006- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – טז-יח (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
וַיְחִי טז-יח
וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב
בטחון אמיתי יש רק בהשם יתברך.
אַשְׁרֵי אָדָם, מְפַחֵד תָּמִיד. פחד טוב הוא פחד יצחק שאומר יראת הרוממות, שפוחד להשתמש ברצון לקבל לעצמו, שלא ימשוך אור לפרטיות. הפחד פגום כשאין בטחון בהשם ש-מַקְשֶׁה לִבּוֹ, יִפּוֹל בְּרָעָה. בכדי לרכוש ביטחון אמיתי על האדם לקחת משענת קבועה, וודאי ראשוני נצחי שאינו משתנה. יראת השם היא המשענת, עליה יש להוסיף את הברית והמחויבות לקשר, שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
בא ללמד מה יקרה בגמר תיקון, וכיצד להתגבר בדרך שהיא גלות, שישנו מלאך השומר עלינו, בחינת שורש שניטע כבר אצל האבות. הכוח הבינה העליונה, ההשפעה, מיוצג ע"י הקב"ה – שהוא כוח הדמיון והיכולת לצאת מעבר למקרה. לכן כאשר תפיסת הבורא שבנברא, תפיסת הבינה מופיעה כיציבה – יצליח האדם להביא את השמירה שבדרך. הבינה שולחת את השכינה לשמור על העם שבדרך, שהרי כָּל הַדְּרָכִים בחזקת סַכָּנָה.
כאשר ניטע שורש באבות, כוח זה נצחי לכל הדורות. כשעת צרה ליעקב, יש להתחזק על המיטה, שזו גבורה של מיכאל שבא מקו ימין – כלומר גם כאשר מבין האדם למעלה מהדעת שיש את כוח הגאולה – כפי שמבטיח מלאך מיכאל ליעקב – יש להתחזק מעל המיטה, ולא להקשיב לעוג המסית את האדם לישון ולהירדם ברוחניות. מיכאל מביא תקווה עתידית, שהשכינה הקדושה תאפשר להתגבר.
בכדי לדעת מה יקרה, יש לקבל את האמונה מעל טעם ודעת, ועדיין חייב לבוא בשמירה על הברית, השומרת בזמן ירידה,וגם כשנראה שהשם נותן בגלות את האור לגויים, וגם כאן, למרות הצרות שנראות בדרך, יש למשוך כוח מבינה. כוח של בינה יציבה, הסתכלות מעבר למקרה –כוח בברית, לשמירה על היחד.
********************************
הבינה היציבה שמעל הגוף, מעל המקרה, היא נותנת את כוח האמונה. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה רבי יוסי אמר מלאך היה המגיד ליעקב, שהוא עתיד לומר טוב על ישראל בעת שישובו אל הקב"ה בכל צרתם כשיגיע הקץ של המשיח ויגאלו מכל הצרות שבאו עליהם.
אשריהם חלקם של ישראל שהם כמלאכים שכתוב עליהם: וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים וכן ישראל שנאמר: בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
האבות הם המרכבה לכוחות השם, והמרכבה נק' על שם הרוכב, לכן נק' האבות בשם אל. מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל, שאמר לו אתה תהיה בתחתונים, ואני אהיה אלקים בעליונים שכתוב: וַיַּעַל אֱלֹהִים, מֵעַל אַבְרָהָם, הרי שהאבות הם מרכבה של הקב"ה. למדנו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, הרי שתי ספירות: חסד ואמת שהוא ת"ת, בשתי מרכבות גדולות עליונות, אברהם ויעקב.
השלישי הוא יצחק שנעשה מרכבה לספירת הגבורה שכתוב: וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק ומשום פחד יצחק שהוא ספירה של הקב"ה הגבורה הנק' פחד. הספירה של יצחק הוא נעשה כיסא הכבוד מרכבה עליונה אליה. והספירה של יצחק, גבורה, חשובה ומפורשת יותר מכל ספירות האבות חסד ות"ת, כמ"ש: וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק, בספירת הגבורה, שנקראת פחד, חשובה מכולן, מפני שהארת החכמה באה רק מספירת הגבורה, מקו שמאל, והארת החכמה מבטלת כל הקליפות.
הארת החוכמה שבאה בקדושה במסגרת חסדים, עם אמונה,למען שמו – היא מבטלת את כל הקליפות, שזה האור הכי גבוה.
רבי אבא פתח: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי, אֲבִיהֶם; וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. ממקרא זה אתה יכול לדעת שזו הספירה החשובה מכולן, שהרי לא נשבע באלקי אברהם אלא בפחד יצחק.
אפשר היה לחשוב שאם לבן אומר אלוקי אברהם ואלוקי נחור גם יעקב יאמר אברהם, אך מבחינתו יצחק גדול יותר. הרצון לקבל חשוב יותר מהרצון להשפיע, מפני שהוא מטרת הבריאה.
וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה
וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה וסוד הכתוב: בעת ההיא יעמד מיכאל, רבי שמעון אמר: זהו גבורת יד של מיכאל הגדול שיעמוד לישראל בעת הגאולה, שיהיה אז עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד עת ההוא, ועל עת ההוא נאמת וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל.
וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה כמו שהיה משתחווה לה מקודם לכן, שנאמר וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה כן עתה ישב עליה. וישב על המטה היינו שהשפיע אליה.
שואל למי היה משתחווה יעקב? אם השתחווה אל המיטה, המלכות, הרי המיטה הייתה פתוחה לקבל ממנו, ואין המשפיע משתחווה אל המקבל ממנו? אלא, אל המילה, יסוד, היה משתחווה, כי הייתה חביבה לו. המיטה היא מלכות. ראש המיטה, יסוד, ראש של המלכות. השתחווה אל מידת היסוד, החביבה מכל הספירות. דווקא מידת היסוד הנ' כל, כולל את הכול הוא החביב.
כִּי חִלֵּל יְהוּדָה, קֹדֶשׁ יְהוָה אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל, בַּת-אֵל נֵכָר. הוקשה לו מה פירושו ובעל בת אל נכר, ואומר כשנסתלק האור ממנו מז"א, מחמת עונותיהם של ישראל, לא היה לה לשכינה לעמוד לפניו. משום שלא יכלו לעזוב את בניה בין העמים שיהרגו אותם, והיה הוא ז"א בארץ הקדושה, ובזה שיהיה עמים נכרים עמו, נאמר ובעל בת אל נכר. ברגע שהקב"ה, ז"א פועל בגלות, הם מקבלים את האור ולא ישראל.
אמר רבי יוסי: שני שרים דהיינו מלאכים היו תחת כסא הכבוד הקדוש, ושם אחד מהם מטה שהיא שורה באוצר ההיכל. ובגלות לא נשאר בינינו אלא זה, שהוא מטבע של הקב"ה, וחתום משמו של הקב"ה, המלאך מט"ט, ששמו כשם רבו. כמ"ש: כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
השכינה אמרה לישראל: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי, לא ראוי לדבר כך, אלא עולם הבא שהיא בינה, והיא השמירה בדרך. והיא תשמור אתכם עד שתביא אתכם לארצכם כמו שהייתם מקודם לכן, וזהו שכתוב: אשר הכינותי, שהארץ כבר היתה מושב שלהם מקודם לכן. השכינה היא בחינת היחד. את הארץ הכנתי, והשכינה תשמור עליכם בכדי שאחרי הגלות תוכלו לבוא ולרשת את הארץ.
המלאך שבכתוב: הוא השכינה המתלבשת ופועלת על ידי מטטרון. כי בגלות המכונה דרך, הגלתה השכינה מן המלך. כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, הנה ערשו עשר ברזל הלא הוא ברבת בני עמון.
כי עוג מלך הבשן הוא הקליפה שלעומת מטטרון, וע"כ רמוז גם בשם מטטרון מטה. (עוג – עג עוגה, לשון עיגולים)
ודרך שהוא משל על הגלות, תשמור אתכם השכינה בגלות, מכל הצרות שתבואנה עליכם, עד שיבוא ויכנֵס אתכם לארץ, אשר נשבע לאבותיכם, שנשמרה לכם. כאשר אדם עדיין לא מגיע לעיר, אז הדרך היא בחינת גלות, ונצרכת שמירה מיוחדת. כל מה שיעקב השתחווה על המיטה, כיוון ליסוד, כדי שעם ישראל יוכל להישמר ולהתקדם לגאולה.