תיקוני הזוהר | עמוד קז-קח | שיעור 90
כל הקורא ק"ש כאלו אוחז חרב פיפיות שיעור 89 90
שם הויה הוא בחינת חרב רוחנית להילחם בדינים. האות יוד בראש החרב. אות וו משם הויה היא גוף החרב, למי שיודע להניף חרב זו לארבע קצוות למעלה ולמטה זו בחינת שש קצוות. שתי אותיות ה הם שתי פיפיות החרב לחיתוך. חרב זו היא שם הויה בניקוד אלוקים, יֱהֹוִ"ה. שם אלוקים הוא נרתיק החרב.
ודאי אין מי שנצח לבעל חרב זה, ובחרב זו מנצח לכל צדדים אחרים, ואין לשום אחד מהם קיום לפניו. אשרי לו למי שיודע להניף לה בידיו לכל צד, למעלה ולמטה ולארבע רוחות בשש ספירות, כי נצח הוד הם מעלה מטה, וחסד גבורה תפארת יסוד, הם ד׳ רוחות. שני פיפיות של החרב החותך בהם למעלה ולמטה משני הצדדים הם ה׳ ה׳ של שם הוי״ה.
כמו שצריכים כלי מלחמה בגשמיות לגרש ולהכניע את השונאים הבאים להחריב את הארץ, כן הוא ממש ברוחניות, בעולמות העליונים, שיש לנו מלחמה נגד הדינים, וצריכים כמה מיני דינים כדי לגרש את החיצונים, החרב עצמה היא עניין של דין, ובה נלחמים בדינים החיצוניים שלא יטו שפע הקדושה לצדם, ויחריבו מקורות השפע כדי שלא יתחזקו ויסיטו ממקור הקדושה.
שתי אותיות ה, לשתיהן אותה אות בשם הוי״ה בסו״ה ותלכנה שתיהן, שהיא התורה שבכתב ותורה שבע"פ, שרק בזכות שתיהן ניתן לגלות את התורה, פנימיות וחיצוניות. ונמצא שבהן עיקר הפעולה להשמיד את הסט״א כמו שבחודו של חרב הוא עיקר פעולתו של החרב.
גם צריכים לדעת איך לנענע את החרב לכל צד באופן שלא תהיה שום אחיזה לסט״א בשום ספירה מן הספירות, מפני שללא האיזון במרחב בו מניפים את החרב, גורמים לפתח לס"א.
בין כלי המלחמה הנפשיים באדם ישנה בחינת חרב. אויבי האדם הם אלו הבאים לקחת את התענוג שלו לס"א, ומחזקים בכך שהאדם נחלש באמונתו ומסכים לחשוב דרך אהבה עצמית במקום להשפעה.
שם הויה אינו מספיק למלחמה זו, אלא אם כן משתמשים בו בצורה של דין, היינו שם הויה בניקוד אלוקים – יֱהֹוִ"ה.
את החרב יש להניף לשישה צדדים, שזהו מרחב עולמו של האדם, הצדדים של ההעלם. כלומר מלחמה זו על כל סוגי התענוג שאדם צורך, לדעת לנתב אותם לקדושה ולא לקחת את התענוג המזויף שמציעות הקליפות.
אין שום איסור להתענג, אלא מותר להתענג רק מהאמת, כלומר ע"י מסך שנותן כוח להשפיע לקדושה.
בתת מודע של האדם ישנו מקום לתענוג של הס"א, וכאן המלחמה.
לימוד זה מביא את האדם לדעת מתי להיות בקטנות ומתי בגדלות. בגדלות בגאווה רק בדרכי השם, ובקטנות כאשר לא יודעים, שאז מלכות מתכללת בבינה, רצון הכלול בהשפעה. הלימוד הוא שימוש בכח הרחמים, בחרב הדין.
מאחר והניקוד מנענע את הכלים, ניקוד אלוקים – יֱהֹוִ"ה משמש כחרב הדין, היינו כוח דין בשם הרחמים.
חכמים העמידו קריאת שמע על מטתו הוא להגן מן המזיקים הבאים לקחת את הנשמה, כלומר התענוג אותו חייב האדם להשיג. במוח זהו תענוג של ידיעה, ותענוג בגוף של חוויה.
ההגנה היא מהאמונה שמייצרים בקריאת שמע, בקבלת עול מלכות שמים.
אבל בקריאת שמע של תפלת שחרית אדונם של המזיקים קשור, ואין לו רשות לברוח. ואשרי לו מי ששוחט אותו בזמן ההוא לקיים השכם להרגו, היינו השכמה בתפלה שנאמר בה וישכם אברהם בבוקר. שקם לפני עלות השחר כי לקשור את היצר הרע, לשחוט את השליטה שלו.
מיעוט הרצון לקבל הוא ההודעה וההסכמה שבכלל הרצון שייך לקב"ה, האדם קיבל אותו בהשאלה כדי להשתמש בו להגיע לאהבת השם
