הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת שלח לך עמודים קכד-קכו השקפה | שיעור-42
רעיא מהימנא
לֹא נִתָּן לְהַשִּׂיג קֶשֶׁר בְּלִי אֱמוּנָה פְּנִימִית.
הציצית מצווה זו היא לזכור כל מצוות התורה בשבילה, כש"א: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, זה סימן המלך לזכור ולעשות. סימן ולא סיבה, כלומר סימן רק צריך להפעיל כגירוי את הסיבה שתלויה במי שאחרי, כלומר האדם עצמו. כשלא מגיעה תנועה נפשית, אין זו סיבה, אלא הפעולה היא רק סימן. כל המציאות החיצונית היא רק סימן, כל עוד היא לא מפעימה תנועה נפשית פנימית. הציצית היא סימן לזכור, כדי לעשות, סימן לכל מצוות התורה. כך כל מקרה בו אדם פוגש, עליו להסתכל עליו דרך בחינת הציצית, דרך ראיה אמונית שהכל בהשגחה, ובכל דבר ישנו מסר שהוא מעבר למקרה עצמו. כלומר להסתכל כיצד כל דבר מביא אותי לקשר, ולראות בכל דבר חסד ורחמים, היינו לא למשוך שפע ותענוג למקום הפרטי. התכלת שבציצית באה להזכיר לאדם את העונשים על העברות של הבוגדים, על הסטייה מהנאמנות שלא עומדים בה בגלל התאווה האישית. למעשה הבגידה היא שלא מייצרים לבוש שמגלה את האמת. לבוש הבוגדים הוא בלי ציצית, כלומר בלי השאיפה ליחד, לאמת.
הלבוש הנפשי של האדם צריך להיות כזה שכאשר פוגש הוא מקרה, או כל תופעה במציאות החיצונית, עליו להסתכל מעבר למקרה, וע"י הציצית הוא יכול להיזכר להתקשר לבורא. יש לעקוד את המקרה, המקרה לא קובע. הבוגדים הם אלו שפועלים את המקרה החיצוני בלי קשר לעליון.
העמידו בעלי המשנה מאימתי קורין את שמע בשחרית, משיכיר בין תכלת ללבן, דהיינו בין דין לחסד שהלילה דין והיום חסד כי אז יתדבק בחסד שה"ס קריאת שמע, ומשם זה התקינו פרשת ציצית לקרוא אותה ביחוד, כלומר שחייב לכוון בקריאת שמע.