון אין סופי. דחיית האור שבא מלמעלה, ופעולה של אור חוזר, חסדים ממטה למעלה.

קו ימין הוא בחינת אותיות, אך צריך גם את הניקוד כדי שיתן חַיּוּת לאות, לרצון. בסוד הדעת מגיעים לטעמים, כאשר כל רצון פועלים לפי הרצון והחוקים העליונים.

אהיה הראשון הוא בחינת או"א, אשר בחינת ישסו"ת' אח"כ נגלה אהיה שהוא השם הג', דהיינו דעת, שפירושו, כי מוכנה להתגלות ולהמשיך אורות לכל צד, דהיינו לימין ולשמאל, שה"ס חסדים וחכמה, וזה הוא אהיה, שפירושו, הרי אני מוכן להתגלות. האות א היא מאותיות איתן, אותיות שמורות על העתיד.

וזה השם השלישי, הוא תיקון השופר להוציא הקול. אותה התחלת הקול נקראת הויה בניקוד אלקים, דהיינו הי' בשוא, והה' בחולם, והו' בחיריק. כי התוקף ההוא של התחלת הקול, הוא, שחוזר למקומו ואינו נגלה כשאר השמות, אח"כ כשנתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, אז נקרא הוי"ה בניקוד שוא חולם קמץ כדרכו. שהוא השם הנגלה. כאן מתגלה השם שמבשר את הגאולה, בתשובה לשאלה של משה רבינו כיצד להוכיח לזקנים שהשם שלח אותו.

על האדם לפתח אמונה, הסכמה פנימית שהגאולה היא דבר אמיתי, ומכאן יקח כוח להגבר על המצרי שבנפש.

קשה לאנשים לבוא לקו אמצעי מפני שעליהם לוותר על ההשתוקקות העצמית שתעמוד בפני עצמה. על הלבנה להסכים למעט עצמה. היכולת של או"א להתחבר זה רק ע"י הסגול העליון, היכולת להפנים שיש משהו מלמעלה שיש להיות כפופים לו וכך מגיעים למנוחה.

המנוחה היא שאין מחלוקת ולא שעושים מה שרוצים בקו שמאל. מנוחה היא הגעה לשלום. רוח החכמה היא מה שמניע את האותיות.

האותיות ניתנו בסיני וכן הניקוד והטעמים שנותנים התעוררות של החַיּוּת, וגם את התפשטות של האור בכלים.

אין התורה ניתנה אלא לחכמי לב, למי שמוכן שליבו יהיה חכם, לב שפועל את הצד הימין שמקבל מל"ב נתיבות החכמה, מקו ימין דרך י"ג תיקוני דיקנא. כדי להיות חכם לב, יש להתנהג למטה לפי החוקים העליונים.

ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. משום שצריכים כוונה ורצון לכל אלו המלאכות והציורים העליונים שלמעלה, להמשיך הארתם על המלאכות שכנגדם במשכן שלמטה, והם היו יודעים מתוך סוד הציור של הנקודות, לשים הרצון והלב בכל מלאכה ומלאכה. הם יודעים לתת את הכוונה מתוך שהם קשורים לרצון העליון. כאשר מתעורר אצלם רצון, הם מכוונים אותו לפי העליון.


שיר השירים עג- עה שיעור 25

אהיה אשר אהיה

משה רואה את הסנה שהוא דין בוער ואינו נשרף. סנה גימטרייה 120 כשם אלקים. הוא רואה דין, רצון לקבל שמקבלים בו אור ואינו נגמר. איך יש רצון ואין כעס, אין רגש שלילי. משה מתקרב, כך צריך אדם לגלות את הרצון האמיתי שרוצה גאולה, את הנקודה הנפשית דרכה מתחברים לאור אין סופי.

אומר לו ה' לומר לישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. בהדרגה ולא בפעולה אחת ניתן להגיע באמונה לנקודה פנימית זו. זו הגאולה

בתחילה פועלים קו ימין, באמונה  ולאחר מכן שמאל, בלי ויתור על הרצון, לא לגרש את החושך, אלא להשתמש נכון עם הרצון, אחרת הסנה נשרף כשבאים לרצון פרטי.

קודם של נעליך מעל רגליך, נעליך זו בחינת האישה שבאדם, קודם לוותר על הרצון ומתוך הסכמה זו, לבוא ולהשתמש ברצון. 

אהיה ראשון קו ימין, אשר קו שמאל, ואהיה אחרון הוא החיבור, הדעת. דעת יש לאדם שיודע לחבר שמאל לימין, רצון לקבל להשפעה. 

אין לפחד אלא לסמוך על השם שאומר מי נתן פה לאדם, מי נתן את היסוד שהוא ברית. הלשון הוא דעת עליון כדי שנדע להוציא הגה בצורה נכונה.

הסנה בוער ולא אוכל זהו הרצון שלא נגמר, בחינת אור חוזר שהוא רצון אין סופי. דחיית האור שבא מלמעלה, ופעולה של אור חוזר, חסדים ממטה למעלה.

קו ימין הוא בחינת אותיות, אך צריך גם את הניקוד כדי שיתן חַיּוּת לאות, לרצון. בסוד הדעת מגיעים לטעמים, כאשר כל רצון פועלים לפי הרצון והחוקים העליונים. 

אהיה הראשון הוא בחינת או"א, אשר בחינת ישסו"ת

רלט) לבתר אהיה תליתאה וכו': אח"כ נגלה אהיה שהוא השם הג', דהיינו דעת, שפירושו, כי מוכנה להתגלות ולהמשיך אורות לכל צד, דהיינו לימין ולשמאל, שה"ס חסדים וחכמה, וזה הוא אהיה, שפירושו, הרי אני מוכן להתגלות. האות א היא מאותיות איתן, אותיות שמורות על העתיד.

רמ) ודא תליתאה תקונא וכו': וזה השם השלישי, הוא תקון השופר להוציא הקול. וכיון שהקול ההוא יצא בתוקפו של התחלת הקול, יצא בתקפו של אותו שתקע אותו, אותה התחלת הקול נקראת הויה בניקוד אלקים, דהיינו הי' בשוא, והה' בחולם, והו' בחיריק. כי התוקף ההוא של התחלת הקול, הוא, שחוזר למקומו ואינו נגלה כשאר השמות, אח"כ כשנתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, אז נקרא הוי"ה בניקוד שוא חולם קמץ כדרכו. שהוא השם הנגלה. לשם אהיה השלישי גרם שם הויה, ז"א שעלה לאו"א, לחכמה ובינה וגרם ליצר שם את בחינת הדעת. כאן מתגלה השם שמבשר את הגאולה, בתשובה לשאלה של משה רבינו כיצד להוכיח לזקנים שהשם שלח אותו.

על האדם לפתח אמונה, הסכמה פנימית שהגאולה היא דבר אמיתי, ומכאן יקח כוח להגבר על המצרי שבנפש.
פירוש. הקו השמאל דבינה, דהיינו בינה ותו"מ שלה, הנקראים ישסו"ת, נקראים שופר, שה"ס אתוון אל"ה דאלקים, המעלים את ז"א לבינה משם אלקים, מי זו בחינת השפעה, אלה הרצון לקבל, קו שמאל. ותקון השופר של הבחינה שעלתה למעלה, ה"ס יחוד שמאל בימין, שזה נעשה ע"י ז"א שעלה לבינה, ונעשה בסוד הדעת המיחדת חו"ב, ואז נתתקן השופר, שיוכל להאיר למטה. וז"ש, ודא תליתאה, הוא תקונא דשופר, שה"ס הדעת המתקן את השופר, שה"ס קו שמאל ומיחדו בימין, שמטרם זה אין השופר יכול להאיר. ובשביל שתקון זה נעשה ע"י ז"א בסוד הדעת, השיג גם ז"א ג' קוין חו"ב ודעת. בסוד תלת מחד נפקי בכך גם ז"א זכה. חד בתלת קיימא (כנ"ל בזהר בראשית א' אות שס"ג. דף רפ"ז ד"ה תלת ע"ש) שכל האורות שהתחתון גורם בעליון זוכה בהם התחתון, וכיון שז"א גרם ליציאת ג' קוין חב"ד, השיג גם הוא ג' קוין. הרי שבשביל שתקונא דשופר נעשה ע"י ז"א, ע"כ זכה בג' קוין שלו, וז"ש, ודא תליתאה, תקונא דשופר לאפקא קלא. ז"א נקרא קול, ומשום שהשם הג' שהוא דעת תקן את השופר, ע"כ יצאו ג' קוין לז"א הנקרא קול. כי כיון דג' יצאו מאחד, שהוא ז"א, קבל גם האחד ג' קוין, ומתחילה מקבל ז"א ב' הקוין הראשונים, שהם ימין ושמאל. ואז נסתמו אורותיו כמו השופר מטרם שהדעת תקנה אותו. ואח"כ נמשך לו הקו הג', המיחד ימין ושמאל ואז נפתחו אורותיו ונתתקן. תיקון הכלים קודם לביאת האורות בכלים. ב קווים מתקנים את הכלים, ואפשר לומר את חומר הכלים, ההשתוקקות בסוד זיווג דנשיקין. רק לאחר מכן מתפשט קו אמצעי. 

קשה לאנשים לבוא לקו אמצעי מפני שעליהם לוותר על ההשתוקקות העצמית שתעמוד בפני עצמה. על הלבנה להסכים למעט עצמה. היכולת של או"א להתחבר זה רק ע"י הסגול העליון, היכולת להפנים שיש משהו מלמעלה שיש להיות כפופים לו. 

השם השלישי הוא בחינת הדעת שגורם ז"א שעלה למעלה ועושה קו אמצעי ומקבל גם הוא ג קווים.
וז"ש, וכיון דנפק ההוא קלא בתקיפו דשירותא דקלא, וכיון שהקול הזה יוצא בתקפו של התחלת הקול, כלומר כשמקבל רק ב' קוין ימין ושמאל, מטרם שהספיק לקבל את הקו האמצעי, נפיק בתוקפא דההוא דתקע ליה, יצא באותו תוקף הדין כמו השופר שתקע את ז"א, דהיינו בדינין דשמאל שאינו מיוחד עם הימין. ההוא שירותא דקלא התחלת הקול הזה, שהוא בדינין דשמאל איקרי הוי"ה בנקוד אלקים. משום שתוקף הדין של ההתחלה שהיתה בשופר מטרם שהדעת תקנתו, שאז נקרא השופר, אלקים, חזר למקומו, בז"א. וז"ש בגין דההוא תוקפא דשירותא שתוקף הדין דשמאל שבהתחלה, שהיתה בשופר, תב לאתריה. בקו שמאל דז"א, ולא אתגליא כשאר שמהן, ואין האורות שלו מתגלים כשאר השמות. וע"כ ניקודו בניקוד אלקים. הי' בניקוד חטף סגול כמו הא' דאלקים. הה' בחולם, כמו הל' דאלקים. הו' בחירק, כמו הה' דאלקים. כי ז"א בעצמו נקרא הויה, והניקוד שבו, המורה על הארת החכמה שקבל מבינה, הוא בניקוד אלקים, שהוא דינים. מטעם שהשמאל אינו מיוחד עדיין בימין בז"א. אמנם האחד יוצא מהשלוש אך קודם ב קווים. כי האותיות בכל מקום ה"ס ז"א, והנקודות בכל מקום ה"ס רוח החכמה המחיה את האותיות, המקובל מבינה האותיות נותנות חיות לכלים, הם חומר שצריך תנועה מבינה, הניקוד. וז"ש, כד אתפשט קלא בפשיטו דנייחא דהיינו שנמשך בו הקו הג', הקו האמצעי, שאז מתפשט ז"א התפשטות של מנוחה דהיינו שאין עוד מחלוקת בין ימין לשמאל, כדין אקרי הויה בניקוד שבא חולם קמץ, שמא דאתגליא, שהוא שם שמגולה, ואין בו דינים המנוחה היא שאין מחלוקת ולא שעושים מה שרוצים בקו שמאל. מנוחה היא הגעה לשלום. רוח החכמה היא מה שמניע את האותיות. 

האותיות ניתנו בסיני וכן הניקוד והטעמים שנותנים התעוררות של החיות, וגם את התפשטות של האור בכלים. 

אין התורה ניתנה אלא לחכמי לב, למי שמוכן שליבו יהיה חכם, לב שפועל את הצד הימין שמקבל מל"ב נתיבות החכמה, מקו ימין דרך י"ג תיקוני דיקנא. 

כדי להיות חכם לב, יש להתנהג למטה לפי החוקים העליונים. 

רמב) ורזא דא ובלב וכו': וזה סוד, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. כי מסוד הנקודות והתנועות של הטעמים היו יודעים להאיר הציורים שלמעלה. כי היו יודעים הנקודות, שהאותיות מתנהגות בהן, ובסוד שלהן היו יודעים ומכירים לקיים אותו הציור, של כלי המשכן, בסוד עליון. דהיינו כמו שהוא נמצא במלכות העליונה הנקראת משכן. 

רמג) בגין דכוונה ורעותא וכו': משום שצריכים כוונה ורצון לכל אלו המלאכות והציורים העליונים שלמעלה, להמשיך הארתם על המלאכות שכנגדם במשכן שלמטה, והם היו יודעים מתוך סוד הציור של הנקודות, לשים הרצון והלב בכל מלאכה ומלאכה. הם יודעים לתת את הכוונה מתוך שהם קשורים לרצון העליון. כאשר מתעורר אצלם רצון, הם מכוונים אותו לפי העליון. 

רמד) כל אינון ציורין וכו': כל אלו הציורים שבמשכן, לא היו אלא סוד אותיות קטנות. כי יש אותיות עליונות גדולות, שהן מבינה, ויש אותיות קטנות דקות, שהן ממלכות. האותיות הקטנות והדקות הן מעשה המשכן. שה"ס מלכות, אותיות עליונות גדולות, הן מעשה המקדש דבית ראשון, שה"ס בינה, ואלו אינן נעשות ראויות להתקדש למעלה אלא בציור זה של הנקודות.

רמה/א) דרזא דנקודי דאתוון וכו': כי סוד הנקודות של האותיות הדקות, הן מצד שמאל, וסוד הנקודות של האותיות העליונות הגדולות, הן מצד ימין. ואלו כמו אלו נשכחו מן העולם, עד שבאו החכמים שקבלו אור החכמה מן הראשונים, והקימו הנקודות על האותיות, שיסעו האותיות על ידם למסעיהם. וע"כ מעשה המשכן, ומעשה בית המקדש היו שלמים בציור הנקודות ברצון וכוונה. לא מספיק מעשה המשכן, אלא יש לתת לו גם את התנועה הנכונה
פירוש. כי האותיות הדקות הן בחינות מלכות, ונודע שעיקר בנין המלכות הוא מצד שמאל, דהיינו מהארת חכמה. וז"ש, דרזא דנקודי דאתוון דקיקין, אינון מסטרא דשמאלא. והאותיות הגדולות הן בחינות בינה, שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, וז"ש, ואתוון עלאין רברבין, אינון מסטרא דימינא, דהיינו מחסדים, ועי' להלן (אות רצ"ז), שכ"ב אותיות ה"ס קו ימין, וה' אותיות מנצפ"ך, ה"ס קו שמאל הנשכח בקטנות המדרגה, שז"ס מנצפ"ך שנשכחו וחזרו ויסדום ע"ש. וז"ש, ואלין כגוונא דאלין אתנשו מעלמא וכו'. כי הנקודות באות מיחוד ימין ושמאל, וע"כ כיון שנשכחו המנצפ"ך נשכחו הנקודות.

רמה/ב) תנועי דטעמי קיימו וכו': התנועות של הטעמים, קימו הכל על ידי משה, כי חכמי לב המשיכו הנקודות למעשה המשכן, ומשה המשיך הטעמים. וע"כ, ויביאו את המשכן אל משה, שהוא קיים הכל בסוד הטעמים.

רמו) בתנועי דטעמי אית וכו': בתנועת הטעמים יש בהם תנועות בסוד שלמטה, של המלכות, להנהיג ולקיים מעשה המשכן, שהוא מלכות. ויש בהם תנועות בסוד שלמעלה, של הבינה, להנהיג ולקיים מעשה בית המקדש, שה"ס בינה.

רמז) שלמה מלכא לא וכו': שלמה המלך שבנה את בית המקדש, לא היה צריך להמשיך הנקודות והטעמים, אלא הם היו באים בסתום ובלחש ומצטיירים בחקיקות ציורי בית המקדש. ז"ש והבית בהבנותו, ודאי נבנה מעצמו שהיה במדרגת בינה במקום של חסדים ואין צורך בחכמה, ברצון לקבל, אבן שלמה מסע נבנה. אבן שלמה, המלכות שנקראת אבן, היתה בשלמות, כמו הבינה, ולא חסרה, באותיות דקות, כבמעשה המשכן. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, שהם דינים, לא נשמע בבית בהבנותו. לא נשמע ודאי כי המקום שלו גרם, שהיתה במקום בינה, שהיא בלחש. בלי דינים.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים עג-עה
1.מהו השם השלישי דהיינו אהיה בכתוב אהיה אשר אהיה ומדוע הוא מנוקד הויה בניקוד אלקים?
2. כיצד נתקן השופר שיכול להאיר גם למטה?
3. מיהם הנקודות והטעמים שהם הלכה למשה מסיני ומדוע ניתנו בדרך סתום לחכמי לב?
4. מהו סוד התנועה והטעמים בתורה וכיצד זה קשור לבית המקדש?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים ע- עב שיעור 24

ד' חדרים שהגן עדן ניזון מהם

חדרי גן עדן הם המקום הנפשי בו יכול אדם לקבל את החכמה שנקראת עדן. גן עדן אומר שהמלכות/הלב יכולים לקבל את החכמה. 

רלג) הביאני המלך חדריו: אלו הם חדרי גן עדן. ואם תאמר, חדרי גן עדן, הרי הוא עצמה היא גן העדן, כי המלכות ה"ס גן עדן, ואיך היא תאמר כך, שהביאה בחדרי גן עדן. ומשיב, אלא הם החדרים, שגן העדן ניזון מהם, ונקראת בהם. הביאני המלך חדריו אומר גרמת לי לסיבות הפנימיות שבתוכי שגורמות ללב להיות מסוגל להתחבר למלך. כאשר אתה מביא אותי לחדרים, אתה מעורר בי את הסיבות הפנימיות שמעוררות את האהבה. 

החדר העליון בנפש, הוא מקום ההכרה של האמת העליונה שאינה נגועה משום בחינה עצמית. היא נק י"ה אין שם רצון לקבל כלל, וכאן ניתן להגיע לחיבור אין סופי ללא הפרעה. 

אדם הרוצה להשיג את החיבור האמיתי, את ההכרה העליונה, עליו לדעת לעזוב עצמו לגמרי ולבוא בלי נגיעות אישיות אל האמת אל הרגשה של בהירות אין סופית. 

מתחת להכרה העליונה הזו, מדרגת ישסו"ת אשר כבר קשורה לתחתון אבל נמצאת אצל העליון, כמו אמא שנמצאת למעלה אבל קשורה לבן, היינו תפיסה עליונה שגם קשורה לעולם הזה.   

חדרא קדמאה

רלד) חדרא קדמאה י"ה וכו': החדר הראשון, שגן עדן ניזון ממנו, הוא השם י"ה. זהו חדר, וחדר עליון, שאין בו מראה, שהיא חכמה, ואין בו שום צבע, אלא כמו שנצטבע לפי שעה במדידת הניצוץ הקשה, וחזר לעלות אל אין סוף בסתר הגנוז. 

רלה) האי חדרא קדמאה וכו': החדר הראשון הזה, כשעלתה המדה, נעברה צביעת הצבע, והסתתר, ולא נראה בו צבע כלל. אז בארבעה צדדים, שהם דרום צפון מזרח מערב, נראים בסתר, דהיינו בדרום צפון, ומתכסים בגלוי, דהיינו במזרח מערב, והם ארבע אותיות, כי דרום צפון, ה"ס י"ה, ומזרח מערב, ה"ס ו"ה. והם אהיה אשר אהיה.
ביאור הדברים. נודע שאו"א וישסו"ת נעשו מבינה שיצאה לחוץ מראש דא"א, כי מחמת עלית המלכות למקום בינה דע"ס דבינה הזו, נתחלקו כח"ב תו"מ דבינה לב' מדרגות, שמכתר וחכמה דבינה זו, שהם למעלה מהמלכות שעלתה, נעשו ונתתקנו או"א עלאין. ומבינה ותו"מ דבינה זו, שהם למטה מן המלכות שעלתה, נעשו ישסו"ת מעל נקודת החזה של א"א. וזהו בעת קטנות. ולעת גדלות, אותה המלכות שעלתה וחצתה את או"א וישסו"ת לב' פרצופים, היא יוצאת משם למקומה, ואז נעשו או"א וישסו"ת פרצוף אחד, או"א לימין, וישסו"ת לשמאל. ועולים לראש א"א, ואז מקבלים או"א חכמה, מחכמה סתימאה דא"א, מראש דאריך ומשפיעים לישסו"ת.
והנה או"א מקבלים תקונם להיות פב"פ תכף מעת קטנות, בהיותם עוד בב' כלים כו"ח, ובב' אורות נפש ורוח. והוא מטעם שהבינה היא בסו"ה כי חפץ חסד הוא, והם דוחים חכמה, וע"כ הם מתתקנים בחסדים דרישא דלא אתיידע מיסוד דעתיק, אשר חסדים אלו הם חשובים מחכמה ונחשבים לג"ר. אבל ישסו"ת להיותם תחת המלכות דראש דאריך שנק כרומה דאיתחפיא שעלתה וסיימה את או"א, אינם יכולים להתתקן בחסדים אלו שהם אוירא דכיא, כי דיני המלכות מעכבים בעדם, וע"כ אין להם תקון ג"ר אלא בעת גדלות שגם עם חסדים אינם מרגישים שלמות אחר שיצאה המלכות המסיימת מתחת או"א, וירדה למקומה, שאז נעשו או"א וישסו"ת לפרצוף אחד ימין ושמאל ועולים לא"א, ואו"א מקבל מחכמה סתימאה דא"א, ומשפיע לישסו"ת. ואחר שאו"א השפיעו החכמה לישסו"ת, הם חוזרים מיד לבחינתם, לחסדים מכוסים מחכמה, מטעם היותם תמיד בסו"ה, כי חפץ חסד הוא, ואינם חפצים בחכמה שכל החכמה הם רוצים עבור הבנים. במצב הקביעות של אצילות או"א שהם בחינת חסדים מכוסים נפרדו לב פרצופים, שישסו"ת .
וז"ש (באות רל"ד) חדרא קדמאה י"ה, שהי' היא או"א והה' היא ישסו"ת, דא חדרא, ואדרא עלאה, שיסו"ת, הם חדר. ואו"א, הם חדר עליון, דלית ביה חיזו ולא גוון כלל, שבאו"א אין מראה, שהוא חכמה, ושום צבע כלל. כי הארת החכמה שבשמאל עושה צבע אדום, ומשום זה נבחן הימין ללבן, אבל או"א שאין מקבלים חכמה לשמאל שלהם, ואין השמאל בצבע אדום, לא שייך להבחין את הימין ללבן, וע"כ נבחנים בלי צבע לגמרי. ואע"פ שלעת גדלות נעשים או"א וישסו"ת לפרצוף אחד ועולים לא"א, ואו"א משפיע חכמה לישסו"ת, א"כ יש בהם צבע, אמנם נתבאר לעיל, שאחר שהשפיעו חכמה לישסו"ת, מיד חוזרים למדרגתם, לחסדים מכוסים, וע"כ תכף מתבטל הצבע מהם, טעם נוסף הוא שהאור עובר רק בדרך מעבר וז"ש, אלא כמא דאצטבע לפום שעתא במדידו דבוצינא דקרדינותא, והדר סלקא לאין סוף בסתירו דגניז, דהיינו לעת גדלות כשאו"א מקבלים חכמה מחכמה סתימאה דא"א בשביל ישסו"ת, והם מצטבעים בהכרח, הרי זה רק לפי שעה, ומיד חוזרים לקבל חסדים מאין סוף בסתר הגנוז, דהיינו הנעלם מחכמה. וזה מטעם היותם בסו"ה כי חפץ חסד הוא, כמ"ש לעיל, וז"ש (באות רל"ה) האי חדרא קדמאה כד סלקא משחתא, אחרי שעלתה המדה, דהיינו אחר שהשלימו השפעת החכמה לישסו"ת, אתעברא צביעו דגוונא, כי חזרו לבחינת אוירא דכיא, שלא שייך בו צבע לבן אדום ירוק,כי אין חכמה, אין רצון לקבל שיבדיל ואתטמר שנתקנו בחסדים מכוסים, ולא אתחזי ביה גוון כלל. וע"כ אין נראה בהם גוון. ולא עוד, אלא אפילו ישסו"ת שהם מקבלים החכמה, אינם מקבלים בשביל עצמם, כי להיותם ז"ת דבינה, גם הם בוחרים יותר בחסדים, אלא שצריכים להשתלם בחכמה כדי להשפיע חכמה לזו"ן.ואחר שהשפיעו חכמה לזו"ן חוזרים גם הם לחסדים מכוסים גם ישסו"ת מצד הטבע שלהם הם חסדים מכוסים כל זמן שזו"ן בחסדים מכוסים אין להם בשביל מה לבקש חכמה והרי הם מעצמם לא רוצים חכמה, אלא כש.
וז"ש כדין בארבע סטרין, אתחזיין בטמירו ואתכסיין באתגליא. שבב' סטרין, שהם דרום צפון, שה"ס י"ה, שבהם נראה החכמה, כי הם עולים ומקבלים חכמה מחכמה סתימאה, כנ"ל, הרי היא נראית שם בסתר, כי אחר המשכת החכמה הם חוזרים לחסדים מכוסים ונעלמים מחכמה, כנ"ל, וב' סטרין מזרח מערב, שהם ו"ה, דהיינו ז"א ומלכות. שבהם מתגלה החכמה, אבל בהם צריכה להיות החכמה מכוסה, כי אסור במקומם להמשיך החכמה, אלא מקבלים החכמה ממטה למעלה, דהיינו בשיעור שהמשיכו או"א וישסו"ת, ונמצא שאע"פ שהחכמה היא באתגלייא בז"א ומלכות, עכ"ז ואתכסיין, שאסור להמשיך החכמה למקומם. אלא רק ממטה למעלה. ארבע אתוון, וה"ס ד' אותיות י"ה ו"ה אשר בי"ה אתחזיין בטמירו, ובו"ה אתכסיין באתגלייא. הכיסוי הוא שמתגלה החכמה רק ממטה למעלה כנ"ל. ואינון אהיה אשר אהיה. כי אהיה אשר אהיה, ה"ס חכמה בינה דעת, שהאהיה הראשון הוא חכמה, שהיא או"א. אשר, היא בינה שהיא ישסו"ת. והאהיה האחרון, היא דעת, שהיא זו"ן שעלו לבינה. ולפי הנ"ל נמצא שאהיה אשר, שהם או"א וישסו"ת שה"ס י"ה, אתחזיין בטמירו. והאהיה האחרון שהם דעת שה"ס זו"ן, חם אתכסיין באתגלייא.

אהיה אשר אהיה

רלו) על מה אתקרי הכי וכו': ומפרש דבריו. למה הם נקראים כך, אהיה אשר אהיה, הוא כי אהיה הא' שה"ס או"א, פירושו, שעתיד להתגלות מתוך הריח שעליה, שה"ס החכמה סתימאה דא"א שאו"א עתידים לקבל משם חכמה, כנ"ל בסמוך רק במצב עליה. ומשום שעוד לא נתמלא בחכמה, להאיר למטה, לישסו"ת, הוא נקרא אהיה, שפירושו שאני עתיד להתגלות, ועתה אני מכוסה.

רלז) וסימנא דא שירותא וכו': וזה סימן התחלת הנבואה של משה ששאל, מה שמו מה אומר אליהם, נאמר לו השם הזה, שעד כאן עוד לא יצאה הלבנה, שהיא המלכות, מכיסוי שלה, להאיר מן השמש, שהוא ז"א. וכיון שהלבנה היתה בחשך, הרי, שעד עתה לא האיר לה השמש, שהוא ז"א, והחדר העליון זה, שהוא או"א, לא נגלה להאיר החכמה לישסו"ת וז"א, כי אותו הריח העליון, שבחכמה סתימאה דא"א, המאיר לאו"א, עלה לסתום דכל סתומים, דלא אתיידע כלל. שהוא רדל"א. ואז נקראים או"א אהיה. שפירושו, שעתה הם סתומים אלא שעתידים להתגלות. זה שם אהיה הראשון, או"א שתכונתם לא לקבל חכמה, ובעתיד כן יקבלו, כלומר כבר יש להם אור מקיף. בכח החכמה ידעו עם ישראל שהם עתידים להיגאל. 

רלח) וכד תב לאתריה וכו': וכאשר חזר הריח שהוא חכמה סתימאה, למקומו, להאיר לאו"א שעלו לראש א"א, אז עומדים ודאי או"א, להאיר לכל, לישסו"ת, ואז נקרא ישסו"ת, אשר, זו המידה השניה (ה"ג ולא גרסינן אשר אהיה) ישסו"ת נק אשר כאשר או"א עלו לאריך. כי אז נתתקנו ישסו"ת להתמלאות, בהארת החכמה, מתוך שביל אחד דק שהוא יסוד דאו"א, שנכנס בהם בסתום. ועם כל זה, בשמות אלו, שהם, אהיה, אשר, דהיינו או"א וישסו"ת, עוד לא נגלה עד עתה להאיר הנרות שהם ז"א ומלכות.
פירוש. כי השם, אהיה, שהוא או"א נבחן עתה לקו ימין, והשם אשר, שהוא ישסו"ת, נבחן לקו שמאל, וחסר להם הקו האמצעי, שהוא דעת, שה"ס אהיה האחרון. וע"כ עוד לא נגלו להאיר. כי מטרם שנגלה הקו האמצעי אין ימין ושמאל יכולים להאיר. ועוד כי מחכמה ובינה אין המשכה לתחתונים, אלא מן הדעת.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים ע-עב
1.כתוב הביאני המלך חדריו אם המדברת היא המלכות הרי היא עצמה גן עדן והחדרים המדוברים הם חדרי גן עדן אם כך מה ההבדל בין המלכות לחדרי גן עדן?
2. מיהו החדר הראשון ומדוע לא נראה בו צבע כלל?
3. מדוע אין אנו אומרים שבאו"א שהוא החדר הראשון יש צבע לבן אין אנו אומרים שאין בכלל צבע?
4. מהו סוד אהיה אשר אהיה שזה השם שקיבל משה רבנו כדי לומר לעם ישראל כסימן לגאולה?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים סז-סט
1.היכן נמצאים הרצונות והברכות שהוא סוד חכמה וחסדים?
2. מהו סוד הא' וכיצד היא מבטאת את הכתוב אשה ריח ניחוח להשם?
3.מהו שכתוב הביאני המלך חדריו ומדוע הוא תירוץ למשכני אחריך נרוצה ואיזה תיקון של האשה אנו רואים כאן שמאפשר לה תיקון אמיתי ושלם לקבלת הברכות?
4. מהו הסוד שאומר לנו הזוהר הקדוש באות רלב כי אין שמחה ורצון לאשה אלא לבעלה ולא לאמא ואביה?

שיר השירים סז- סט שיעור 23

ג' ריחות

מלמד הזוהר כיצד מתחברת בקשר הרוחני האישה לבעלה, וזה בסוד אישה ריח ניחוח לה'. זוהי נקודה חשובה ביותר מפני שכל אדם הוא צד נקבה, הצד המקבל כלפי הקב"ה.

קשר זה בא בסוד צמצום ב' שניראה כסימן בצורת האות א. כל אות היא חיסרון (כסימן בלבד, האות הדיו מחסירה חלק מרקע הלבן שבדף). החיסרון קובע את המדרגה של קבלת האור המתאימה לה.

על האדם לדעת בדיוק מהו החיסרון הראוי, כלומר עליו לדעת מה לרצות. 

אומרת כנסת ישראל משכני אחריך נרוצה. זה מה שאומרת הנקבה לזכר, הלב למוח, הנברא לבורא. 

בצורת האות א ישנו קו אלכסוני, יוד למעלה שהיא התודעה העליונה, המייצגת את האמת. יוד תחתונה מבקשת שהעליון ימשוך אותה ואז תוכל לרוץ אחריו, כאשר נרוצה היא בחינת רצון, כלומר מבקשים לפעול את הרצון הנכון, רצון ליתר דבקות.

אומרת הנקבה, הביאני המלך חדריו, כלומר אומרת אני שווה לך בסוד שני המאורות הגדולים, אלא שרק אמר לה לטובתה, לכי מעטי עצמך. ממילא אין הזכר יכול לקבל את ההטבה בלעדיה, שהרי הוא בחינת חסדים, והיא הכוח המשתוקק שמושך את האור. 

רכב) אחריך נרוצה טול וכו': אחריך נרוצה, פירושו, קבל אתה את הרצון בתחילה ואחר שאתה תקבל, אני, וכל העלמות מלכות במצב א חכמה בלי חסדים, נהיה ברצון. וע"כ משכני.
פירוש. שדורש הלשון אחריך, שהמלכות אומרת לז"א, שאחר שאתה תקבל הרצון, דהיינו הארת החכמה מבינה, אני, דהיינו המלכות דמצב הב' שה"ס נקודה דפנים, וכל אינון עולימתאי, שה"ס הכלים דמלכות מהמצב הא' מסוד נקודה דאחור. שה"ס, אשה, ריח, ניחוח (כנ"ל אות רכ"א) אז נרוצה, נהא ברעוא.

רכג) מכאן דרעואן וברכאן וכו': מכאן נשמע, שרצונות בחינת חוכמה וברכות חסדים שה"ס חכמה וחסדים אינם נמצאים אלא במקום שדכר ונוקבא, שהם ז"א ומלכות, מתחברים יחד. ומשום זה אמרה המלכות לז"א, משכני אליך בתחילה כדי שאקבל רצון, שה"ס הארת חכמה. ממקום שכל הרצונות נמשכים, שה"ס הבינה, ואחר זה, אחריך נרוצה, דהיינו נהיה ברצון שאקבל ממך החסדים. ואם לא תמשכני אליך, הרצון והרצון העליון, שהם חכמה וחסדים, לא ישרו עליך, כי זכר בלי נוקבא, אין הברכות שורות בו מפני שהברכה שהיא חסדים בהארת חכמה ניתנים לתחתון רק בזכות החיבור.
פירוש. ז"א הוא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, שכן הוא בחינתו בסוד כי חפץ חסד הוא. ואינו בהארת חכמה זולת בשעה שהוא בזווג עם המלכות, וצריך להמשיך לה הארת החכמה מן הבינה וז"ש, דהא דכר בלא נוקבא לא שריין ביה ברכאן, שז"א כשהוא בלי זווג עם המלכות, אין הארת החכמה שורה בו.

רכד) וכל דא בדיוקנא וכו': וכל זה, שכל הסודות האלו, הם בצורה שהערתי בסוד הא', כי שם נמצאים הסודות האלו. שבכתוב, אשה ריח ניחוח לה', והוא סוד שלמעלה ושלמטה, של ז"א ושל המלכות, וכל סוד האמונה, שהיא המלכות, תלוי בו. וע"כ עולה הא' במספר אחד. והכל הוא א'. שכל המוחיו דז"א ומלכות המקבלים מבינה נרמזים בא'.

רכה) בשעתא דאת דא וכו': בשעה שהאות הזו פורחת באויר, נסתלקו אלף ומאה עולמות, ונכללו בתוכה. ונרשמו אותיות אחרות ונחקקו אחריה. והיא נתעטרה בעטרה חקוקה הכוללת כל העולמות.
פירוש. נודע שהבינה צמצמה את עצמה מאור לאויר, דהיינו מג"ר לקומת רוח, כדי לתת מוחין לזו"ן, שלולא זה לא היו זי"ן יכולים לקבל אור. ולפיכך העלתה הבינה אליה את המלכות תחת כתר וחכמה שלה, שה"ס עלית הי' לאור הבינה, והמלכות סיימה שם מדרגת הבינה, ובינה ותו"מ דבינה יצאו ממדרגת הבינה ונפלו למדרגת זו"ן. וכיון שלא נשארו במדרגת הבינה אלא ב' כלים כתר והכמה, שבהם נתלבשו נפש רוח, נסתלקו הג"ר, שהם נשמה חיה יחידה מן הבינה, כי אין שם כלים שיתלבשו בהם. וז"ס שהאור נעשה לאויר. כי אור פירושו ג"ר, ואויר פירושו חסדים קומת רוח, שהוא ו"ק אך יש גם חסדים בגדלות שהם תיקון של חפץ חסד מצד ג"ר דבינה שהם שלמות במקום שלא רוצים חכמה.
אמנם זו"ן השיגו עי"ז תקין גדול, כי מאחר שבינה ותו"מ דמדרגת בינה נפלו לזו"ן, נעשו עמהם לאחד, כי העליון היורד לתחתון נעשה כמוהו. ומשום זה בעת שהבינה מוציאה הי' מאויר, וחוזרת ומעלה אליה את הבינה ותו"מ, להשלמת ה' כלים כח"ב תו"מ שלה וה' אורות נרנח"י, הנה אז עולים גם זו"ן לבינה, ביחד עם ג' הכלים בינה ותו"מ הדבוקים בהם, ומקבלים גם הם המוחין דבינה. וכל זה מרומז בצורת הא', כי רישא דא' דהיינו י' עליונה שבה, היא בינה, והקו שתחתיה, הוא ז"א, וי' תחתונה של הא' היא מלכות. אשר י' עליונה שהיא בינה תקנה את עצמה בעלית הי' לאויר, כדי שתוכל להשפיע מוחין לז"א ומלכות.
וז"ש, בשעתא דאת דא פרח באוירא, בשעה שהבינה פרחה באויר, דהיינו בשעה שתקנה את עצמה על ידי העלאת י' לאור שלה ונעשה לאויר, כנ"ל, אסתליקו אלף ומאה עלמין, אלף ה"ס חכמה, ומאה ה"ס חסדים, דהיינו שנסתלקו ההכמה והחסדים שבבינה, מסבה שהאור נעשה אויר, ואתכלילו בגויה, שנכללו בה, להיות ו"ק חסר ג"ר, ונתבאר, שאז יורדת בינה ותו"מ ממדרגת בינה ומתלבשים בזו"ן, שעי"ז מתתקנים זו"ן שיהיו ראויים לעלות למקום בינה ולקבל מהם מוחין. וז"ש, ואתרשימו אתוון אחרנין, שהם זו"ן, ואתגליפו אבתריה, שנחקקו אחר הבינה, דהיינו שנחקקו להיות כלים, שיקבלו המוחין מבינה. כי בעת שהבינה תחזור לגדלות ותמשיך אליה בינה ותו"מ דמדרגתה אז יעלו עמהם גם זו"ן ויקבלו ממנה מוחין, וז"ש, ואיהו אתעטר, שהבינה תתעטר בעטרה החקוקה, דהיינו בעת שתחזור לגדלות להיות אור ג"ר, ותמשוך אליה הזו"ן, נמצאת הבינה מתעטרת בעטורא גליפא דכליל כל עלמין, עטרה פרושה מוחין, כל עלמין, היינו ז"א ומלכות, שהם כוללים כל העולמות כולל ז"א ומלכות שהגלגלתא ועיניים שלהם עולים.

רכו) ואיהי חד א' וכו': אשה ריח ניחוח לה', הם א' אחת. כלומר שד' הבחינות שבהם מרווחות בצורת הא'. אשה, שה"ס כלים דאחורים של המלכות מהמצב הא'. היא הקוץ של הי' התחתונה של הא' התלוי למטה. שה"ס כל הצבאות והמחנות אלו ואלו. כלומר שה"ס הצבאות והמחנות דמצב הא' המחוברים בצבאות ובמחנות הנמשכים מז"א (כנ"ל אות קצ"ב) ריח שהוא המלכות דפנים, ה"ס הי' התחתונה דא', שהיא נקודה דפנים דמצב הב', המחוברת בקוץ התחתון שה"ס אשה, והיא מתאחדת בקו שבאמצע הא', שה"ס ז"א. כי ה"ס המלכות דמצב הב'. שהיא בזווג עם ז"א. ניחוח, ה"ס המרכבה המתפשטת באמצע הא', ששורה עליו רוח עליון, כלומר שה"ס ז"א שיעשה מרכבה לבינה (כנ"ל אות קצ"ד ע"ש). לה' שהוא בינה, הוא הנקודה העליונה שעל הקו האמצעי שבא', שהיא מקיימת הכל. והכל הוא קשר אחד.
פירוש, כי הקוץ התחתון של הי' התחתונה דא', שה"ס כלים דאחורים של המלכות, שהיא אשה, דבוק ומקבל מי' תחתונה של הא', שהיא המלכות דפנים ממצב הב' שה"ס ריח. וי' תחתונה שה"ס ריח, דבוקה ומקבלת מן הקו שבאמצע הא' שהוא ז"א, שה"ס ניחוח. והקו האמצעי שה"ס ניחוח דבוק ומקבל מהי' העליונה, שה"ס בינה, שהיא לה', וז"ש, וכלא קשורא חדא, שכל ד' הבחינות הם קשר אחד בצורת הא'.

רכז) ודא דאחורי אמצעיתא וכו': וי' זו העומדת אחר הקו האמצעי שבא'. שהיא המלכות דפנים שה"ס ריח, אומרת לקו האמצעי, שהוא ז"א שה"ס נחוח, משכני אחריך, להתחבר עמך, לקבל ברכות מן הנקודה העליונה שעליך, דהיינו מי' עליונה שבא', שה"ס לריח, שהיא בינה. וכשנהיה דכר ונוקבא ביחד, כיון שתקבל ברכות ורצון, דהיינו חכמה וחסדים, אני, והקוץ התלוי למטה מא', שהיא הכלים דאחורים שה"ס אשה, אחריך נרוצה, נרצה אחריך להיות עמך לשלימות אחת למעלה ולמטה, דהיינו שכולם יאירו באור אחד, שה"ס שליטת החסדים, ויהיה א' כל אחד בשלמות הראויה לו. מדובר על מדרגת בינה שכמו הנשר הסכימה שהחץ יפגע בה, שתחצה את המדרגה וממצב הקטנות יורדת לבית האסורים, הוא תיקון הנקרא נושא עוון, את העיוות עבור הבנים. 

הביאני המלך חדריו

רכח) הביאני המלך חדריו וגו': בכה ר"ש כמקודם, ואמר, לו יהיה בידינו לגלות הסודות העליונים, שהיא שמחה לפני הקב"ה, כיון שרצונו לגלות סודות עליונים בדור הזה.

רכט) אית למנדע דהא וכו': יש לדעת, שלא נמצא קשר הדברים בכתוב, כי כיון שאמר משכני, מהו, הביאני המלך חדריו, תביאני לחדריך היה צריד לומר, וע"ז נגילה ונשמחה בך. ולמה אומר הביאני.

רל) אלא ברזא דאתוון וכו': ומשיב. אלא בסוד האותיות תלויים העליונים והתחתונים, וכל העולמות אות היא חיסרון, כלומר לפי הרצון נשלח האור למלא אותו. וקשר הדברים כך הוא, הוא קשר של שבח אל האור, שהמלכות משבחת עצמה בו, שעליו אמרה לבעלה, שהוא הקו האמצעי שבצורת הא'. משכני עמך, כמו שנאמר, ואע"פ שאמרה את זה, היא רוצה להשתבח לפניו, שאע"פ שהיא נמצאת תחתיו, בשפלות, להיותה הי' התחתונה שתחת הקו האמצעי של הא', ושוכבת תחתיו, היא אומרת לו איני שפל כל כך, כי אע"פ שאני אצלך כך, הביאני המלך חדריו, הנה אני בחשיבות וחביבות אצל המלך העליון, שהוא בינה, בלא שפלות אומרת שהיא באה מהרצון של הבינה, ומה שהשפילה עצמה הוא לפי שאמר לה לכי מעטי עצמך, הביאי את ההשתוקקות ליחד ותני לזכר להוביל.

רלא) דהא הביאני חדריו וכו': כי הביאני חדריו. באיזה מקום. הוא באות ה' ראשונה של הויה, שהיא בינה, כי התפשטות של מעלה, של סוד המלך העליון, היא אות ה' ראשונה. ואותו הנכנס אליו אני הוא. ומשום זה אני בשבח גדול, ובחשיבות יקרה, אע"פ שאצלך אני בשפלות

אי אפשר להגיע לקשר וחיבור כאשר הקליפה, רצון הגוף, השפחה לוקחת את תפקיד הגבירה. 

רלב) ואנא לא חיישנא וכו': ואני איני מתחשב בזה, אלא שאני רוצה להיות אצלך בשפלות, ואתה תשלוט עלי. ועל כן, אע"פ שאהיה אצלך יותר בשפלות, אני וצבאותי, נגילה ונשמחה בך. שמחה ורצון יש לנו להיות אצלך, ולא להפרד ממך, כי כל שמחה ורצון אינם אלא בך. כי אין שמחה ורצון לאשה אלא בבעלה, ולא באמה ובאביה. לפיכך, הביאני המלך חדריו, ולא קבלתי שמחה ורצון אלא בך.
ביאור המאמר. נודע שב' מצבים הם במלכות. שבמצב הא', היתה בסוד ב' המאורות הגדולים, שהיתה גדולה כמו ז"א, כי שניהם היו מקבלים ממקור אחד, מן הבינה, אלא ז"א היה מקבל מקו ימין של הבינה, והמלכות היתה מקבלת מקו שמאל של הבינה. ובהיותה מקבלת משמאל בלי ימין, שה"ס חכמה בלי חסדים, לא היתה יכולה לעמוד בו, מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים, שז"ס קטרוג הירח, עד שנאמר לה לכי ומעטי את עצמך, דהיינו שבאה למצב הב' להיות נקודה תחת היסוד דז"א אמנם נקודה אבל במצב פנים. והמסך דחזה דז"א ממעט אותה עם הדינים שבו, ומשפילה, שלא תוכל לקבל עוד כלום מן הבינה, וע"כ אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מז"א בעלה. ואע"פ שבמצב הב' הזה נמצאת המלכות במיעוט, אבל כנגד זה, היא מקבלת עתה חכמה וחסדים מז"א בעלה והיא מאירה בכל השלמות. משא"כ כשהיתה במצב הא'. אע"פ שהיתה במדרגה גדולה שהיתה מקבלת מן הבינה עצמה, עכ"ז לא יכלה להאיר שם מחמת חסרון החסדים. ולפיכך בחרה במצב הב' (עי' כל זה בזהר בראשית א', מאות ק"י עד אות קט"ו).
וז"ש (באות ר"ל) ואע"ג דאמרת דא, היינו שאמרה לז"א, משכני אחריך נרוצה, בעאת לאשתבחא לגביה דאע"ג דאיהי תחותוי בשחותא לגבי אמצעיתא דא' ושכיבת תחותיה. דהיינו במצב הב', שהמלכות נמצאת תחת מדרגת ז"א בשפלות, שאין לה מעצמה כלום, רק מה שנותן לה ז"א, אמרת לאו אנא בכך, שאיני כל כך שפלה, ואע"ג דאנא לגבך הכי, אע"פ שאני תחתיך בשפלות, הביאני המלך חדריו, אנא בעילויא וחביבו לגבי מלכא עלאה בלא שחותא וכו' דהיינו במצב הא', שהמלך העליון, שהוא בינה, הביאה בחדריו, וקבלה מהקו השמאל דבינה, והיתה אז גדולה כמו ז"א בלי שפלות ומיעוט. וז"ש (באות רל"א) וההוא דעאל לגביה אנא איהי. ואותו שנכנס אליו לקבל חכמה, מהקו השמאל שלו, אני הוא ולא אחר, כי ז"א לא קבל מבינה, אלא חסדים בלבד. ובגין כך אנא בתושבחתא סגי וכו' אע"ג דאנא בשחותא לגבך, ובשביל זה, אע"פ שאני נמצאת במצב הב' הזה במיעוט ובשפלות, אני מרגישה את עצמי בשבח גדול ובחשיבות יקרה, מזמן של המצב הא' וז"ש (באות רל"ב) ועל דא אע"ג דאהא יתיר בשחותא, אע"פ שבמצב הזה אהיה יותר בשפלות, אנא וחיילי נגילה ונשמחה בך, חדוה ורעוא אית לון וכו' כי עתה שנתמעטה ובאה במצב הב', יש לה שמחה ורצון, דהיינו חכמה וחסדים, דהא לית חדוה ורעו לאתתא אלא בבעלה, ולא באמא ואבוה. כי בהיותה בקו שמאל דבינה, שה"ס אמא, לא היו לה שמחה ורצון. מפני שהחכמה אינה מאירה בלי חסדים כנ"ל, אבל במצב הב', כשבאה תחת בעלה ז"א, יש לה שמחה ורצון, שהוא חכמה וחסדים. שהוא כל השלמות.

1. מדוע יצחק היה צריך להריח את ריח בגדיו של יעקב לפני שברכו?
2. מדוע כתוב את ריח בגדיו, הרי היו אלו בגדים של עשו?
3. כיצד מקשר את ג' המובאות אישה ריח ניחוח לה' לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך שבשיר השירים ואת המובאה וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר בריחו ה'
4. מהו הערבון שנתן ה' בתחתונים ? ועל מה נכתב אחריך נרוצה.

שיר השירים סד- סו שיעור 22

ג' ריחות

כתוב, וירח את ריח בגדיו ויברכהו. מה ראה יצחק, שאע"פ שיעקב הביא לו אותו המאכל והמשתה, לא ברכו, עד הזמן שהריח בלבושים האלו.  לכאורה צריך היה לכתוב וירח את ריח בגדי עשיו אתם בא יעקב, אך רשב"י מלמד שבגדיו הם בחינת הרצון לקבל, שכאשר עומד הרצון בפני עצמו הוא בחינת בגידה.

אצל עשיו אותם בגדים, אותו רצון לקבל משמש לתועבה. אין מדובר על סיפור גשמי, אלא יעקב אומר שהוא איש חלק, כלומר אין לו את הכלי לקבל ברכות, אז אומרת לו רבקה שעליו לקחת את הרצון לקבל. יעקב פוחד שאין לו מסך כדי לקבל את הברכות במסגרת הרצון לקבל. כפי שחששה אסתר לבוא אל המלך, שהרי מי שבא אל המלך צריך שחוט של חסד יהיה משוך עליו, היינו שהמלך יגיש לו את השרביט.

אומרת רבקה ליעקב, עלי קללתך בני, שרבקה היא מידת החסד כפי שראינו ששאבה מים לאליעזר ולגמלים. הבאר היא הרצון לקבל, עליה מצא יעקב את אשתו, וכן משה, כלומר באותו רצון לקבל, באותו אגו אפשר להשתמש לטוב או להיפך.

הרצון לקבל לא שייך לאדם פרטי, אלא להשם הארץ (הרצון) ומלואה. כך רואים שבראשית לא מתחיל בהוראה הראשונה לישראל, החודש הזה לכם, אלא מביא רש"י שבראשית ברא, כוח מעשיו הגיד לעמו, שהמעשים הם הבריאה של הרצון לקבל, ברצונו נתנה להם וברצונו לקחה ונתנה לנו. ואם יגידו אומות העולם שיעקב לקח את הרצון לקבל של עשיו, אין הדבר כך, הרצון לא שייך לעשיו.

לכן מי שמשתמש ברצון לקבל, שזה הפיקדון שנותן הבורא באדם, ועושה רצונו של השם, אז השימוש כראוי, אך מי שלוקח את הרצון ועושה בו כבשלו לפרטיות הוא בוגד.

 

כעין זה לבושים אלו, לתועבה היו אצל עשו, כיון שלבש אותם יעקב, התודעו הלבושים לבעלם. בתחילה ניתן הרצון לקבל להם ברצונו נתנה להם וברצונו נתנה לנו. מיום שעשה אותם הקב"ה, לא העלו ריחם עד אותו זמן שלבש אותם יעקב, שה"ס הקו האמצעי, כי הלבושים חזרו לצורתם, שבקו אמצעי משתמשים הרצון משמאל ממטה למעלה. יעקב היה ודאי צורתו של אדם, ויפיו, דהיינו הקו האמצעי, ובשעה שראו הלבושים צורת אדם קו אמצעי, העלו ריח.

 

עלמות אהבוך שבשיר השירים, שגם עלמות אהבוך, פירושם הכלים דאחור. העלמות הם דבר נעלם, הכיסויים שמעלימים לאדם את הקב"ה כשהוא בההשתוקקות הגדולה. בתחילה ההשתוקקות הגדולה באה מצד הגוף, מצד עשיו, אך יש לרתום אותה לקו אמצעי. ההשתוקקות היא מצב של חשך, לאחר מכן עליה למעט עצמה ובאה למצב של נקודה שבה מקבלים אור של חסדים, ואז עולים לבחינת בינה, כלומר מחברים המלכות/הלב לבינה ומקבלים את האור. 

מלמד אותנו הזוהר כיצד לארגן את ההבנה שהתורה באה לגלות את הסוד מכמה כיוונים, מכמה פסוקים. הסוד שבא הקב"ה לספר לנו בתורה, הוא שעלינו להגיע ליתר דבקות, לקבל בעל מנת להשפיע.

משכני אחריך ונרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.

 

משכני אחריך נרוצה: כתוב, ונתתי משכני בתוככם וגו'. בוא וראה הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם, כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים זהו מצב של קטנות בגלות, ובגאולה תיקרא המלכות עומדת ולא רובצת.

 

ומשום זה נתן אותה הקב"ה ערבון בתוך ישראל, שידעו, שלא ישכח אותם, ולא יעזוב אותם לעולם. ישראל בטח בהשם. כדי לקבל ביטחון פנימי יש למצוא אותו באמונה הפנימית. מהו הטעם. הוא משום הערבון שבתוכם. והשכינה אומרת להקב"ה, ערבון הייתי בתחתונים ערבות הדדית, אהיה ערבון אצלך, כדי שלא תשכח את בני, ולעלות כנגדך, ואני ובני אחריך נרוצה. נרוצה לשון רבים, אני ובני, כל מי שדבוק בשכינה ירגיש ריצה, היינו רצון אֳמוּנִי לדבקות דרך השכינה שמקשרת את ישראל לקב"ה

 

משכני אחריך ונרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.

1. מדוע יצחק היה צריך להריח את ריח בגדיו של יעקב לפני שברכו?
2. מדוע כתוב את ריח בגדיו, הרי היו אלו בגדים של עשו?
3. כיצד מקשר את ג' המובאות אישה ריח ניחוח לה' לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך שבשיר השירים ואת המובאה וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר בריחו ה'
4. מהו הערבון שנתן ה' בתחתונים ? ועל מה נכתב אחריך נרוצה.


שיר השירים סד- סו שיעור 22

ג' ריחות

ריא) פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, כתוב, וירח את ריח בגדיו ויברכהו. מה ראה יצחק, שאע"פ שיעקב הביא לו אותו המאכל והמשתה, לא ברכו, עד הזמן שהריח בלבושים האלו.  לכאורה צריך היה לכתוב וירח את ריח בגדי עשיו אתם בא יעקב, אך רשב"י מלמד שבגדיו הם בחינת הרצון לקבל, שכאשר עומד הרצון בפני עצמו הוא בחינת בגידה.

אצל עשיו אותם בגדים, אותו רצון לקבל משמש לתועבה. אין מדובר על סיפור גשמי, אלא יעקב אומר שהוא איש חלק, כלומר אין לו את הכלי לקבל ברכות, אז אומרת לו רבקה שעליו לקחת את הרצון לקבל. יעקב פוחד שאין לו מסך כדי לקבל את הברכות במסגרת הרצון לקבל. כפי שחששה אסתר לבוא לא המלך, שהרי מי שבא אל המלך צריך שחוט של חסד יהיה משוך עליו, היינו שהמלך יגיש לו את השרביט.

אומרת רבקה ליעקב, עלי קללתך בני, שרבקה היא מידת החסד כפי שראינו ששאבה מים לאליעזר ולגמלים. הבאר היא הרצון לקבל, עליה מצא יעקב את אשתו, וכן משה, כלומר באותו רצון לקבל, באותו אגו אפשר להשתמש לטוב או להיפך.

הרצון לקבל לא שייך לאדם פרטי, אלא להשם הארץ (הרצון) ומלואה. כך רואים שבראשית לא מתחיל בהוראה הראשונה לישראל, החודש הזה לכם, אלא מביא רש"י שבראשית ברא, כוח מעשיו הגיד לעמו, שהמעשים הם הבריאה של הרצון לקבל, ברצונו נתנה להם וברצונו לקחה ונתנה לנו. ואם יגידו אומות העולם שיעקב לקח את הרצון לקבל של עשיו, אין הדבר כך, הרצון לא שייך לעשיו. 

לכן מי שמשתמש ברצון לקבל, שזה הפיקדון שנותן הבורא באדם, ועושה רצונו של השם, אז השימוש כראוי, אך מי שלוקח את הרצון ועושה בו כבשלו לפרטיות הוא בוגד. 

ריב) הכא אית לאסתכלא וכו': ומשיב. כאן יש להסתכל, הרי הלבושים האלו לא היו שלו, של יעקב, כי התורה מעידה, שכתוב, את בגדי עשו בנה הגדול, וכאן כתוב, את ריח בגדיו. וכי בגדיו היו, ריח הבגדים היה צריך לומר, מהו בגדיו.

הסוד שבא הקב"ה לספר לנו בתורה, הוא שעלינו להגיע ליתר דבקות, לקבל בעל מנת להשפיע

ריג) אלא בגדיו ודאי וכו': ומשיב. אלא בגדיו ממש היו ודאי אלו הלבושים, ולא של עשו, ואע"פ שכתוב, בגדי עשו, לתועבה היו אצלו. כעין זה אותה הבאר שה"ס המלכות, שיעקב ישב עליה, ומשה ישב עליה, לתועבה היתה אצל אחרים, כיון שבא יעקב, התודעה הבאר לבעליה, ועלו אליו המים. וכן אצל משה. בטופסא, פירושו לתועבה, כי על סחבות, מתרגם טפסן, דהיינו בגד מתועב

ריד) כגוונא דא אינון וכו': כעין זה לבושים אלו, לתועבה היו אצל עשו, כיון שלבש אותם יעקב, התודעו הלבושים לבעלם בתחילה ניתן הרצון לקבל להם ברצונו נתנה להם וברצונו נתנה לנו. מיום שעשה אותם הקב"ה, לא העלו ריחם עד אותו זמן שלבש אותם יעקב, שה"ס הקו האמצעי, כי הלבושים חזרו לצורתם שבקו אמצעי משתמשים הרצון משמאל ממטה למעלה. יעקב היה ודאי צורתו של אדם, ויפיו, דהיינו הקו האמצעי, ובשעה שראו הלבושים צורת אדם קו אמצעי, העלו ריח.

רטו) תלת ריחין אסתלקו וכו': ג' ריחות עלו כאן, א', ריח בגדיו ב', ריח בני. ג' ריח שדה אשר ברכו ה'. וכל הג' עלו ליצחק, בשעה שבא אליו יעקב.

רטז) וכלהו כתיב, בהאי וכו': וכל ג' הריחות כתובים במקרא הזה, לריח שמניך טובים וגו'. ריח בגדיו, היינו על כן עלמות אהבוך. ריח בני, היינו שמניך טובים. ריח שדה, היינו שמן תורק שמך. ודאי שהכל הוא קשר אחד. ובו סוד ריח הקרבן שהערנו, כמו שנאמר בכתוב, אשה ריח ניחוח לה'. אשה היינו עלמות אהבוך, והכל הוא סוד אחד. ריח היינו שמן תורק שמך, ניחוח, היינו שמניך טובים, והכל אחד. לה', היינו לריח. והכל הוא דבר אחד, וסוד אחד, בקשר אחד. כמו שאמרנו.
ביאור הדברים. שהזהר משוה ג' המקראות, שהם, הכתוב, אשה ריח ניחוח, שבקרבנות, והכתוב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך, שבשיר השירים, והכתוב וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וכולם הם על דרך שנתבאר הכתוב שבקרבנות. וצריך שתזכור סו"ה שבקרבנות, אשה ריח ניחוח לה', אשר אשה, פירושו הכלים דאחורים הנמשכים מהמצב הא' של המלכות (כמ"ש באות קפ"ט ובאות קצ"ב). ריח, פירושו. הכלים דפנים של המצב הב' (כמ"ש באות קפ"ט ואות קצ"ג) ניחוח, ה"ס האורות דז"א (כמ"ש באות ק"צ ובאות קצ"ד). לה' הוא אורות דבינה (כמ"ש באות ק"צ).
וזהו שאומר כאן, ומשוה אותם יחד, אשר אשה, היינו עלמות אהבוך שבשיר השירים, שגם עלמות אהבוך, פירושם הכלים דאחור, מהמצב הא' של המלכות, הנקראות עלמות (כנ"ל אות קנ"ט). העלמות הם דבר נעלם, הכיסויים שמעלימים לאדם את הקב"ה כשהוא בההשתוקקות הגדולה. בתחילה ההשתוקקות הגדולה באה מצד הגוף, מצד עשיו, אך יש לרתום אותה לקו אמצעי. ההשתוקקות היא מצב של חשך, לאחר מכן עליה למעט עצמה ובאה למצב של נקודה שבה מקבלים אור של חסדים, ואז עולים לבחינת בינה, כלומר מחברים המלכות/הלב לבינה ומקבלים את האור.  

וכן ה"ס ריח בגדיו, כי הכלים דאחורים נקראים בגדים, מלשון בגד בוגדים בגדו. ריח שה"ס נקודה דפנים שבמצב הב', היינו שמן תורק שמך, שפירושו שהורק מכלי אל כלי, וכן הורק האור מנקודה דאחור לנקודה דפנים, ואז העלה ריח, (כנ"ל באות קפ"ט) וכן ה"ס ריח שדה אשר ברכו ה'. כי המלכות נקראת שדה, והמלכות דמצב הב', ברכו ה', לאפוקי מלכות דמצב הא' שלא ברכו ה'. ניחוח, שפירושו אורות דז"א, היינו שמניך טובים, שפירושו ג"כ אורות דז"א, וכן ריח בני הנאמר על יעקב ה"ס אורות דז"א, כי יעקב ה"ס ז"א. לה', שפירושו אורות דבינה, היינו לריח, שפירושו ריחא עלאה, שהוא מאיר בבינה

כאן מלמד כיצד לארגן את ההבנה שהתורה באה לגלות את הסוד מכמה כיוונים, מכמה פסוקים. 

ריז) משכני אחריך נרוצה: כתוב, ונתתי משכני בתוככם וגו'. בוא וראה הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם, כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים זהו מצב של קטנות בגלות, ובגאולה תיקרא המלכות עומדת ולא רובצת.

ריח) וכל זמנא דההיא וכו': וכל זמן שהאם הקדושה, שהיא השכינה, יושבת על ישראל, בא הקב"ה לדור עמהם, משום שהקב"ה אינו עוזב את השכינה לעולם, וכל האהבה שלמעלה היא בה.

ריט) ובגין כך יהב וכו': ומשום זה נתן אותה הקב"ה ערבון בתוך ישראל, שידעו, שלא ישכח אותם, ולא יעזוב אותם לעולם ישראל בטח בהשם. כדי לקבל ביטחון פנימי יש למצוא אותו באמונה הפנימית. מהו הטעם. הוא משום הערבון שבתוכם. והשכינה אומרת להקב"ה, ערבון הייתי בתחתונים ערבות הדדית, אהיה ערבון אצלך, כדי שלא תשכח את בני, ולעלות כנגדך, ואני ובני אחריך נרוצה. נרוצה לשון רבים, אני ובני, כל מי שדבוק בשכינה ירגיש ריצה, היינו רצון אֳמוּנִי לדבקות דרך השכינה שמקשרת את ישראל לקב"ה

רכ) משכני, אהדרנא לקשורא וכו': משכני. נחזור לענין ולקשר הדברים הקודמים, שעל אותו הסוד שבכתוב, אשה ריח ניחוח. כי בשעה שהרצון עולה מלמטה בסוד הקרבן לשון קרבה אל השם. השכינה עולה ואומרת לאוהבה, משכני: הושט לי ימינך לקבלני, ולהעלות אותי בהתעוררות הצד השמאל, שה"ס השפעת החכמה שבשמאל, והימין יחבקני, שה"ס הארת החסד שבימין. וזה הוא פירושו של משכני. דהיינו בשתי ידים, בחכמה וחסדים שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני אך אסור לה לבוא עם בגדי עשיו שהם רצונות לקבלה עצמית.

רכא) ודא אשה אמרה וכו': ואשה זו, שה"ס כלים דאחורים דמלכות מהמצב הא' אומרת אל ריח, שה"ס הכלים דפנים דמלכות מהמצב הב'. וריח אומר לניחוח, שה"ס האורות דע"ב דז"א, וניחוח לה', שה"ס הבינה. (עי' לעיל אות רט"ז בהסולם) כלומר שנקשרות זו בזו. ואם היתה חסרה אחת מהן, לא היתה מתגלה החכמה (כנ"ל אות ק"צ ע"ש) ואז, כשד' מדרגות אלו נקשרות זו בזו, אחריך נרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.
ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים סא- סג שיעור 21

אסור להניח תפלין בחוה"מ

הפעולות החיצוניות שעושה האדם, צריכות להיות כדי להיות במקום פנימי שמעבר לתפיסה הגשמית. כמו למשל אכילת אוכל בריא, לא באה אלא כדי שתביא לתגובה נכונה מאותה פעולה. לא מניחים תפילין כדי שהזרוע תהיה חזקה יותר, אלא המטרה רוחנית.

בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, א"ל עשה לך חותם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכל יזועו ויפחדו ממך. אחר כך מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו, כיון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב אותה צורת החותם שהוא עשה.

דומה הדבר למי שמתגעגע לחבר ומחזיק תמונה של חבר. לאחר זמן מגיע החבר ואז אומר לו אני לא צריך את הנוכחות שלך כי יש לי תמונה.

אומר הקב"ה לאדם, אתה לא צריך לעשות כמו שיש לך תפילין, אלא ביום טוב הם בתוך הראש שלך.

אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו ביו"ט וחול המועד, משום צורה זו שאנו עושים, דהיינו התפלין שאנו מניחים. דומה הדבר לפנימיות וחיצוניות התורה. חיצוניות באה לרמז על הנקודה הפנימית, וכאשר מגיעים לנקודה הפנימית אין לבחור בסיפורים החיצוניים. אין להעדיף תמונה של החבר על החבר עצמו כאשר נמצא לידך

ביום חול מניחים תפילין, ובשבת ויום טוב לא. האם התורה תלויה חלילה בזמן הגשמי, כמובן שלא, אלא ישנה תנועה של קדושה בעולמות העליונים, תנועה שבאה מלמעלה מהשורשים העליונים, ועל האדם להצטרף לתנועה זו כפי שמורה התורה. כלומר המעשה של האדם בא כדי לעורר את התודעה העליונה, בסנכרון עם התנועה של הקדושה מלמעלה. 

אין לקחת קדושה מועטה כאשר ישנה קודשה עצומה שניתן לפעול אותה. וכך אין להסתפק בחיצוניות התורה כאשר הפנימיות זמינה כיום לכל אחד לבוא וללמוד. כאשר ישנה קדושת תפילין, כלומר בפנימיות ביום טוב, אז אין להעדיף לקחת את התפילין הגשמיים שהם רק כצורת התפילין של הקב"ה

יש כבר הארה כל כך גדולה שהמלך מתייחד איתך בסעודה, אותה מבקש להסתפק בסימן חיצוני. יש לנהל נכון את הסדר של הקדושה שניתן לקבל.

הזמן הרוחני הוא מספר חידושי צורה, והזמן הגשמי המוכר הוא רק סימן לזה. מכאן שעל האדם לשנות את רצונותיו מצורה של קבלה לצורה של השפעה עד לדבקות בהשם. לא הזמן זז כפי שמרגישים, אלא עלינו להפעיל את הדמיון והנפש לפי מה שנראה כאילו הזמן זז. האדם זז בזמן ועליו לעבור תמורות נפשיות שהם כנגד התנועות הקוסמיות העליונות.


שיר השירים סא- סג שיעור 21

אסור להניח תפלין בחוה"מ

הפעולות החיצוניות שעושה האדם, צריכות להיות כדי להיות במקום פנימי שמעבר לתפיסה הגשמית. כמו למשל אכילת אוכל בריא, לא באה אלא כדי שתביא לתגובה נכונה מאותה פעולה. לא מניחים תפילין כדי שהזרוע תהיה חזקה יותר, אלא המטרה רוחנית. 

ביום חול מניחים תפילין, ובשבת ויום טוב לא. האם התורה תלויה חלילה בזמן הגשמי, כמובן שלא, אלא ישנה תנועה של קדושה בעולמות העליונים, תנועה שבאה מלמעלה מהשורשים העליונים, ועל האדם להצטרף לתנועה זו כפי שמורה התורה. כלומר המעשה של האדם בא כדי לעורר את התודעה העליונה, בסנכרון עם התנועה של הקדושה מלמעלה.  

הזמן הרוחני הוא מספר חידושי צורה, והזמן הגשמי המוכר הוא רק סימן לזה. מכאן שעל האדם לשנות את רצונותיו מצורה של קבלה לצורה של השפעה עד לדבקות בהשם. לא הזמן זז כפי שמרגישים, אלא עלינו להפעיל את הדמיון והנפש לפי מה שנראה כאילו הזמן זז. האדם זז בזמן ועליו לעבור תמורות נפשיות שהם כנגד התנועות הקוסמיות העליונות. 

רד) למלכא דבעי לנטרא וכו': בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, א"ל עשה לך חותם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכל יזועו ויפחדו ממך. אחר כך מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו, כיון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב אותה צורת החותם שהוא עשה.

דומה הדבר למי שמתגעגע לחבר ומחזיק תמונה של חבר. לאחר זמן מגיע החבר ואז אומר לו אני לא צריך את הנוכחות שלך כי יש לי תמונה.

אומר הקב"ה לאדם, אתה לא צריך לעשות כמו שיש לך תפילין, אלא ביום טוב הם בתוך הראש שלך. 

רה) אי ההוא עבדא וכו': אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו ביו"ט וחול המועד, משום צורה זו שאנו עושים, דהיינו התפלין שאנו מניחים. דומה הדבר לפנימיות וחיצוניות התורה. חיצוניות באה לרמז על הנקודה הפנימית, וכאשר מגיעים לנקודה הפנימית אין לבחור בסיפורים החיצוניים. אין להעדיף תמונה של החבר על החבר עצמו כאשר נמצא לידך
ביאור הדברים. כי נתבאר לעיל (אות קצ"ה) שיש ב' מיני ריח, שיש ריח, דהיינו הארת חכמה ע"י עלית מדרגה תחתונה למ"ן אל העליונה. דהיינו ז"א שעולה למ"ן לישסו"ת, ומיחד ימין ושמאל שלהם, ואז יוצא הריח, ולולא עלית ז"א למ"ן לא היה הריח מגולה שם (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) ויש ריח עליון הנמשך מהמדרגה העליונה מישסו"ת, דהיינו מאו"א עלאין הממשיכים אליהם הארת חכמה סתימאה דא"א. ונתבאר שם, שזה אמור בג"ר דישסו"ת שהם יכולים לקבל חכמה בלי חסדים. אבל ז"ת דישסו"ת, שהחכמה שבהם אינה יכולה להאיר בלי חסדים, אינם יכולים לקבל מריחא עלאה, מחמת שהיא מחוסרת חסדים. וע"כ יש מחלוקת בז"ת בין ימין ושמאל דישסו"ת ואין החכמה יכולה להאיר שם אלא ע"י עלית מ"ן דז"א, שעם כח המסך דחירק שבו, מיחד ימין ושמאל ועושה קו אמצעי בחינת דעת (כמ"ש בפלפה"ם אות ל"ח). בג"ר אפשר לקבל חכמה בלי חסדים, בז"א אי אפשר גם נתבאר שהמוחין דג"ר דישסו"ת מאירים ביום טוב, ובחולו של מועד בשיעור שמקבלים מיו"ט, שה"ס תפלין דמארי עלמא מניח אותם, שמוחין דיו"ט הם מוחין דז"א מג"ר דישסו"ת, ומוחין דחול המועד, הם מוחין של המלכות שמקבלת מג"ר דישסו"ת. אבל התפלין שאנו מניחים אותם, הם ממוחין דז"ת דישסו"ת, בהם יכולה להאיר חכמה קטנה יותר ורק עם חסדים שאין החכמה מאירה בהם, אלא ע"י עלית ז"א עם המסך דחירק שבו. וכיון שכח הדין הנמצא במסך דחירק ממנעולא ומפתחא, מתעורר רק ע"י מעשה תחתונים שגרמו ליציאתה, ע"כ החכמה המתוקנת על ידו, נבחנת, לבחינת תפלין של מעשה התחתונים. כלומר שמעשה התחתונים גרם ליציאתם.
וז"ש (באות ר"ג) ועמא קדישא אחדין תפלין דמארי עלמא ושריין עלייהו ביום טוב ובחולו של מועד, שביו"ט ובחול המועד ישראל אחוזים במוחין דג"ר דבינה, שהם נבחנים לתפלין דמארי עלמא ז"א מניח אותם. ואסור לאעברא תפלין דמארי עלמא מעל רישיהון, לאנחא תפלין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא, דהיינו התפלין שאנו מניחים, שה"ס המוחין הנמשכים מז"ת דישסו"ת, ובחנים שהתחתונים עושים איתם, והם דוגמא ודיוקנא לתתא  הם רק דמיון וצורה  שהוא משום שכח הדין שבמסך דחירק שבקו האמצעי מעוררים התחתונים. וזהו המשל שמביא, בין חותם שהעבד עשה כדוגמת חותם המלך לבין החותם של המלך עצמו. וז"ש (באות ר"ה) ובג"כ אסור לעמא קדישא לדחיא חותמא דמלכא, שה"ס הארת המוחיו דז"א המקבלים מג"ר דישסו"ת המאירים על ישראל ביו"ט ובחול המועד, בגין דיוקנא דא דאנן עבדין, דהיינו המוחין המתעוררים עלינו ע"י הנחת התפלין הנמשכים מהארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת, שאינם מתוקנים זולת ע"י מעשה ידינו, שה"ס כח הדין שבמסך דחירק, המתעורר על ידינו. וע"כ נבחן, שאנו עושים תפלין אלו.

אין לקחת קדושה מועטה כאשר ישנה קודשה עצומה שניתן לפעול אותה. וכך אין להסתפק בחיצוניות התורה כאשר הפנימיות זמינה כיום לכל אחד לבוא וללמוד. כאשר ישנה קדושת תפילין, כלומר בפנימיות ביום טוב, אז אין להעדיף לקחת את התפילין הגשמיים שהם רק כצורת התפילין של הקב"ה

רו) האי במועד ובחולו וכו': זהו במועד ובחול המועד, שאסור להניח תפלין דמעשה ידינו, ולדחות התפלין דמארי עלמא, וכל שכן בשבת שהכל שורה עלינו, שבת של ליל שבת, שהוא בחינת תפלה של יד שהיא מלכות, כי שבת של היום היא תפלין של ראש, שהוא ז"א, וע"כ ודאי הוא שאסור להניח תפלין. יש כבר הארה כל כך גדולה שהמלך מתייחד איתך בסעודה, אותה מבקש להסתפק בסימן חיצוני. יש לנהל נכון את הסדר של הקדושה שניתן לקבל.

רז) והכי קא מסדר וכו': וכך מסדר הקב"ה לעם הקדוש, אוהביו, בחול, מניחים התפלין, שעושים צורת החותם של המלך, להיות שמורים בכל הצדדים. שה"ס הארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת. בשבת ומועד וחול המועד שמקבל מהמועד, שהם ימים טובים, ותפלין דמארי עלמא ממש, שה"ס הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת המאירים עליהם, אנו מעבירים אותה הצורה דהיינו התפלין שלנו, ומניחים תפלין דמארי עלמא, שממשיכים הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת. אשרי הם העם הזה שבידיהם החותם העליון של המלך שנתן להם ימים טובים כדי לפעול ולעשות רצון השם.

רח) מאן דמנח תפלין וכו': מי שמניח תפלין, צריך לשמוח, וע"כ כתוב ושמחת בחגך. שצריכים לשמוח בתפלין דמארי עלמא. ושמחה זו, היא, במועד ובחול המועד, שה"ס תפלין של ראש, ותפלין של הזרוע, דמארי עלמא. שבת מדרגת חכמה, מדרגת או"א, יום טוב מדרגת נשמה, ישסו"ת

רט) ביום טוב מההוא וכו': חוזר לבאר הכתוב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. ואומר, ביום טוב, מאותו הריח העליון, המאיר בג"ר דישסו"ת, שמניך טובים, שהוא תפלין של ראש. דהיינו המוחין דג"ר דישסו"ת המאירים בז"א. בחולו של מועד, ה"ס שמן תורק שמך, שהוא תפלין של יד, דהיינו המלכות הנקראת שם, שהיא עולה להתאחד בדרך סתום כלומר שהתחתון לא יכול להשיג את זה מצד עצמו אלא רק את ז"ת דשיסו"ת שזה תפילין של יום חול, בתפלין של ראש שהוא ז"א, במוחין דג"ר דבינה. טובים זו הארה של יום טוב

רי) על כן עלמות אהבוך: זהו ביום טוב האחרון של החג. שאז נשלמה התפלה של היד, שהיא המלכות, והאירה בשלמות ומחלקת חלק לכל, לכל אלו המחנות והצבאות שלמעלה, דהיינו הנמשכים מז"א, שהם צריכים חסדים, ולכל אלו המחנות והצבאות של מטה, הנמשכים מן המלכות שהם צריכים הארת חכמה. וע"כ עלמות אהבוך, שהם, המחנות והצבאות שלמעלה, ועולמות ומחנות וצבאות שלמטה.
פירוש. בז' ימי החג, המלכות מחלקת ומשלמת לצבאות שלמטה הצריכים הארת החכמה. כי אז הזמן של המשכת הארת החכמה. ובאחרון של החג, דהיינו בשמיני עצרת, המלכות ממשכת ומשפעת חסדים את אותה הארה בצורה של חסד לתחתונים. ואז נשלמים הצבאות של מעלה הנמשכים מז"א. וז"ש, ביום טוב בתראה דחג, דהיינו בשמיני עצרת, שאז הוא בהמשכת חסדים, דהא תפלה של יד אשתלים, כי בז' ימי החג המשיכה חכמה. ובשמיני עצרת שהמשיכה חסדים, היא נשלמת בכל. וז"ש ולפלגא חולקא לכלא, וכו', הן לצריכים חכמה והן לצריכים חסדים


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים סא-סג
1.מה ההבדל בין תפילין של חול לתפילין של יום טוב וחולו של מועד הסבר דרך המשל שמביא הזוהר הקדוש?
2.מדוע צריך לשמוח ביום טוב ובחולו של מועד?
3. הסבר כיצד מאירים המוחין דתפילין בכתוב לריח שמניך טובים שמן תורק שמיך על כן עלמות אהבוך?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים נח-ס
1.מהו שכתוב לריח שמניך טובים מה זה ריח מיהם השמנים ומתי נקראים טובים?
2. כיצד קשור הפסוק בשאלה הקודמת ליום טוב?
3. מה הבדל בין תפילין של ראש ליד ומדוע אסור להניח תפילין של ראש ושל יד הן במועד והן בחול המועד?
4. מדוע צריך להיות בשמחה בחול המועד מהיכן ההארה לשמחה זו?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים נח- ס שיעור 20

הריח

אי אפשר לקבל הארה מתוך אנוכיות ורצון לקבלה לפרטיות, אלא רק ברצון ליחד ניתן לקבל. זו המחלוקת של ב' המאורות הגדולים, מי ישלוט. הערך העליון או החשק הוא מה שחשה הלבנה. מחלוקת זו מביאה את הקב"ה לומר לחשק, ללב, לכי מעטי עצמך לטובתך, שממילא לא ניתן לקבל אור לחשק העצמי.

לריח שמנייך טובים, אומר שאותו ריח העליון שהוא החכמה/השפע יכול להאיר לכל המדרגות התחתונות ולעשות אותם טובים כשיש ג' קווים או כשבאים בתפילה, ביקוש ומעשים טובים.

מהו יום טוב, הוא טוב כאשר מקבלים את הארת החכמה, כאשר מסכימים לעליה. ישנה סגולה של זמן, שביום טוב, יש גילוי של טוב, יש עליית עולמות שבאה מתנה מלמעלה. כך למשל יום א של סוכות, ישנו מהלך קוסמי אליו צריך התחתון להצטרף. ביום טוב לא מניחים תפילין, אשר ביום חול התפילין מאפשרים את קבלת האור. ביום טוב הארה זו נמצאת, ובחול על הנברא לגרות את הנשמה ע"י הדמיון.

התפילין שמחוץ לראש הם אור מקיף שבא להזכיר, לגרות את הדמיון לקבלה פנימית. כלומר ביום חול התפילין מראים על השאיפה הפנימית לקשר עם העליון. ביום טוב פועלים את הדמיון שכבר האור נמצא ומורגש בפנימיות. 

אסור להניח תפלין בחוה"מ

והעם הקדוש אחוזים בתפלין של רבון העולם בהארה שהקב"ה נתן לנו, והן שורות עליה ביו"ט, ובחולו של מועד, תפלין של ראש, ביו"ט, ושל יד, בחול המועד, ואסור להעביר התפלין של רבון העולם מעל ראשיהם ולהניח תפלין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה תפילין של מטה הם רק דמיון, ואין להשתמש בדמיון הגשמי כאשר מקבלים הארה אמיתית מהדבר הפנימי.


שיר השירים נח- ס שיעור 20

הריח

אי אפשר לקבל הארה מתוך אנוכיות ורצון לקבלה לפרטיות, אלא רק ברצון ליחד ניתן לקבל. זו המחלוקת של ב' המאורות הגדולים, מי ישלוט. הערך העליון או החשק הוא מה שחשה הלבנה. מחלוקת זו מביאה את הקב"ה לומר לחשק, ללב, לכי מעטי עצמך לטובתך, שממילא לא ניתן לקבל אור לחשק העצמי. 

קצה) ובכל אתר, ריח, מסליקו דקאים על דרגא אחרא תתאה מניה, עומדת על מדרגה תחתונה ממנה והאי זהו ריח מאותו העליון. לריח, דא איהו נקודא עילאה, דקיימא בסתימו, מגו ההוא דסתים דכל סתימין, דלא אתידע כלל. ריח הוא הארת חכמה, מאירה ע"י ז"א שעולה אליה והאי נקודה איהי ריח מההוא סתימא דכולא. ובגין האי ריח, כל אינון שמנין ובוסמין, כולהו נהירין ואקרון טובים , בגין דהאי קיים לון, למהוי כולהו חד קישורא, נהיר כחדא.

קצו) ואי לאו לא וכו': ואם לא, אינם נקראים טובים. משום, כשהריח העליון הזה נכנס בסתימה לנחל העמוק, שהוא בינה, וממלא אותו כראוי, אז כל המדרגות נקראות טובים.
פירוש. ריח הוא הארת החכמה, ומקורו הוא בקו שמאל דישסו"ת המקור בזו"ן שהם מקבלי המוחין באצילות. או"א חסדים מכוסים, התכונה של ישסו"ת שרוצה חכמה ולכן הוא המקור להאיר לתחתונים. ונודע, שאין החכמה דקו שמאל דישסו"ת יכולה להאיר, מחמת שהיא בחסרון חסדים שלא ניתן להאיר בב' קווים, אלא אם כן, שז"א עולה למ"ן לישסו"ת ומיחד ב' הקוין ימין ושמאל דישסו"ת זה בזה, והחכמה נכללת בחסדים, אז יכולה החכמה להאיר. נמצא שהריח, שה"ס הארת החכמה, יוצא ע"י עלית התחתון, שהוא ז"א, לעליון, שהוא בינה. וז"ש, ובכל אתר, ריח מסליקו דקאים על דרגא אחרא תתאה מניה, שבכל המקומות יוצא הריח, שהוא הארת החכמה, ע"י עלית מדרגה אחרת התחתונה ממנה, דהיינו ע"י עלית מ"ן דז"א לישסו"ת והאי, דהיינו שבכתוב, לריח שמניך טובים, איהו ריח מההוא עלאה, שמתגלה הריח ע"י המשכה מהמדרגה העליונה מישסו"ת, שהוא או"א עלאין. כי לריח, דא איהו נקודה עלאה, שהיא או"א עלאין, דקיימא בסתימו מגו ההוא דסתים דכל סתימין דלא אתיידע כלל, שהיא עומדת תמיד בסתומה, ויונקת מסתום דכל סתום דלא אתיידע, הנקרא רישא דלא אתיידע. וכך או"א הם בבחינת לא אתיידע, דהיינו שהי' אינה יוצאת מאויר שלהם, והם תמיד בחסדים נעלמים מחכמה, כמו רדל"א. אלא בשעה שהם צריכים להשפיע חכמה לישסו"ת, אז עולים לחכמה סתימאה דא"א ומקבלים ממנה חכמה כדי להשפיע לישסו"ת. ואז נקראים או"א ריחא עלאה, דהיינו חכמה עלאה. וז"ש, והאי נקודה איהי ריח מההוא סתימא דכולא, שנקודה זו, דהיינו או"א הם ריח כשמקבלים חכמה מהסתום מכל שהוא חכמה סתימאה דא"א, ומשפעת לישסו"ת. הריח הוא כשאו"א עושים זיווג במצב זה יש חכמה במדרגה ואו"א מקבלים חכמה, למרות שיוד לא יוצאת מאוויר, אלא החכמה לא בשבילם אלא בדרך מעבר לישסו"ת וז"ש, ובגין האי ריח, כל אינון שמנין ובוסמין כולהו נהירין, ואקרון טובים, דהיינו כל המדרגות המקבלות מישסו"ת הארת ריחא עלאה זו, נקראות טובים. בגין דהאי קיים לון וכו', משום שריחא עלאה מקיים אותם וכו' בגין דכד האי ריח עלאה שהוא או"א, עאל בסתימו לגו נחלא עמיקא, שהוא ישסו"ת ואמלי ליה כדקא, יאות, כי כשאו"א נכנסים ומשפיעים הריח העליון לישסו"ת וממלאים אותם, אז, כלהו דרגין, כל המדרגות המקבלות מישסו"ת אקרון טובים.
ויש לדעת כאן, כי כל זה אמור רק בג"ר דישסו"ת, שהם יכולים לקבל החכמה מאו"א, אע"פ שהיא בלי חסדים, כי רק בז"ת אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, אבל בג"ר יכולים להאיר גם בלי חסדים חכמה יכולה להתקבל עם חסדים רק בו"ק, ובג"ר אפשר בלי (כמ"ש בשער הכונות דף ק"א ענין יוה"כ דרוש ג' ע"ש) וע"כ יכולים או"א להמשיך להם חכמה, מחכמה סתימאה דא"א ולמלאותם, אע"פ שהיא בלי חסדים (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר אות י"ד ד"ה קיימא) מה שאין כן בז"ת דישסו"ת, שבהן אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ החכמה היא מלאה דינים בהם, ונעשית מחלוקת בין ימין לשמאל, ואינה נשלמת אלא על ידי מדרגה תחתונה מהם, שהיא ז"א, העולה להם למ"ן, ומיחד הימין והשמאל זה בזה. לריח שמנייך טובים, אומר שאותו ריח העליון שהוא החכמה/השפע יכול להאיר לכל המדרגות התחתונות ולעשות אותם טובים כשיש ג' קווים בישסו"ת, גם כשישנה עליית מ"ן ומעשים טובים.

מהו יום טוב, הוא טוב כאשר מקבלים את הארת החכמה, כאשר מסכימים לעליה. ישנה סגולה של זמן, שביום טוב, יש גילוי של טוב, יש עליית עולמות שבאה מתנה מלמעלה. כך למשל יום א של סוכות, ישנו מהלך קוסמי אליו צריך התחתון להצטרף. ביום טוב לא מניחים תפילין, אשר ביום חול התפילין מאפשרים את קבלת האור. ביום טוב הארה זו נמצאת, ובחול על הנברא לגרות את הנשמה ע"י הדמיון.

התפילין שמחוץ לראש הם אור מקיף שבא להזכיר, לגרות את הדמיון לקבלה פנימית. כלומר ביום חול התפילין מראים על השאיפה הפנימית לקשר עם העליון. ביום טוב פועלים את הדמיון שכבר האור נמצא ומורגש בפנימיות.  

תפלין שמניח הקב"ה

התפילין הם אור מקיף, וכשנכנסים למדרגה הם אור פנימי

קצז) רב המנונא סבא וכו': רה"ס אמר כך, אלו המקבלים מג"ר דישסו"ת הנ"ל, הם ימים הנקראים טובים מפני שג"ר דישסו"ת יכולים לקבל חכמה. והם תפלין של ראש, שהם תפלין שהקב"ה מניח אותם כלומר שהם המוחין דז"א הנקראים תפלין, וע"כ נקראים טובים, משום שהם מאירים בראש הקודש העליון, שהוא ז"א.

קצח) ובכל אתר ימים וכו': ובכל מקום, ימים טובים הם תפלין של ראש, שהקב"ה מניח אותן, (עי' להלאה אות ר"ה) חולו של מועד, שלא נקרא יום טוב, הם תפלין של הזרוע, שה"ס המלכות, כי אין ללבנה, שהיא המלכות, כלום מעצמה, אלא ממה שמקבלת מאורו של יום טוב, שהוא ז"א.

קצט) תפלין דדרועא דאיהי וכו': תפלין של הזרוע, שהן תפילין של יד אינה מאירה אלא מתוך האור של תפלין של ראש. ומפרש, תפלה של ראש היא ימים טובים, דהיינו מוחין דז"א. תפלה של זרוע, היא חולו של מועד, דהיינו מוחין של המלכות. ויפה אמר רב המנונא, וכך הוא. 

אסור להניח תפלין בחוה"מ

ר) וע"ד חולו של וכו': וע"כ חולו של מועד, הוא בענין עשית מלאכה, כמו יום טוב. וצריך להיות בשמחה כמו ביו"ט. ומשום זה בימים האלו שהם בחינת התפלין של רבון העולם, דהיינו ימים טובים, אסור להניח בהם שאר תפלין. כי ביו"ט אסור להניח תפלין. כי אלו הימים, שהם בחינת התפלין העליונות, שורים על ראשיהם של ישראל הקדושים 

רא) רבי אלעזר שאיל וכו': ר"א שאל לר' שמעון אביו, אמר לו זה נכון בתפלין של ראש, שהם המוחין העליונים דז"א, שהן שורות על ראשיהם של העם הקדוש ביום טוב. אבל בתפלין של יד, שהוא חולו של מועד, ולא יו"ט, איך אנו נאחזים בה. אומר ושואל רבי אלעזר שאין מניחים תפילין ביום טוב מפני שהמוחין ממילא נכנסים לראש דז"א, אבל בתפילין של יד מהי ההארה שתאיר בחול המועד. עונה רבי שמעון שכן יש הארה מהיום טוב עצמו שמאיר לחול המועד, אז אין להניח תפילין כדי לומר שלא מבקשים דבר שישנו

רב) א"ל בגין דאנן וכו': אמר לו, משום שאנו אחוזים בה, במלכות, שה"ס חולו של מועד, והיא נקראת יד כהה. ע"כ אסור לעשות מלאכה בחול המועד מצדה, וצריכים לעשות שמחה בחול המועד, מצד תפלין של ראש, כלומר מצד שחול המועד מקבל מיו"ט, שהוא תפלין של ראש, ע"כ צריכים להיות בשמחה בחול המועד.

רג) ועמא קדישא אחדין וכו': והעם הקדוש אחוזים בתפלין של רבון העולם בהארה שהקב"ה נתן לנו, והן שורות עליה ביו"ט, ובחולו של מועד, תפלין של ראש, ביו"ט, ושל יד, בחול המועד, ואסור להעביר התפלין של רבון העולם מעל ראשיהם ולהניח תפלין אחרים, שהם דמיון וצורה שלמטה תפילין של מטה הם רק דמיון, ואין להשתמש בדמיון הגשמי כאשר מקבלים הארה אמיתית מהדבר הפנימי.

שיר השירים נה- נז שיעור 19

הריח

ריח הוא בחינה של חוכמה, וחכמה נמצאת במקום הרוחני.

אדם נרתע מלהרגיש חלש, וכמעט בכל מחיר יבקש הרגשה של עוצמה ויעשה לכך פעולות להגיע לאקסטזות למינהם, אך עוצמה זו היא אש שורפת.

אמר ללבנה מעטי עצמך, כלומר אומר ללב להסתלק מהשתוקקות שאינה ראויה כלומר שאינה נשלטת. את ההשתוקקות צריך לנהל ולהביאה ליחד, לקשר עם הבורא. סימן מובהק לאי הצלחה נראית בכעס ותסכול.

אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ לַֽהשם. אִשֵּׁ֥ה הוא קו שמאל, רֵֽיחַ הוא הבחינה הפנימית הארת חכמה, כמו ביום הכיפורים בו הפנימיות קובעת, נִיח֖וֹחַ הוא בחינת זעיר אנפין שנותן את את כח החסדים שיאפשרו את קבלת החכמה, שזה היופי, העבודה הנפשית בג' קווים. אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ מקושרים יחד בעת גילוי החכמה.

רֵֽיחַ מקום גילוי החכמה, נִיח֖וֹחַ הוא המשפיע שנותן את ההארה, לַֽהשם זו בחינת הבינה, המקור לחכמה.

השם ניחוח, הוא הארת כל הצבעים העליונים לבן אדום, ירוק, שה"ס חג"ת, של תפארת ישראל, שהוא ז"א, שהוא היופי של הכל, וזו היא נחת הרוח העליון, מבינה, השורה עליו ומאיר לו, להויה היינו למלך הכל. שהוא בינה. והכל מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכל בסוד הקרבן.


שיר השירים נה- נז שיעור 19

הריח

ריח הוא בחינה של חוכמה, וחכמה נמצאת במקום הרוחני.

אדם נרתע מלהרגיש חלש, וכמעט בכל מחיר יבקש הרגשה של עוצמה ויעשה לכך פעולות להגיע לאקסטזות למינהם, אך עוצמה זו היא אש שורפת.

אמר ללבנה מעטי עצמך, כלומר אומר ללב להסתלק מהשתוקקות שאינה ראויה כלומר שאינה נשלטת. את ההשתוקקות צריך לנהל ולהביאה ליחד, לקשר עם הבורא. סימן מובהק לאי הצלחה נראית בכעס ותסכול. 

אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ לַֽהשם. אִשֵּׁ֥ה הוא קו שמאל, רֵֽיחַ הוא הבחינה הפנימית הארת חכמה, כמו ביום הכיפורים בו הפנימיות קובעת, נִיח֖וֹחַ הוא בחינת זעיר אנפין שנותן את את כח החסדים שיאפשרו את קבלת החכמה, שזה היופי, העבודה הנפשית בג' קווים. אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ נִיח֖וֹחַ מקושרים יחד בעת גילוי החכמה.

רֵֽיחַ מקום גילוי החכמה, נִיח֖וֹחַ הוא המשפיע שנותן את ההארה, לַֽהשם זו בחינת הבינה, המקור לחכמה.

קצ) ניחוח, נהירו דכל וכו': השם ניחוח, הוא הארת כל הצבעים העליונים לבן אדום, ירוק, שה"ס חג"ת, של תפארת ישראל, שהוא ז"א, שהוא היופי של הכל, וזו היא נחת הרוח העליון, מבינה, השורה עליו ומאיר לו, להויה היינו למלך הכל. שהוא בינה. והכל מתקשר זה בזה ומאיר זה בזה, להיות אחד בשמחת הכל בסוד הקרבן.
פירוש. השם ניחוח, רומז על ג' קוין דז"א, שהם הממשיכים הארת החכמה. וז"ש, נהירו דכל גוונין עלאין, שהם חג"ת דז"א, שהם עליונים ממלכות, תפארת ישראל, שבשביל ג' קוין שבו נקרא ז"א, תפארת ישראל. ושפירו דכלא, כי הוא המקור להארת החכמה המכונה יופי, שהכל מקבלים ממנו. אמנם המקור הוא בבינה, ולא בז"א. אלא הרוח העליון שבבינה, שורה על ז"א ומאיר לו, וע"כ נבחן ז"א למקור. וז"ש, ודא איהו נייחא דרוחא עלאה דשרייא עליה ונהיר לגביה, שהמדובר הוא ברוח הבינה השורה על ז"א בשלשה קוין שלו, בסוד תלת מחד נפקא חד בתלת קיימא (ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת) ומבחינה זו נחשב ז"א כמקור שהוא הגורם להארת החכמה. וז"ש לה', למלכא דכולא, שהוא בינה. ונתבארו ג' הבחינות שבכתוב אשה ריח ניחח לה', אשה, ה"ס נקודה דאחור, ריח ה"ס נקודה דפנים שאמר לה לכי מעטי את עצמך, ושתיהן הן במלכות כנ"ל, שהם מב' מצבי המלכות. ניחח, ה"ס ג' קוין שבז"א, שהם מקור ההשפעה של הארת החכמה. וג' בחינות אלו מתקשרות זו בזו, לגלות הארת החכמה שבסוד הקרבן. כי אע"פ שהריח, שה"ס הארת החכמה אינו מגולה אלא במצב הב' של המלכות, כנ"ל, עכ"ז, היא צריכה להשתמש אז בכלים דמצב הא', כי הכלים דמצב הב' אינם ראויים לקבל חכמה (כמ"ש בהקדמת ספר הזהר בהסולם, בסוף אות ה') הרי שב' בחינות אלו צריכות זו לזו. כי במצב א' בלבד, אין גילוי לריח, מחמת חסרון חסדים. ובמצב הב' בלבד, אין כלים לקבלת החכמה. וע"כ נעשים שניהם אחד לקבלת החכמה. והם מקבלים החכמה מהבחינה הג', שהיא ניחוח ,זו האפשרות לקבל את החכמה דהיינו ג' קוין דז"א. ואע"פ שז"א משפיע החכמה, עכ"ז אין החכמה מתגלה בו, אלא במלכות בלבד. (כנ"ל בזהר ב"א דף רע"ו ד"ה ועוד כמה) הרי שאשה ריח ניחוח מקושרים זה בזה בעת גילוי החכמה. אשה, שממנה הכלים. ריח, הוא מקום הגילוי של החכמה, ניחוח הוא המשפיע. וז"ש, וכולא אתקשר דא בדא ואנהיר דא בדא למהוי חד בחדוה דכולא ברזא דקורבנא, שבסוד הארת החכמה, שה"ס הריח המתגלה בסוד הקרבת הקרבן, צריכים להתקשר כל ג' הבחינות, אשה ריח ניחוח זו בזו, שאם היתה חסרה אחת מהן, לא היתה הארת החכמה יכולה להתגלות.

קצא) ואיתימא הא אשה וכו': ויש אומרים, האש הזה שהיא מבחוץ במקום המקומט והמצומצם (כנ"ל אות פ"ט) זו היא אשה, שמהאש ההיא מצטמצמים כמה צבאות וכמה מחנות, אלו באלו לוהטים בכמה מינים לכמה צדדים. וכולם, חוזרים ומצטמצמים בסוד הקרבן, וחוזרים ובאים באש ההיא. ואיתימא, הוא כמו ואית ימא, שפירושו ויש אומרים.

קצב) בגין דכלהו מארי וכו': ומפרש, שע"כ חוזרים ובאים באש, בסוד הקרבן, משום, שכולם הם בעלי מגן ובעלי דינים, וכשחוזרים בסוד הקרבן, דומים, לכעס היוצא מנחירים, החוזר למקומו אחר שנח מכעסו. כי כמו שאלו הצבאות והמחנות דמצב הא' דמלכות, לוהטים ומצומצמים במקומם, כך הצבאות והמחנות העליונים הקדושים, הנמשכים מז"א, שהם בעלי הנחת והרצון, מאירים ושבים להתקשר באור בתוך הה' הזו, שהיא המלכות. וכולם, אלו באלו מחנות דמצב הא' ומחנות של ז"א, וזה בזה בחבור אחד, נקראים אשה, דהיינו אש ה', שהוא סוד הנחת, והמזון, והאור המאיר לכל הצדדים.
פירוש. היש אומרים מפרשים שהשם אשה, אינו על כלים דמצב הא' של המלכות בשעה שהם ריקים ומצומצמים מאור, כמו שפירש מקודם (באות קפ"ט) עיין שם. אלא השם אשה, הוא, על כלים דמצב הא' של המלכות, שכבר מקבלים האור מז"א, שאז נקראת המלכות ה', ולא ד  שזה כבר מפתחא ואשה, הוא אותיות אש ה', אש רומז על הכלים דמצב הא' שחוזרים להתעורר באש הדינים שלהם בסוד הקרבן, שפירושו שההתעוררות הזו של הדינים והחשך שהיתה להם במצב הא' של המלכות, גורמת להם עתה התדבקות גדולה בז"א בצמאון גדול, כיתרון האור מתוך החשך שעכשיו מרגישים את ההארה שכבר ניתן להשתמש בכלים אלו. ואז המלכות בסוד ה'. הרומזת שמלאה מכל טוב.
וז"ש (באות קצ"א) הא אשה דאיהו לבר בקמיטון, דא איהו אשה. שהאש הזו שהוא בחצוניות המלכות, דהיינו במצב הא' ששם המקום המצומצם והמקומט מאור, זה הוא שנקרא אשה, דמההוא אשא מתקמטן כמה חיילין וכמה משריין, שמאש הדינים הזו, מתקמט האור והמזון של המחנות והצבאות הנמשכות ממלכות במצב ההוא (כנ"ל אות קפ"ט) אלין באלין מלהטן בכמה זיינין לכמה סטרין, שמתקבצים שם כמה מיני דינים לכמה צדדים. וכלהו ברזא דקרבנא אתקמיטו ותאבו ועאלו בהאי אשא. שכל הצבאות והמחנות והכלים דמצב הא' של המלכות, חוזרים ומתעוררים בכל מיני הדינים שלהם, בסוד הקרבן שכבר לא מפחדים מכל המצבים והמקרים, שאז המלכות קרבה לזווג עם ז"א, והיא נקראת משום זה קרבן. ומפרש למה הם חוזרים ומעוררים הדינים שלהם אחרי שכבר מגיעים למצב ב לכאורה כבר לא צריך את הדינים, הוא בגין דכלהו מארי תריסין מארי דדינין, מפני שכולם הם בבחינת דינים, וכד תבין, וכשחוזרים לעורר הדינים בסוד הקרבן, דומה, כמא דתב רוגזא דנפיק מנחירין כד הוי נייחא לדוכתיה. כי אחר שכבר נמתק הרוגז, הוא חוזר להתעורר במקומו כדי להגדיל מתוקו. כמא דאלין חיילין ומשריין מלהטין קמטין באתרייהו, וכן כאן, כמו שאלו הצבאות והמחנות הנמשכים מהמצב הא', הם לוהטים בדינים ומצומצמים במקומם במצב הא' הכי נמי חיילין ומשריין עלאין קדישין, שהם הספירות והכחות הנמשכים מז"א, שהם מארי דנייחא ורעו. שהם המשפיעים נחת ורצון, נהרין ותבין בנהירו לאתקשרא גו האי ה' הם חוזרים ומאירים להתקשר במלכות בסוד הזווג שהיא נקראת אז ה', ולא ד'. וכלהו, אלין באלין ודא בדא בחבורא חדא, אקרי אשה וכולם הן הצבאות והכלים דמצב הא' של המלכות, והן הצבאות והכלים של ז"א המלאים אור, כשמחוברים אלו באלו זה בזה בחבור אחד, אז נק' הצבאות והכלים דמצב הא' בשם אשה, לפני כן אין קוראים אותם בשם רזא דנייחא ומזונא ונהירו דכל סטרין, שאז המלכות בסוד הנחת והמזון והאור שמקבלת מז"א. לפי דעה ראשונה אישה זה מצב א חוכמה בלי חסדים, דעה שניה אישה זה מצב שהמלכות כבר מקבלת חכמה, והיא כלולה ממצב א וממצב ב מפני שמצב ב צריך את ההשתוקקות של מצב א. 

קצג) ריח נקודה דלגו וכו': ריח הוא נקודה שבפנים. מצב של קבלת חכמה כאשר לפי פירוש ב אישה זה האחור שיש בפנים כי אשה, היא נקודה דאחור, שהיא המלכות שמסוד המצב הא', וריח היא נקודה דפנים, דהיינו המלכות שמצד המצב הב' (כנ"ל באות קפ"ט) סוד ברית הקודש, שהנקודה דפנים דבוקה בברית הקודש, שהוא יסוד. למה נקראת ריח. הוא משום שהריח הוא מהבשמים העליונים הקדושים הנסתרים שאינם מגולים, כי ריח ה"ס הארת החכמה, שאינה מגולה בספירות העליונות, שהן ממעלה למלכות. וכשהבשמים העליונים, שה"ס הארת חכמה, שבספירות דז"א, שורים על המלכות, היא מריחה אותם, כמי שמריח ריח בהדס. כי חג"ת דז"א נקראים הדסים הדס משולש כנגד חג"ת למעלה מחזה. והיא, הארת החכמה, היא ריח היוצא מהדס, דהיינו שמושפע מז"א הנקרא הדס, וע"כ נקודה דפנים זו נקראת ריח היוצא מהדס. מפני שהארת החכמה שבה מקובלת מהדס, שהוא ז"א.

קצד) ניחוח אתר דנחת וכו': ניחוח, הוא המקום שיורד הרוח העליון, בינה, ושורה עליו, דהיינו קורא ניחח לחג"ת דז"א, כדי שהחג"ת יהיו מרכבה עליונה לבינה, בסוד ע"ב שמות, היוצאים מג' פסוקים ויסע ויבא ויט, שה"ס חג"ת דז"א (כנ"ל בזהר בשלח אות קע"ג ע"ש) והמרכבה העליונה כולה, היא קשר אחד. כלומר, שג' קוין חג"ת קשורים זה בזה כקשר אחד. לה', שכתוב ניחוח לה'. פירושו, שיהיה הכל באור אחד. וע"כ נקרא ריח ניחוח. דהיינו ריח היוצא מחג"ת דז"א הנקראים ניחוח. ושיעור הכתוב הוא, אשה ה"ס נקודה דאחור דז"א בעת שכבר מתוקנת בסוד הזווג. ריח ה"ס המלכות דמצב הב' שה"ס נקודה דפנים, שבה מתגלה הריח. ניחוח ה"ס חג"ת דז"א בסוד שם ע"ב שבהם. לה' הוא יחוד הכל באור אחד, דהיינו בשליטת אור החסדים.


בית מדרש הסולם ללימוד פנימיות התורה וחכמת הקבלה בדרך ״בעל הסולם״ והרב״ש בראשות הרב אדם סיני.

שאלות חזרה בזוהר חדש שיר השירים נה-נז
1.הסבר אשה ריח ניחוח להשם שני פירושים מה ההבדל בין הפירושים וכיצד פועלים כל אחד בעבודת השם?

ניתן לעקוב אחרי העדכונים וליצור קשר
https://www.instagram.com/hasulam.community
[email protected]
הצטרפו ללימוד התע״ס היומי: https://dafhayomitaas.org.il
אתר הבית: https://www.hasulam.co.il
צור קשר: https://bit.ly/34offe4

שיר השירים נב- נד שיעור 18

מי שראה ענבים בחלום

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו. 

למדנו, מי שראה ענבים בחלום, אם הם לבנים, סימן טוב לו, ואם הם שחורים, צריך לרחמים. כי עומד ודאי בדין. מה הטעם. הוא, משום שענבים הם בחינת חכמה, וחכמה באה על הרצון לקבל לבנים הם ענבים השומרים את היין העליון, שהם צבע לבן, שהוא רחמים שילוב חכמה וחסדים. וע"כ סימן טוב לו. ואלו הענבים האדומים, הם צד הדין, צבע אדום שהוא דין, וכן צבע שחור הוא דין כמו אדום, וע"כ סימן רע לו. יש גם בחינת אדום שכלול בשחור, מלכות שנמצאת בבינה ועושה בה חיסרון.

 

אם ראה ענבים שחורים בחלום ואכלם, הוא ראוי לעולם הבא. מה הטעם. הוא משום, שעבר על הדין ויכול לכלותו, כי עם האכילה, העבירם מן העולם, ויש לו חלק ביין הטוב של העולם הבא. שתה יין לבן בחלומו, סימן טוב לו ושמחה, שמורה, שהארת החכמה כלולה בחסד, שהוא לבן. שתה יין אדום בחלומו, הוא מורה ששורה עליו דין. כי זה מורה שהחכמה אינה כלולה בחסדים, ודינים נמשכים ממנה.

 

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו. 

אכילה בפסח זה מוחין דאבא, שתייה מוחין דאמא. אך שתיית מים היא חסדים.

 

בנושא היין, הזוהר לא מלמד כאן על יין גשמי, אלא על סוג של רצון ויש להנפיש ולהבין שיש אצל כל אחד תאווה פרטית הבאה בכל מיני תכונות. מלמד שכאשר אתה רוצה אהבה עליך לשלם ברצון לאחר שתטהר אותו, לאחר שמוכנים לוותר עליו.

 

הריח

 

ריח הוא בחינה של רוחניות, וכאן מדבר על ריח של זמן תיקון, ריח הקורבנות בו מקריב האדם את צד הדומם צומח חי שבו לטובת צד האדם שבו.

ויש את ריח שהוא בחינת משיח של גמר תיקון. בד"כ הטעות בזמן התיקון היא לבקש את ריח גמר התיקון לפני התיקון עצמו

חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ היא מלאה דינים, והיא אז בבחינת אש שורף. ואז היא בסוד קטרוג הלבנה, ששואלת למה אני לא יכולה ליהנות מהשתוקקות בקדושה. מי שלא ממעט עצמו נכנס לכעסים, שלא מקבל מה שרוצה. הגאווה מביאה לתסכול ויאוש מפני שהגאוותן לא מקבל את המציאות שיש בורא מעליו. הבחירה ביתר דבקות היא הכלל המחייב מיעוט עצמי.

המצב א הנפשי של צד האישה באדם, היינו הלב, שהוא רדוף אחרי התאווה האישית, זה אחד הדברים הקשים שיש בעולם. אי אפשר לבוא למלך רק עם רצונות עצמיים, יש לבוא עם לבושי קדושה.

כמו שעשיו הגאוותן נאלץ למכור את הבכורה, כך חייב אדם שמגיע למבוי סתום, ורואה שלא יוכל לגבור על הרצון בעליונים, למעט עצמו ולמכור את התאווה לקו אמצעי, ליעקב, לאמונה.

משיח הוא בחינת גדלות ההשגה, אשר בגמר תיקון ניתן יהיה להשתמש בְּאִשֶּׁה ניחוח להשם, זו בחינת אהבת דודים, כלומר להשתמש ברצון העצמי למען אהבת היחד, אהבת השם


שיר השירים נב- נד שיעור 18

מי שראה ענבים בחלום

קפא) תנן מאן דחמי וכו': למדנו, מי שראה ענבים בחלום, אם הם לבנים, סימן טוב לו, ואם הם שחורים, צריך לרחמים. כי עומד ודאי בדין. מה הטעם. הוא, משום שענבים הם בחינת חכמה, וחכמה באה על הרצון לקבל לבנים הם ענבים השומרים את היין העליון, שהם צבע לבן, שהוא רחמים שילוב חכמה וחסדים. וע"כ סימן טוב לו. ואלו הענבים האדומים, הם צד הדין, צבע אדום שהוא דין, וכן צבע שחור הוא דין כמו אדום, וע"כ סימן רע לו כאן מדבר על אדום שכלול בשחור, מלכות שנמצאת בבינה ועושה בה חיסרון. 

קפב) אכלן כדאי איהו וכו': אם ראה ענבים שחורים בחלום ואכלם, הוא ראוי לעולם הבא. מה הטעם. הוא משום, שעבר על הדין ויכול לכלותו, כי עם האכילה, העבירם מן העולם, ויש לו חלק ביין הטוב של העולם הבא. שתה יין לבן בחלומו, סימן טוב לו ושמחה, שמורה, שהארת החכמה כלולה בחסד, שהוא לבן. שתה יין אדום בחלומו, הוא מורה ששורה עליו דין. כי זה מורה שהחכמה אינה כלולה בחסדים, ודינים נמשכים ממנה

חלום הוא מצב תודעתי בו ניתן לראות מעבר לגשמיות, הוא מקבל גירוי מהגשמיות אך אינו מחויב לה, ובכך באפשרותו לעשות קישורים שבאים מתת המודע, לפי הרצונות שחבויים בו.  

אכילה בפסח זה מוחין דאבא, שתייה מוחין דאמא. אך שתיית מים היא חסדים.

קפג) יעקב כד קריב וכו': יעקב שה"ס הקו האמצעי, כשקרב אל יצחק אביו שה"ס קו שמאל, נתן לו מאותו היין הטוב המשומר, מהעולם הבא, שהוא בינה. כי שמחה ואהבה, דהיינו אהבת דודים, אינה אלא כשמתעורר מתוך היין הטוב

קפד) וע"ד יצחק דהוה וכו': וע"כ יצחק שהיה מצד הדין הקשה דהיינו מקו שמאל, צריכים לשמח אותו באותו היין הטוב הבא מרחוק שבלי חכמה הוא לא מסופק, זה הטבע של צד הנקבה, של צד הבריאה חייבת לקבל תענוג כדי לבטא עצמה. ז"ש, ויבא לו יין מרחוק. מרחוק, פירושו ממקום עליון, שהוא בינה, המשיך עליו מאותה השמחה לשמח אותו. אז נמתק הכעס, והדין הקשה נכלל ברחמים, להיות הכל כראוי. שמחה היא עם הרצון להשפיע, ואהבה גם עם הרצון לקבל

 

אהבת דודים

קפה) ובגין כך אינון וכו': ומשום זה הדודים האלו, האהובים העליונים, המאורות הקדושים, שהם ז"א ומלכות, אינם מאירים אלא מתוך היין ההוא (כנ"ל אות קע"ו) ומי הוא. הוא השם החקוק המפורש של שבעים האותיות של אלו המאורות הקדושים, השם הקדוש של שבעים שמות, זה הוא בסוד הענבים האלו השומרים את היין העליון, מבינה, שהוא הכלל של אלו השבעים. 

פירוש. סוד השם ע"ב, תמצא בזהר (פרשת בשלח אות קע"ג) שהוא יוצא מג' פסוקים, ויסע, ויבא, ויט, שבכל פסוק יש ע"ב אותיות, כי ה"ס ג' קוין, ויש בקו ימין ע"ב אותיות, ויש בקו שמאל ע"ב אותיות, ויש בקו אמצעי ע"ב אותיות. כל שם בונים מהאות הראשונה של המילה ויבוא,  ומשילוב ג' פעמים ע"ב האותיות האלו זו בזו יוצא השם של ע"ב שמות. שבכל שם יש ג' אותיות, כמו שמפורש שם כל זה באר היטב ע"ש. ואע"פ שהם במספר ע"ב אותיות, וכן ע"ב תבות, כל תיבה בת ג' אותיות, עכ"ז נחשבים רק לע' שמות (כמ"ש בזהר בשלח אות קס"ג) בסוד ע' סנהדרין וב' סהדי על פי שנים יקום דבר. ע"ש. ולפיכך קורא אותם הזהר פעמים רק ע' שמות וע' אותיות. וכשרוצה לדבר מקו אחד של ג' הקוין האלו, מכנה אותו ע' אותיות, כי בכל קו יש ע"ב אותיות שעקרן הן ע'. וכשרוצה לדבר מיחוד כל ג' קוין בבת אחת, מכנה אותם ע"ב תבות של ג' אותיות, או ע"ב שמות, שעקרם הוא ע' שמות. (ועי' להלאה אות שפ"ד). בד"כ כאשר מדבר מ ג' קווים ע"ב ובקו אחד ע. בקידוש משתמשים ביין מפני שבאהבה יש לשתף גם את השמאל, אחרת נאמר שברא את הרצון לקבל ואין בו צורך, אלא יש לתקן את הרצון לקבל, את האגו אותו יש לגנוז עד שמטהרים אותו ואז נכון להשתמש בו
וז"ש אינון דודים וכו' לא נהרין אלא מגו ההוא יין. כי אהבת דודים ה"ס הארת קו שמאל, המכונה יין (כנ"ל אות קע"ו) וז"ש, ומאן איהו. דא שמא גליפא מפרש דשבעין אתוון דאינון בוצינין קדישין, דהיינו ע' האותיות שבפסוק ויבא, שאותיות אלו ה"ס קו שמאל מג' הקוין, הנקראים מאורות הקדושים (כמ"ש בזהר בשלח אות קע"ג ע"ש) שמשם נמשך היין, שה"ס אהבת דודים. שמא גליפא קדישא דשבעין שמהן, דהיינו השם הקדוש המשולב מג' פעמים ע"ב אותיות, שהוא נקרא ע' שמות כנ"ל, דא איהו ברזא דאינון ענבים דנטרין יין עלאה, כי השם דע"ב שמות מורה על שלוב ויחוד הקוין זה בזה ע"י הקו האמצעי, שאז נשמר היין העליון שלא יגעו בו החיצונים מפני שיש פה רצון לקבל ויש לשמור שלא לגלות החוצה בצורה לא ראויה (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) ומקור ג' קוין אלו הוא בבינה, וז"ש יין עלאה כללא דאינון שבעין, שהם שומרים היין העליון שבבינה ששם הכלל שם השלום וזהו המקום לשמור על היין, דהיינו המקור, של ע' השמות האלו. ויט הוא בחינת יעקב העושה שלום בין ויסע לויבא

קפו) ובגין כך חדוה וכו': ומשום זה שמחה ורצון שבנשיקות האלו, הם לעורר האהבה, דהיינו אהבת דודים, מיין העליון, שהוא בבינה, וע"כ המאורות, שהם ז"א ומלכות, מאירים ונוצצים מאותו היין. שכתוב, כי טובים דודיך מיין.

הזוהר לא מלמד כאן על יין גשמי, אלא על סוג של רצון ויש להנפיש ולהבין שיש אצל כל אחד תאווה פרטית הבאה בכל מיני תכונות. מלמד שכאשר אתה רוצה אהבה עליך לשלם ברצון לאחר שתטהר אותו, לאחר שמוכנים לוותר עליו. 

הריח

קפז) לריח שמניך טובים: אמר רבי שמעון, המקרא הזה, הסתכלתי בו, והוא סתום בסוד עליון. ריח. יש ריח ויש ריח, והרבה ריחות יש. יש ריח העולה ממטה למעלה, כמו ריח הקרבנות, שזה הוא ריח, העולה וקושר קשרים זה בזה, ומשתלשל זה בזה, דהיינו שמשתלבים זה בזה בדרך ירידה, עד שנעשה הכל קשר אחד ואור אחד. ריח הוא בחינה של רוחניות, וכאן מדבר על ריח של זמן תיקון, ריח הקורבנות בו מקריב האדם את צד הדומם צומח חי שבו לטובת צד האדם שבו. 

ויש את ריח שהוא בחינת משיח של גמר תיקון. בד"כ הטעות בזמן התיקון היא לבקש את ריח גמר התיקון לפני התיקון עצמו

קפח) אית ריח אחרא וכו': יש ריח אחר, וזה הוא מלך המשיח שנקרא ריח. שכתוב, והריחו ביראת ה'. וזה נקרא ריח, ומתקשר בסוד ריח הקרבן.
פירוש. ריח של הקרבן, ה"ס הארת החכמה העולה ממטה למעלה מקו שמאל, ומתיחד עם הימין, ונעשה עמו לאחד, ואז יורדת הארת החסדים שמימין, המשולבת בהארת החכמה שמשמאל, ומאירה ממעלה למטה לכל העולמות. קודם עולה ממטה למעלה, הימין מתכלל בשמאל ואז הימין עצמו יוכל להתפשט לגוף, ולמרות שהימין הוא חסדים, הוא מתפשט לאחר שהתכלל בחכמה  וז"ש, כגון ריחא דקרבנא, דהאי איהו ריחא דסליק, דהיינו הארת החכמה, שאינה מאירה אלא ממטה למעלה, כנ"ל. וקשר קשרין דא בגו דא, דהיינו שהקו השמאל מתקשר ומתחבר בקו הימין, והימין בשמאל, ומשתלשל דא בדא, שהארת הימין הכלולה משמאל, משתלשלת ויורדת ומאירה לכל העולמות, עד דאתעביד כלא קשרא חדא, ונהירו חד, דהיינו שהימין והשמאל נעשים קשר אחד ואור אחד, בשליטת החסדים. והנה ג' בחינות יש בקרבן, בסו"ה אשה ריח ניחח, כמ"ש לפנינו. וז"ש, אית ריח אחרא ודא איהו מלכא משיחא דאקרי ריח וכו' ומתקשרא ברזא דריח קורבנא, שהריח שהמלך המשיח משתמש בו, בסו"ה, והריחו ביראת ה', הוא סוד הריח, שבג' בחינות אשה ריח ניחח, הנאמר בסוד הקרבן. כמ"ש לפנינו.

קפט) ורזא דא אשה וכו': וזה סוד אשה ריח ניחח לה'. אשה, הוא לחוץ מן הקשר, שהמזונות והאור של צבאות ומחנות האש נצטמצמו בצהרים. 

ריח, הוא לפנים ממנו, וזהו שמתקשר בפנים, ומאיר בסוד ברית הקדש. וזהו שהמלך המשיח נקרא שהוא ריח מאלו הבשמים העליונים, שכתוב כריח בשמים. (צ"ע, כי לא נמצא כתוב כזה)
פירוש. נודע שיש ב' מצבים במלכות, שבמצב הא' חכמה בלי חסדים שזה אש שורף נאחזת בקו שמאל דבינה, שבו הארת החכמה, והיא שמאל בלי ימין, דהיינו חכמה בלי חסדים. והיא גדולה כמוהו, בסו"ה שני המאורות הגדולים תשוקה גדולה. ועכ"ז אינה יכולה להאיר לתחתונים. כי חכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ היא מלאה דינים, והיא אז בבחינת אש שורף. ואז היא בסוד קטרוג הלבנה ששואלת למה אני לא יכולה ליהנות מהשתוקקות בקדושה. וכדי לתקן זה, נאמר לה לכי ומעטי את עצמך, ואז נתמעטה וירדה לבחינת נקודה תחת יסוד ז"א וזה מעביר עצמה למצב ב. מי שלא ממעט עצמו נכנס לכעסים, שלא מקבל מה שרוצה. הגאווה מביאה לתסכול ויאוש מפני שהגאוותן לא מקבל את המציאות שיש בורא מעליו. הבחירה ביתר דבקות היא הכלל המחייב מיעוט עצמי, שז"ס המצב הב', והיא נבנית מחדש להיות נוקבא דז"א, ולהזדווג עמו פב"פ. שזו היא תכלית שלימות המלכות לפני גמר התקון. ויש מעלה במצב הא' שלה, כי אז מקבלת חכמה מקו שמאל דבינה. משא"כ במצב הב' אינה יכולה עוד לקבל מבינה, ואין לה מעצמה כלום, והכל צריכה לקבל מז"א בעלה, ויש מעלה במצב הב' שלה, כי אז היא בבחינת פנים בפנים בז"א, ומאירה חכמה וחסדים לתחתונים, משא"כ במצב הא', אע"פ שהיתה מקבלת שלמות החכמה מקו שמאל דבינה, לא היתה יכולה להאיר לתחתונים, שהיתה חשך ולא אור, כי החכמה שבה לא היתה יכולה להאיר מחמת חסרון דחסדים (כמ"ש כל זה בפלפה"ס אות פ"ח ע"ש).
וז"ש, אשה, לבר קשורא, השם אשה, היא לחוץ מקשר. דהיינו שהשמאל והימין אינם מקושרים בה יחד. אלא שהיא שמאל בלי ימין. שה"ס המצב הא' של המלכות. ומזונא ונהירו דחילין ומשריין דאשא בטהרונא קמיטין שהמזון והאור של הצבאות והמחנות הנמשכים ממנה במצב הזה, שהם של אש, מריבוי הדינים שבהם, מקומטים ומצומצמים בצהרים. כלומר, אע"פ שהחכמה מאירה בה מקו שמאל של הבינה, בכל השלמות, כשמש בצהרים, עכ"ז מזונם ואורם קמוטים ומצומצמים מחמת חסרון החסדים שבמלכות, שאין החכמה מאירה לתחתונים בלי חסדים. ולפיכך מרומז המצב הזה בשם אשה, שהוא לשון אש ודינים. ואע"פ שהמלכות מסתלקת מהמצב הזה, ובאה למצב הב' כנ"ל, עכ"ז אין העדר ברוחני, וגם המצב הא' נשאר בה, אלא בבחינת אחורים וחיצוניות. וה"ס נקודה דאחור.
וז"ש, ריח, לגו מיניה. השם ריח, הוא לפנים מאשה, כי אשה, היא אחורים וחיצוניות, שה"ס המצב הא' של המלכות, כנ"ל, אבל ריח, סובב על המצב הב' של המלכות, שהוא פנימיות. לוקחים את כח השתוקקות ממצב א ומכופפים אותו להיות מצב ב ודא איהו דאתקשר לגו, ונהיר, ברזא דברית קדישא, וכאן בפנימיות, מתקשרים הימין ושהמאל זב"ז, והם מאירים בכל השלמות, שזה נעשה לה בסוד הברית הקדוש, שהוא יסוד, דהיינו הקו האמצעי שלמטה מהטבור, הקושר ימין ושמאל זה בזה. ודא אתקרי מלכא משיחא, ובריח הזה, דהיינו הריח של המצב הב' של המלכות, נקרא מלך המשיח, שנאמר עליו והריחו ביראת ה'. ובחינה זו של המלכות נקרא נקודה דפנים. ונתבאר סו"ה אשה ריח, שאשה ה"ס נקודה דאחור דמצב הא', שאז היא מלאה דינים כאש, וע"כ נקראת אשה, ואז אין בה ריח, שפירושו הארת החכמה. וריח ה"ס נקודה דפנים, שהיא במצב הב', בשעה ששמאל וימין מקושרים יחדיו, ע"י הקו האמצעי שהוא יסוד, ואז מאירה בה הארת החכמה הנקראת ריח ממטה למעלה. מצב א של צד האישה, היינו הלב, שהוא רדוף אחרי התאווה האישית, וזה אחד הדברים הקשים שיש בעולם. אי אפשר לבוא למלך רק עם רצונות עצמיים, יש לבוא עם לבושי קדושה. 

כמו שעשיו הגאוותן נאלץ למכור את הבכורה, כך חייב אדם שמגיע למבוי סתום, ורואה שלא יוכל לגבור על הרצון בעליונים, למעט עצמו ולמכור את התאווה לקו אמצעי, ליעקב, לאמונה. 

משיח הוא בחינת גדלות ההשגה, אשר בגמר תיקון ניתן יהיה להשתמש בְּאִשֶּׁה ניחוח להשם, זו בחינת אהבת דודים, כלומר להשתמש ברצון העצמי למען אהבת היחד, אהבת השם