הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 25 |השקפה| עג-עה
שיר השירים עג- עה שיעור 25
אהיה אשר אהיה
משה רואה את הסנה שהוא דין בוער ואינו נשרף. סנה גימטרייה 120 כשם אלקים. הוא רואה דין, רצון לקבל שמקבלים בו אור ואינו נגמר. איך יש רצון ואין כעס, אין רגש שלילי. משה מתקרב, כך צריך אדם לגלות את הרצון האמיתי שרוצה גאולה, את הנקודה הנפשית דרכה מתחברים לאור אין סופי.אומר לו ה' לומר לישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. בהדרגה ושלבים ניתן להגיע באמונה לנקודה פנימית זו, ולא בבת אחת.
בתחילה פועלים קו ימין, באמונה ולאחר מכן שמאל, בלי ויתור על הרצון, לא לגרש את החושך, אלא להשתמש נכון עם הרצון, אחרת הסנה נשרף כשבאים לרצון פרטי.
קודם של נעליך מעל רגליך, נעליך זו בחינת האישה שבאדם, קודם לוותר על הרצון ומתוך הסכמה זו, לבוא ולהשתמש ברצון.
אהיה ראשון קו ימין, אשר קו שמאל, ואהיה אחרון הוא החיבור, הדעת. דעת יש לאדם שיודע לחבר שמאל לימין, רצון לקבל להשפעה.
אין לפחד אלא לסמוך על השם שאומר מי נתן פה לאדם, מי נתן את היסוד שהוא ברית. הלשון הוא דעת עליון כדי שנדע להוציא הגה בצורה נכונה.
הסנה בוער ולא אוכל זהו הרצון שלא נגמר, בחינת אור חוזר שהוא רצון אין סופי. דחיית האור שבא מלמעלה, ופעולה של אור חוזר, חסדים ממטה למעלה.
קו ימין הוא בחינת אותיות, אך צריך גם את הניקוד כדי שיתן חַיּוּת לאות, לרצון. בסוד הדעת מגיעים לטעמים, כאשר כל רצון פועלים לפי הרצון והחוקים העליונים.
אהיה הראשון הוא בחינת או"א, אשר בחינת ישסו"ת' אח"כ נגלה אהיה שהוא השם הג', דהיינו דעת, שפירושו, כי מוכנה להתגלות ולהמשיך אורות לכל צד, דהיינו לימין ולשמאל, שה"ס חסדים וחכמה, וזה הוא אהיה, שפירושו, הרי אני מוכן להתגלות. האות א היא מאותיות איתן, אותיות שמורות על העתיד.
וזה השם השלישי, הוא תיקון השופר להוציא הקול. אותה התחלת הקול נקראת הויה בניקוד אלקים, דהיינו הי' בשוא, והה' בחולם, והו' בחיריק. כי התוקף ההוא של התחלת הקול, הוא, שחוזר למקומו ואינו נגלה כשאר השמות, אח"כ כשנתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, אז נקרא הוי"ה בניקוד שוא חולם קמץ כדרכו. שהוא השם הנגלה. כאן מתגלה השם שמבשר את הגאולה, בתשובה לשאלה של משה רבינו כיצד להוכיח לזקנים שהשם שלח אותו.
על האדם לפתח אמונה, הסכמה פנימית שהגאולה היא דבר אמיתי, ומכאן יקח כוח להגבר על המצרי שבנפש.
קשה לאנשים לבוא לקו אמצעי מפני שעליהם לוותר על ההשתוקקות העצמית שתעמוד בפני עצמה. על הלבנה להסכים למעט עצמה. היכולת של או"א להתחבר זה רק ע"י הסגול העליון, היכולת להפנים שיש משהו מלמעלה שיש להיות כפופים לו וכך מגיעים למנוחה.
המנוחה היא שאין מחלוקת ולא שעושים מה שרוצים בקו שמאל. מנוחה היא הגעה לשלום. רוח החכמה היא מה שמניע את האותיות.
האותיות ניתנו בסיני וכן הניקוד והטעמים שנותנים התעוררות של החַיּוּת, וגם את התפשטות של האור בכלים.
אין התורה ניתנה אלא לחכמי לב, למי שמוכן שליבו יהיה חכם, לב שפועל את הצד הימין שמקבל מל"ב נתיבות החכמה, מקו ימין דרך י"ג תיקוני דיקנא. כדי להיות חכם לב, יש להתנהג למטה לפי החוקים העליונים.
ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. משום שצריכים כוונה ורצון לכל אלו המלאכות והציורים העליונים שלמעלה, להמשיך הארתם על המלאכות שכנגדם במשכן שלמטה, והם היו יודעים מתוך סוד הציור של הנקודות, לשים הרצון והלב בכל מלאכה ומלאכה. הם יודעים לתת את הכוונה מתוך שהם קשורים לרצון העליון. כאשר מתעורר אצלם רצון, הם מכוונים אותו לפי העליון.
שיר השירים עג- עה שיעור 25
אהיה אשר אהיה
משה רואה את הסנה שהוא דין בוער ואינו נשרף. סנה גימטרייה 120 כשם אלקים. הוא רואה דין, רצון לקבל שמקבלים בו אור ואינו נגמר. איך יש רצון ואין כעס, אין רגש שלילי. משה מתקרב, כך צריך אדם לגלות את הרצון האמיתי שרוצה גאולה, את הנקודה הנפשית דרכה מתחברים לאור אין סופי.
אומר לו ה' לומר לישראל אהיה אשר אהיה שלחני אליכם. בהדרגה ולא בפעולה אחת ניתן להגיע באמונה לנקודה פנימית זו. זו הגאולה
בתחילה פועלים קו ימין, באמונה ולאחר מכן שמאל, בלי ויתור על הרצון, לא לגרש את החושך, אלא להשתמש נכון עם הרצון, אחרת הסנה נשרף כשבאים לרצון פרטי.
קודם של נעליך מעל רגליך, נעליך זו בחינת האישה שבאדם, קודם לוותר על הרצון ומתוך הסכמה זו, לבוא ולהשתמש ברצון.
אהיה ראשון קו ימין, אשר קו שמאל, ואהיה אחרון הוא החיבור, הדעת. דעת יש לאדם שיודע לחבר שמאל לימין, רצון לקבל להשפעה.
אין לפחד אלא לסמוך על השם שאומר מי נתן פה לאדם, מי נתן את היסוד שהוא ברית. הלשון הוא דעת עליון כדי שנדע להוציא הגה בצורה נכונה.
הסנה בוער ולא אוכל זהו הרצון שלא נגמר, בחינת אור חוזר שהוא רצון אין סופי. דחיית האור שבא מלמעלה, ופעולה של אור חוזר, חסדים ממטה למעלה.
קו ימין הוא בחינת אותיות, אך צריך גם את הניקוד כדי שיתן חַיּוּת לאות, לרצון. בסוד הדעת מגיעים לטעמים, כאשר כל רצון פועלים לפי הרצון והחוקים העליונים.
אהיה הראשון הוא בחינת או"א, אשר בחינת ישסו"ת
רלט) לבתר אהיה תליתאה וכו': אח"כ נגלה אהיה שהוא השם הג', דהיינו דעת, שפירושו, כי מוכנה להתגלות ולהמשיך אורות לכל צד, דהיינו לימין ולשמאל, שה"ס חסדים וחכמה, וזה הוא אהיה, שפירושו, הרי אני מוכן להתגלות. האות א היא מאותיות איתן, אותיות שמורות על העתיד.
רמ) ודא תליתאה תקונא וכו': וזה השם השלישי, הוא תקון השופר להוציא הקול. וכיון שהקול ההוא יצא בתוקפו של התחלת הקול, יצא בתקפו של אותו שתקע אותו, אותה התחלת הקול נקראת הויה בניקוד אלקים, דהיינו הי' בשוא, והה' בחולם, והו' בחיריק. כי התוקף ההוא של התחלת הקול, הוא, שחוזר למקומו ואינו נגלה כשאר השמות, אח"כ כשנתפשט הקול בהתפשטות של מנוחה, אז נקרא הוי"ה בניקוד שוא חולם קמץ כדרכו. שהוא השם הנגלה. לשם אהיה השלישי גרם שם הויה, ז"א שעלה לאו"א, לחכמה ובינה וגרם ליצר שם את בחינת הדעת. כאן מתגלה השם שמבשר את הגאולה, בתשובה לשאלה של משה רבינו כיצד להוכיח לזקנים שהשם שלח אותו.
על האדם לפתח אמונה, הסכמה פנימית שהגאולה היא דבר אמיתי, ומכאן יקח כוח להגבר על המצרי שבנפש.
פירוש. הקו השמאל דבינה, דהיינו בינה ותו"מ שלה, הנקראים ישסו"ת, נקראים שופר, שה"ס אתוון אל"ה דאלקים, המעלים את ז"א לבינה משם אלקים, מי זו בחינת השפעה, אלה הרצון לקבל, קו שמאל. ותקון השופר של הבחינה שעלתה למעלה, ה"ס יחוד שמאל בימין, שזה נעשה ע"י ז"א שעלה לבינה, ונעשה בסוד הדעת המיחדת חו"ב, ואז נתתקן השופר, שיוכל להאיר למטה. וז"ש, ודא תליתאה, הוא תקונא דשופר, שה"ס הדעת המתקן את השופר, שה"ס קו שמאל ומיחדו בימין, שמטרם זה אין השופר יכול להאיר. ובשביל שתקון זה נעשה ע"י ז"א בסוד הדעת, השיג גם ז"א ג' קוין חו"ב ודעת. בסוד תלת מחד נפקי בכך גם ז"א זכה. חד בתלת קיימא (כנ"ל בזהר בראשית א' אות שס"ג. דף רפ"ז ד"ה תלת ע"ש) שכל האורות שהתחתון גורם בעליון זוכה בהם התחתון, וכיון שז"א גרם ליציאת ג' קוין חב"ד, השיג גם הוא ג' קוין. הרי שבשביל שתקונא דשופר נעשה ע"י ז"א, ע"כ זכה בג' קוין שלו, וז"ש, ודא תליתאה, תקונא דשופר לאפקא קלא. ז"א נקרא קול, ומשום שהשם הג' שהוא דעת תקן את השופר, ע"כ יצאו ג' קוין לז"א הנקרא קול. כי כיון דג' יצאו מאחד, שהוא ז"א, קבל גם האחד ג' קוין, ומתחילה מקבל ז"א ב' הקוין הראשונים, שהם ימין ושמאל. ואז נסתמו אורותיו כמו השופר מטרם שהדעת תקנה אותו. ואח"כ נמשך לו הקו הג', המיחד ימין ושמאל ואז נפתחו אורותיו ונתתקן. תיקון הכלים קודם לביאת האורות בכלים. ב קווים מתקנים את הכלים, ואפשר לומר את חומר הכלים, ההשתוקקות בסוד זיווג דנשיקין. רק לאחר מכן מתפשט קו אמצעי.
קשה לאנשים לבוא לקו אמצעי מפני שעליהם לוותר על ההשתוקקות העצמית שתעמוד בפני עצמה. על הלבנה להסכים למעט עצמה. היכולת של או"א להתחבר זה רק ע"י הסגול העליון, היכולת להפנים שיש משהו מלמעלה שיש להיות כפופים לו.
השם השלישי הוא בחינת הדעת שגורם ז"א שעלה למעלה ועושה קו אמצעי ומקבל גם הוא ג קווים.
וז"ש, וכיון דנפק ההוא קלא בתקיפו דשירותא דקלא, וכיון שהקול הזה יוצא בתקפו של התחלת הקול, כלומר כשמקבל רק ב' קוין ימין ושמאל, מטרם שהספיק לקבל את הקו האמצעי, נפיק בתוקפא דההוא דתקע ליה, יצא באותו תוקף הדין כמו השופר שתקע את ז"א, דהיינו בדינין דשמאל שאינו מיוחד עם הימין. ההוא שירותא דקלא התחלת הקול הזה, שהוא בדינין דשמאל איקרי הוי"ה בנקוד אלקים. משום שתוקף הדין של ההתחלה שהיתה בשופר מטרם שהדעת תקנתו, שאז נקרא השופר, אלקים, חזר למקומו, בז"א. וז"ש בגין דההוא תוקפא דשירותא שתוקף הדין דשמאל שבהתחלה, שהיתה בשופר, תב לאתריה. בקו שמאל דז"א, ולא אתגליא כשאר שמהן, ואין האורות שלו מתגלים כשאר השמות. וע"כ ניקודו בניקוד אלקים. הי' בניקוד חטף סגול כמו הא' דאלקים. הה' בחולם, כמו הל' דאלקים. הו' בחירק, כמו הה' דאלקים. כי ז"א בעצמו נקרא הויה, והניקוד שבו, המורה על הארת החכמה שקבל מבינה, הוא בניקוד אלקים, שהוא דינים. מטעם שהשמאל אינו מיוחד עדיין בימין בז"א. אמנם האחד יוצא מהשלוש אך קודם ב קווים. כי האותיות בכל מקום ה"ס ז"א, והנקודות בכל מקום ה"ס רוח החכמה המחיה את האותיות, המקובל מבינה האותיות נותנות חיות לכלים, הם חומר שצריך תנועה מבינה, הניקוד. וז"ש, כד אתפשט קלא בפשיטו דנייחא דהיינו שנמשך בו הקו הג', הקו האמצעי, שאז מתפשט ז"א התפשטות של מנוחה דהיינו שאין עוד מחלוקת בין ימין לשמאל, כדין אקרי הויה בניקוד שבא חולם קמץ, שמא דאתגליא, שהוא שם שמגולה, ואין בו דינים המנוחה היא שאין מחלוקת ולא שעושים מה שרוצים בקו שמאל. מנוחה היא הגעה לשלום. רוח החכמה היא מה שמניע את האותיות.
האותיות ניתנו בסיני וכן הניקוד והטעמים שנותנים התעוררות של החיות, וגם את התפשטות של האור בכלים.
אין התורה ניתנה אלא לחכמי לב, למי שמוכן שליבו יהיה חכם, לב שפועל את הצד הימין שמקבל מל"ב נתיבות החכמה, מקו ימין דרך י"ג תיקוני דיקנא.
כדי להיות חכם לב, יש להתנהג למטה לפי החוקים העליונים.
רמב) ורזא דא ובלב וכו': וזה סוד, ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. כי מסוד הנקודות והתנועות של הטעמים היו יודעים להאיר הציורים שלמעלה. כי היו יודעים הנקודות, שהאותיות מתנהגות בהן, ובסוד שלהן היו יודעים ומכירים לקיים אותו הציור, של כלי המשכן, בסוד עליון. דהיינו כמו שהוא נמצא במלכות העליונה הנקראת משכן.
רמג) בגין דכוונה ורעותא וכו': משום שצריכים כוונה ורצון לכל אלו המלאכות והציורים העליונים שלמעלה, להמשיך הארתם על המלאכות שכנגדם במשכן שלמטה, והם היו יודעים מתוך סוד הציור של הנקודות, לשים הרצון והלב בכל מלאכה ומלאכה. הם יודעים לתת את הכוונה מתוך שהם קשורים לרצון העליון. כאשר מתעורר אצלם רצון, הם מכוונים אותו לפי העליון.
רמד) כל אינון ציורין וכו': כל אלו הציורים שבמשכן, לא היו אלא סוד אותיות קטנות. כי יש אותיות עליונות גדולות, שהן מבינה, ויש אותיות קטנות דקות, שהן ממלכות. האותיות הקטנות והדקות הן מעשה המשכן. שה"ס מלכות, אותיות עליונות גדולות, הן מעשה המקדש דבית ראשון, שה"ס בינה, ואלו אינן נעשות ראויות להתקדש למעלה אלא בציור זה של הנקודות.
רמה/א) דרזא דנקודי דאתוון וכו': כי סוד הנקודות של האותיות הדקות, הן מצד שמאל, וסוד הנקודות של האותיות העליונות הגדולות, הן מצד ימין. ואלו כמו אלו נשכחו מן העולם, עד שבאו החכמים שקבלו אור החכמה מן הראשונים, והקימו הנקודות על האותיות, שיסעו האותיות על ידם למסעיהם. וע"כ מעשה המשכן, ומעשה בית המקדש היו שלמים בציור הנקודות ברצון וכוונה. לא מספיק מעשה המשכן, אלא יש לתת לו גם את התנועה הנכונה
פירוש. כי האותיות הדקות הן בחינות מלכות, ונודע שעיקר בנין המלכות הוא מצד שמאל, דהיינו מהארת חכמה. וז"ש, דרזא דנקודי דאתוון דקיקין, אינון מסטרא דשמאלא. והאותיות הגדולות הן בחינות בינה, שהיא בסוד כי חפץ חסד הוא, וז"ש, ואתוון עלאין רברבין, אינון מסטרא דימינא, דהיינו מחסדים, ועי' להלן (אות רצ"ז), שכ"ב אותיות ה"ס קו ימין, וה' אותיות מנצפ"ך, ה"ס קו שמאל הנשכח בקטנות המדרגה, שז"ס מנצפ"ך שנשכחו וחזרו ויסדום ע"ש. וז"ש, ואלין כגוונא דאלין אתנשו מעלמא וכו'. כי הנקודות באות מיחוד ימין ושמאל, וע"כ כיון שנשכחו המנצפ"ך נשכחו הנקודות.
רמה/ב) תנועי דטעמי קיימו וכו': התנועות של הטעמים, קימו הכל על ידי משה, כי חכמי לב המשיכו הנקודות למעשה המשכן, ומשה המשיך הטעמים. וע"כ, ויביאו את המשכן אל משה, שהוא קיים הכל בסוד הטעמים.
רמו) בתנועי דטעמי אית וכו': בתנועת הטעמים יש בהם תנועות בסוד שלמטה, של המלכות, להנהיג ולקיים מעשה המשכן, שהוא מלכות. ויש בהם תנועות בסוד שלמעלה, של הבינה, להנהיג ולקיים מעשה בית המקדש, שה"ס בינה.
רמז) שלמה מלכא לא וכו': שלמה המלך שבנה את בית המקדש, לא היה צריך להמשיך הנקודות והטעמים, אלא הם היו באים בסתום ובלחש ומצטיירים בחקיקות ציורי בית המקדש. ז"ש והבית בהבנותו, ודאי נבנה מעצמו שהיה במדרגת בינה במקום של חסדים ואין צורך בחכמה, ברצון לקבל, אבן שלמה מסע נבנה. אבן שלמה, המלכות שנקראת אבן, היתה בשלמות, כמו הבינה, ולא חסרה, באותיות דקות, כבמעשה המשכן. ומקבות והגרזן כל כלי ברזל, שהם דינים, לא נשמע בבית בהבנותו. לא נשמע ודאי כי המקום שלו גרם, שהיתה במקום בינה, שהיא בלחש. בלי דינים.