הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 10 |השקפה| כח-ל
שיר השירים כח- ל שיעור 10
הלוך ילך ובכה
הלוך ילך ובכה, על כך שאינם עושים תשובה ולמרות זאת הקב"ה אוהב אותם.הבכי בשביל עונותיהם של ישראל שגורמים להם לא לבוא לזיווג בצורה נכונה. מהו נושא משך הזרע. בוכה כי רוצה להוליד נשמות ישראל. נשמה היא תענוג מהאמת, התלבשות אור בכלי ועל הנשמה להיות כלי אמיתי כדי להכיל את האור.
שאדם נכנס לייאוש, המטרה של חיים רוחניים ואהבת השם רחוקים ממנו, אינו רואה סיכוי לכך. מלמד כאן הזוהר שאין דבר בעולם העומד בפני התשובה.
כשאומרים אין דבר העומד בפני הרצון, הכוונה לרצון שאינו אמיתי.
במלכות שמים הרצון אמיתי, יתר דבקות. הרצון הוא הארץ, ומלכות שמים היא הקובעת. התשובה היא כוח הבורא שנמצא בנברא, כוח הבינה שאינה מוגבלת, לכן אין דבר העומד בפני התשובה.
אדם הממוקד עם ערכים של כח פנימי לדבקות בשם יכול להצליח, אך הדבר קשה. צד הבינה בנשמה הוא הרצון להשפיע, הרצון לשוב אל השם, להתחבר לנקודה הנפשית היא הבינה.
צריך האדם ללמוד ללמד זכות על עצמו, לדעת לשבח את הנקודה הנפשית שיכולה להביאו לתכלית, לנקודה בה ירגיש שהקב"ה אוהב אותו.
שיר הוא היסוד, שצריך להתחבר אל אשר לשלמה, למלך שהשלמות, השלום שלו. השם ז"א, אשר לשלמה בינה, היא עולם התשובה, עולם בו יש השוואת צורה של השפעה לבורא.
בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ונשלם עולם התחתון, שהוא מלכות, כעין העולם העליון, שהוא בינה, היו ישראל כולם כשרים, ונתעלו בכמה מדרגות עליונות, ואז נתעלה כסא הכבוד, שהוא המלכות, בשמחה, בכמה שמחות ובכמה ערכים. הבדיקה לפי מה פועל העולם, היא אתגר להסתכל על החיים על פי אמונה כפי שצריך, או על פי השׂכל
ואז, שיר השירים אשר לשלמה. עלו בשמחה וירדו בשמחה, וכל העולמות היו בשמחה, והחיבור היה בשמחה. שיר, הוא להקב"ה, דהיינו שהמלכות משוררת להקב"ה. השירים. הוא לעליונים ותחתונים, דהיינו לחיבור של ז"א ומלכות, ע"י היסוד המיחדם זב"ז. אשר לשלמה, היינו החיבור של כל העולמות בשמחה, למלך שהשלום כולו הוא שלו, שהוא בינה. כל זה על פיו של אליהו נחתך.
יפתח ה' לו את אוצרו הטוב
יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' מהו אוצרו הטוב. בשעה שהקב"ה ברא העולם ברא תחילה שתין עליונים, שהם מקורות, להוריד בהם גשם ברכות וקדושות עליונות שלמעלה. והם לוקחים תחילה ממקור החיים, מים להשפעה שהוא בינה, דהיינו מהמקום העליון, שהשיתין יצאו משם. על האדם להתחבר למקום זה שהוא אוצרו הטוב.
החכמה והבינה אהובות, כלומר אדם אוהב להתעסק בחוכמה, התאווה מבטיחה אהבה זו, ובקלות הולך האדם לתשוקה זו. התאווה היא האשה זרה עליה מלמד שלמה, המפתה את האדם שיכול הוא לקחת את התענוג לעצמו בלי לשלם על כך.
שיר השירים כח- ל שיעור 10
הלוך ילך ובכה
קג) כגוונא דא כתיב וכו': כעין זה כתוב, הלוך ילך ובכה על כך שאינם עושים תשובה ולמרות כך הקב"ה אוהב אותם, היינו בשביל עונותיהם של ישראל שגורמים להם לא לבוא לזיווג בצורה נכונה. מהו נושא משך הזרע. זהו סוד הכסא הכבוד, שהוא המלכות, שהוא נושא משך זרע הקדש העליון, דהיינו זרע של נשמות ישראל. כדי לעשות פירות ואבים, דהיינו להוליד הנשמות, בעולם הזה. בוכה כי רוצה להוליד נשמות ישראל. נשמה היא תענוג מהאמת, התלבשות אור בכלי ועל הנשמה להיות כלי אמיתי כדי להכיל את האור.
יש ואדם נכנס לייאוש, המטרה של חיים רוחניים ואהבת השם רחוקים ממנו, אינו רואה סיכוי לכך. מלמד כאן הזוהר שאין דבר בעולם העומד בפני התשובה. כשאומרים אין דבר העומד בפני הרצון, הכוונה לרצון שאינו אמיתי.
במלכות שמים הרצון אמיתי, יתר דבקות. הרצון הוא הארץ, ומלכות שמים היא הקובעת. התשובה היא כוח הבורא שנמצא בנברא, כוח הבינה שאינה מוגבלת, לכן אין דבר העומד בפני התשובה.
אדם הממוקד עם ערכים של כח פנימי לדבקות בשם יכול להצליח, אך הדבר קשה. צד הבינה בנשמה הוא הרצון להשפיע, הרצון לשוב אל השם, להתחבר לנקודה הנפשית היא הבינה.
צריך האדם ללמוד ללמד זכות על עצמו, לדעת לשבח את הנקודה הנפשית שיכולה להביאו לתכלית, לנקודה בה ירגיש שהקב"ה אוהב אותו.
שיר הוא היסוד, שצריך להתחבר אל אשר לשלמה, למלך שהשלמות, השלום שלו. השם ז"א, אשר לשלמה בינה, היא עולם התשובה, עולם בו יש השוואת צורה של השפעה לבורא.
קד) וכד אסתליקת בקלא וכו': וכשהיא, המלכות, עולה בקול ישראל, דהיינו בקול בקשת רחמים על ישראל (כנ"ל באות ק"ב) אע"פ שישראל אינם כשרים, עם כל זה, הקב"ה, שהוא ז"א, מעלה אותה ומשקה אותה משקויו של הנחל העמוק, שהוא בינה, והיא נשלמת מכל הצדדים. צריך להעלות ביקוש של רחמים על ישראל אז, בא יבא ברנה. דהיינו מתוך אותה השלמות והברכות והקדושות שנשלמה. בתחילה, כשחטאו, הלך ילך ובכה, על עונותיהם של ישראל בגלל פיתוי היצר, וכשחזרו בתשובה, בא יבוא ברנה.
קה) בשעתא דבנה שלמה וכו': בשעה שבנה שלמה את בית המקדש, ונשלם עולם התחתון, שהוא מלכות, כעין העולם העליון, שהוא בינה, היו ישראל כולם כשרים, ונתעלו בכמה מדרגות עליונות, ואז נתעלה כסא הכבוד, שהוא המלכות, בשמחה, בכמה שמחות ובכמה ערכים. הבדיקה לפי מה פועל העולם, היא אתגר להסתכל על החיים על פי אמונה כפי שצריך, או על פי השׂכל
קו) וכדין, שיר השירים וגו': ואז, שיר השירים אשר לשלמה. עלו בשמחה וירדו בשמחה, וכל העולמות היו בשמחה, והחיבור היה בשמחה. שיר, הוא להקב"ה, דהיינו שהמלכות משוררת להקב"ה. השירים. הוא לעליונים ותחתונים, דהיינו לחיבור של ז"א ומלכות, ע"י היסוד המיחדם זב"ז. אשר לשלמה, היינו החיבור של כל העולמות בשמחה, למלך שהשלום כולו הוא שלו, שהוא בינה. כל זה על פיו של אליהו נחתך.
יפתח ה' לו את אוצרו הטוב
קז) שיר השירים: כתוב, יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וגו' מהו אוצרו הטוב. בשעה שהקב"ה ברא העולם ברא תחילה שתין עליונים, שהם מקורות, להוריד בהם גשם ברכות וקדושות עליונות שלמעלה. והם לוקחים תחילה ממקור החיים, מים להשפעה שהוא בינה, דהיינו מהמקום העליון, שהשיתין יצאו משם. על האדם להתחבר למקום זה שהוא אוצרו הטוב.
החכמה והבינה אהובות, כלומר אדם אוהב להתעסק בחוכמה, התאווה מבטיחה אהבה זו, ובקלות הולך האדם לתשוקה זו. התאווה היא האשה זרה עליה מלמד שלמה, המפתה את האדם שיכול הוא לקחת את התענוג לעצמו בלי לשלם על כך.
קח) דהא בקדמיתא עד וכו': ומפרש דבריו. כי בתחילה מטרם שנברא העולם ז"א דאצילות, עלה ונגלה רצון אחד, שנקרא מחשבה סתימא, שהוא א"א דהיינו כתר. ונתן הכל באותה מחשבה הסתומה מקום של המדבר שהולכים בדרך חסדים מכוסים, כל מה שהיה ויהיה. ומאותה המחשבה, שהוא כתר, עלה הרצון לברוא את העולם. ויצא מבוע דק, שהוא או"א עלאין, הכולל סתימת המחשבה, וזה אינו נשמע לחוץ ואינו מתגלה. דהיינו שהחכמה אינה מתגלה בו. ויש בו, דהיינו בז"ת שלו, הנקראים ישסו"ת, יש בו תכונה של הסתכלות החכמה, והיא נמסרה לחכמי לב, שנשמתם מלבשת את ישסו"ת, משום שהחכמה אינה נגלית מהם ולחוץ. כלומר, שאינה מאירה ממעלה למטה, אלא ממטה למעלה. ואותם שאינם במקומם, לא יוכלו לקבל מהם. ישסו"ת היא תודעה לקבלת החכמה שנובעת מאו"א מכוח החסדים מכוסים.
קט) מהאי נפקי חמש וכו': מזה, מישסו"ת, יוצאים חמשה מקורות, שהם חג"ת נ"ה דז"א, וסתום אחד שמקבל את אור החכמה ומעבירה למלכות, שהוא יסוד דז"א, ואחד שמאסף את הכל. שהוא המלכות. והמקורות האלו היו כשנברא העולם, כש"א בראשית ברא אלקים. בראשית הוא אותיות ברא שית. זה הוא שית, שהוא המקור שמאסף אליו כל המקורות, שהם חג"ת נה"י דז"א, לזון העולמות.
והטעם שהמלכות נקראת שית. ולא שבע. הוא מרמז בזה, שהכוונה היא על מלכות דמפתחא, שאינה בחינת מלכות ממש, אלא בחינת יסוד דמלכות, וע"כ קורא אותה שית כמו שנקרא היסוד. (ועי' בהקדמת ספר הזהר אות מ"ג).
