תיקוני הזוהר | עמוד קז-קח | שיעור 90

תיקוני הזוהר | עמוד קז-קח | שיעור 90

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 89 90

שם הויה הוא בחינת חרב רוחנית להילחם בדינים. האות יוד בראש החרב. אות וו משם הויה היא גוף החרב, למי שיודע להניף חרב זו לארבע קצוות למעלה ולמטה זו בחינת שש קצוות. שתי אותיות ה הם שתי פיפיות החרב לחיתוך. חרב זו היא שם הויה בניקוד אלוקים, יֱהֹוִ"ה. שם אלוקים הוא נרתיק החרב.

ודאי אין מי שנצח לבעל חרב זה, ובחרב זו מנצח לכל צדדים אחרים, ואין לשום אחד מהם קיום לפניו. אשרי לו למי שיודע להניף לה בידיו לכל צד, למעלה ולמטה ולארבע רוחות בשש ספירות, כי נצח הוד הם מעלה מטה, וחסד גבורה תפארת יסוד, הם ד׳ רוחות. שני פיפיות של החרב החותך בהם למעלה ולמטה משני הצדדים הם ה׳ ה׳ של שם הוי״ה.

כמו שצריכים כלי מלחמה בגשמיות לגרש ולהכניע את השונאים הבאים להחריב את הארץ, כן הוא ממש ברוחניות, בעולמות העליונים, שיש לנו מלחמה נגד הדינים, וצריכים כמה מיני דינים כדי לגרש את החיצונים, החרב עצמה היא עניין של דין, ובה נלחמים בדינים החיצוניים שלא יטו שפע הקדושה לצדם, ויחריבו מקורות השפע כדי שלא יתחזקו ויסיטו ממקור הקדושה.

שתי אותיות ה, לשתיהן אותה אות בשם הוי״ה בסו״ה ותלכנה שתיהן, שהיא התורה שבכתב ותורה שבע"פ, שרק בזכות שתיהן ניתן לגלות את התורה, פנימיות וחיצוניות. ונמצא שבהן עיקר הפעולה להשמיד את הסט״א כמו שבחודו של חרב הוא עיקר פעולתו של החרב.

גם צריכים לדעת איך לנענע את החרב לכל צד באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מן הספירות, מפני שללא האיזון במרחב בו מניפים את החרב, גורמים לפתח לס"א.

בין כלי המלחמה הנפשיים באדם ישנה בחינת חרב. אויבי האדם הם אלו הבאים לקחת את התענוג שלו לס"א, ומחזקים בכך שהאדם נחלש באמונתו ומסכים לחשוב דרך אהבה עצמית במקום להשפעה.

שם הויה אינו מספיק למלחמה זו, אלא אם כן משתמשים בו בצורה של דין, היינו שם הויה בניקוד אלוקים – יֱהֹוִ"ה.

את החרב יש להניף לשישה צדדים, שזהו מרחב עולמו של האדם, הצדדים של ההעלם. כלומר מלחמה זו על כל סוגי התענוג שאדם צורך, לדעת לנתב אותם לקדושה ולא לקחת את התענוג המזויף שמציעות הקליפות.

אין שום איסור להתענג, אלא מותר להתענג רק מהאמת, כלומר ע"י מסך שנותן כוח להשפיע לקדושה.

בתת מודע של האדם ישנו מקום לתענוג של הס"א, וכאן המלחמה.

לימוד זה מביא את האדם לדעת מתי להיות בקטנות ומתי בגדלות. בגדלות בגאווה רק בדרכי השם, ובקטנות כאשר לא יודעים, שאז מלכות מתכללת בבינה, רצון הכלול בהשפעה. הלימוד הוא שימוש בכח הרחמים, בחרב הדין.

מאחר והניקוד מנענע את הכלים, ניקוד אלוקים – יֱהֹוִ"ה משמש כחרב הדין, היינו כוח דין בשם הרחמים.

חכמים העמידו קריאת שמע על מטתו הוא להגן מן המזיקים הבאים לקחת את הנשמה, כלומר התענוג אותו חייב האדם להשיג. במוח זהו תענוג של ידיעה, ותענוג בגוף של חוויה.

ההגנה היא מהאמונה שמייצרים בקריאת שמע, בקבלת עול מלכות שמים.

אבל בקריאת שמע של תפלת שחרית אדונם של המזיקים קשור, ואין לו רשות לברוח. ואשרי לו מי ששוחט אותו בזמן ההוא לקיים השכם להרגו, היינו השכמה בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר. שקם לפני עלות השחר כי לקשור את היצר הרע, לשחוט את השליטה שלו.

מיעוט הרצון לקבל הוא ההודעה וההסכמה שבכלל הרצון שייך לקב"ה, האדם קיבל אותו בהשאלה כדי להשתמש בו להגיע לאהבת השם

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 89 ​​ 90

 

 

קעט) ומקור דאלין הוויין וכו': והמקור של אותם הצרופים של שמות ההוי״ה, שהם כחשבון חסד דהיינו ע״ב שבהם צריכים לבנות בנין זה דהיינו מלכות, שהם מחסד היינו ע׳׳י התלבשות החכמה בחסדים, ומקורם של ההויות הוא יו״ד ה״י וי״ו ה״י עשר אותיות שעולים לע״ב הויות דהיינו ע״ב צרופים, כחשבון חסד שהוא ע״ב. כולם היינו כל הצרופים הם אבן שהיא י׳ וקורה שהוא ו׳ ובנין היינו מלכות ה׳ הנבנית ע״י שניהם הי׳ והו׳.

 

קפ) ואלין אינון ע״ב וכו': ואלו הם ע״ב צרופי הויו״ת היוצאים מן שם יו״ד ה״י וי״ו ה״י.

 

שם הויה הוא בחינת חרב רוחנית להילחם בדינים. האות יוד בראש החרב. אות וו משם הויה, למי שיודע להניף חרב זו לארבע קצוות למעלה ולמטה זו בחינת שש קצוות. שתי אותיות ה הם שתי פיפיות החרב לחיתוך. חרב זו היא שם הויה בניקוד אלוקים, יֱהֹוִ"ה. שם אלוקים הוא נרתיק החרב.

 

קפא) שם הוי״ה י׳ וכו׳: ד׳ אותיות של שם הוי״ה י׳ שלו היא בראש החרב, כי ודאי אין מי שנצח לבעל חרב זה, ובחרב זו מנצח לכל צדדים אחרים, ואין לשום אחד מהם קיום לפניו. הגוף של אותה חרב הוא ו׳ של שם הוי״ה. אשרי לו למי שיודע להניף לה בידיו לכל צד, למעלה ולמטה ולארבע רוחות בשש ספירות, כי נצח הוד הם מעלה מטה, וחסד גבורה תפארת יסוד, הם ד׳ רוחות. שני פיפיות של החרב החותך בהם למעלה ולמטה משני הצדדים הם ה׳ ה׳ של שם הוי״ה. ונקודות השם, הן נקודות של שם אלקים דהיינו חטף סגול חולם חיריק. היינו נרתיקו של החרב, ומשום זה בינה יש לה שם הוי״ה בנקודות של אלקים, כעין זה הוי״ה חטף סגול תחת הי', ה׳ ראשונה בחולם, ותחת הו׳ חירק כמו שלמדנו.
פירוש. כמו שצריכים כלי מלחמה בגשמיות לגרש ולהכניע את השונאים הבאים להחריב את הארץ, כן הוא ממש ברוחניות, בעולמות העליונים,
שיש לנו מלחמה נגד הדינים שצריכים כמה מיני דינים כדי לגרש את החיצונים, החרב עצמה היא עניין של דין, ובה נלחמים בדינים החיצוניים שלא יטו שפע הקדושה לצדם, ויחריבו מקורות השפע כדי שלא יתחזקו ויסיטו ממקור הקדושה, ומקורם של אלו כלי מלחמה יוצאים במדרגות הקדושה עצמן ומשם נמשכים למטה להכניע ולהרחיק את החיצונים והקליפות מן שפע הקדושה.
והנה אחד מן כלי המלחמה אלו, הוא 
חרב שהוא סוד הדינים של מסך דחירק שבא לגשר על מחלוקת ימין ושמאל אשר הקו האמצעי משמש בו בכדי למעט את הג"ר שבקו שמאל, ואז הוא מכניע אותו ומייחדו עם הימין ושניהם מאירים בפרצוף ומתגלים המוחין הנקראים תורת הוי״ה, והיא המכניעה ומשמידה את הסט״א, וזוהי החרב. כוח דמסך דחיריק, כלי לקבלת האהרה  וגילויה הוא ע״י שתוף מלכות בבינה, המשוה צורתן זו לזו, שבעת קטנות יש לבינה צורת מלכות שבינה מקבלת מיעוט מהמלכות, ובעת גדלות יש למלכות צורת בינה, דהיינו שמשגת את המוחין שלה בהתאם למידה שהצליחה המלכות להתכלל בניצוצי ההשפעה של בינה. וע״כ יש לשתיהן אותה אות בשם הוי״ה בסו״ה ותלכנה שתיהן, דהיינו ה׳. ולכן הן בצורה אחת בפי החרב שנבחנות לב׳ פיות של החרב שהיא התורה, ובהן עיקר כח החרב, כי זולת ההשואה שביניהן לא היה שום גילוי אל התורה שבכתב ותורה שבע"פ, שרק בזכות שתיהן ניתן לגלות את התורה, פנימיות וחיצוניות. ונמצא שבהן עיקר הפעולה להשמיד את הסט״א כמו שבחודו של חרב הוא עיקר פעולתו של החרב.
גם צריכים לדעת איך לנענע את החרב לכל צד מד׳ רוחות העולם, ומעלה ומטה, באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מן הספירות של זו״ן הנקראים עולם
ללא האיזון במרחב בו מניפים את החרב, גורמים לפתח לס"א, (עיין בסלם במאמר הינוקא פרשת בלק) ואז ממשיכים חיים אל הקדושה ומיתה לסט״א.
וזה אמרו 
שם הוי״ה היינו הכולל של החרב שעליו נאמר ואשר חרב גאותך. י׳ דיליה ברישא דחרבא וכו', י׳ של שם הוי״ה שה״ס חכמה היא ראש ושורש הכל. גופא דהאי חרבא ו׳, היינו קו האמצעי ז״א הוא עיקר וגוף של החרב הממעט את ג״ר דשמאל, וזה נחשב כמו שחותך את ראש הסט״א שכל יניקתה הוא מג״ר אלו. זכאה איהו מאן דידע לאניף וכו', כי צריכים לנענע את החרב באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מו״ק דזו"ן, עילא ותתא הם נצח הוד. וארבע סטרין הם חסד גבורה תפארת מלכות שהם ד׳ רוחות העולם, דרום צפון מזרח מערב. תרין פיפיות בינה ומלכות דחתיך בהון עילא ותתא מתרין סטרין וכו', כי ישנם ב׳ כחות המיעוט, א׳ הבא מחמת מלכות הממותקת בבינה שנקרא עילא זה במצב הקטנות שמלכות עולה לבינה ועושה בה מיעוט וא׳ מחמת כח המלכות עצמה שנקרא תתא (עיין בסלם פרשת שופטים בתחילתו) בסו"ה צדק צדק תרדוף צדק בבינה וצדק במלכות. חתכין תרין דינין, דינא מפי ב״ד דלעילא, ודינא מפי ב״ד דלתתא.
ומ״ש 
ונקודה אלקים וכו', הוא כי בינה עצמה היא הוי״ה, מדת הרחמים, וע״י שהעלתה אליה את מלכות להמתיקה נכללה גם בינה ממדת הדין שבמלכות, ולכן הניקוד של הוי״ה זו דבינה הוא בנקודות של שם אלקים המורה דין בסוד נרתק ולבוש אל הבינה המתלבשת בה וממתיקה. הנקודות בשם הויה הם בחינת הנרתיק (עיין בזהר אחרי מות בסלם מאמר הוי״ה בניקוד אלקים) ויש בזה ג׳ מדרגות הנקראות בשמות של דין, שמדרגת הבינה נקראת הוי״ה בנקוד אלקים, ומדרגת גבורה נקראת אלקים גם באותיות. ומדרגת מלכות נקראת אדנ״י, שהם ג׳ שמות של דין, כי המדובר הוא בקו השמאל שהוא דין, ושורשו הוא בינה, ולהיותה רחמים אלא שנכללה מדין לכן היא מרומזת רק בנקודות של אלקים לבד, ועצמותה היא הוי״ה. וממנה נמשך לקו שמאל דז״א ושם הדין במציאות ממש אלא שכלול בימין ולכן הוא סוד אלקים גם באותיות. וממנו נמשך למלכות שהיא נבנית כולה מקו שמאל וע״כ נקראת אדנ״י שהוא אותיות דין במפורש, וכולן מתקשרות זו בזו.

בין כלי המלחמה הנפשיים באדם ישנה בחינת חרב. אויבי האדם הם אלו הבאים לקחת את התענוג שלו לס"א, ומחזקים בכך שהאדם נחלש באמונתו ומסכים לחשוב דרך אהבה עצמית במקום להשפעה.

שם הויה אינו מספיק למלחמה זו, אלא אם כן משתמשים בו בצורה של דין, היינו שם הויה בניקוד אלוקים - יֱהֹוִ"ה.

את החרב יש להניף לשישה צדדים, שזהו מרחב עולמו של האדם, הצדדים של ההעלם. כלומר מלחמה זו על כל סוגי התענוג שאדם צורך, לדעת לנתב אותם לקדושה ולא לקחת את התענוג המזויף שמציעות הקליפות.

אין שום איסור להתענג, אלא מותר להתענג רק מהאמת, כלומר ע"י מסך שנותן כוח להשפיע לקדושה.

בתת מודע של האדם ישנו מקום לתענוג של הס"א, וכאן המלחמה

לימוד זה מביא את האדם לדעת מתי להיות בקטנות ומתי בגדלות. בגדלות בגאווה רק בדרכי השם, ובקטנות כאשר לא יודעים, שאז מלכות מתכללת בבינה, רצון הכלול בהשפעה. הלימוד הוא שימוש בכח הרחמים, בחרב הדין.

מאחר והניקוד מנענע את הכלים, ניקוד אלוקים - יֱהֹוִ"ה משמש כחרב הדין, היינו כוח דין בשם הרחמים.

 

כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 90

 

קפב) והאי איהו דאוקמוהו וכו': וזהו שהעמידו בעלי המשנה (ברכות ה.) כל הקורא קריאת שמע, כאלו אוחז חרב פיפיות בידו זוהי חרב פיפיות, שתי אותיות ה משם הויה, פה של מלכות ופה של בינה שהתכללה ממלכות. והרי העמידו קריאת שמע על מטתו הוא להגן מן המזיקים הבאים לקחת את הנשמה, כלומר התענוג אותו חייב האדם להשיג. במוח זהו תענוג של ידיעה, ותענוג בגוף של חוויה.

ההגנה היא מהאמונה שמייצרים בקריאת שמע, בקבלת עול מלכות שמים.

אבל בקריאת שמע של תפלת שחרית אדונם של המזיקים קשור, ואין לו רשות לברוח. ואשרי לו מי ששוחט אותו בזמן ההוא לקיים השכם להרגו, היינו השכמה בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר. שקם לפני עלות השחר כי לקשור את היצר הרע, לשחוט את השליטה שלו.
פירוש. הרי נתבאר (בשער הכוונות, בכונת ק״ש דרוש ד׳ ובתלמוד עשר הספירות חלק י״ב) ענין ד׳ מיני קריאת שמע שאנו קוראים בכל יום: והם ק״ש שעל המטה, וק״ש של הקרבנות, וק״ש של תפלת שחרית, וק״ש של תפלת ערבית.
והמובחר שבכולם הוא ק״ש של שחרית, שלפני שמונה עשרה. והוא מטעם שז״א כבר נשלם בכל המדרגות של עיבור ב׳ ע"י קריאת שמע של הקרבנות, ולכן הוא נעשה ראוי לעלות למ״ן לעיבור ב׳ דגדלות, שנקרא עיבור ג' לבחינות מוחין דהולדה מדרגת חיה, בק״ש דיוצר כאן עדיין לא ניתן לקבל את ההארה, אלא את הכלים, את סביבת העבודה לקבלה.

שבמלת ישראל ממשיכים את מקיפים דאבא דקטנות. ובמלת אחד עולה ז״א למ״ן לאו״א בבחינת עיבור ב׳ דגדלות, ונעשה זווג של הולדות נשמות באו״א בכל השלימות של פנימים ומקיפים דאבא ואמא.
אמנם ז״א לא יכול לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה בק״ש הוא מקבל את המוחין דו״ק דהולדה מגדלות אמא, ואח״כ בברכת אבות מקבל את ג׳ הראשונות. ובברכת שים שלום מזדווגים זו״ן עצמם פב״פ. (ועיין במאמרי רשב״י אד״ר דף קל״ה) והנה כל קבלת ו״ק נעשה ע״י עליית מלכות לבינה בסוד חרב פיפיות (כנ״ל אות קפ״א) ובעליית מלכות לבינה מסתלקים ג״ר דבינה, ומתמעטת מג״ר לו״ק ,
כדי לא לתת תענוג לס"א מטרם רכישת הגנה מספקת, היינו קבלת עול מלכות שמים, מוכנות לוותר על התענוג הגדול  וזה נבחן לשחיטה, כי השחיטה מבדלת את הראש שה"ס ג״ר לא לבטל אלא להוריד את ראש התענוג, מן הגוף שהוא ו״ק. אמנם קטנות זו הנבחנת לשחיטה, מביאה אח״כ את הגדלות, דהיינו שאח״כ מלכות יורדת למקומה, ונתגלות ג׳ הראשונות, בכל תקונם.
וזה אמרו והאי איהו וכו', כאלו אוחז חרב פיפיות כי בכל אחת מן ד׳ מיני קריאת שמע הנ״ל, לא מקבלים אלא ו״ק דגדלות ע״י עליית מלכות לבינה כנ׳׳ל, ואוחז חרב פיפיות של בינה ומלכות, והמזיקים שיונקים מג"ר מובדלים ומופרשים מן הקדושה, והיינו על מטתו להגן מן המזיקין כי קריאת שמע שהיא השגת מוחין דו״ק בלי ג״ר, מגינה שלא תהיה לחיצונים שום יניקה. אבל בק״ש דצלותא הבאה אחר ק״ש של הקרבנות, אדון המזיקין שהוא הרצון לקבל הגדול הרוצה להמשיך ג״ר, קשור וכו' ע״י ק״ש של הקרבנות והתפילין (עי׳ לעיל אות כ״ב) וזכאה איהו מאן דשחיט ליה בההוא זמנא כי אז מקבל המוחין דו״ק דגדלות, שזהו שחיטה ממש אל הסט״א כנ״ל, אשר המשכת המוחין ואורות החיים אל זו״ן, היא מיתה אל החיצונים והקליפות, וכשזה קם זה נופל לקיים השכם להרגו, בתפלה 
שאז נאמר וחמת המלך שככה גימטרייה משה, בחינת האמונה, כי הקליפות נתבערו ביחוד של ק״ש, וזו״ן מקבלים ג״ר דמוחין דהולדה בברכת אבות, ומזדווגים פנים בפנים בברכת שים שלום.

מיעוט הרצון לקבל הוא ההודעה וההסכמה שבכלל הרצון שייך לקב"ה, האדם קיבל אותו בהשאלה כדי להשתמש בו להגיע לאהבת השם

אין תגובות

להגיב