הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת יתרו | שיעור 52 | מתקדמים | קנד-קנו

זוהר חדש יתרו ​​ קנד - קנו שיעור 52

קול ודבור

קול ודיבור הם דבר אחד, באים יחד כדי לבטא את הפנימיות. 2 הדברות הראשונות נאמרו בדיבור אחד.

למה רק אלו ולא כל התורה, אלא הם הכלל, שמור וזכור. דיבור זה כולל כל הקולות, זיווג בלחש ואז דיבור בקול.

אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. אנכי בחינת זכור, לא יהיה לך בחינת שמור, שהם ​​ כלל של זכר ונקבה, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ביחד הם נקראים זכור, משום שזעיר אנפין לוקח את הנקבה וכולל אותה בתוכו.

כאשר הנקבה באה בקדושה והשתוקקות אל בעלה, ואז ז"א בא אליה. היא זו שלוקחת את השם ונקראת שמור, וכל הבית עומד לראשותה. הזכר לא לבד, וגם היא לא לבד, ועליה להכין עצמה, לבוא ביראה אל קדושה, לזיווג עם ז"א.

יש והוא לוקח שליטה, ויש שהיא לקוחת שליטה כשעושה רצון בעלה.

אות כ במילה אנכי היא כתר, וכתר דתחתון בא ממלכות דעליון. מצד העליון התחתון כבר נמצא בתוכו, במשפיע.

תצב אנכי הוא כלל זכר ונקבה ביחד, והכל נק זכור, משום שז"א לוקח את הנוקבה וכולל אותה בתוכו, וע"כ לא נזכר אלא הוא לבדו. וכשהנוקבא ממשכת את בעלה עמה, יש צד שהזכר שולט ולוקח הנקבה אתו, ויש מצב שנותנים את השליטה לנקבה, כשהוא ז"א בא אליה, כמו שכתובעד שהבאתיו לבית אמי, אז היא לוקחת השם היינו השליטה, והכל נק שמור. ישנם עיתים שהשמירה צריכה לשלוט, ויש עיתים שהזכירה צריכה לשלוט. הזכר הזכירה הוא בחינת חסדים מכוסים, כלומר השפעה. הוא מבחינת ז"א מחזה ולמעלה, והיא הבחינה שתחת החזה, שמור.

שואל מה הטעם, שהיא מקבלת את השליטה בשמור ? ומשיב, משום שהיא המשיכה אותו אליה ולקחה אותו, אז כל הבית עומד ברשותה ואינה נזכרת אלא היא בלבדה, אבל לעולם אינם נפרדים זה מזה.

אין בעולם נקבה בלי זכר, זה כמו תוצאה בלי סיבה. גם הזכר בא מסיבה מוקדמת לו, הבורא הוא הסיבה לנברא, ולכן צריך בתוך מציאות הזכר, שהיא תוצאה, לראות שהזכר הוא נקבה כלפי העליון שלו.

התורה ניתנה בקול ודבור שה"ס יחוד ז"א ומלכות, שז"א נק קול והמלכות דבור. וז"א ה"ס חסדים ומלכות סוד הארת החכמה, וז"א שה"ס קול הוא בחינת ג"ר.

והמלכות ה"ס נקבה שהיא ו"ק. גם התורה עצמה נחלקת לב' בחינות שהם חסדים וחכמה. שרמ"ח מצוות עשה שה"ס זכור הם חסדים, ושס"ה מצוות לא תעשה סוד שמור, מגלים ו"ק דחכמה.

את השמור פועלים בעקבות הזכר, כלומר פועלים שמירה כדי להשיג יכולת לבטא משהו מהזכור. גבול לא בא למען עצמו, אלא כדי לבטא את בחינת הזכור.

כשבני אדם רוצים לנהוג בלי גבולות, במופקרות, אז אין להם יכולת לבטא את מי שהם. ואז הם מרגישים שהם כבולים. מי שבא לבטא עצמו בלי בחינת שמור, האור ילך לצד האחר.

הכלל של כל התורה: אנכי ​​ וזכור, היינו שכולל רמ"ח מצות עשה שה"ס חסדים, לא יהיה לך, שמור, שכולל שס"ה מצוות ל"ת סוד הארת ו"ק דחכמה. כלל אחד נאמר בדיבור אחד.

וכולם בדבור אחד ולא בשנים. כלומר אע"פ שאנכי ולא יהיה לך הם ב בחינות מיוחדות, שזה הדיבור הוא חכמה, והקול וזה חסדים עכ"ז לא יצאו מב' מלכויות אלא ממלכות אחת היינו בדבור אחד ולא בשתי מלכויות.

אותה מלכות שרוצה לקבל את האור, את החסדים, שרוצה את ההשפעה, היא זו שעושה את הגבול.

לא לחשוב חלילה שיש למעלה את הבורא הטוב ומטיב, אבל השטן הוא זה שעושה לנו גבולות ודינים. זה לא כך.

יש שליט אחד, הקב"ה הוא המלך, אין עוד מלבדו טוב ומטיב, וממנו יש דרך צדדים גם דרך של חסדים, דרך של ו"ק דחכמה.

משום שהמלכות הזו המשפעת חכמה, נכללה מכל הקולות שהם חסדים, אחרת היא לא הייתה מדברת אם לא היה בה נקודה פנימית.

אנשים פטפטנים המדברים בלי קשר לנקודה הפנימית, מדברים מהשפה לחוץ, בלי חיבור לפנימי, ואז הדיבור שלהם עקר.

זה לא מבטא את זה שהדיבור צריך להיות השלכה של החסדים.

והמלכות שהיתה אומרת הדבור המגלה חכמה, שבכח כל החסדים שקבלה מז"א הנק קול, היתה יכולה להשפיע הדבור שה"ס הארת החכמה.

זו נקודה העיקרית

בכל החסדים שקבלה מז"א בקול הפנימיות שקבלה מהעליון, הייתה יכולה להשפיע הארת דיבור הקשורה לנקודה הפנימית.

זה כמו חיצוניות התורה ופנימיות התורה. אם התפיסה החיצונית של התורה אינה נובעת מפנימיות התורה, היא סתמית.

שרלטן אוחז ברוחניות שאינה נכונה ואומר, אני מרגיש קול פנימי אבל אני לא יכול להסביר ולהגיד אותו. אלו קליפות שיש גם בעולם הרוחני

​​ חיבור לנקודה הפנימית מאפשר דיבור והשפעה.

ויש לדעת שיש ב השפעות מזווג ז"א ומלכות הנק קול ודבור.

השפעה א' היא השפעת החסדים, ושפע זה יוצא מבין שניהם, שגם קול שה"ס ז"א נשמע, ההשפעה הב' היא השפעת החכמה היוצאת מהמלכות הנק דבור בלבדה, וז"א שנק קול אינו משתתף בשפע זה כלל מפני שאין הארת החכה מגולה אלא בבחינת ו"ק דחכמה, היינו בבחינת אור נקבה שמאיר ממטה למעלה.

וע"כ אם היה הוא משתתף בהשפעה זו היו מאירות הג"ר דחכמה, היינו ממעלה למטה כמו אור זכר. לפיכך נבחן בהשפעה זו שהדבור שה"ס החכמה היא בלחש, בלי שמיעת הקול שהוא השפעת ז"א כי אין כאן אלא השפעה הדבור בלבד.

התורה הקדושה נתנה בקול ודיבור, שהם ייחוד ז"א ומלכות ביחד. ז"א נקרא קול, שכתוב הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו. המלכות נקראת דיבור, בה הארת חכמה, ומז"א השפעת חסדים, בלעדיהם אין גילוי לחכמה.

גם בתורה חלוקה של חסדים וחכמה, רמ"ח מצוות עשה, זכור, הם ג"ר, חסדים. ושס"ה מצוות לא תעשה בסוד שמור, כאשר בשמור, במלכות לא ניתן לקבל אורות חסדים כה גדולים, אלא ו"ק, באים ביראה וביטול לקבל רק החלק מהאור כדי לרסן את הרצון לקבל. שמור הוא בחינת הגבול לדעת מה לא לרצות לקבל.

כל העם רואים את הקולות אבל לא שומעים אותם מפני שהחסדים לא השתתפו בגילוי, בדיבור.

כשיש דיבור, ולא יכולים לשים לו קול, אז שפתיה נעות וקולה אינו נשמע. תפילה צריכה להיות בדיבור, חיתוך שפתיים אך בלי להשמיע קול. מפני שאם הוא בא להתפלל בקול, הוא מושך ג"ר דחכמה, אז קולו לא נשמע. דיבור צריך להיות בחינת חכמה ממטה למעלה

שכל קול וקול היה מזדווג עם הדבור בלחש, הדבור היה מגלה החכמה. והקול אל היה משתתף בזה, מפני שכל הזווגים קול ודבור היו בלחש, היינו בבחינת ו"ק דחכמה, מפני שהקול לא השתתף בגילוי. כתוב וכל העם רואים את הקולות ולא כתוב שומעים, כי הקול לא השתתף בהשפעת החכמה. ​​ אלא העם הנקראת ראיה בחינת ראיה היא חכמה בלי קול וע"כ לא יכלו לשמוע הקולות, אלא לראותם נכללים בדבור שה"ס החכמה בלחש בו"ק ממטה למעלה. והקולות עצמם לא היו נשמעים, כי אם היו נשמעים עם הדיבור, היו מתגלים הג"ר דחכמה. לעתיד לבוא אפשר יהיה לשמוע את הקולות הללו. בזמן תיקון לא ניתן לשמוע את הקולות הללו, ויש לומר את הדברים בלחישה, עבודת השם פנימית.

שכל זווד וזווג מקול שהוא ז"א, היה נוגע ולא נוגע, נושק לדבור שהיא המלכות היה בלחישה היינו שלא להשתתף כלל בהארת החכמה שבדבור, בדומה כמי שנושק בחביבות של אהבה, שה"ס הארת החסדים בלבד.

ואח"כ כשהדיבור שה"ס המלכות קבלה החסדים מז"א אחרי שהסכימה לוותר על החכמה ולפעול אותה ממטה למעלה, הם מעוררים בה הארת החכמה, ונבחן כמו שהדבור מפרש את הארת החסדים שקבלה. לבחינת הארת החכמה כדרכה. יכולה כבר לבטא את הדברים, זו בחינת מחזה ולמטה דז"א שאז יכולה לפעול את הדבר.

בזכות שהסכימה לפעול ממטה למעלה בלי החסדים, יכולה לקבל את החסדים ממעלה למטה.

והיא שאמרה הדבר היינו החכמה ומכרזת אותה, היינו שמגלית אותה לתחתונים ולא הקול שהוא ז"א.

וע"ד וידבר אלקים את כל הדברים האלה. אלקים, מידת המלכות שהם כלל זכור ושמור. אנכי, ולא יהיה לך. כי אלקים הוא שם המלכות והיא דברה את כל הדברים האלה שבתורה, שיש כלל של זכור שה"ס רמ"ח עשה שהם חסדים. וכלל של שמור שה"ס שס"ה ל"ת שהם הארת ו"ק דחכמה, ואע"פ שהיה בזווג עם ז"א שנק הויה עכ"ז קולו לא נשמע.

וע"כ כתוב השם אלקים, והן אנכי שה"ס חסדים והן לא יהיה לך שה"ס הארת חכמה, יצאו שניהם מזווג ז"א ומלכות ביחד.

בתוך המילה אנכי המילה אני לבדה, אבל אני הוא סוד הברית הקדושה, יסוד העולם מורה על יסוד ז"א אני של התחתון – השכינה הקדושה, ואני של העליון ז"א שנקרא יסוד.

כ כלולה בו היא סוד הנקבה, כ נכללה עם יסוד דז"א בזווג שהיא סוד הנקבה היינו המלכות וקורא לאות כ כתר, מפני שהמלכות של העליון, היא כתר לתחתון, ומשום זה ז"א ומלכות מרומזים יחד באנכי, שה"ס זכור, שהוא רמ"ח מ"ע שהם חסדים הכלולים מחכמה.

ועד"ז בשמור שה"ס הארת החכמה בעיקר, גם שם כלולים ז"א ונוקבא ביחד, כי שמר בלי האות וו ה"ס המלכות והאות ו שבשמור היא ז"א. אלא ההפרש הוא, שבזכור שולטים החסדים שהם מז"א, והנוקבא שה"ס הארת החכמה נכללת עמו, בשמור השליטה של הנקבה כי ז"א הוא עיקר והנוקבא רק נכללת בתוכו, היינו שהחסדים הם עיקריים, אלא שיש בהם התכללות מהארת החכמה אות כ שבמילה אנכי, שאז המלכות היא השולטת שה"ס הארת החכמה והארת החסדים דז"א רק נכללים בחכמה, אז נק הכל על שם הנקבה, שמור.

תצג אנכי סוד הסודות ליודעי החכמה. באותה שעה שאותיות אלו של אנכי יצאו בסוד שז"א ומלכות כלולים בהם יחד, אשר אני שבאנכי הוא יסוד דז"א ואות כ שבה היא המלכות, יצא הנר לחקוק המדה.

מדד בצד זה עשר אמות, ויצאו ניצוצים בשבעים ושנים ניצוצים, והתלהטו להבות ונצוצים עולים ויורדים. אחר זה משתככים ועומדים בבחינת עליה למעלה למעלה.

מדד זה האחר עשר אמות ויצאו גם כן ע"ב ניצוצות כמו באופן הראשון. וכן לכל הצדדים.

כל הארה שלמה, יש בה הארת שם מ"ב בג"ר שלה, והארת השם ע"ב בו"ק שלה מדובר על צמצום ב' ולא יכולים לקבל, אסור לקבל ג"ר בחכמה. והוא מטעם כי מתקון הקו האמצעי, הוא שלא תתגלה החכמה אלא בו"ק. וע"כ השם ע"ב המאיר בהארת החכמה הוא בו"ק ובג"ר אין חכמה, אלא השם מ"ב מאיר שם בחסדים מכוסים מחכמה.

השלמות יכולה להיות רק בחסדים בזמן התיקון, והחכמה תמיד חסרה עד גמר תיקון.

סוד השם מ"ב מבואר שד' צדדים יש בכל הארה שהם חו"ג תו"מ שבכל צד יש ג קווים כלולים זה מזה, היינו תשעה קווים ועם הכולל הם עשר בחינות לכל צד. ובארבעה צדדים יש מ בחינות ועם ב כוללים של ימין ושמאל שבהם הם מ"ב שז"ס השם של מ"ב אותיות ע"ש. שהוא מאיר בג"ר ובחסדים מכוסים.

וסוד שם ע"ב ה"ס הארת החכמה היוצאים מג' פסוקים ויסע ויבא ויט שיש בהם רי"ו אותיות וע"ב תיבות, וגם הוא סוד הארת י"ב צירופי הויה וכשהם מאירים בכל קצה מששה קצוות של ז"א הם שש פעמים י"ב שהם ע"ב ואז מאירה החכמה בנה"י דז"א ובמלכות שהם בחינת ו"ק.

בשעה שהארת האותיות אנכי יוצאת, שנעשה הדיבור הראשון שוודאי יצא מהעליון סוד שז"א ומלכות כלולות בו יחד, שאז נמצאת ההארה שלמה, שיש בה הארת החסדים המכוסים מז"א, שבו מאיר השם מ"ב והארת החכמה ממלכות.

בז"א מחזה ולמעלה חסדים מכוסים, ומלכות בחזה ולמטה הארת חכמה רק בו"ק.

שבה מאיר השם ע"ב יוצא הנר שהוא הקו אמצעי לחקוק המדה, היינו למעט הג"ר דחכמה וליחד קו ימין ושמאל זה בזה, ולהוציא הארת ג' קווים מיוחדים וכלולים זה בזה.

היינו שהוציא בצד אחד מד' צדדים חו"ג תו"מ ט קווים שעם הכולל הם עשר בחינות המכונות עשר אמות, שה"ס הארת השם מ"ב המאירה באותו הצד דבר שלם, כנ"ל שה"ס הארת החסדים המכוסים. שהוא סוד הארת השם ע"ב המאיר בהארת החכמה, כי אין החכמה מאירה אלא ביחד עם הדינים המכונים שביבין. שהתנוצצות מהארת החכמה עולה ויורדת, כי הארת החכמה פעם עולה כשפועלים אותה ממטה למעלה היינו שמאירה ממטה למעלה ופעם יורדת, אסור לקבל ג"ר שבא מלמעלה, אז היא עולה היינו שמאירה ממעלה למטה. עד שבא הקו האמצעי ומתקן אותה שלא תאיר אלא ממטה למעלה, אחר שהקו האמצעי תקן אותה, נשתככו ועמדו להאיר בבחינת עליה למעלה למעלה, ולא להאיר עוד ממעלה למטה. זהו התיקון, היינו שהוציא הארת שם מ"ב גם בצד אחר מד' צדדים חו"ג תו"מ היינו ע"ב זיקין, שה"ס הארת שם ע"ב. שבכל ד הצדדים יצאו כך שהשם מ"ב האיר בג"ר שלהם בחינת חסדים מכוסים והשם ע"ב האיר בו"ק שלהם בחינת הארת חכמה.