זוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 32 |השקפה| צד-צו
שיר השירים צד- צו שיעור 32
ביאור הכתובים לפי א"ב דאתבש
אתב"ש הוא צירוף אותיות של זכר ונקבה, האות הראשונה עם האחרונה אות שניה ב עם אות אחת לפני אחרונה ש. האותיות למפרע שהם צד הדין באות מהאות ת עד האות א, והאותיות באורח ישר, קו ימין הם על סדר א,ב,ג
בנפש האדם הרצון להשפיע הוא הזכר, קו ימין, רצון לקבל שמאל צד הנקבה. וכך גם באותיות. את הזכר והנקבה יש לחבר כדי להגיע לשלמות. חיבור זה אפשרי רק בפעולה של קו אמצעי. לכל זוג אותיות מבנה המתאים לחיבור כמו א שמושכת את האות ת המייצגת את הרצון הגדול. ב מושכת את האות ש וכך הלאה.
צירוף א ואות ת זה חיבור שמראה שמוכנים להביא את הרצון למקום העבודה הנפשית, בחינת מושכני. הצירוף אחריך נרוצה ב ואות ש כאן ב נקבה ואות ש זכר. באה האות ב אומרת אחריך נרוצה, הרצון שלי לבוא אליך. בצירוף הראשון הזכר בא אל הנקבה, ובצירוף שני הנקבה כבר מתאווה אליו.
צירוף האות ג עם האות ר נגילה ונשמחה בך, פתוחה כדי לקבל הארה מהזכר, לקבל מכל כ"ב האותיות, אך יש להיזהר מאותיות מנצפ"ך שהם מהשמאל, אז מגיעים לנזכירה דודיך מיין, שזהו הצירוף שך ד עם האות ק שעליה להראות עצמה כדלה ולא כשמחה מעולם הזה, אלא שמחה מהאמת.
מצד אחד צריך להגיע לנגילה ונשמחה בך, ומצד שני ממשיך הפסוק נזכירה דודיך מיין. כלומר שמחה היא חשובה בעבודת השם, אך מסוכנת כאשר אדם שמח ומראה שמחתו בדברים חיצוניים גשמיים. יש יין משמח ויש יין משכר. השיכורים המקבלים את האור ממעלה למטה באים כחצופים. מהקליפה אסור ליהנות, וכל העולם הזה הוא קליפה, אותה צריך רק לשמר עד שמגיעים לגמר תיקון, אך לא להפוך את החיצוניות לעיקר.
האות ב באה חדרי המלך, אחריך נרוצה. היא יכולה להיכנס לחדרי המלך רק כאשר היא מקושטת בחסדים, שהיא מיוזמתה אומרת אחריך נרוצה
ובשעה שהמלכות אומרת נגילה ונשמחה בך, באה הג', שהיא ז"א, להתדבק באות ר', שהיא המלכות. כי אז יש שמחה ורצון בכ"ב האותיות, שבשלמות באות ג', שהיא ז"א. והאות ר' פורעת את עצמה אליו לקבל ממנו, בלי בושה.כשישנה אהבה אין בושה בקבלה.
כי צורת ר', היא, כמו חצי עיגול, שהיא צורת בית קבול והוא, הג' בא להתדבק בר' ולהשפיע לה ברצון. בצירוף ג"ר אינה בושה, להיותה במצב הב', וכבר היא קטנה מיעטה עצמה ובאה בהתמסרות ליחד, מוכנה לשלם מה שצריך כדי לזכות ביחד.
המלכות נקראת דלות ועוני. דלות זו טובה מפני שאם היא תיתן את האור לאות ק אז העורלה באה להאחז. הקליפה מקבלת מעט אור כדי שתשמור את הפרי עד שתגדל.
אדם רואה שהוא נהנה מהגשמיות בעולם הזה, עליו להראות כדל, להקטין עצמו, לא להראות שבזה הוא שמח, שהרי הקליפה צריכה להיות ניזונת מהגשמיות, ואין לתת לה יותר מחיותה, מפני שהיא מחזיקה את הרצונות. האיזון הנכון הוא מרעיבו שבע, משביעו רעב.
ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. דהיינו, למה אתם מראים את עצמכם, שאתם בשובע ובעושר, הרי רשעי העולם אצלכם, שירצו לינק מכם, ע"כ, הראו את עצמכם עניים ורעבים. וע"כ הראתה המלכות את עצמה בצורת דלת בשמחה.
כאשר מחזיק אדם ערך גדול לפנימיות, אז לא יראה חשיבות גדולה לחיצוניות. אצל הגויים האסתטיקה החיצונית בראש סדר העדיפויות אצלם, ובד"כ רקובים מבחינה פנימית. אצל ישראל הנקודה הפנימי חשובה.
שיר השירים צד- צו שיעור 32
ביאור הכתובים לפי א"ב דאתבש
אתב"ש הוא צירוף אותיות של זכר ונקבה, האות הראשונה עם האחרונה אות שניה ב עם אות אחת לפני אחרונה ש. האותיות למפרע שהם צד הדין באות מהאות ת עד האות א, והאותיות באורח ישר, קו ימין הם על סדר א,ב,ג
בנפש האדם הרצון להשפיע הוא הזכר, קו ימין, רצון לקבל שמאל צד הנקבה. וכך גם באותיות. את הזכר והנקבה יש לחבר כדי להגיע לשלמות. חיבור זה אפשרי רק בפעולה של קו אמצעי. לכל זוג אותיות מבנה המתאים לחיבור כמו א שמושכת את האות ת המייצגת את הרצון הגדול. ב מושכת את האות ש וכך הלאה.
צירוף א ואות ת זה חיבור שמראה שמוכנים להביא את הרצון למקום העבודה הנפשית, בחינת מושכני. הצירוף אחריך נרוצה ב ואות ש כאן ב נקבה ואות ש זכר. באה האות ב אומרת אחריך נרוצה, הרצון שלי לבוא אליך. בצירוף הראשון הזכר בא אל הנקבה, ובצירוף שני הנקבה כבר מתאווה אליו.
צירוף האות ג עם האות ר נגילה ונשמחה בך, פתוחה כדי לקבל הארה מהזכר, לקבל מכל כ"ב האותיות, אך יש להיזהר מאותיות מנצפ"ך שהם מהשמאל, אז מגיעים לנזכירה דודיך מיין, שזהו הצירוף שך ד עם האות ק שעליה להראות עצמה כדלה ולא כשמחה מעולם הזה, אלא שמחה מהאמת.
מצד אחד צריך להגיע לנגילה ונשמחה בך, ומצד שני ממשיך הפסוק נזכירה דודיך מיין. כלומר שמחה היא חשובה בעבודת השם, אך מסוכנת כאשר אדם שמח ומראה שמחתו בדברים חיצוניים גשמיים. יש יין משמח ויש יין משכר. השיכורים המקבלים את האור ממעלה למטה באים כחצופים. מהקליפה אסור ליהנות, וכל העולם הזה הוא קליפה, אותה צריך רק לשמר עד שמגיעים לגמר תיקון, אך לא להפוך את החיצוניות לעיקר.
שז) כתיב והמלך שלמה וגו': כתוב, והמלך שלמה ברוך וכסא דוד נכון עד עולם. שואל, למה נקרא כך. ומשיב, אלא והמלך שלמה, היינו המלך שהשלום שלו, שהוא יסוד ז"א. כי בכמה מקומות כתוב המלך סתם, ולא כתוב המלך שלמה. אלא המלך סתם, אומר על בית דוד, שהוא מלכות. המלך שלמה, על המלך שהשלום שלו שמחבר זכר ונקבה כמו יסוד שמחבר נצח הוד, והוא הכלל של ז"א שנותן את האור למלכות, אומר, שהוא ז"א.
שח) ברוך דהא כדין וכו': והמלך שלמה ברוך. ברוך, פירושו, כי אז נביעת הברכות אינם חדלים למעלה ולמטה. ברוך, פירושו, שכל הברכות נובעות משם. שיתברכו כל העולמות, ושיאירו כל האותיות, כולם בחבור אחד, בשלמות אחת. הברכה באה ממקור עליון ומצרפת את כולם בחיבור אחד
שט) וכדין ירתא שמא וכו': ואז, האות האחרונה שבשם הקדוש, שהיא מלכות, יורשת את השם הזה, שתהיה נקראת גם היא ברוך. שכתוב, ברוך ה' אלקי וכו' דוד אבי. שהיא מלכות כלומר גם דוד יורש את השם הזה.
שי) דכד אתקרי ברוך וכו': כי כשהמלכות נקראת ברוך, אז הכל הוא שם שלם כראוי, וכל העולמות מתברכים ממקור החיים, שהוא בינה, ושם זה, ברוך, הוא למעלה ולמטה, לפעמים למעלה, בז"א. ולפעמים למטה, במלכות. אשרי אתם עם קדוש, שסודות קדושים עליונים מתגלים לכם.
שיא) כד מתחברין אתוון וכו': כשהאותיות של השם הקדוש מתחברות אז יורדת הו', שהיא ז"א, להמשיך את הה', שהיא מלכות, ממטה למעלה, להיות חיבור אחד. וזה סוד האלפא ביתא דא"ת ב"ש, וכו'. כי אז האותיות של האלפא ביתא א"ת ב"ש, יורדות ועולות. הא' יורדת אל הת' להמשיכה אליו, שיתחברו אלו באלו. הב' עולה אל הש', ממטה למעלה. כי נמשכת מלמטה, ממלכות, ורוצה להתעטר בבעלה, ז"א, שהוא למעלה.
שיב) א' רזא דו' וכו': ומפרש דבריו. א' היא סוד ו', שהיא ז"א, שהוא רוצה להקים את הכלה, שהיא המלכות, באלו השירים, שהיא מעוררת מלמטה בעת שהיא מתקשטת שעוברת מבחינה א לבחינה ב. בחינה א חוכמה בלי חסדים, ולא יכולה להאיר למרות שיש בה השתוקקות. הקישוט מעבר למצב ב שיש בה חסדים. וז"א נותן לה יד להמשיכה אליו, והאותיות שמחות זו לזו. בשעה שהיא אומרת אליו משכני, אז הא', שהיא ו', דהיינו ז"א, יורדת אל הת', שהיא מלכות, להמשיכה אליו.
שיג) ובשעתא דאיהי אמרת וכו': ובשעה שהיא אומרת, אחריך נרוצה, עולה הב', שהיא המלכות, ורצה אחר הש', שהיא ו', דהיינו ז"א, ואז היא נכנסת לחדרי המלך, שהם ג' נקודות, שהן ג"ר, וחדרים, שהם חג"ת, ואכסדרין אל החדרים, שזו היא צורת האות ש' שבה ג' נקודות מלמעלה, ומסדרונות אל החדרים, שהם ג' ווין שבה, ובסיסה למטה, שג' הווין מתקשרות בו. וז"ס הצירוף ב"ש.
האות ב באה חדרי המלך, אחריך נרוצה. היא יכולה להיכנס לחדרי המלך רק כאשר היא מקושטת בחסדים, שהיא מיוזמתה אומרת אחריך נרוצה
שיד) ובשעתא דאמרת נגילה וכו': ובשעה שהמלכות אומרת נגילה ונשמחה בך, באה הג', שהיא ז"א, להתדבק באות ר', שהיא המלכות. כי אז יש שמחה ורצון בכ"ב האותיות, שבשלמות באות ג', שהיא ז"א. והאות ר' פורעת את עצמה אליו לקבל ממנו, בלי בושה.כשישנה אהבה אין בושה בקבלה כי צורת ר', היא, כמו חצי עיגול, שהיא צורת בית קבול והוא, הג' בא להתדבק בר' ולהשפיע לה ברצון. וז"ס הצירוף ג"ר. פי'. שיש צירוף ג"ד בסוד גואל דלים, ועכ"ז נשארת ד' שהיא לשון דלות ועוני מפני שחסרה חסדים. והטעם כי ד' נמשכת ממצב הא' שבמלכות, שהיא אז בבחינת ג"ר דחכמה ע"כ היא בושה לרדת ולקבל מז"א חסדים. וע"כ נשארת ד'. משא"כ בצירוף ג"ר אינה בושה, להיותה במצב הב', וכבר היא קטנה מיעטה עצמה ובאה בהתמסרות ליחד, מוכנה לשלם מה שצריך כדי לזכות ביחד.
שטו) בשעתא דאיהי אמרת נזכירה דודיך מיין, אידכרת דהא ערלה אתייא גו אינון אוכלוסין, לערבבא חדוהא לערבב את השמחה ע"י היין המשכר, בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא. וכד איהי חמת ליה, דאחיד מסאבא בשיפולי מקדשא, כדין איהי אזעירת גרמה, בגין למיהב ליה תמצית דחיק וסתים, כמו שנובע מתוך האבן שאז המלכות נקראת דלות ועוני. דלות זו טובה מפני שאם היא תיתן את האור לאות ק אז העורלה באה להאחז. וכדין ד' יהיב לאת ק', ואת ק' אתפשט בחדווא, לנטלא חולקא מגו מקדשא. הקליפה מקבלת מעט אור כדי שתשמור את הפרי עד שתגדל.
אדם רואה שהוא נהנה מהגשמיות בעולם הזה, עליו להראות כדל, להקטין עצמו, לא להראות שבזה הוא שמח, שהרי הקליפה צריכה להיות ניזונת מהגשמיות, ואין לתת לה יותר מחיותה, מפני שהיא מחזיקה את הרצונות. האיזון הנכון הוא מרעיבו שבע, משביעו רעב
שטז) ועל דכלה דא וכו': ומשום שכלה זו, דהיינו המלכות, היא קדושה, ואין לה לתת אל הטומאה, ע"כ היא עושה את עצמה דלת, שהיא לשון דלות, דהיינו, כמו שלא קבלה לתוכה כל כך אור, והיא עניה וכך צריך להיות. וסימנך, ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. דהיינו, למה אתם מראים את עצמכם, שאתם בשובע ובעושר, הרי רשעי העולם אצלכם, שירצו לינק מכם, ע"כ, הראו את עצמכם עניים ורעבים. וע"כ הראתה המלכות את עצמה בצורת דלת בשמחה.
כאשר מחזיק אדם ערך גדול לפנימיות, אז לא יראה חשיבות גדולה לחיצוניות. אצל הגויים האסתטיקה החיצונית בראש סדר העדיפויות אצלם, ובד"כ רקובים מבחינה פנימית. אצל ישראל הנקודה הפנימי חשובה.
שיז) כד חמת חייבא וכו': כשהמלכות ראתה את הרשעה הזו, שהיא אות ק שמתנהגת כמו קוף המחכה אדם שהיא מתפשטת כנחש הפושט זנבו, ומתקיפה אותה לינק בשמחה מן המקדש. אשר אז הוא מזדמן לבלבל את השמחה, בכל מקום שרואה אותה.
שיח) וע"ד בכל אתר וכו': וע"כ בכל מקום שיש שמחה, יש להרבות כחות השמחה צריכה לבוא מטעם הנשמה ולא מטעם הגוף, כדי שהס"א לא יוכל לקטרג. וכן בכל מקום שיש אבל, יש להרבות כחות, כי הס"א הוא שם, כדי שלא יוכל לקטרג, ולשבור כחו.
שיט) בשעתא דא אמרת וכו': בשעה זו אומרת המלכות, מישרים, דהיינו מישרים אהבוך, ומזכירה אות אחת מאלו מישרים, דהיינו מן אותיות מנצפ"ך הנקראות מישרים (לעיל אות רצ"א), אז יוצאת אות עם זנב חזק הנמשך למטה חמשים אמה, כעין אותו המקום שהמן נתלה עליו, שנאמר, יעשו עץ גבוה חמשים אמה (אסתר ה'), וזו היא האות ץ', כיון שאותו הנחש נושא את עיניו, ורואה אותה התליה שבאה, אז נפרד מן המקדש, ובורח מפני הצדיק שיכול לרדת למטה, ואז יתגבל שקר הנחש.
