011- הדף היומי בזהר הסולם – צו לד-לו שיעור למתקדמים
צַו לד- לו
הַשֵּׁם אֶל
מאחר וכתוב וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, לכאורה צריך לחשוש שהדין יכול לפגוש את האדם בכל מקום, אך השם אֶל מופיע פעמים רבות כשם החסד. כשנראה דין בעולם, סימן שבני אדם לא פעלו את החסד כפי שצריך.
צא) השם אֶל בכל מקום הוא חסד כמ"ש: האל הגדול. וזהו הארה של חכמה העליונה, כי חסד, לעת גדלות ז"א, עולה ונעשה לחכמה עליונה. והרי כתוב: ואל זועם בכל יום, שעוזב הכתוב כל אלו השמות שמוֹרים על חסד, ואוחז בדין. א"כ, אין הדברים אמיתיים. ועוד כתוב: אל גיבור. האם נעמיד השם אל בדין או ברחמים?
צב) הרשעים מהפכים הרחמים לדין, שאין לך בכל ספירות העליונות של מלך הקדוש שהרחמים לא יהיו כלולים בדין, והדין ברחמים. והרשעים מהפכים הרחמים לדין. וע"כ, אע"פ שהשם אל הוא חסד, הרשעים מהפכים אותו לדין.
צג) אמר לו רבי יהודה: כתוב אל גיבור, שלרשעים נהפך לדין. אבל הכתוב: וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם, משמע שבכל יום ויום עומד בדין, בין שבני העולם צדיקים, בין שאינם צדיקים. אל זועם בכל יום, שלפעמים השם אל הוא דין, ולפעמים הוא רחמים. אם בני העולם זכאים, הרי עומד השם אל, חסד. ואם אינם זכאים, הרי נקרא גיבור. וע"ז עומד בכל יום, שבכל יום יש זכאים ואינם זכאים. וע"כ לאינם זכאים, וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם.
צד) אבל התירוץ הטוב הוא, אֶל, הארת חכמה עליונה, חסד. ועמד בקיומו בכל יום כמ"ש: חסד אל כל היום. ולולא השם אל הזה, היה מתעורר בעולם, לא היה יכול העולם לעמוד, אפילו שעה אחת, מפני דינים קשים המתעוררים בעולם בכל יום כמ"ש: אלה תולדות השמים והארץ בהִבָּראם. אל תקרא בהִבָּראם, אלא באברהם, חסד. כי בהתעוררות אברהם עומדים שמים וארץ. וכשמתעורר אברהם, החסד, בעולם, כל הדינים הנמצאים בכל יום ויום, דוחה אותם לחוץ ואינם עומדים לפניו.
צה) וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם. כתוב: זועם, כי בכל יום ויום שהדין נמצא דוחה אותו לחוץ, והוא עומד ומבשם העולם כמ"ש: יומם יצווה ה' חסדו. ולולא זה, לא היה יכול העולם לעמוד אפילו רגע אחד. וע"כ הכל עומד ומתקיים בשביל אברהם, חסד. יש דין בעולם, אך העולם עומד על מידת אברהם, החסד.
צו) ושכתוב: אל גיבור, אין הפירוש שהשם אל הוא גיבור, אלא זה מרמז על האבות, חג"ת, לאמונה העליונה הקדושה, בינה כמ"ש: פֶּלא יועץ אֵל גיבור אבי עד שַׂר שלום. פֶּלא, זו חכמה העליונה, שהיא פליאה ומכוסה מכל כמ"ש: כי יפָּלא ממך דבר. אשר פֶּלא היא מלשון העלם. יועץ, נהר העליון הנמשך ויוצא ואינו נפסק, בינה, וזה יועץ לכל ומשקה לכל. כי כל המוחין של זו"ן ובי"ע מבינה יוצאים. אל, זהו אברהם כמ"ש: האל הגדול, חסד. גיבור, זה יצחק, גבורה. אבי עד, זה יעקב, שאוחז לימין ולשמאל, ונמצא בקיום השלם. כי אבי עד, הוא לשון שלמות. שַׂר שלום, צדיק, יסוד, שלום העולם, שלום בית, שלום המלכה. פלא הוא חוכמה, יועץ בינה, אל חסד, גיבור יצחק. באידרא זוטא כתוב אל רחום וחנון ארך אפים, מכאן שאל מתייחס לצמצום א ב' מיצרי הזקן בתיקוני דיקנא, הנחשבים לדין כשהם עומדים לבד.
צמצום א הוא רצון לקבל בעל מנת להשפיע, אך אם הוא עומד לבד שלא במסגרת צמצום ב אז הוא דין, וכאשר מושפעת עליו מידת החסד הוא רחמים מכוח ההתגברות שבו.
צז) באו רבי חזקיה ורבי יהודה ונשקו ידיו בכו ואמרו, אשרי חלקנו ששאלנו זאת, אשרי הדור שאתה שוכן בתוכם.
זֶה זֹאת
צח) אמר רבי שמעון: זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה'. רשעי העולם גורמים להקב"ה להסתלק מכנסת ישראל כמ"ש: איש תהפוכות יְשַלַח מָדון ונרגָן שהוא גאוותן שמתלונן מפריד אלוף. אלוף הוא הקב"ה. והם מפרידים זאת, המלכות, מזה, ז"א שהוא היסוד, שהוא שלום בית, יסוד, והם חיבור אחד. היסוד נק' שלום, והבית היא הנקבה, הקב"ה והשכינה הקדושה.
צט) בא אהרון הקדוש ובניו, ועל ידיהם התקרבו שניהם, והזדווג זה, ז"א, בזאת, מלכות כמ"ש: בזאת יבוא אהרון אל הקודש. זה, קרבן אהרון ובניו. והם מזווגים מלך הקדוש העליון, ז"א, במטרוניתא, המלכות. ועל ידיהם מתברכים העליונים והתחתונים, ונמצאות ברכות בכל העולמות. ונמצא הכל אחד בלא פירוד.
ק) למה לא כתוב זאת קרבן, לקרב זאת, המלכות לז"א? ולמה כתוב זה קרבן, שסובב על ז"א? והרי את המלכות אנו צריכים לקרב לז"א, ולא להיפך? כי בשעה שהכהן מקריב הקרבן מלמטה, הרי הכהן מלמעלה, החסד, מתחיל להביא החיבור לכנסת ישראל, המלכות, עד שמגיע אל זה, ז"א, לחבר אותו בזאת, המלכות, ולקרב אותם יחד. כלומר, כמו שהכהן למטה מקרב המלכות לז"א, כן כהן שלמעלה מקרב ז"א למלכות. ומשום זה הכהן משלים הקרבן ומקרב הזיווג. ההתקרבות היא כפולה, כפי שההתרחקות, דהיינו כשאדם הולך צעד אחורה, גם המלך מתרחק.
אדם שפועל חסד, דהיינו את מידת הכהן שבנפשו, יכול לעשות שלום בית.
שלום בית עושים ע"י מידת החסד.
צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם
קא) רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים מאושא לטבריה היא טבורה של עיר המלכות. אושא, אש השלמת כלים, מדרגת בינה או ז"ת דבינה, אמר רבי חייא: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן אִוָּהּ, לְמוֹשָׁב לוֹ, זאת מנוחתי עַדֵי עד, פה אשב כי איוויתיהָ. לפעמים נקרא ציון, יסוד דמלכות, בלשון זכר, רחמים. ולמה כאן קורא לו בלשון נקבה? כי יש פנימיות וחיצוניות ביסוד דמלכות. הפנימיות רחמים, ציון, והחיצוניות דין, ירושלים.
קב) בשעת הזיווג ז"א ומלכות, כדי להראות שהנוקבא נכללת בז"א, נקראת הנוקבא בשם הזכר, כי אז נמצאות הברכות של המלכות ואין בה פירוד כלל. כי המלכות, נוקבא, נקבה, מטעם שחסרת השלמות. אבל בעת הזיווג עם ז"א, היא מלאה ברכות וכל השלמות, וע"כ נבחנת בבחינת זכר. וע"כ כתוב: לְמוֹשָׁב לוֹ, ולא כתוב למושבה, לשון נקבה. כי למושב לו, סובב על זמן הזיווג, שאז היא זכר. וכתוב: כִּי בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן, שפירושו בתוך ציון, יסוד הפנימי של המלכות. וע"כ לא כתוב לציון, שהיה משמע לחיצוניות שלה. וע"כ הכל אחד, בין שקורא לזה בשם זכר, ובין שקורא לזה בשם נקבה, כי במדרגה אחת עומדים. שע"כ כתוב פעם בלשון זכר, למושב לו, ופעם בלשון נקבה, כי איוויתיהָ.
קג) ע"כ כתוב: וּלְצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ, יֻלַּד-בָּהּ. ב"פ איש. איש אחד דין, ואחד רחמים. שיש ביסוד המלכות, שנקרא ציון, דין ורחמים. הדין מכונה ירושלים. אבל כשמזדווגים ז"א ומלכות, נקרא יסוד דמלכות בשם ציון לבד. וציון וירושלים נודעות, שציון פנימיות היסוד דמלכות, וירושלים חיצוניות היסוד דמלכות. ונמצא שזה בזה תלויים. ציון היא פנימיות וירושלים חיצוניות ועליהם להיות יחד. ואין לרדוף אחרי החיצוניות בלבד, שיש לפעול את הרצונות הפנימיים של החסד.
כי מציון, מהפנימיות תצא תורה, ואם מחפשים רק את החיצוניות, אז דבר השם שהוא דין, מירושלים.