008- הדף היומי בזוהר הסולם – ויגש – כה-כז (שיעור השקפה)

ן

לָמָה הֲרֵעֹתָה

 כל מי שמשפיע – נמצא בדבקות עם נותן החיים.

הפליאה של אליהו הייתה איך יהיה מת הבן של האלמנה שגמלה איתו חסד, כשהוא דבוק בנותן החיים – שהרי לכאורה אין השוואת צורה עם המוות במצב השפעה? שזה הפוך לכאורה מהסדר בעולמות.

כאן מלמד מתי שולט הטוב ומתי הרע בעולם. כלל נקוט בידינו שהשם יתברך טוב ומטיב ובוודאי לא עושה רע. וכך גם משה וגם אליהו וודאי שלא דיבור רע על ה' הרי מדרך הטוב להטיב. שאלתם הייתה למה נתת לרע רשות לשלוט עליהם.

הבורא שולט ומנהיג את הנבראים בדרך של ימין ושמאל. וכפי שהבריאה יצאה לבר, החוצה ממנו יתברך, כך בבריאה ישנם לבושי מוחין שגם הם יצאו יש מאין, כמו גוף דק המחבר בין הנברא לבורא, דהיינו מלאכים.

אין זה מספיק לפעול בצד ימין, יש צורך גם בפעולה לשמור על זה. כיצד? כאשר מופיע הרע, אין להיתדבק בו, אלא רק דבקות בעץ החיים.

אי אפשר רק להיצמד לימין בלי לקחת סיכון של עבודה עם השמאל, עם הרצון לקבל. לכן כשאדם בא עם גילוי השתוקקות, עלול הוא ליפול לשליטת הס"א. בכדי שלא יהיה כלל מקום לס"א להיאחז, צריך חסדים מכוסים, דהיינו אמונה הנקנית בלילה במקום ההסתרה, ולא בכדי לקבל משהו.

צדיקים פועלים ומתפללים עבור כול העולם, אך כאשר הדבר מגיע אליהם, הם לא מבקשים להטריח את הקב"ה.

רבי יוסי פתח: שניים היו שהטיחו דברים כנגד הקב"ה, משה ואליהו. משה אמר: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה, שְׁלַחְתָּנִי. ואליהו אמר הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ. ושניהם אמרו דבר אחד.

שואל מהו הטעם שאמרו שניהם למה הרֵעוֹתָ? ומשיב, משה אמר משום שניתן רשות לס"א לשלוט על ישראל. הרֵעוֹתָ, שנתת רשות לצד האחר של הרע לשלוט עליהם. אליהו אמר, הרֵעוֹתָ, שנתת רשות לס"א ליטול נשמתו של זה. וזהו שאמר, הרֵעוֹתָ, והכל הוא אחד, שהרֵעוֹתָ, הוא נתינת רשות לס"א, שנקרא רע.

אליהו אמר: הֲגַם עַל-הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר-אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ, לְהָמִית אֶת-בְּנָהּ. משום שהקב"ה אמר לאליהו: הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ. וכל מי שזן ומפרנס, למי שנצרך לו, וכש"כ בימי רעב, הוא מתאחד ונאחז בעץ חיים וגורם חיים לעצמו ולבניו. ועתה, אמר אליהו, כל מי שמקיים נפש בעולם, זוכה חיים לעצמו, וזוכה להתאחד בעץ חיים. ועתה שולט עץ המוות, צד הרע, על האלמנה, אשר ציווית אותה לכלכלני. משום זה אמר, הרֵעוֹתָ.

שואל ואם תאמר, והרי לא נעשה רע לאדם מהקב"ה? אלא בזמן שאדם הולך לימין, שמירתו של הקב"ה נמצאת לו תמיד (מגן אברהם), והס"א אינו יכול לשלוט עליו, ורע הזה נכנע לפניו ואינו יכול לשלוט. ומתוך ששמירתו של הקב"ה הוסר ממנו, אם הוא מתדבק ברע, אז רע ההוא, כיוון שרואה שאין עימו שמירה, שולט עליו אז, ובא להשמידו, ואז ניתן לו רשות ונוטל נשמתו.

משה אמר: לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה. משום שניתן רשות לצד הרע לשלוט על ישראל, להיות תחת השעבוד שלו. פירוש אחר, למה הרעות, כי ראה כמה מישראל שמתים ונמסרו בצד הרע.

בשעה שהטוב נתעורר, שהוא ימין, כל שמחה וכל טוב וכל הברכות נמצאות. והכל הוא בחשאי, שאמרו בני יעקב, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, בחשאי (חסדים מכוסים). וזה הוא משום, שאז הוא ייחוד כראוי. ובזה מתבאר למה אמר יוסף בעת הייחוד: הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי, משום שהייחוד צריך להיות בחשאי.

שואל רבי חייא: וכי אליהו, כיוון שהוא גזר והקב"ה מקיים, והוא גזר על השמים שלא להוריד טל ומטר, איך היה מפחד מאִיזֶבֶל, ששלחה אליו כמ"ש: כֹּה-יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים, וְכֹה יוֹסִפוּן, כִּי-כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת-נַפְשְׁךָ, כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם (מאותם נביאי בעל שהרג), ומיד פחד וברח על נפשו.

אמר לו רבי יוסי: הצדיקים אינם רוצים להטריח לאדונם במקום שהנזק מצוי לעין. כמו שמואל שאמר: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ, וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי ? וַיֹּאמֶר יְהוָה, עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ, וְאָמַרְתָּ, לִזְבֹּחַ לַיהוָה בָּאתִי.  משום שהצדיקים אינם רוצים להטריח את אדונם במקום שהנזק מצוי. וג"כ אליהו, כיוון שראה שהנזק מצוי, לא רצה להטריח את אדונו.

אמר לו: באליהו לא כתוב, ויֵרא וַילך אל נפשו. אלא ויירא, שראה ראייה. שראה שמכמה שנים הלך אחריו מלאך המוות, ולא נמסר בידו. ועתה, וילך אל נפשו, שהלך לקיום של הנפש, הוא עץ החיים (התורה, דרך ההשפעה – להדבק בנקודת הקשר בין התפיסה הגופנית לרוחנית), כדי להתדבק שם. ומלאך המוות לא ילך אחריו יותר.

בכל מקום כתוב: אֶת נַפְשׁוֹ. וכאן כתוב, אל נפשו. שאמר רבי שמעון: כל הנשמות שבעולם יוצאות כולן מאותו הנהר, יסוד דז"א, הנמשך ויוצא. וכולן לוקח אותן אותו צרור החיים, הנוקבא (דאצילות). וכשהנוקבא מתעבֵּרת מהזכר, כולן הן בהשתוקקות מב' הצדדים, מהשתוקקות הנקבה אל הזכר, ומהשתוקקות הזכר (החסדים) אל הנקבה. וכשהשתוקקות הזכר יוצאת בחשק גדול, אז הנשמות הן יותר בקיום, משום שהכל תלוי בהשתוקקות וחשק של עץ חיים  ז"א. ואליהו, מתוך שהיה מאותו החשק של הזכר, יותר מאנשים אחרים, הוא נתקיים ולא מת.

ומשום זה כתוב אל נפשו, ולא כתוב, אֶת-נַפְשׁוֹ,  כי אֵת נפשו היא נקבה, שנקראת אֵת. אבל אֶל הוא זכר. אל נפשו, מורה זכר בלבד.

וכשכתוב: ואל האישה אמר, הנקבה, הוא כלל של זכר ונקבה, כי כאשר הנוקבא כלולה בזכר, נאמר אז, ואל האישה אמר. את האישה, את נפשו, מורה נקבה לבדה, בלי התכללות עם הזכר.

ומשום שאליהו מצד הזכר יותר מכל בני העולם, נתקיים בקיומו יותר מכל בני העולם. ולא מת כשאר בני העולם, משום שכולו מעץ חיים, ולא מעפר, כשאר אנשים. ומשום זה נסתלק למעלה ולא מת כדרך כל בני העולם, כמ"ש: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. (היה ממוחין דשבת)

כתוב: וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. כי אז נתפשט הגוף מהרוח. ונסתלק שלא כדרך שאר בני אדם, ונשאר מלאך קדוש כשאר קדושים עליונים, ועושה שליחות בעולם כמו מלאך. שהניסים, שעושה הקב"ה בעולם, על ידי אליהו נעשים. בחינת אליהו שבאדם, זהו צד הזכר של ההשפעה ודבקות בעץ החיים יותר מכל שאר התכונות.

וכתוב, וישאל את נפשו למות. מקודם לכן כתוב, וַיַּרְא  וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, שהוא בקיום. וכאן כתוב, את נפשו למות. מורה על העץ, שבו שורה המוות, הנוקבא, כמ"ש: ורגליה יורדות מוות. ושָׁם נגלה עליו הקב"ה כמ"ש: וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה. וכמ"ש אח"כ: וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה, זהו מקום הפנימי מכולם, שממנו כל האורות יוצאים. לאחר סערת הנפש הגדולה, אם אדם זוכה, הוא מגיע לאותה נקודה פנימית שמזינה את כולו. נקודה זו מחברת את כל המציאות בין הבורא לנברא. תודעה זו באה ונעלמת וקשה להחזיק בה בקביעות, לכן יש לשמר תודעה זו במקיפים, ובנוסף לשמר את התודעה שמעבר לזמן ומקום.

ויהי כִשְמוע אליהו, וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אמר לו הקב"ה, עד מתי אתה מקנא לי. סגרת הדלת, שהמוות לא ישלוט עליך לעולם, והעולם אינו יכול לסובלך שתימצֵא עם בני, אתה מקטרג עליהם. אמר לו אליהו: כִּי-עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אמר לו הקב"ה: חייך, שבכל מקום שבני אדם יקיימו ברית הקדוש, שיעשו ברית מילה, אתה תהיה מצוי שם. להיות סנגור בכל ברית ובליל הסדר, לשמור על האמת הגדולה.

מה גרם דבר ההוא של אליהו שכתוב: וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל  שִׁבְעַת אֲלָפִים  כָּל-הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל  וְכָל-הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ. אמר לו הקב"ה: מכאן ולהלאה, שלא יכול העולם לסובלך עם בני, כי תקטרג עליהם כמ"ש: וְאֶת-אֱלִישָׁע בֶּן-שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ, שיהיה נביא אחר לבני, ואתה תסתלק למקומך. דווקא בגלל גודלך, שאתה מחפש את מידת האמת השלמה – עליך לבוא רק בגמר תיקון, שכרגע אינך ראוי לבשר את הגאולה הגדולה.

כל אדם המקנא להקב"ה, אין מלאך המוות יכול לשלוט עליו, כמו על שאר בני אדם, ויהיה לו שלום כמ"ש בפינחס: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. מכאן שככול שאדם דבוק בהשפעה, בעץ החיים, יוכל להינצל, כפי שרואים בפנחס. בני אדם לא יכולים להתמודד עם האמת המוחלטת כמו פינחס, אלא רק יחידי סגולה. וכאשר אדם מגיע לנקודה זו, אל לו לדרוש בביקורת אמת מוחלטת מאחרים, אלא רק מעצמו. וכך הוטל על פנחס לבוא לכל מקום ברית כזה ולייצר שלום.