הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת יתרו | שיעור 31 | מתקדמים| צא-צג

זוהר חדש יתרו פח – צ  שיעור 30

וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים

נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים, מה שהמראות היו מכוסות בתחילה בתוך אור העליון לא היו נגלות, עתה שהסתלק האור, רואים את החשך שכבר היה שם, החושך שהוא הרצון, אני רואה אותם בחשך וצועקים המלאכים בחוץ שיתגלה הרצון לקבל, כמש"א הן אראלים צעקו חוצה. אני רואה אותם שיצעקו חוצה ויורדים לגלות שהוא לחוץ מארץ ישראל, מהגבול שלהם. הם רוצים להיות בגבול ליבו של האדם אך אינם יכולים לאחר החטא.

וצועקים שתי בכיות, שתי בכיות ראויות, האחת שאנו מחוץ לקדושה, והשנייה שאין שלמות, אין שלום פנימי בין הרצונות לבין הערכים שלנו, הרגשה של ניתוק מהבורא, זו הגלות הנפשית עליה בוכים. נפתחו השמים אומר פער בין הערכים העליונים לבין הרצונות הגשמיים. בוכים על אותו נהר כבר, כלומר האור שכבר האיר וכעת אינו מורגש. הבכי על העבר ראוי כאשר הוא מייצר כוח להתקדם.

יש בכל אחד מאתנו ברית אותה יש לעורר, כלומר יש לגרות את המקום הפנימי הנפשי של הברית והמחויבות לקשר. ברית זו בין ישראל לקב"ה תלויה בישראל שיחזיקו בנאמנות בברית. מלמד על אנוכי ה' אלוקיך מצד תפיסת הבורא שבנברא, שבאה לחיזוק הברית עם השם. הבכי של המלאכים הוא מהריחוק מהדבקות העצומה לה זכינו במעמד הר סיני. נבואת יחזקאל באה לייצר געגוע לקשר הנפשי שהלך לגלות.

במעמד הר סיני נמצאה שמחה לפניו יותר מביום שנבראו בו שמים וארץ, כי שמים וארץ נבראו על תנאי של קיום התורה, וע"כ לא התקיימו בקיומם עד אותו היום שניתנה התורה לישראל, וכיוון שקבלו ישראל את התרה על הר סיני אז נמתק העולם והתקיימו שמים וארץ. קיום האדם, זה שיש בו תכלית היינו בחינת שמים שהם התכלית, והרצון שהוא הארץ, קיום זה תלוי בחיבור שמים וארץ, כלומר חיבור הרצון לתכלית. במתן תורה כבר ניתן הפוטנציאל לחיבור, וכעת על האדם לפעול ולחבר. האדם מבקש מהקב"ה לזכור את יום מתן תורה, תוך מחויבות עצמית לשמור על הברית.

על נהר כבר

הָיֹה הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-יְחֶזְקֵאל בן בוזי הכהן בארץ כסדים על נהר כבר, ותהי עליו שם יד ה' מכאן נשמע שברשות הקב"ה גילה יחזקאל וניתנה לו רשות עליונה לגלות כל מה שגילה.

השם של הקב"ה שנמסר למשה שהוא שם אהיה, אשר מבטא את לבושי המוחין של הגדלות, כלומר דרכי ההיגיון של האדם שנמצא בגדלות ואהבה, הוא שם קדוש עליון שהוא שם הבינה, ושם הזה הוא להגן על הגלות ע"י השם אהיה, שהאדם שומר על ההיגיון האמוני. שם איה הוא שם העתיד, הוא הכוח להוציא מהגלות. הָיֹה הָיָה לשון עבר, סוג של זיכרון אותו יש להוציא מהכח אל הפועל, אהיה לשון עתיד.