057- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קסט-קעא שיעור השקפה

057- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קסט-קעא שיעור השקפה

ויחי

שיעור שמע:

MP3-הורד

וַיְחִי קסט-קעא

מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ

תלמיד אינו אומר דבר תורה שלא שמע מרבו.

כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.

לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה,  ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.

רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.

פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.

מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.

תלמיד אינו אומר דבר תורה שלא שמע מרבו.

כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.

לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.

אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה,  ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.

רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.

פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.

מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.

אין תגובות

להגיב