031- הדף היומי בזהר הסולם – פקודי פט-צא למתקדמים

פיקודי פט-צא

שֵׁם מ"ב וע"ב

האות א שהיא בחינת הזכר המשפיע, הוציאה את כ"ב האותיות, שברא את השמים. האות ה מהמילה השמים היא הבינה שמשפיע לתחתונים. האות ו מהמילה ואת מורה על כ"ב האותיות שהם צינורות השפע לעולם.

רע כמ"ש: בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אות ב' שהתורה מתחילה בה, ב' דבראשית, בראה בכוח העליון, בכוח אלו האותיות שבשם מ"ב. ב' נקבה, מלכות. א' דכורא, ז"א. כמו שהב' בראה, כך א' הוציאה כלל של כ"ב (22) אותיות, שהיא אֵת, הכוללת כ"ב אותיות מא' עד ת'.

רעא אות ה' של השמיים, מורה על זיווג אחד עם שמיים, בינה המשפיעה לשמיים, לז"א, לתת לו חיים ולהשרות עליו המוחין. ו' של ואת הארץ, ז"א, היא לתת מזון למלכות, לארץ, ולתקן לה הספקה הראויה לה. ו' של ואת, מורה על כ"ב אותיות, כי אֵת מורה על כ"ב אותיות מא' עד ת', שמהם ניזונה הארץ, המלכות. והארץ כוללת אותן לתוכה, כמ"ש: כל הנחלים האותיות הולכים אל הים, שכל צינורות השפע של ז"א הולכים אל המלכות. ואת הארץ, מורה שמלכות מקבצת לתוכה הכול ומקבלת אותם. הארץ לקחה הו' וקיבלה אותה, להיות ניזונה ממנה. מכאן גם למדים שהאותיות נק' גם צינורות של שפע

רעב וזהו, שהמשכן לא הוקם אלא ע"י משה, משום שמצד משה, ז"א, התעוררה מדרגה עליונה, בינה, לקיים את המשכן, מלכות, שיהיה קיום הכול. כמ"ש: ויָקֶם משה את המשכן. שהקימה שלו הייתה באלו האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ, בשם מ"ב.

רעג משום זה כל עבודות שבמשכן, בצלאל עשה בחקיקת האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ, השם מ"ב. וע"כ נקרא, בצלאל, משום שהיה יודע בצלאל חקיקת האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ. ואם לא היה יודע אותן בצלאל, לא היה יכול לעשות אלו עבודות שבמשכן. אלא כמו שמשכן העליון לא היה ולא התקינו כל מעשיו אלא באותיות השם מ"ב, אף המשכן שלמטה לא היה ולא ניתקן אלא באלו האותיות וכל מה שקורה למעלה קורה למטה.

רעד בצלאל היה מצרף האותיות של השם מ"ב, ובכל צירוף היה עושה המלאכה. ובכל עבודה שבמשכן, בכל צירוף היה עושה מלאכה אחת, וכל מה שראוי לה. וכך בכל עבודות המשכן. וכל אלו החלקים והתיקונים שבמשכן, הכול היה בצירוף האותיות של השם הקדוש ע"ב. לדעת לצרף אותיות אומר לדעת לצרף חסרונות, את צינורות השפע. החיסרון יכול להוות צינור שפע גדול. העולם נברא מהשם מ"ב שהוא שלמות, וכך המשכן שהוא תעתיק של הבנייה למעלה. גם בצלאל ידע את צירופי האותיות כפי שהותקן המשכן למעלה, כך ידע לצרף את האותיות משם מ"ב לבניית כלי המשכן. את הקמת המשכן עצמו יכול היה רק משה.

רעה כשבא בצלאל להקים את המשכן, לא היה יכול להקים אותו, משום שהרצון והכוונה, העולה על אותיות השם מ"ב, נמסר למשה בלבד, והוא ידע את הרצון העולה לאלו האותיות. וע"כ הוקם המשכן על ידי משה, כמ"ש: ויקם משה, וייתן משה, ויָשֶם משה. ובצלאל לא היה יודע, ולא היה יכול להקים אותו.

חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ  

רעו פתח רבי יצחק: יְהוָה, בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ, מַה יגיל (יָּגֶל) מְאֹד. חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ  נָתַתָּה לּוֹ;    אֹרֶךְ יָמִים, עוֹלָם וָעֶד. שירה זו אמר דוד על שבחה של כנ"י, המלכות, שהקב"ה משמח אותה בשמחת התורה, שנקראת עוז כמ"ש: ה' עוז לעמו ייתן. וזהו, ה' בעוזך. ישמח מלך, זהו הקב"ה, שנקרא מלך, כמ"ש: ויהי בישורון מלך.

רעז ובישועתך מה יגיל מאוד. זהו ישועת הימין, חסדים כמ"ש: הושיעה ימינך וענני. ותושיע לו ימינו. מה יגיל מאוד. היה צריך לומר יָגֶל ולא יגיל, י' יתרה היא אות ברית קודש, שמחת כל, היסוד. והכול על מלך נאמר, ז"א. עוז הוא אור החוכמה של גמר התיקון. עיקר השמחה באה מקיום הברית. אדם הראשון נתן לדוד המלך שבעים שנה ממנו, דהיינו נתן לו את המשך התיקון שהוא לא השלים. לכן זכה דוד לאריכות ימים בעולם הזה ובבא, הכוונה גילוי של חוכמה.

רעח חיים שאל ממך נתת לו אורך חיים לעולם ועד. דוד המלך לא היה לו חיים כלל, חוץ ממה שאדה"ר נתן לו משלו. דוד המלך חי שבעים שנה, ואלו שבעים שנה נתן לו הקב"ה, מאלו השנים של אדה"ר, שהיה לו לחיות אלף שנים, כמ"ש: ביום אֲכוֹלך ממנו, שהוא יומו של הקב"ה אלף שנים, ולא חי אלא 930 שנה, כלומר חסר 70, שנתן לדוד המלך. ובהם התקיים דוד, וניתנה לו אריכות ימים בעוה"ז ובעוה"ב. וע"ז אומר, חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים כלומר נתן לו את מדרגת החכמה שיקבל את הגילוי בחייו.

רעט כתוב: גדול כבודו בישועתֶךָ. משום שהוא גדול, כמ"ש: גדול אדונינו ורב כוח. ז"א נקרא גדול. וכתוב: ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. שאפילו המלכות, הלבנה, הייתה ג"כ גדולה כז"א, שמש. ועכ"ז ז"א נקרא גדול, כמ"ש: גדול אדונינו ורב כוח. אבל המלכות לא נקראת גדול, משום שחזרה והתמעטה לאחר שקטרגה. והקב"ה לא נקרא גדול, אלא בזה שכתוב: גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו הר קודשו וכמובן שמדובר מצד הסתקלות התחתון. במה ז"א גדול? רק בעיר אלקינו הר קודשו, במלכות. ז"א עצמו תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, ורק בעת הזיווג עם המלכות מופיעה בו החכמה, כדי להשפיע אל המלכות. ואין גדול אלא באור החכמה. נמצא שז"א נבחן לגדול, רק בעיר אלקינו, בעת הזיווג עם המלכות שאז רואים את השפעת אורו יתברך.

רפ כי תשיתהו ברכות לעד. כי תשיתהו ברכות, משום שמלכות ברכה של כל העולם, וכל הברכות שבכל העולם יוצאות מכאן. וזוהי ברכה. כמ"ש:ואעשךָ לגוי גדול ואברכךָ ואֲגַדְלָה שמֶךָ, והיֵה ברכה. כי במלכות שורות כל הברכות שלמעלה, ומכאן יוצאות לכל העולם. וע"כ נקראת ברכה. בד"כ לומדים שבינה נק' ברכה, ויש והמלכות נק' כך, אלא מדבר על מלכות שהתכללה בבינה ויש בה את מידת ההשפעה לתחתונים.

רפא כתוב כאן, תחַדֵהו בשמחה. וכתוב שם, וייחַד יתרו. כמו ששם הייתה השמחה על גאולת ישראל ממצרים, אף כאן היא על גאולה, כי עתיד הקב"ה להקים את כנ"י, המלכות, מעפר מהאגואיזם, מהרצון לקבל, ולהחזיק אותה בימין, ולחדש אותה חידוש הלבנה בשמש.

רפב תחדהו בשמחה את פניך. את פניך, שיהיה לפניך. ויהיה בשמחה מול פניך, באותה השלמות שנשלם לעתיד. כי בזמן שנחרב ביהמ"ק, התרוקנה המלכות מכל מה שהתמלא, כמ"ש: אומללה יולדת השׁבעה. וכתוב: אימָלאה החורָבה. ולעתיד תחזור ותתחדש ותתמלא.