תיקוני הזוהר שיעור 63 – הקדמה -עמוד פא-פב

תיקוני הזוהר שיעור 63 – הקדמה -עמוד פא-פב

עשרה עשרה הכף בשקל הקדש שיעור 62 – 63

צייר הקב"ה בשתי אותיות היינו י״ה. שני עולמות עולם הבא ועולם הזה. באות י׳ צייר עולם הבא. ובאות ה׳ צייר עולם הזה. זהו שנאמר כי בי״ה הוי״ה צור עולמים.

עולם פירושו העלם והסתלקות, שנעלם מאתנו הבורא, או נעלמת המציאות שהבורא טוב ומטיב וענין הסתלקות האור הוא כדי שיתגלו הכלים כי ע״י התפשטות האור והסתלקותו אח״כ גרם להעשות מציאות כלי . כדי שהאדם ישאף למשהו, יתגעגע אליו, הוא צריך טעימה/ידיעה על דבר החדש לו.

זה סוד הפסוק סולו לרוכב בערבות כי בי״ה שמו. ערבות רומז על סוד העירוב של מדת הרחמים בדין. י"ה הוא השורש, ושם הויה הוא סוד  השיתוף, כי לכן נכתב השם הקדוש הויה בשתי אותיות ה. ה׳ ראשונה לבינה שה״ס מדת הרחמים, וה' תחתונה שבשם למלכות בסוד ותלכנה שתיהם, רות ונעמי, רצון לקבל המתכלל במידת ההשפעה. שני יודין לרמוז שיתוף המלכות במידת הרחמים.

בי"ה הויה צור עולמים. מתן צורה למקום ההעלם, העולמים. הצורה באה לידי ביטוי גם בי"ה וגם בשם הויה, גם במחשבה, וגם בהתחברות של מידת הדין ברחמים.

כל העולמות מתחילים מהשורש של הגילוי. כל בחינת התחלה, קוצו של יוד, בו אין תפיסה אלא באמונה. ההתפשטות לראש היא י"ה ולאחר מכן לגוף, שם הויה.

עשרה עשרה הכף בשקל הקדש שיעור 64 ​​ 

 

 

קמ) הכא שם הוי״ה וכו׳: כאן בעולם אצילות, השם הוי״ה הוא בכינויו אחד. משום שממנו נמצא הכנוי. אבל מבחינת עשר הספירות שבבריאה, אין השם הוי״ה וכינויו אחד. זהו שכתוב, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו׳. הרי שיש ספירות הנקראות בשם הוי״ה ויש ספירות הנקראות בשם אדנ״י. ואותן הספירות שבשם אדנ״י מאירות בבריאה.
פירוש. כי מבואר בע״ח שער מ״ז פ״א איך נעשו הכלים בעולם אצילות, היינו ע״י התפשטות אור א״ס ב״ה עד לפרגוד ומסך שבסוף עולם אצילות
הפרסה, הכח של מידת הדין וע״י הכאתו שם במסך חזר לעלות בסוד אור חוזר ונגמר עולם אצילות בבחינת הכלים ויכולה גם להיות התלבשות של אורות בכלים, ואז חזר הא״ס להתלבש בהם בסוד העצמות/האור, ואומר שם לכן עד המקום שמגיע אור א״ס על דרך הנ״ל נקרא עולם האצילות כי האור עצמו הוא רק שהוא אחר התעבותו אחר שנתפס בכלי, וענין התעבות האור ההוא, כי הלא הרואה אור גדול מאד לא יוכל לסבלו אם לא ע״י הרחקה או מסך חלון ונקב צר או ע״י שניהם, והנה הכתר שבאצילות מאיר בו האין סוף בלי שום מסך ושום הרחקה כלל לכן נקרא הכתר א״ס, וחכמה מקבל ע״י הכתר, אך בינה קבלה אור הא"ס ע״י הרחקה, כי עתה הא״ס רחוק ממנה ויכולה לקבלו. והז״א אינו מקבל האור כי אם דרך חלון ונקב צר, אשר בתוך החלון ההוא עובר עצמות האור בלתי מסך כלל, אלא שאין דרך רחב רק צר מאד, אבל הוא קרוב כי מן הבינה אל הז״א אינו רחוק. אבל נוקבא דז״א נמשך לה האור דרך נקב וחלון כמו הז״א, אך שהוא בהרחקה. הרי הן ד׳ בחינות אשר בהן יובדלו פרטי האצילות מניה וביה. אבל כולם הם בלתי מסך כלל ועיקר כי כח המסך פועל רק כלפי מטה, ולכן נקרא עולם האצילות, כי אור הא״ס עצמו נתפשט בכולו בלתי מסך וכו׳ עכ״ל. עולם אצילות מעבר לזמן ומקום, כמו עולם המחשבות, לכן לא שייך בו ריחוק כמו בתודעת הגוף
וביאור ענין חלון ונקב הוא, כי בכל מקום אשר המסך פועל להעלות אור חוזר ממטה למעלה אנו מכנים את העביות אשר שם בשם חלון ונקב, היות כי העביות אינה יכולה לעלות ממדרגה תחתונה לעליונה ממנה, כי לכן נקראת עליונה לפי שאין לה עביות כמו התחתונה אלא רק בחינת הריוח מן העביות הוא עולה, והריוח הזה מכונה בשם חלון כדוגמת החלון המתוקן בחדר כדי להכניס האור באותו החדר כן הוא המסך הזה המגלה את האור החוזר בסגולתו לקשר את האור העליון בנאצל, באופן שאם המסך יתעלם משם היה האור מסתלק והיה נשאר בחושך, כסתימת החלון בחדר.
דין המסך שעושה הפסק, אין הוא מקבל, אך את הרווח של המסך הוא מקבל.
וכן הוא התכללות העולמות התחתונים באצילות אשר אין שם שום דינים, רק הרווחים העתידים להתגלות ע״י התחתונים הם מאירים שם, וכל הכנויים של השמות הם ע״ש הפעולות אשר כל פעולה יש לה שם והתכנית המחשבתית של הפעולות עם הרווחים העתידים להתגלות הם באצילות. לכן אומר, 
הכא היינו באצילות שם הוי״ה איהו בכנוייה חד, אשר השם והכנוי מאירים יחד. ולמה, בגין דמניה אשתכח כנוייה כי ממנו עצמו נמצא הכנוי ע״ש הפעולה העתידה להתגלות בפועל בתחתונים, אשר באצילות מאיר הריוח הזה שיתגלה מהפעולה כדרך החלון המבואר לעיל, אבל מסטרא דעשר ספירן דבריאה אשר שם האורות עוברים דרך המסך ממעלה למטה, לאו שם הוי״ה וכנוייה חד כי המסך ממעט אותם, הה״ד כל הנקרא בשמי ולכבודי, היינו השם אדני שהוא המלכות כמו שאומרים ברוך שם כבוד מלכותו, כי המלכות מכונה שם ומכונה כבוד, ובסוד שאמרו ז״ל לא כשם שאני נכתב אני נקרא, נכתב בהוי״ה ונקרא באדנ״י, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כי הוא מאיר בבי״ע. משא״כ באצילות כולו אור וכולו רחמים בסוד הוי״ה. ובתורה דאצילות כל התורה כולה שמותיו של הקב״ה כמבואר לעיל הרי ספירות אתקריאו בשם הוי״ה היינו באצילות, ובשם אדנ״י בסוד לא כשאני נכתב אני נקרא כנ״ל אבל ואינון דאדנ״י אתבריאו היינו שמאירות בבריאה. כמ״ש לעיל בסוד הכתוב. כל הנקרא בשמי ולכבודי, היינו אדנ״י. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כנ״ל. אשר בבי״ע אנו כעבדים לאדונם, ובאצילות אנו נקראים בנים. ראוי לו לאדם להתנהג לפי מקומו, ולהבין שהוא בחינת עבד לפני גמר התיקון. כאשר מגיעים למטרה, אצילות, בחינת שבת יש לתפקד כבן.

 

קמא) ובגין דא אית וכו': ומשום זה, יש שמות דומים לחותם המלך אשר בהם ניכר צורת המלך והמלכה, ציור ממש. וישנם שמות שהם כעין ציור רשימת החותם על שעוה כמו בליט ושקיע. וכך מתיראים מאותה הרשימה של חתימת המלך כמו שהיה המלך ממש. אבל האדון על הכול היינו א״ס ב״ה אין לו מכל אלו הציורים כלל זהו שנאמר ואל מי תדמיון אל וכו'.
פירוש. יש להבחין כאן ג׳ בחינות: א׳, ציור הצורה של החותם בעודה מופשטת מחומר
בעולם אצילות. ב', ציור הצורה כשהיא מצוירת בחומר החותם. ג׳ השעוה המקבלת חתימתו השקיע של החותם אשר צורת החותם עוברת עליה. וה״ס ג׳ עולמות אצילות בריאה יצירה, אשר עולם אצילות הוא בחינת הצורה המופשטת בלי חומר. ובריאה, היא חומר נושא הצורה היינו החותם הכולל חומר וצורה. ועולם היצירה, ה״ס השעוה הנחתמת מן החותם.
ושורש הדברים מובא לקמן (בתקון ס״ט דף ק״ד ע״א בנוסח אחר וז"ל) 
ואית שם בן מ״ב בצורת חותמא דשעוה נכתב. יש שם בן מ״ב שהוא בצורת חותם של שעוה נכתבת .הצורה בעולם הבריאה ואית שם מ״ב בציור דיוקנא דמלכא חקוק על חותם. ויש שם מ״ב שהוא בציור של צורת המלך חקוקה על חותם.בריאה ואית שם מ״ב דאיהו דיוקנא ממש. צד היצירה ויש שם מ״ב שהוא צורה ממש. היינו צורה מופשטת בלי חומר. ומפרש, שם מ״ב דאיהו דיוקנא, שם מ״ב שהוא צורה בלי חומר, איהו הוי״ה היינו ד׳ אותיות של הוי״ה פשוטה. יו״ד ה״א וא״ו ה״א היינו עשר אותיות של הוי״ה במילוי יו״ד וא״ו דל״ת, ה״א אל״ף, וא״ו אל״ף וא״ו ה״א אל״ף היינו כ״ח אותיות מילוי המילוי, שהן ביחד מ״ב אותיות שם מ״ב דאיהו חותמא שם מ״ב שהוא צורה חקוקה בחותם דהיינו בחומר חותם, איהו אהי״ה אשר אהי״ה, שב׳ שמות אהיה הם בגימטריא מ״ב. ציור מ״ב בשעוה ציור שם מ״ב הנחתם בשעוה, דא אבגית״ץ ה״ס ז' שמות אבגית״ץ קר״ע שט״ן וכו' אשר בר״ת של אנא בכח, שיש בכל אחד ו׳ אותיות וז׳ פעם ו׳ בגימטריא מ״ב.
וסודם של ג׳ מ״ב אלו, הוא, כי מ״ב הראשון שהוא צורה מופשטת ה״ס או״א עלאין דאצילות, המלבישים לא״א מגרון עד החזה, שהם עיקר הצורה של שם מ״ב וה״ס ג׳ הויות שהם כח״ב כי הוי״ה פשוטה היא כתר, הוי״ה במילוי היא חכמה, הוי״ה במילוי המילוי היא בינה. אבל אין שם שום חומר שיהיה ראוי לחתום עמו, והם נבחנים לבחינת אצילות שבאצילות. ובחינה ב׳ של מ״ב ה״ס ישסו״ת המלבישים לא״א מחזה עד הטבור שהם בחינת חומר נושא הצורה
זהו החומר מצד העליון, כמו בחינת תודעה שמעורב עם הגוף, אך שייך לראש, שה״ס בינה שיצאה לחוץ מראש א״א ונתמעטה מסבת נפילת אותיות אל״ה שלה לזו״ן, ובעת גדלות היא מחזירה אותיות אל״ה שלה אליה עם הזו״ן והיא עצמה חוזרת ועולה לראש א״א ומקבלת שם חכמה, וחותמת את הזו״ן עם המוחין שלה וע״כ נחשבו ישסו״ת לבחינת חומר וצורה של החותם, החותמים את הזו״ן בפועל ממש. וה״ס מ״ב של ב׳ פעמים אהי״ה אבל בחינה א׳ של מ״ב שהם או״א עלאין הם אינם מתמעטים כלום מחמת יציאת הבינה מראש א״א, ואינם מתגדלים ע״י חזרת הבינה לראש א״א, ונבחנים תמיד כמו שהם בראש א״א ומלבישים בעת עליה לחכמה סתימאה שבא״א, וע״כ נחשבים לצורה מופשטת בלי חומר. וישסו״ת מקבלים את הצורה המופשטת של או״א המתלבשת בחומר שלהם, והם בחינת בריאה שבאצילות, ושורש לעולם הבריאה ומקננת בו. ובחינה הג׳ של שם מ״ב ה״ס זו״ן העומדים למטה מטבור של א״א שהם הנחתמים בצורת החותם שהיא ישסו״ת וה״ס השעוה הנחתמת מן החותם והם בחינת יצירה שבאצילות בסוד ז"א המקנן ביצירה. בשלב זה מלכות היא רק חלק מז"א.

ג בחינות אלו נמצאים באצילות, בחינות הרחקה, חלון, ונקב צר

 

קמב) ומסטרא דציורין דשעוה וכו': ומבחינת הציורים של שעוה דהיינו מעולם היצירה השעווה הנחתמת מהחותם, ראה יחזקאל כל אותן המראות שראה, ומשום זה נאמר בהן ודמות כמראה אדם, ולא מראה ממש. כמראה חשמל, ולא חשמל. כמראה אש בית לה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', ולא כבוד ה׳ ממש, אלא מראה, ציור שלו.

ראה יחזקאל בבועה, את התודעה שהיא כבר מוגבלת, ובכדי להבין את הקורה באצילות יש לייצר המרה לחלום או חיזיון, צריך פירוש בדרכי האצילות. צריך אדם להסתכל ולהשיג את הדברים דרך תודעה שהולכת וגדלה ממטה למעלה. אין לפרש את המאציל בלי לקחת פירוש מחכמים שהשיגו. רק דרך היחד ניתן להשיג את המדרגה הבאה.

 

אין תגובות

להגיב