זוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 33 |השקפה| צז-צט

זוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 33 |השקפה| צז-צט

שיר השירים צז- צט שיעור 33

ביאור הכתובים לפי א"ב דאתבש

בזוגות האותיות של סדר אתב"ש,  א זכר ת נקבה, ש זכר ב נקבה, ג זכר ר נקבה.

טרם הזיווג המלכות, הנקבה נמצאת במצב א' כלומר יש בה השתוקקות גדולה, אך עדיין אין בה את החסדים של הזכר.  משכני אחריך נרוצה, אי אפשר לקבל חכמה/שפע בלי החסדים של הזכר. כי ישנה סכנה שיבוא פרעה/הנחש לקחת את האור. אך כאשר היא מתקשטת לכבוד בעלה, כלומר עוברת ממצב א' הוא ההשתוקקות, למצב ב' בו הסכימה לבוא בקדושה, ובאה ברצון ואומרת משכני, זאת לאחר שמיעטה עצמה, ואומרת לזכר, נעשה את התיקון, ניקח את הרצון כחומר גלם לבניית היחד. זו הגישה שהלב צריך לבוא איתה למוח ולקבל חסדים.

בשלב זה היא מקבלת על עצמה את השׂכל הישר, לא השׂכל כפי שהיא חושבת, אלא כפי שהמשפיע מבין את החכמה שזו בחינת החיבור של אות ג' עם ר'.

המעבר מאות ד' לאות ה' בה יש כבר שפע של הארת חכמה. האות צ הצדיק מבריח את האות ק שלא מאפשר לה לינוק מהקדושה.

 

אחר שהנחש ברח מפני שהקדושה יוצאת עם זנב עם האות ץ למטה למקום שהאות ק ירדה להזין הקליפות, והנחש רואה שהצדיק פועל, יוצאת הכלה אל אהובה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', ויוצאת אליו, והשמחה נשלמת מכל הצדדים, בלי קטרוג אחר, ובלי בלבול.

מלמד כאן שאם יש לאדם מלחמה בין הערך לחשק, הוא יכול להתגבר ע"י מסך דחיריק שיכול לתלות את החשק על העץ כלומר לתלות על עץ הדעת את החשק בידיעה שזה אסור להיתלות בעץ הדעת.


שיר השירים צז- צט שיעור 33

ביאור הכתובים לפי א"ב דאתבש

בזוגות האותיות של סדר אתב"ש,  א זכר ת נקבה, ש זכר ב נקבה, ג זכר ר נקבה.

טרם הזיווג המלכות, הנקבה נמצאת במצב א כלומר יש בה השתוקקות גדולה, אך עדיין אין בה את החסדים של הזכר, כאן עליה לבקש משכני אחריך. אי אפשר לקבל חכמה/שפע בלי החסדים של הזכר.

כאן ישנה סכנה שיבוא פרעה/הנחש לקחת את האור. אך כאשר היא מתקשטת לכבוד בעלה, כלומר עוברת ממצב א הוא ההשתוקקות, למצב ב בו הסכימה לבוא בקדושה, באה ברצון ואומרת משכני, זאת לאחר שמיעטה עצמה, ואומרת לזכר, נעשה את התיקון, ניקח את הרצון כחומר גלם לבניית היחד. זו הגישה שהיא, הלב צריכה לבוא אליו, למוח לקבל חסדים. 

בשלב זה היא מקבלת על עצמה את השׂכל הישר, לא השׂכל כפי שהיא חושבת, אלא כפי שהמשפיע מבין את 

החכמה שזו בחינת החיבור של אות ג עם ר.

המעבר מאות ד לאות ה בה יש כבר שפע של הארת חכמה. האות צ הצדיק מבריח את האות ק שלא מאפשר לה לינוק מהקדושה. 

שכ) וכלה נפקת לגביה וכו': אחר שהנחש ברח מפני שהקדושה יוצאת עם זנב עם האות ץ למטה למקום שהאות ק ירדה להזין הקליפות, והנחש רואה שהצדיק פועל, יוצאת הכלה אל אהובה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', ויוצאת אליו, והשמחה נשלמת מכל הצדדים, בלי קטרוג אחר, ובלי בלבול. וז"ס הצירוף ה"ץ, דא"ת ב"ש. אומר דלה מפני שלא ניתן לקבל אור במצב א ובמצב ב יש את המסך דחיריק.
ביאור הדברים. נודע שיש ב' מצבים במלכות (כמ"ש בפלפה"ס אות פ"ח) שבמצב הא' חכמה בלי חסדים היא מקבלת מקו שמאל דבינה, בלבד, ואין לה חיבור עם הקו האמצעי ולא היתה יכולה להאיר בלי חסדים דימין, שאז היה קטרוג הירח, ונתמעטה המלכות ובאה למדרגה שמתחת ז"א, שאז היא מקבלת הכל מז"א, שהוא הקו האמצעי, הממעט קו השמאל מג"ר דחכמה ומיחדו עם הימין, וכיון שהארת החכמה נתלבשה בחסדים, היא יכולה להאיר. ע"ש. והנה דבר זה של מצב א ומצב ב נשנה בכל זווג וזווג של המלכות עם ז"א, שבשעה שמקבלת חכמה מז"א, בסו"ה שמאלו תחת לראשי, אז נתעורר בה תחילה המצב הא', שהוא שמאל בלי ימין, דהיינו מטרם שהקו האמצעי מיעט את ג"ר דחכמה. אשר אז אפשר להמשיך החכמה מקו שמאל ממעלה למטה, שה"ס ג"ר דחכמה, שכל הקליפות חושקות להמשיך אותה. ולפיכך תיכף מתקרב הנחש לינוק ממלכות, ולהמשיך החכמה ממעלה למטה. כאשר בא לקו אמצעי ממעט ג"ר דחכמה, ואז אי אפשר להמשיך ממעלה למטה. בגלל שקו אמצעי מאפשר לקבל רק ו"ק דחכמה, ועצם האפשרות לקבל גורמת לקליפה לרצות להמשיך ג"ר שכמובן שכל זמן שאוחזים בקו אמצעי, במסך דחיריק מתגברים על הטומאה, על ק שרוצה לינוק ולקחת החכמה אליה. עיקר העניין הוא שבמצב א רוצה הטומאה למשוך ג"ר דחכמה.
וז"ש (באות שט"ו), בשעתא דאיהי אמרת נזכירה דודיך מיין, דהיינו בתחילת הזווג, שנתעוררה בה יניקת השמאל בלי ימין מהמצב הא', דהיינו ג"ר דחכמה, כנ"ל, אז אידכרת דהא ערלה אתייא וכו' בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא, שכיון שהיא מרגישה בהארת ג"ר דחכמה תיכף נזכרת בנחש, שהוא הקליפה שנקראת ערלה, שיבא להמשיך החכמה דקדושה אל הטומאה, דהיינו שימשיך החכמה ממעלה למטה. וז"ש, וכד איהי חמת ליה דאחיד מסאבא, כשהמלכות רואה אחיזת הטומאה וכו', אזעירת גרמה בגין למיהב ליה תמצית דחיק זה מה שעושה ד מקטינה עצמו כמו במצב א , היא ממעטת עצמה כמו שהיתה במצב הא' שאז היתה החכמה בבחינת אור חשוך, כדי לתת לו הארה מועטת עד כמה שאפשר, שלא יספיק לו להמשיך ממעלה למטה. ואז נבחן, שהמלכות היא בסוד האות ד', שהיא דלה ועניה מאור. והקליפה היא בצורת האות ק'. שהרגל שלה נמשכת למטה מן השורה, הרומזת על תשוקתה להמשיך החכמה ממעלה למטה. וז"ש, וכדין ד' יהיב לאות ק', ואת ק' אתפשט בחדוא לנטלא חולקא מגו מקדשא, שאז, כיון שהקליפה נדבקה בשולי המלכות לינק ממנה, נמצאת שהמלכות, שהיא אז בסוד ד' כנ"ל, נותנת מהארתה לאות ק', שהיא הערלה הטמאה, והאות ק' מתפשטת בשמחה, דהיינו שממשכת רגלה למטה, כדי לקחת חלק מן הארת המלכות, ולהמשיכה כחפצה, מלמעלה למטה. וז"ש (באות שט"ז), ועל דא אחזיאת גרמה בחדוה, ד', דהיינו כדי לא להוציא אורות הקדושה אל הטומאה היא מראה את עצמה בצורת ד', בשמחה. כלומר שמדעתה ומרצונה היא מחזירה עצמה לבחינת דלות האור, כמו שהיתה במצב הא'.
וז"ש (באות שי"ז), כד חמת, חייבא דא, את ק' דאתפשטא כנחש, כשהמלכות ראתה את האות ק' הרשעה, שמתפשטת כנחש, דהיינו דפשיט זנביה, שפושטת את זנבה, שהיא רגלה של הק' הנמשכת למטה מן השורה, ואתקיף ליה בחדוא, לינקא מן מקדשא, אשר בפשיטת רגלה זו היא מתקיפה בחוצפה את המקדש, להמשיך החכמה ממעלה למטה, כנ"ל, וכו'. וז"ש (באות שי"ט), בשעתא דא אמרת מישרים. בשעה זו, כדי להבריח את הערלה הטמאה, היא אומרת, מישרים אהבוך. ואדכרת את חד מאינון מישרים, דהיינו שממשכת אות אחת מן המנצפ"ך של ז"א, שה"ס הארת החכמה המיוחדת עם החסדים שבימין, על ידי כח מסך דחירק שבקו האמצעי, הממעט ג"ר דחכמה שבשמאל, ומיחדה עם הימין (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) שמשום זה נקראות המנצפ"ך מישרים, משום שכח המסך דחירק של הקו האמצעי שולט עליהם, והקו האמצעי נקרא ישר, ע"כ נקראים גם הם מישרים (כנ"ל אות רצ"ז בהסולם), והמסך דחירק מבריח את הערלה שהיא מה שהאות ק רוצה לקבל ממצב א.
וז"ש, כדין נפקא את תקיף זנבא פשיט לתתא חמשין אמין וכו' ודא איהי את ץ'. דהיינו הץ' דמנצפ"ך. כי ה' אותיות מנצפ"ך כסדרן, הן, ך', ם', ן', ף', ץ'. וה"ס ה' ספירות (כנ"ל אות רצ"ז בהסולם ע"ש), וכל ספירה כלולה מעשר, והם חמשים אמה, שסיומם הוא באות האחרונה שהיא ץ', שז"ס העץ שנתלה עליו המן, שהיה גבוה חמשים אמה. וז"ש, ודא איהי את ץ', כי בספירה האחרונה, נמצא כח המסך דחירק הזה, שהוא השער הנ'. שהמן נתלה עליו מלמד כאן שאם יש לאדם מלחמה בין הערך לחשק, הוא יכול להתגבר ע"י מסך דחיריק שיכול לתלות את החשק על העץ כלומר לתלות על עץ הדעת את החשק בידיעה שזה אסור להיתלות בעץ הדעת, וז"ש, כיון דזקיף האי נחש עינוי, וחמא להאי זקפא, כיון שהנחש רואה כח הדין שבץ', שהוא עמוד התליה של המן, כדין אתפרש מגו מקדשא ועריק, אז נפרד מן המקדש ובורח. כי כח הדין הזה, ממעט את השמאל, וכל הנמשכים ממנו (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח ע"ש).
ונודע שהמצב הא' של המלכות נקרא ד', על שם שהיא דלה ועניה. ובמצב הב' אחר שקבלה הארת הקו האמצעי, היא נקראת ה', בסוד הנקודה האמצעית הרוכבת על המרכבה של ד' (כנ"ל בזהר חדש בראשית אות ל"ח). וז"ש (באות ש"כ), וכלה נפקת וכו' ואתעברת מאת ד' ועיילא באת ה' וכו'. שאז היא עשירה ומלאה בכל טוב.

שכא) הכא אית לאסתכלא וכו': חוזר על הדברים כדי לבארם ביותר. כאן יש להסתכל. בשעה שאמרה משכני, הוא, ז"א, א', והיא, המלכות, ת'. ובשעה שאמרה אחריך נרוצה, היא ב', והוא ש'. ובשעה שאמרה, נגילה ונשמחה בך, הוא ג', והיא ר'. ובשעה שבא הנחש, דהיינו כשאמרה, נזכירה דודיך מיין, היא, המלכות, ד' ואותו המקטרג הוא ק'. ושואל, למה מתחלפות האותיות כל כך ממקום למקום, הוא, ז"א, מתחלף באותיות אחרות, והיא, המלכות, מתחלפת באותיות אחרות.

שכב) אלא בשעתא דאמרת וכו': ומשיב. אלא בשעה שהמלכות אומרת משכני, אין אות שתמשיך את המלכות זולת הא', שהיא האות המאירה בבחינת האור הראשון. שהוא סוד הימין, שהוא חסד, כי הימין מקרב אותה תמיד, ומחזיק בה, להמשיכה למעלה. ומשום זה הוא א' והיא ת', שהמלכות שהיא ת', מתקשטת בכל הצדדים עוברת ממצב א למצב ב מוכנה למעט עצמה, כדי לעלות למעלה, לז"א, וע"כ משבחת, וחוזרת להתעורר למעלה. ונתבאר טעם יחוד ז"א ומלכות בצירוף א"ת דא"ת ב"ש. א סוד אות וו, היא ת אומרת לו מושכני, א יורדת למשוך אותה עם ה וו שבאות א, עם המסך. 

שכג) ובשעתא דאמרת אחריך וכו': ובשעה שהמלכות אומרת, אחריך נרוצה, אחרי שמשך אותה היא מסכימה ואומרת אחריך נרוצה  הנה כל המחנות הפנימיים שלה, שהם בחינת גוף שלה שהיא סומכת עליהם, היא לוקחת אותם אצלה, והיא בית לקבל את המחנות, שה"ס ז' הנערות שלה (כנ"ל אות קנ"ט בהסולם) ולהביאם אל המלך. כש"א, בתולות אחריה רעותיה מובאות לך. וע"כ היא בית, דהיינו ב'. והוא, ז"א, מתעטר בש', ופותח ההיכלות, שהם חדרי המלך כדי לתת לה להיכנס עם נערותיה, שה"ס ג"ר, המרומזות בצורת ש' (כנ"ל אות שי"ג), לקבלה ולהביאה אליהם. ונתבאר טעם יחוד ז"א ומלכות בצירוף ב"ש דא"ת ב"ש.

שכד) ובשעתא דאמרת נגילה וכו': ובשעה שאמרה המלכות, נגילה ונשמחה בך, הוא שמחת הצדיקים, שהם יסוד דז"א ויסוד דמלכות, הנקראים צדיקים, שנזדמן לשמחה איך מקבלת שמחה לאחר שמיעטה עצמה, אלא על ידי אותן שבע נערות, הן הרצונות שהביאה איתה ממצב א עם רצון לחכמה. ועל כן הוא ג' שה"ס כ"ב אותיות, דהיינו שליטת החסדים, כנ"ל, והיא המלכות, ר'. כי אז היא נתתקנה לבדה, דהיינו בלי ז' הנערות, ונפרעה אליו לקחת שמחת המקום ההוא, כאשה שנפרעה להשתמש בבעלה.
פירוש. כי בשעה שאמרה אחריך נרוצה, דהיינו בצירוף ב"ש, לקחה המלכות עמה את שבע הנערות, שה"ס הכלים דאחורים של המלכות המקבלים חכמה (כנ"ל אות שכ"ג, וכנ"ל אות קנ"ט ע"ש), והביאה אותן אל המלך לאות ש. שהיא מפני שרצתה לקבל גם חכמה מז"א, והם בית הקבול לחכמה. אבל בזמן הזווג עם ז"א, אינה מקבלת אלא חסדים בלבד, וע"כ אינה צריכה עתה לשבע הנערות. וז"ש, אתתקנת איהי בלחודהא, דהיינו רק לקבלת החסדים בלבד בצירוף ב ש. וע"כ אינה צריכה עתה לתקן את שבע הנערות, שהן מקבלות חכמה. ונתבאר טעם יחוד ז"א ומלכות בצירוף ג"ר דא"ת ב"ש. 

שכה) ובשעתא דאמרה נזכירה וגו': ובשעה שהמלכות אמרה, נזכירה דודיך מיין, קרב אותו מקטרג, להמשיך החכמה ממעלה למטה, וכיון שראתה אותו, עשתה עצמה עניה בסוד אות ד', כדי שלא יטמא את המקדש את המלכות. ואותו המקטרג, פשט את זנבו בשמחה כדי לקבל מתענוג השמחה, דהיינו להמשיך הארת החכמה ממעלה למטה (כנ"ל אות שט"ו), וע"כ צורת המקטרג היא באות ק', שרגלה נמשכת למטה מן השורה כנ"ל. ונתבאר הטעם של הצירוף ד"ק שבא"ת ב"ש. נותנים ליצר הרע רק כדי חיותו, ממילא המלכות כאן שמה עצמה עניה

שכו) עד דאמרת מישרים וכו': עד שהמלכות אמרה, מישרים, ונתגלתה הץ', ואותו המקטרג ברח. והמלכות באה ועברה מאות ד', ונכנסה באות ה', ואז נתגלה מישרים. שזהו הצירוף ה"ץ דא"ת ב"ש (כנ"ל אות שי"ט וש"כ), שהוא מישרים, כלומר שהץ' היא מישרים, דהיינו ממנצפ"ך (כמ"ש שם), וכן הצירוף ו"ף מא"ת ב"ש, הוא מישרים. כי הף' היא מישרים. 

שכז) ועל דא מתחלפי וכו': ועל כן האותיות, דצירופי א"ת ב"ש, מתחלפות ממקום למקום וממדרגה למדרגה, כי כל צירוף מורה על יחוד אחר, כמו שנתבאר, והכל הוא בסוד אותיות התורה. אשריהם העם הקדוש, שהם דבקים במלך העליון, והכל נתתקן בשבילם  כדי שיוכלו לתקן לקבלת ההארה.

שכח) חדי רבי שמעון וכו': שמח ר' שמעון, אמר לו אליהו, רבי, פתח פיך ויאירו דבריך לפני עתיק יומין. פתח ר"ש ואמר, אם טוב לפני אדוני, שאשאל ממנו שאלה אחת. אמר ליה, רבי. קשר שאילת רשות בחקיקות האורות מה הוא. כלומר למה צריכים האורות לנטילת רשות.

שכט) א"ל הה"ד משכני וכו': א"ל אליהו, ז"ש, משכני אחריך נרוצה. כי משכני, פירושו תן לי רשות, ואז אחריך נרוצה, כנ"ל. כי במקום שהולך רשות של המלך העליון, שם הולכים כולם ונמשכים אחריו. עתה רבי, אמור דבריך וערוך את כלי הזיין שלך.

אין תגובות

להגיב