038-הדף היומי בזוהר הסולם – ויצא – קיב-קיד (שיעור השקפה)

038-הדף היומי בזוהר הסולם – ויצא – קיב-קיד (שיעור השקפה)

שיעור שמע:

bmp3 (1)

זכירה ופקידה

רסז) ויזכור אלקים את רחל ויפתח את רחמה. כי בנים תלויים במזל, שהוא הנהר היוצא מעדן, המזיל ומשקה את הגן, ז"א. ומשום זה כתוב בה זכירה, כי זכירה מזכוֹר, ז"א, ופקידה מנוקבא. כתוב, וה' פקד את שרה, שלא ממזל, כי לא כתוב בה זכירה. ואם בנים תלויים במזל, ולא למטה בנוקבא, הרי כאן בשָׂרה, לא היה במזל? אלא, כתוב, והויה פקד, הוא שכולל הכל כאחד. כי, והויה, הוא ובית דינו, ז"א עם הנוקבא ביחד. הרי יש כאן בשרה גם זכירה מז"א, שהוא מזל.

רסח) אם והויה כולל ז"א ונוקבא ביחד, זכירה ופקידה, למה כתוב פקידה, הרי והויה כולל כבר גם פקידה? אלא זכירה כבר הייתה מקודם לכן, וכבר נמסר מפתח הזה של בנים למטה, כמ"ש, ואת בריתי אקים את יצחק, אשר תלד לך שרה. וכמ"ש, ויאמר הויה, למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. וכיוון שכבר הייתה זכירה, במעלה של ז"א, כיוון שכתוב, ואת בריתי, יסוד דז"א, נאמר אח"כ פקידה, הנוקבא, כדי שתהיה כללות הכל ביחד, שתהיה בה זכירה ופקידה ביחד.

רסט) ויזכור אלקים את רחל. זכירה הוא למעלה, בז"א, כי מזל זה, שהוא למעלה בזכר, בא על פקידה, שהיא הנוקבא למטה, שהיא בגלות, לגאול אותה. וכעין זה כתוב, ויזכור אלקים את רחל, שהוא כמ"ש, ואזכור את בריתי. שהכתוב, ויזכור, הוא זכירה, ז"א. ויזכור אלקים את רחל, הנוקבא, פקידה. הזכירה המרומז בויזכור, בא על רחל, שהיא פקידה, והשפיע לה שפע הבנים. והשם אלקים, שכתוב, ויזכור אלקים, הוא בינה.

רע) כתוב, פָקוד פקדתי אתכם. והיתכן פקידה בנוקבא, בזמן שהיא עצמה בגלות? כיוון שהיא בגלות, איך היא נתגלתה כאן למשה? ואיך אמרה פקוד פקדתי?

רעא) אלא, כשהשמש מאיר, הוא בשמים, וגבורתו וכוחו מושל בכל מקום על הארץ. כעין זה נאמר בה', מלוא כל הארץ כבודו. בזמן שביהמ"ק היה קיים, מלוא כל הארץ כבודו, זהו ארץ הקדושה, הנוקבא, ואז נוהג גילוי שכינה. ועתה שישראל בגלות, השכינה למעלה מחזה דז"א, ששם בחינת שמים, חסדים מכוסים, ואינה מתגלה בארץ. אלא תוקפה נמשך לארץ, כמו השמש המסתתרת בשמים, וכוחה וגבורתה מלוא הארץ. ומסבבת את ישראל להגן עליהם, ואע"פ שנמצאים בארץ אחרת, בגלות.

רעב) יש שכינה למטה מחזה דז"א, ויש שכינה למעלה מחזה דז"א. השכינה שלמעלה, היא בי"ב (12) גבולי מרכבות קדושות, וי"ב חיות עליונות. ד' ספירות חו"ב תו"מ, שבכל אחת חו"ב ות"ת, שהם במספר י"ב, שהם י"ב גבולים, וכן י"ב חיות גדולות, להיותם מחזה ולמעלה. השכינה שלמטה היא בי"ב שבטים הקדושים. ואז, כששתיהן בי"ב, נכללת השכינה למעלה ולמטה, ששתיהן נעשו פרצוף אחד, והכל מאיר בזמן אחד בבת אחת. ואז נאמר, מלוא כל הארץ כבודו, ויש גילוי שכינה למטה בעוה"ז.

ואע"פ שבזמן שישראל בגלות, לא נתקנה השכינה למטה מחזה, אלא שעלתה למעלה מחזה, הנה למעלה ג"כ לא נתקנה, שנבחנת כחסרה ג"ר, משום שלא נתקנה למטה מחזה, שנבחנת משום זה כחסרה נהי"מ שלמטה מחזה. וע"כ נאמר, שהשכינה היא בגלות עִם ישראל, כי היא בגלות עימהם. כי משום עלייתה למעלה, נחסרה בג"ר דאורות ונה"י דכלים, וזה נבחן לגלות.

רעג) במה מתתקנת הנוקבא בזמן הגלות, שתוכל להתגלות למטה? בדומה למלך, שמת בנו. הפך מיטתו בשביל האבל על בנו, ולא התקין אותה, אלא שלקח קוצים ודרדרים והטילם תחת מיטתו, ושכב עליהם. כך הקב"ה, כיוון שגלו ישראל, ונחרב ביהמ"ק, לקח קוצים ודרדרים ונתן תחתיו. וכמ"ש, וַיֵּרָא מלאך ה' אליו בְּלַבַּת אש מתוך הסנה. ועשה זה, משום שישראל היו בגלות. ומיושב בזה השאלה הראשונה, כיוון שהשכינה בגלות, איך נתגלתה למשה? נתגלתה אליו מתוך הסנה, שהוא בלתי שלמות ודינים, שבאופן זה, היא יכולה להתגלות גם בזמן הגלות.

רעד) מי שהוא עצמו אינו ברשותו, אלא בגלות, מה הוא יכול לפקוד, ומה הוא יכול לעשות? ואיך אמרה השכינה פָקוד פקדתי, בזמן שהיא בגלות? אלא, פקוד, מלמעלה, מז"א, זכירה. פקדתי, למטה, בנוקבא. שאמרה פקוד, פירושו זכירה. ולא אמר זכור במפורש, משום שזכירה זו כבר הייתה עליה מקודם לכן, שכתוב, ואזכור את בריתי. כיוון שכתוב, ואזכור, הרי כבר ניתנה בה זכירה, ומשום זה אמרה אח"כ, פקוד פקדתי, שהמילה, פקוד, רומזת על הזכירה שניתנה בה מכבר. סימן זה מסוּר מיעקב ומיוסף, שיעקב אמר, פקוד יפקוד אתכם, וכן יוסף אמר, פקוד יפקוד אלקים אתכם. משום שצריכים זכירה ופקידה לגאולה. ופקוד רומז על זכירה שמכבר, פקדתי על פקידה.

רעו) בברכות, אחד מזכיר שמו של הקב"ה, ושניים משיבים לו. כמ"ש, כי שֵׁם ה' אקרא הבוּ גודל לאלקינו. כי שם ה' אקרא, הוא אחד, המזכיר את השם, הבו גודל לאלקינו, הוא שניים האחרים המשיבים. אבל בתורה, אפילו שניים יושבים ועוסקים בתורה, נותנים גדוּלה ועוז ותפארת התורה אל הקב"ה.

רעז) בברכות למה צריכים לג'? אלא, כל הברכות הוא כך, שאחד לברך ושניים להשיב, כדי להעלות שבח הקב"ה בג' קווים: אחד מברך, קו אמצעי, הפועל לגלות האור, ושניים שיודו ויקיימו ברכותיו, ב' הקווים המקבלים פעולת קו אמצעי, ומאירים בכוחו. וזהו הקיום של הברכות, שיהיו בעליון כראוי ובשלושה.

רעח) יש זכירה לטוב, ויש זכירה לרע, יש פקידה לטוב, ויש פקידה לרע.

זכירה לטוב, כמ"ש, וזכרתי להם ברית ראשונים. ויזכור אלקים את נח. ויזכור אלקים את בריתו. זכירה לרע, כמ"ש, ויזכור כי בשׂר המה, רוח הולך ולא ישוב.

פקידה לטוב, כמ"ש, פקוד פקדתי אתכם. פקידה לרע, כמ"ש, ופקדתי בשבט פשְעָם ובנגעים עוונם.

רעט) כל אלו זכירה ופקידה לטוב, אלו הם מדרגות ידועות, אמונה. זכר ונקבה אחד, זכירה ופקידה. זכירה זכר, ופקידה הנקבה. ואלו הם לטוב. זכירה ופקידה לרע הם הצד האחר, אלהים אחרים, זכר ונקבה כאחד, זכירה בזכר, ופקידה בנקבה העומדים תמיד לרע. והם זה לעומת זה הזכר ונקבה דס"א לעומת זכר ונקבה דקדושה.

מזְכירה ופקידה דקדושה יוצאים כל סודות האמונה וכל מדרגות קדושות העליונות.

ומזכירה ופקידה דס"א יוצאים כל מינים הרעים, וכל המוות, וכל הצדדים של מינים הרעים שבעולם.

רפ) אשרי מי שחלקו נמצא בצד הטוב, ואינו מטה עצמו לס"א, וניצל מהם. אשרי מי שיכול להינצל מאותו הצד, ואשרי הם הצדיקים שיכולים להינצל מהם, ולעשות מלחמה באותו הצד. האדם צריך לעשות עימו מלחמה, ולמשול עליו, ולהינצל ממנו.

רפא) יעקב היה עושה כל כך כלפי עשיו, בשביל להכניע אותו הצד שלו, להערים עליו, וללכת עימו בעורמה בכל כמה שצריך, כדי למשול עליו בתחילה ובסוף, שיהיה הכל כראוי. והתחילה והסוף היו כאחד, כמ"ש בתחילה, את בכׂרתי לקח, ולבסוף כתוב, והנה עתה לקח בִרְכָּתי, שאותיותיהן שוות. הרי שהתחילה והסוף היו אחד. וכל זה היה כדי למשול עליו בדרך הישר. וע"כ אשרי הוא מי שניצל מס"א, ויכול למשול עליהם.

רפב) זכירה ופקידה לטוב, בעת שהם כאחד באמונה, בנוקבא. כשז"א, זכירה, והנוקבא, פקידה, בזיווג. אשרי מי שמשתדל אחר האמונה, לזכות בה, כמ"ש, אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

רפג) כשאדם מתפלל תפילתו, לא יאמר על עצמו זוכרני ופוקדני. משום שיש זכירה ופקידה לטוב, וזכירה ופקידה לרע. ועתידים המקטרגים לקבל המילה, זוכרני ופוקדני, מפיו, ויבואו להזכיר חטאיו של האדם ולענוש אותו, שיביאו עליו זכירה ופקידה לרע. זולת אם הוא צדיק גמור, שאם אותם זכירה ופקידה לרע, זו"ן דקליפה, יבדקו אחר חטאיו ולא ימצאו אותן, אז מותר לו לומר זכרני ופקדני.

רפד) כי בכל מקום שאדם מתפלל תפילתו, יכלול את עצמו בין הרבים, בתוך כלל הרבים. כמ"ש בשונמית, כשאמר לה אלישע, הֲיֵש לְדַבֵר לָך אל המלך או אל שר הצבא. היש לדבר לך אל המלך, כי אותו יום היה יום טוב של ראש השנה, ואותו יום שמלכות הרקיע שולט לדון את העולם. והקב"ה נקרא באותו זמן מלך המשפט. ומשום זה אמר לה, היש לדבר לך אל המלך. שקרא את הקב"ה בשם מלך.

רפה) ותאמר, בתוך עַמי אנוכי יושבת. שאמרה, איני רוצה להיות מצוינת למעלה, אלא להכניס את ראשי בין הרבים, ולא לצאת מן הכלל. וכן צריך האדם להיכלל בכלל הרבים, ולא להתיחד בפני עצמו, כדי שלא יביטו עליו המקטרגים, להזכיר את חטאיו.