043- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי קכז-קכט למתקדמים
וַיְחִי קכז-קכט
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל
מי שמגיב רק לפי המקרה – ייפול.
יש ללמוד לפרש את המציאות נכון, כפי שהנשמה רואה דרך החוקים העליונים – מעבר לזמן ומקום. ישנה נקודה פנימית אותה עלינו לפגוש בחוץ ולהפעים בפנים מכל מקרה שההשגחה מפגישה אותנו – וכך לרכוש אמונה לצורך שיכלול.
ישנו סדר קבוע לקיום העולם ישנו זיווג תדיר ולא פסיק של חסדים המקיימים את העולם, לכן כתוב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם (אות יוד יתרה) ולא היושב. בסדר נוסף לתיקון ושיכלול, בו צריכים חוכמה, יש לעשות תנועה נפשית ויגיעה. בסדר זה כבר תלויה הקבלה במעשי התחתונים, וכאשר פוגמים, נפגם הזיווג התדיר הנק' אהבת דודים, וחורבן בא לעולם.
זהו סוד מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה, דהיינו מָשְׁכֵנִי לנקודת האמונה העליונה, ואז נוכל לרוץ אחריך ולקבל את הארת החוכמה. זהו ההסבר ל – הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, שהאות יוד הנותרת, באה לגלות שיש את נקודת האמונה שרק דרכה ניתן לקבל את כל האורות של היושב בשמים.
מנעולא היא בחינה נפשית – היכולת לנעול את המקרה, את הדבר החיצוני – שבא רק לגלות את החוכמה. התייחסות נכונה של אדם היא שכל מה שרואה, חושב, מרגיש – את הכול יתלה באמונה. כלומר כשאדם רואה שיש לו דינים, עליו לשפוט דרך תפיסת הבורא שבתוכו, דרך נקודת האמונה הראשונית שנק' מנעולא, ואז שופט כל מקרה באמונה ברורה שהקב"ה טוב ומטיב – וכך ממתיק את הדין.
ע"כ יש כאן י' יתירה שכתוב: הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, ולא, היושב בשמים, משום שלא נפסק י' שהוא חכמה מאותו מקום לעולם. כי לעולם לא נפסק זיווג חכמה ובינה. ומשום זה כתוב: היושבִי בשמים, עם י' יתירה, כי הבינה אחוזה למעלה בחכמה עילאה, שנקראת י', ואחוזה למטה, שיושבת על כיסא האבות, חג"ת, על הכיסא שנקרא שמים, ז"א, הכולל חג"ת. כי חג"ת דז"א הם ג' רגלי הכיסא העליון, שהיא בינה. ומשום זה כתוב: היושבִי בשמים. האבות שהם שורשי האמונה קבועים ונטועים בעם ישראל, וגם אם חלילה רוצה יהודי להמיר את דתו, אין הוא יכול. כלומר ישנה שמירה על יהודי ותמיד יוכל לעשות תשובה.
מכאן נשמע, כשהברכות נמשכות מלמעלה מעומק הזה, מבינה, מקבל אותם כולן שמים, ז"א, וממנו נמשכות למטה עד שמגיעות לצדיקים, צדיק וצדק, ברית העולם, הנוקבא. וממנה מתברכים כל הצבאות וכל המחנות למיניהם, שהם התחתונים שבבי"ע. נצח ישראל לא ישקר, ישנה אידיאה עליונה המחזיקה את היהודי, ולקיום יש לו ביטחון וקביעות כמו שמירת מצוות ולימוד קבוע. כעת עליו להתקדם ולהשתכלל – כדי להשיב הכל אל הלב אותו יש ליישר לפי חוקי העליון. הדבקות בעליון אינה יכולה להיות בבחינת השגה, אלא אמונה בלבד.
אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים
רבי חזיקה, ר' יוסי ור' יהודה היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי: כל אחד ממנו יאמר דברי תורה. פתח רבי יהודה: אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר, יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. הקב"ה באהבת ישראל, שהם גורלו ונחלתו, לא מסתכל אחֵר בדיניהם, רק הוא (וכל דין נמתק בשורשו, וכך גם את הרצון לקבל נתן הבורא). וכיוון שהוא מסתכל בדיניהם, מתמלא עליהם רחמים, כאב המרחם על בנים. כמ"ש: כרַחם אב על בנים ריחם ה'. ואם נמצא להם עוונות, מעביר אותם כולן, עד שלא נשאר עליהם עוונות, לתת ממשלה לס"א, שידונו אותם בשבילם.
באו לחטוא לפניו כבתחילה, אלו עוונות ראשונים שכבר העבירם מלפניו, חוזר וחושב עליהם. ע"כ כתוב: אַל תִּזְכָּר-לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר, יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיך כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. כי אם לא יקדימו רחמיך על ישראל, לא יוכלו להתקיים בעולם. משום שכמה בעלי הדין הקשה ומקטרגים עומדים על ישראל מלמעלה, ואם לא הקדים הקב"ה רחמים על ישראל, מטרם שישגיח בדין שלהם, לא יכלו להתקיים בעולם. וע"כ כתוב: מהר יקדמונו רחמיך כי דַלוֹנוּ מאוד. דלות של מעשים טובים, דלות של מעשים ישרים.
מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ – להקדים את נקודת האמונה, דהיינו שהאמונה תהיה הסיבה לכל התפיסה. תפיסת הבורא בצורה אמונית צריכה להיות קודמת (הסיבה) לכל הדיון המחשבתי שלנו. רַחֲמֶיך – להיכנס לרחם הבורא ולהיוולד עם תפיסה אמונית, זה הקודם לכל מחשבה והרגשה שבאה אחריה. כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד – דל הוא חסר אמונה.
אם אצרו (לשון אוצר) ישראל מעשים טובים לפני הקב"ה, לא היו עומדים עליהם עמים עכו"ם בעולם. אבל ישראל גורמים לשאר העמים, להרים את ראשם בעולם, כי אם ישראל לא היו חוטאים לפני הקב"ה, היו שאר עמים עכו"ם נכנעים לפניהם. הכל תלוי במעשי עם ישראל, אין סיבה אחרת לאנטישמיות. זהו אתגר איתו יש להתמודד, כחלוץ המוביל את כלל האנושות. כל התנהגות הגויים היא רק לוואי, תוצאה. כל אומות העולם שבאדם – דהיינו הרצונות הגויים שבתוכו, משתלטים עליו כאשר מעשיו מקולקלים, כאשר אינו שַֹם בבסיס ההשקפה את האמונה, את הקשר הפנימי לקב"ה.
אם לא היו ממשיכים ישראל במעשים רעים לצד האחר בא"י, לא היו שולטים שאר עמים עכו"ם בא"י, ולא הוגלו מן הארץ. וע"ז כתוב: כי דַלוֹנוּ מאוד, שאין לנו מעשים טובים כראוי. הסדר הנפשי הוא: שמירת הברית ממנה מגיעים לאמונה, המביאה ליראת הרוממות, שהיא הכלי לאהבה.
