34- דף היומי – הקדמת זהר הסולם עמודים סה-סו

שם המאמר: "חזווא דרבי חייא"

ב' ההבנות עליהם מדבר הזוה"ק, הן בחינת ב' האבנים השוחקות זו בזו, עד לכדי יצירת מחלוקת פנימית, שאותה מתאר רבי חייא, כניגוד בין ב' הבנות בתפיסת המציאות, שמחד ישנה תפיסה הקובעת שתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, ומאידך ישנה תפיסה הרגשית שפרטיותו של האדם, היא אותו הרצון לאושר, מבלה אותו בעפר ומונעת ממנו להגיע לשלמותו הרצויה. וראייה לכך מרבי שמעון בר-יוחאי, שעל אף שהוא מעמודי העולם, מכל מקום נדמה בעינינו שנטמן בעפר, והיות שכך היה מקום לומר שמן הנמנע שיגיע האדם על תיקונו. ולכאורה נראה הדבר כסימן, שאם נתבלו אלו מחמדי עינין בעפר, כרבי שמעון בר יוחאי שנטמן בעפר הארץ, אם כן נדמה בעינינו שלא באו לידי הקיום השלם של קבלת ההארה.

נמצא שאותה פרטיות שהיא בחינת "הבעל מנת לקבל" לוקחת עימה הכל, בבחינת "מעפר באת ואל עפר תשוב", כלומר שממלכות דא"ס (בעל מנת לקבל) בא האדם ולשם הוא ישוב, אלא שנותרה לה השאלה, האם ישוב אליה מתוקן. שואלת אותה פרטיות, שהיא בחינת העפר (אותיות הערף, ערפה, פרעה) שבאדם : "במה אני עזת פנים וחצופה ומה לא בסדר עימי?"
מסביר הזוה"ק, שפרטיותו של האדם חצופה, בכך שמבלה בעפר את הכל, אף את עמודי העולם, באופן הזה שמסיתה את אדם לקבל לעצמו אושר חיצוני, גם מלימוד פנימיות התורה או הזוה"ק. על זאת בכה רבי חייא, "הכיצד רבי שמעון בר יוחאי נתבלה בעפר?! , הלא הוא מעמודי העולם, שמנהיג ומקיים את כל העולם כולו!" , וכיוון שראה זאת בכלל העולם, העלה שאלה זו בביקוש למקומו הפרטי והיה דובר כעין מילים אלו לרבי שמעון בר יוחאי שבפנימיותו…

לאחר העלאת שאלה זו של רבי חייא בתוכו, השתומם רגע חד, כלומר שעצר את התגובה הטבעית, שפירושה וויתור על הרצון הפרטי שבבחינת 'רגע אחד', דהיינו אותו רגע מיוחד של השתוקקות עצמית ורגעית, בבחינת ביטול גמור ובתענית של מ"ם יום, כאותה מ"ם של עיבור (בחינת מ"ם דלמרבה המשרה – שיוצרת את הרחם), שהרי אין אפשרות להגיע לגילוי, אלא בתנאי מוקדם של עיבור וביטול גמור של הרצון העצמי.
עיבור ה-ב' (אפשר לומר השלמת כלים או מדרגת נשמה – בחינת מ"י) של רבי חייא לא צלח, כלומר שלא הגיע לידי גילוי של בחינת "רבי שמעון בר יוחאי", אולם מתוך עיקשות מתמדת ואי-וויתור על האמת אותה ביקש רבי חייא, נכנס למ"ם יום נוספים של עיבור ה-ג' (מדרגת חיה – בחינת מ"ה), עד שהראוהו במחזה על-ידי בחינת זווג (כעין צל ולא דמות ממשית), את מדרגת "רבי שמעון בר יוחאי ובנו אלעזר" (בחינת עיבור צדיק), שהיו עוסקים בישיבה של מעלה במילת בר"א, שבבחינת המנעולא.
לאחר דחיית וסירוב הרצון בבחינת "עקידת יצחק", הגיע רבי חייא למסקנה, שאין אפשרות לוותר על אותו העפר, המייצג את רצונו הפרטי של האדם, בבחינת: "אברהם אברהם אל תשלח ידך אל הנער וכו'".

בהמשך הפסוק נכתב: "וכשרבי חייא נכנס עמדו כולם בפניו, והוא השמיט עצמו למרגלותיו של רבי שמעון", פירוש הדברים הוא, שרבי חייא נכנס 'בבושה' שזה עניין מה 'שישב למרגלותיו של רבי שמעון', על אף שאמנם זכה למעין התגלות אלוקית, בעוד שחבריו קיבלו מכך גדלות (על-פי החוק שכשהתחתונים מעלים מ"ן ושאלה, העליונים מקבלים הארה יותר גדולה בבחינת הופכיות כלים באורות).