002- הדף היומי בזהר הסולם – צו ד-ו למתקדמים

002- הדף היומי בזהר הסולם – צו ד-ו למתקדמים

צַו  ד – ו

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה

דְּבֵקוּת הָרָצוֹן עַד הֵיכָן הִיא עוֹלָה [אתדבקותא דרעותא – עד היכן סלקא]

 

לאדם אין שום תפיסה באין סוף. זהו מקום אמוני, הבריאה הראשונה ומקשרת בין הנברא לבורא. עבודה זרה היא התפיסה שרק מה שאני רואה קיים, לכן המחשבה שלי היא הקובעת, במקום לבוא בענווה ולהבין שהמחשבה שלי לא קובעת כלום. כך בראייה פרטית זו, דרך הפילטר של האגו, האדם מבין רק מה שנמצא בתודעה שלו. ומנסה לשווא לתקן כל דבר בחוץ, במקום בנפשו פנימה. זוהי העבודה זרה, לחשוב שהתיקון הוא בחוץ.

הישנים מבחינת התודעה הרוחנית, בהכרח מפרשים את המציאות בצורה מעוותת. זהו התחליף המזויף לתודעה העליונה, המחוברת לבורא.

צד הגוף, צד האישה שבאדם גורם להסתכלות גשמית. לכן מזרזים את האדם לברוח מאישה זרה ולהתדבק באישה כשרה, אמונית.

 

יא) רבי אלעזר שאל את רבי שמעון אביו: הרי קשר הכל נקשר בקודש הקודשים, בבינה, להאיר. הדבקות של רצון הכהנים והלויים וישראל, עד היכן היא עולה? האם רק עד בינה, או שמעבר לכך

יב) אמר לו: הרי העמדנו שהדבקות שלהם עולה עד א"ס. כי כל קשר ויחוד ושלמות הוא לגנוז בצניעות, שאינה מושגת ולא נודעת במלכות שנגנזה ברדלא, אשר רצון כל הרצונות בו. א"ס אינו עומד להיוודע, ולא לעשות סוף, ולא לעשות ראש. ולא כמו אין, שהוא כתר, הראשון, שהוציא ראש וסוף. האין הראשון הוא כתר כמו גלגלתא, שהוציא ראש וסוף. אבל באין סוף אין התחלה וסוף, הנקודה האמצעית אשר באמצע ממש ואינו כמו האין הראשון הכתר. ראש היא נקודה העליונה, ראש הכל הסתום, העומדת תוך המחשבה, חכמה, הנקראת ראשית, והחכמה נאצלה מהכתר, שנקרא אין והחוכמה מאין תמצא. ועושה סוף, המלכות, הנקראת סוף דבר. אבל בא"ס לא נמצא סוף. המחשבה יוצאת מהכתר, שהיא מחשבה אמונית, אבל באמונה עצמה אין מחשבה. אין שם תפיסא, לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. האמונה מעל המחשבה.

יש בכתר ניצוץ בורא שהוא למעלה מכל השגה, וישנה מחשבה עליונה, המוציאה את המחשבה.

יג) אין תפיסה ברצונות, אין אורות, ואין תפיסה בנרות בא"ס. כל אלו האורות והנרות שבאצילות תלויים בא"ס, שיתקיימו בהם, אבל אינם עומדים להשגה. מי שידוע ואינו ידוע, שאפשר לדבר בו מבחינת ידיעה, אין הוא אלא רצון עליון הסתום, הנקרא אין, כתר. אבל בא"ס לא שייכת כלל ידיעה. מבחינת הנברא, האין סוף הוא כמו הבורא, הוא המקשר בינינו לבין הבורא.  

יד) וכשנקודה העליונה שהיא חכמה, ועוה"ב שהוא בינה, מתעלים בהארתם, אינם יודעים אלא רק ריח, ו"ק דחכמה, ולא ג"ר דחכמה, כמי שמריח בריח ומתבשם. ואין זה בחינת נחת, הנקרא ניחוח כמ"ש: ולא אריח ברֵיח ניחוחַכם. הרי שריח וניחוח הם שני דברים. כי ריח ניחוח פירושו ריח הרוחניות של הרצון, כלומר, כל אלו הרצונות של תפילה של ישראל, ורצון השירה של הלוי, ורצון הכהן, שכולם הם סוד אדם. אז נעשו כולם רצון אחד, וההוא נקרא ניחוח, רצון. אז הכל נקשר ומאיר יחד כראוי. ריח ניחוח הכל מתקשר ימין שמאל ואמצע.

טו) וע"כ ניתן צד האחר הזה ביד הכהן, שכתוב: צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה. שאין צו אלא עבודה זרה, ס"א מזרזים את האדם שייצא בחיפזון מהעבודה זרה. וכאן ניתן לו לשרוף את המחשבה הרעה ההיא, ולהעבירה מן הקדושה ברצון הזה שעולה למעלה. ובעשן הזה, ובחַלָבים הנשרפים, כדי שיהיו נעברים מן הקודש אין אנו רוצים את המחשבה של הס"א בקודש. וצו ההוא, הס"א, עומד ברשותם להפרידו מן הקודש ע"י הקרבן הזה. והרי כתוב: צו את בני ישראל, איך אפשר לפרש שצו הוא הס"א? הס"א עומד ברשותם, שכל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם, אין הס"א יכול לשלוט עליהם. על הכהן שבנפש לפעול מעל אעם ודעת לשרוף את המחשבות הזרות כשבא להקריב ולתת מעצמו. הס"א נמצאת במקום שאדם פועל לרצון לקבל לפרטיות שלו.

טז) צַו אֶת-אַהֲרֹן, בא לעטר רוח הקודש הזה למעלה למעלה, ולהפריד את רוח הטומאה להורידה למטה למטה, מישראל ברצון ותפילה, ומכהנים במעשה הקרבת הקרבן, כל אחד כראוי לו. ישראל יעשו זאת ברצון התפילה

יז) ומקרא הזה מוכיח עליהם, שכתוב: צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, צו זהו עבודה זרה, רוח הטומאה. בגזרה שווה לאמור, זו אישה, הנקראת יראת ה', המלכות. משום זה הכל נאמר לעטר את המלכות, ולהוריד הס"א. והכהן עומד לתקן את הכל  כמ"ש: אדם ובהמה תושיע ה'.

 

יח) אשרי חלקם של הצדיקים, בעוה"ז ובעוה"ב, שהיו יודעים דרכי התורה, והולכים בה בדרך אמת. עליהם כתוב: ה' עליהם יחיו. עליהם, אלו הם דרכי התורה. יחיו, שיתקיימו בעוה"ז ובעוה"ב.

 

אין תגובות

להגיב