זוהר חדש הסולם – מדרש איכה | שיעור 2 |השקפה| ד-ו
איכה ישבה בדד ד – ו
ואיבה אשית
רבי לויטס פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. שנאה גדולה היתה מיום שנברא העולם, מאותה שעה שנתקלל הנחש מסבת עצת הנחש שהחטיא את חווה וקולל בעצמו, הוא נדח מלפני שער המלך והושם בשער בית הסוהר, והוא אורב תמיד בין גדרות העולם, דהייני בין הגדרים האלו שבתורה, שכל אלו הדשים בעקב הגדרים האלו, דהיינו שאינם נזהרים לשמרם, הנחש נושך אותם. מרגע החטא הקדמון ישנה מלחמה פנימית באדם בין הרצון לקבל לעצמו לבין עשיית רצון השם, להיות משפיע ואוהב הכלל. הנחש תופס את האדם בו יש ספק ומתלבט ומתחיל לזיף בגדרות של שמירת ההלכה.
ההבדל בין איבה לאהבה בין אות יוד לאות ה כמו ההבדל בין אויב לאוהב. יוד מראה על השורש שהאור והכלי באים כאחד, כלומר מה שאתה רואה כאויב זה פוטנציאל לאוהב. צריך האדם להפוך את האות יוד לאות ה. אל לו לאדם לומר כולם טובים והכל בסדר, אלא בזמן תיקון יש לתת את היגיעה לתיקון הכלי, לתקן את ההנפשה הנכונה ע"י כך שמגיעים לנקודה פנימית זו.
עץ הדעת שמר שלא לקבל ג"ר דחכמה, כלומר אורות רצונות גדולים שלא ניתן להפכם להשפעה טרם התיקון, בא הנחש והציע כבר להשתמש באורות אלו, שהרי זו מטרת הבריאה, קבלת כל ההטבה. אמר לה שהחיבור לעץ הדעת, לפעול את הרצון הגדול יביא אותך לחיבור, דעת עם הקב"ה.
בין העבודה לבין המטרה, כמו בין השמשות לכניסת השבת, צריך להמתין ל"אור ירוק" מלמעלה לאחר שההכנה תושלם. הנחש שבנפש הוא אותו הרצון לקבל לעצמו, שרוצה את כל ההנאה עכשיו טרם הזמן. זוהי נקודת האימון של האדם. מבחן התוצאה החיצוני לא קובע, אלא הפנימי.
אוי שמצא אותם. אוי שנשך אותם. אוי על השנאה הרעה שנוטר. על השנאה הרעה שהיתה לו באשה ההיא, הנקראת, אשה יראת ה', שהיא המלכות, שנאה רעה נטר לה מיום שנברא העולם, עד ששיבר אותה בשבירה לשכב לעפר. שנאה היא פירוד, תפיסה שונה. השאיפה היא לנצח, כלומר לבוא לתפיסת השכינה, היחד כדבר נצחי
איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה. הסתכל באותיות שבראש כל מלה ומלה ותמצא נטירה של איבה רעה שנטר הנחש למלכות, עד שנחרב בית המקדש. כי איבה רעה נרשמה באותיות הראשונות של איכה ישבה וגו', שהנחש היה נוטר לה לאותה אשת חיל, שהיא המלכות, בשבירת בית המקדש, שתהיה שוכבת לעפר שעפר זו בחינת הרצון לקבל לעצמו. הנחש אורב תמיד לאדם לשעת כושר. שכיבה היא בחינת עיבור, ביטול שאז השכיבה לעפר אומר שהאני של האדם מקבל את עמדת העפר שזה הרצון לקבל לעצמו, שאז היא בחינת אלמנה שאבדה את בעלה, את הקב"ה. אין שלמות בלי הקשר לבורא. ואהבת לרעך כמוך אני השם. לא העיקר הקשר החיצוני בין אדם לחברו, אלא צריך גם את המצוות בין אדם למקום.
השמים להשם, התכלית נקבעת מלמעלה, והארץ, הרצון ניתן לאדם כדי לתקנו ולהפכו למשפיע ואוהב בהתאם לעול של מלכות שמים. לא הארץ קובעת את התכלית. הנחש מציע תעשה מה שאתה מרגיש שטוב לך, הנחש מביא את האדם לבדידות, בדד ישבה.
זהו שכתוב כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. תקרא למפרע באותיות הראשונות, לה בשברך. כי בשבירת בית המקדש, בשבירת כנסת ישראל, איבה רעה הדביק הנחש לה, בשברך.
הנחש שומר איבה מפני שהיא לקחה את הנקודה הפנימית והוא נשאר בחוץ. המאבק מי יהיה הבריאה הנחש או השכינה, איבה שנוצרה מאז הבחירה ביתר דבקות, מחלוקת זו יכולה להביא להעצמה או חלילה לפירוד שהאיבה תהפוך איכה, איפה הקב"ה
ויגרש את האדם
ומפרש דבריו ויגרש את, זה הוא כסאו של המלך, דהיינו המלכות הנקראת, את. אוי שגורשה, אוי שנפלה. האדם,כנגד ז"א היינו, אותו השולט על הכסא, שכתוב, בו, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. שהוא ז"א, שהוא הויה במילוי אלפין, שבגי' אדם. נפל הכסא שהוא המלכות, נפל הכל. על זה בוכים בני בבל שנפל צד האדם, היסוד. בני ארץ ישראל בוכים על השכינה הקדושה.
עם החורבן ז"א לא נפל אלא הסתלק, הוא כנגד האור שבאור ישנם ערכים של התפשטות והסתלקות, והכסא כנגד המלכות בו ערכים של עוביות או שבירה ותיקון.
כביכול השכין את גן העדן, שהוא המלכות, עם הכרובים למטה, וז"א נפרד מאותו הכבוד העליון, שהוא המלכות. והשכין אותו להט החרב, שהוא הקליפה, שתעמוד במקומה של הגבירה, לשמור ולשאוב ולהסתיר אותה הדרך הנמשכת מעץ החיים. החרב המתהפכת עומדת כעונש לחוטאים במקום שהרצון יפעיל אותם, במקום הרצון לדבקות, הקליפה מפעילה אותם.
הפחד הרצון השלילי בא רק לשרת את החיוב, אך כשהשפחה הופכת לגבירה אז טועים וגם הרצון של העולם הזה מתגבר במקום רצון פנימי של עולם הבא. ואז ישבה בדד, אנשים המרגישים בודדים במקום להיכנס למחנה בלי כח נפשי לשלם על הצורך ביחד
ושלמה המלך צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו' ושפחה כי תירש גברתה. השפחה, שהיא הקליפה, בפנים, והגבירה, שהיא המלכות, מבחוץ. וזהו שכתוב, איכה ישבה בדד. מהו בדד. היינו כש"א, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כלומר, שבדד פירושו, שהמלכות יושבת בצד מבחוץ.
מגילת איכה זוהר חדש
איכה ישבה בדד א – ג
א) שלחו להו בני וכו': שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה, לנו ראוי לבכות לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלקינו, על שנתפזרנו בין העמים, ויש לנו לפתוח ההספד, ולפרש האלפא ביתא, שרבון העולם שלח להספד חורבן ביתו. דהיינו ספר איכה. הוויכוח הוא מי צריך לומר לפרש את ספר איכה, מצד היסוד הם בחינת בני בבל, מלכות הם בני ירושלים, השכינה הקדושה. השאלה מי צריך לפרש את מגילת איכה הכתובה לפי סדר אלף בית, ושואלים מי יפרש את החורבן, האם יהיה הפירוש דרך איבוד הקב"ה או איבוד השכינה הקדושה. בני בבל אומרים שלהם ראוי לפרש.
ב) שלחו להו בני וכו': שלחו להם בני הארץ הקדושה, אמת היא שאתם נתפזרתם בין העמים, ואתם מחוץ לארץ הקדושה, וראוי לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד היוצא מבית אדונו. אבל אנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקב"ה ספר ההספד שכתב ירמיהו, שאנו בני המלכה, ואני מבני ביתה, ויודעים כבוד אדון העולם. וע"כ לנו ראוי לבכות ולפרש אלו האלפא ביתות, שבספר איכה.
השאלה היא על מי ראוי להיות יותר בצער, האם על אלו שבגולה, או אלו שבירושלים שפחות מרגישים את הגלות.
מאיזו נקודה פנימית יש לעשות את ההספד כדי לחזור בתשובה, לחזור למקום בו יוכל להיות אדם אחר מתוך אמונה שאפשרי הדבר.
ג) ואנן יתמין בלא וכו': ואנו יתומים בלי אב ואם, דהיינו הקב"ה והשכינה, כי השכינה יצאה מארץ ישראל לגלות, והעינים מסתכלות לכותל, ביתה של אמנו, והנה נחרב, ולא מצאנו אותה. שהיתה מינקת אותנו בכל יום בימים הראשונים משפע המבחר שלה. והיתה מנחמת אותנו ומדברת על לבנו כמו אם לבנה. כש"א כאיש אשר אמו תנחמו וגו'.
ד) והשתא אסתכלן עיינין וכו': ועתה העינים מיסתכלות לכל צד, ומקום בית מושבה של אמנו נתבלבל והנה. נחרב. נכה ראשינו בכותלי ביתה ומושבה, מי ינחם אותנו, ומי ידבר על לבנו, ויגן עלינו לפני המלך.
ה) כד הוינן חטאן וכו': כשהיינו חוטאים לפני אבינו, והרים את השוט להכות אותנו, היא עמדה לפנינו, ומקבלת ההכאה של המלך כדי להגן עלינו. כש"א, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו'. ובחבורתו נרפא לנו. ועתה אין לנו אם. אוי. אוי לנו, אוי לכם. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. לנו ראוי לבאר אלו הדברים המרים שבספר איכה, להודיע להם, לאותם היודעים לבכות, את דברי ההספד.
ו) נקרב בכל יומא וכו': אנו קרבים בכל יום למטתה של אמנו, ואין אנו מוצאים אותה שמה. אנו שואלים עליה, ואין מי שיביט עלינו. נשאל את מטתה, והנה מתבלבלת. נשאל את כסאה, והנהו נופל. נשאל את היכלותיה, והם נשבעים שאינם יודעים ממנה. נשאל את העפר, ורושם עקבותיה איננו שם.
ז) נשאל לאיגרא הא וכו': אנו שואלים את הגג, והנה הגג משיב לנו, שהיא יושבת שם מבכה ומיללת עלינו, והולכת מגג אל גג, ומבכה וצועקת בקול מר עלינו. כש"א, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לדרכים ולשבילים, כולם אומרים, ששמעו קול מר של בכיה שבוכה על בניה, ואינם יודעים איפה היא הלכה.
ח) לן יאות למבכי וכו': לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. ננשק עפר רגליה, ננשק מקום בית מושבה, ננשק כותלי ההיכל, ונבכה מרה. אנו נפתח בהספד מפני שאנו רואים כל כך בכל יום. נבכה תמיד, ומרירות הבכיה לא תשכח ממנו.
ויגרש את האדם
ט) פתחו אינהו ואמרי וכו': פתחו הם, בני בבל, ואמרו, איכה ישבה בדד העיר. כתוב, כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה וגו'. כי יום, היינו, כי יום אחד יש להקב"ה, שהוא אהוב נפשו, הכלול מכל שאר הימים, ששה ימים כלולים בו, והוא כלל כולם, דהיינו היסוד שששת ימים, שהם חג"ת נה"י דז"א כלולים בו, ועל שנתרבו העונות נסתלק למעלה. לבית העולם של החיים, דהיינו לז"א הדבוק בבינה.
י) כדין מתחות שפולי וכו': אז מתחת שולי המשכן, שהוא סוף המלכות, קם היום המר, יום הבכיה, יום הצער, יום שנקרא מהומה ומבוסה ומבוכה, שהוא הס"א, ונכנס בתוך המשכן, והשחית וטמא. והאדון של המשכן, שהוא המלכות, הלך וברח וגורש ממושבו להר שמבחוץ, ולהר החרב, והמשכן נחרב.
יא) לבתר נחת ההוא וכו': לאחר כך, ירד אותו היום העליון, שהוא היסוד, שנסתלק, שאל על משכנו, והנה נחרב. נכנס והביט על אדון המשכן, שהוא המלכה אהובת נפשו, והיא מגורשת וברחה, וכל בנינה הוסתר, אז התחיל לגעות געיה אחר געיה כנהימת התרנגול, על נקבתו. ז"ש, מקרקר קיר, מקרקר, פירושו שנוהם כתרנגול. קיר, פירושו רבון, שליט.
יב/א) ושוע אל ההר: פירושו, שעושה שועה וצועק אל ההר, שהמלכה ברחה שמה. דהיינו שעושה שועה וצועק וקורא בנהימת בכיה, איכה. איכה אהובת נפשי, איכה יונתי תמתי, איכה יחידה שלי שנתיחדה עמי ביחוד. איכה שהיתה לוקחת בכל יום כ"ה אותיות היחוד, שבכתוב, שמע ישראל וגו'. שעל שם זה נקראת כה.
ב/ב) אחתי ברתי אמי וכו': אחותי בתי אמי, אנה הלכת, אנה את פונה ללכת. אנו, בני בבל, השומעים בכל יום הקרקור הזה של אדוננו, לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד, לנו ראוי לפתח איכה. איכה ישבה בדד וגו'.
ואיבה אשית
יג) רבי לויטס חוזאה וכו': ר"ל חוזאה פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. שנאה גדולה היתה מיום שנברא העולם, מאותה שעה שנתקלל הנחש מסבת עצת הנחש, הוא נדח מלפני שער המלך, והוא אורב תמיד בין גדרות העולם, דהייני בין הגדרים האלו שבתורה, שכל אלו הדשים בעקב הגדרים האלו, דהיינו שאינם נזהרים לשמרם, הנחש נושך אותם.
יד) ווי דאשכח ווי וכו': אוי שמצא אותם. אוי שנשך אותם. אוי על השנאה הרעה שנוטר. על השנאה הרעה שהיתה לו באשה ההיא, הנקראת, אשה יראת ה', שהיא המלכות, שנאה רעה נטר לה מיום שנברא העולם, עד ששיבר אותה בשבירה לשכב לעפר.
טו) איכה ישבה בדד וגו': איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה. הסתכל באותיות שבראש כל מלה ומלה ותמצא נטירה של איבה רעה שנטר הנחש למלכות, עד שנחרב בית המקדש. כי איבה רעה נרשמה באותיות הראשונות של איכה ישבה וגו', שהנחש היה נוטר לה לאותה אשת חיל, שהיא המלכות, בשבירת בית המקדש, שתהיה שוכבת לעפר.
טז) הדא הוא דכתיב וכו': זהו שכתוב, כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. תקרא למפרע באותיות הראשונות, לה בשברך. כי בשבירת בית המקדש, בשבירת כנסת ישראל, איבה רעה הדביק הנחש לה, בשברך.
יז) איכה דאתדבקת להאי וכו': איכה נדבק לאיבה הרעה ההיא שהיא קול הנחש, קול מר של הבכיה ברקיעים. אלו, שברקיעים, קוראים איכה, ומהצד האחר קוראים איבה. ז"ש, ואיבה אשית בינך ובין האשה. האיבה שבין צד זה של הקדושה, ובין הצד האחר של הקליפות נמצאה בחורבן בית המקדש. ובפסוק הראשון של מגלת איכה נרשם הכל בראשי תיבות, לדעת שכה זה, שהוא המלכות, כי איכה היא אותיות אי כ"ה, הדביק אותה איבה רעה שהנחש נטר לה מיום שנברא העולם.
יח) איכה ישבה בדד: רבי הרכינס פתח, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן וגו'. ויגרש את, את, זו היא כנסת ישראל, שהיא המלכות הנקראת, את. והיינו בחורבן בית המקדש, שהיא גורשה בגירושים ונשלחה בשילוחים, הכסא של המלך, שהוא המלכות, נפל.
ויגרש את האדם
יט) ויגרש את דא וכו': ומפרש דבריו ויגרש את, זה הוא כסאו של המלך, דהיינו המלכות הנקראת, את. אוי שגורשה, אוי שנפלה. האדם, היינו, אותו השולט על הכסא, שכתוב, בו, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. שהוא ז"א, שהוא הויה במילוי אלפין, שבגי' אדם. נפל הכסא שהוא המלכות, נפל הכל.
כ) וישכן, ההוא דתריך וכו': וישכן, היינו אותו שגרש את זו, המלכות וז"א, דהיינו הבינה, השכין והשרה ישוב אחר בהיפך ממה שהיה. כי בשעה שנחרב בית המקדש, עלה ז"א, לכבוד העליון למעלה, שהוא בינה, ומיעט דמותו ממה שהיתה. והכסא שהוא המלכות, נסע ממנו ונפרד.
כא) כביכול אשרי לג"ע וכו': כביכול השכין את גן העדן, שהוא המלכות, עם הכרובים למטה, שהם מטטרון וסנדלפון, וז"א נפרד מאותו הכבוד העליון, שהוא המלכות. והשכין אותו להט החרב, שהוא הקליפה, שתעמוד במקומה של הגבירה, לשמור ולשאוב ולהסתיר אותה הדרך הנמשכת מעץ החיים.
כב) ושלמה מלכא צווח וכו': ושלמה המלך צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו' ושפחה כי תירש גברתה. השפחה, שהיא הקליפה, בפנים, והגבירה, שהיא המלכות, מבחוץ. וזהו שכתוב, איכה ישבה בדד. מהו בדד. היינו כש"א, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כלומר, שבדד פירושו, שהמלכות יושבת בצד מבחוץ.
וינחהו בגן עדן
כג) איכה ישבה בדד: ר' חנינאי ורבנן פתחו הכתוב באדם הראשון. שכתוב, ויקח ה' אלקים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו'. ויקח, במה לקחו. ר' חנינאי אמר לקחו בדברים, כש"א קח את אהרן, שפירושו לקחו בדברים. ורבנן אמרו, לקחו ברוח. כש"א, היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך.
כד) ויניחהו בגן עדן: היינו כדי שתהיה לו מנוחה לדעת ולהכיר החכמה והתורה. שא"ר חנינאי, שהקב"ה לימד את התורה לאדם. ז"ש אז ראה ויספרה וגו' ויאמר לאדם וגו'. והיו מלאכי השרת מהללים לפניו.
כה) עד שראה סמאל וכו': עד שראה סמאל בשמים, ונתקנא בו, וירד מן השמים כדמות צל על הנחש. שה"ס זכר ונקבה דקליפה, הזכר נקרא סמאל, והנקבה נקראת נחש. הנחש נראה, והצל עליו שהוא התוקף והכח שלו, של הנחש.
כז) נטל סימן זה וכו': לקח לו הנחש הסימן הזה, לדעת אם תקבל דבריו אם לא תקבל, דהיינו אות מ', והמשיך אותה בדברים עד שפתחה באות מ', ואמרה מכל עץ הגן אכל נאכל. מיד לקח הנחש את האות וישם אותו על זרועו השמאלית, והיה מחכה על ו' ת' לשמוע מפיה, כדי שיהיה הצירוף מות נכון לפניהם.
ותרא האשה
כח) התחיל לפתותה עד וכו': התחיל לפתותה עד שכתוב, ותרא האשה, בטעם גדול וחזק, דהיינו שטוב למאכל ותאוה לעינים. מלמד, שפרחו האותיות ו' ת' של ותרא, ועלו להתחבר עם האות מ', והאות מ' היתה עולה ויורדת, ולא היתה מתחברת עמהם, עד שנתפתתה. ואז נגזרה המיתה לבני העולם.
כט) ופרחו ו' ת' וכו': ופרחו ו"ת ארבע פעמים, והקיפו את האות מ' לד' רוחות, שכתוב, ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה ותפקחנה עיני שניהם. הרי כאן ארבע פעמים ו' ת', שזה מלמד שסבבו את האות מ' לארבעה צדדיה, והמ' באמצע, ונמצא הצירוף מות בכל הצדדים.
ל) כמד"א כי עלה וכו': כמש"א, כי עלה מות בחלונינו. זהו סמאל, שהוא אחד מחלוני השמים. ועל כן, מי גבר יחיה ולא יראה מות. מיד שלט בה, בחוה, והטיל בה זוהמא. ירד הקב"ה לראות, ויתחבא האדם ואשתו.
לא) תא חזי קודם וכו': בוא וראה, קודם שחטאו, היתה השכינה עטרה על ראשיהם, שתהיה שורה בשבילם על העולם. כיון שחטאו, כביכול, תש כחה, של השכינה, ונסתלקה ולא שלטה על העולם. והקב"ה התחיל לקונן, ואמר איכה, שהוא אותיות א"י כ"ה, שפירושו, מה יהיה ממנה, מן כ"ה, שהיא השכינה, כיון שהממשלה הוסרה ממנה. אף כאן בחורבן בית המקדש, הוסרה הממשלה מן השכינה, שאינה שולטת עוד על העולם, והקב"ה התחיל לספוד ואמר, איכה, שהיא א"י כ"ה, שפירושו מה יהיה עליה. על כ"ה שהיא השכינה.
קול ברמה נשמע
לב) איכה, רבי פנחס וכו': איכה. רבי פנחס פתח, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים וגו'. בשעה שבית המקדש נחרב ונשרף, בא קול והעיר על קברי האבות הראשונים, ואמר האבות הראשונים, אתם נרדמים בשינה, ואינכם יודעים צער העולם, בניכם שגדלתם בצער, והבאתם אותם באמונה רבה של הקב"ה, הנה מתו, והנה נהרגו, והנה הלכו בגלות בידי שונאיהם, ידיהם קשורים לאחוריהם, מתים מרעב, בתיהם נשרפו. איפה הם הרחמים שלכם, איפה היא האמונה שלכם. קומו התעוררו אליהם.
לג) מיד אתערו אבהן וכו': מיד נתעוררו האבות והאמהות, והלכו אל משה. אמרו לו, משה הרועה הנאמן, איפה הם הבנים, איפה עזבת אותם. מיד נתעורר משה, והלך עמהם ליהושע. אמר לו, בני האבות האלו, בני ישראל, שהקב"ה פקד אותי עליהם ועזבתי אותם על ידיך, איפה הם.
לד) אתיב יהושע ואמר וכו': השיב יהושע ואמר, משה רבינו, בארץ הקדושה עזבתי אותם, וחלקתי להם הארץ על פי הגורל כמו שצויתני, ועזבתי את כולם איש על נחלתו ועל גורלו.
לה) ומיד אזלו כולהו וכו': ומיד הלכו כולם לארץ הקדושה, ומצאו אותה שנחרבה וקול לא נשמע בה. הלכו לבית המקדש, וראו שנשרף. עשו בו הספד, עד שנשמע קול מרירות הבכיה לרום השמים, וכל מלאכים העליונים בכו עמהם למעלה.
לו) אתער קב"ה ואתא וכו': התעורר הקב"ה ובא אליהם, ומצא אותם ממררים בקול בכיה בתוך עפר בית המקדש. אמר להם, אהובי נפשי מה אתם כאן, מה לידידי בביתי.
לז) קם אברהם סבא בקדמיתא וכו': קם אברהם הזקן בתחילה, ואמר לפני רבון העולם, אתה ידעת שהלכתי לפניך בדרך האמת. עשר פעמים נסית אותי, ועמדתי בכולן. בני איפה הם, לא שמעתי קול דבריהם בארץ שנשבעת לי, לקיים אותם בה.
לח) אמר ליה קב"ה וכו': אמר לו הקב"ה, אהה אברהם אהוב נפשי, ובשר קודש יעברו מעליך. דהיינו, שבטלו מהם הברית הקדושה, ועבדו ע"ז, ועל זה חרה אפי בהם. ובשבילך הארכתי אפי להם כמה פעמים, ולא שבו לפני.
לט) כיון דשמע אברהם וכו': כיון ששמע אברהם כך, אמר, ימחו על קדושת שמך בין העמים, כל עונותיהם, עד שיהיה לך הרצון להשיבם אליך. וכן כולם, ענו להקב"ה, באפן הזה שענה אברהם, והלכו להם
מ) אשתארת תמן רחל וכו': נשארה שם רחל. והרימה קול בכיה במרירות תמרורים. אמר לה הקב"ה, רחל, מה את מבכה. אמרה לפניו. ולא אבכה, בני איפה הם, ומה חטאו לך. אמר לה. הקב"ה, העלו צרתי לפני, דהיינו שעשו פסל, והכניסו אותה בביתי. מיד אמרה, וכי אני לא עשיתי יותר, שהכנסתי צרתי בביתי.
מא) דתנן בשעתא דכתיב וכו': שלמדנו, בשעה שכתוב, ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. אמר לה, הזדווגי לי. אמרה לו כן, אבל יש לי אחות גדולה ממני, ואני יראה מאבי, שהוא רמאי. מיד ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא ברמאות.
מב) מיד יהב לה וכו': מיד נתן לה סימנים, שתאמר לו אותם בעת הזווג, כדי שלא יחליפנה בלאה אחותה. כיון שנכנסה לאה באותו הלילה, אמרה רחל, עתה תתבזה אחותי שיעקב יכירה על שלא תדע הסימנים. הלכה ומסרה לה הסימנים.
מג) ועל דא אמרה וכו': ועל כן אמרה לפני הקב"ה, ואני לא עשיתי יותר שהכנסתי בעצמי צרתי לביתי, ואתה שכתוב בך רחום וחנון ארך אפים, היה לך לעבור על עונותיהם.
מד) ובכל מה דאמר וכו': ובכל מה שאמר לה הקב"ה, לא קבלה תנחומים. ז"ש קול ברמה נשמע רחל מבכה על בניה וגו' כי איננו. לא רצתה לקבל תנחומים, מהו הטעם. משום, כי איננו. שהקב"ה איננו כימים הראשונים לשרות ביניהם, שהרי נסתלק למעלה.
מה) ובגין דכי איננו וכו': ומשום, כי איננו בתוך הבנים לא קבלה תנחומים, עד שנשבע לה הקב"ה, שכתוב, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה.
מו) כמה דעבדת רחל וכו': כמו שעשתה רחל, אף השכינה העליונה עשתה כך, כמו שמתרגם, קול ברום שמים נשמע שכינתא מבכה על בנהא. באותה שעה, שהשכינה היתה מבכה, נתעוררו אליה ששים רבוא מחנות מלאכים עליונים, וכולם נתעוררו בבכיה אליה.
מז) בההוא שעתא אשתמע וכו': באותה שעה נשמע הקול לרקיע ערבות, ונזדעזעו מאתים אלף עולמות, שהיו גנוזים מיום שנברא העולם. עד שאותו הקול נשמע לרום השמים, ומי הוא. הוא הרקיע כעין הקרח הנורא, שהוא על החיות.
מח) עד דאתגלית אמא וכו': עד שנגלית האם שהיא בינה, אל הבת, שהיא מלכות, ואמרה לה, מנעי קולך וגו'. אז נפרדה משם, והלכה היא וכל גדודיה בגלות. והוצרכו להתפזר לכמה צדדים, כדי שתהיה הגלות בכל המקומות. והיא, השכינה, ישבה בדד.
מט) רבי נחוניא אמר וכו': רנ"א, איכה, מי אמר זה. איכה. ומשיב, זה הוא רום עליון נעים, שהוא העולם הבא, דהיינו בינה. שבינה מקוננת על המלכות, ואומרת עליה איכה וגו'. וע"כ מלה זו, איכה, היא רוחנית כלומר שעוד אינן נגלמות, כי התגלמות האותיות מתחילה מז"א, ולא מבינה (
כנ"ל ז"ח שה"ש אות שפ"א) ואין בה שותפות כלל משאר מוצאות הפה, לא מלשון ושינים ולא משפתים.
פירוש ה' מוצאות הפה הם, כנגד חב"ד תו"מ, שהם גיכ"ק מחיך, אחה"ע מגרון, דטלנ"ת מלשון, זסשר"ץ משינים, בומ"ף משפתים. וכיון שהבינה אמרה איכה על המלכות, היא לא השתתפה עם ת"ת ומלכות, לומר איכה, ע"כ אין בה אלא ב' המוצאות מחיך וגרון, שהם חכמה ובינה, וחסרים לה ג' המוצאות התחתונים, מלשון ושינים ושפתים, שהם כנגד דעת ות"ת ומלכות. וז"ש, ולא אית בה שותפו כלל, מספירות שלמטה ממנה, וע"כ, לאו לישן ושיניין ולאו שפוון כלל, כי הם מבחינת דעת ות"ת ומלכות שלמטה ממנה, שאינה משותפת עתה עמהם.
נ) אמא שאלה על וכו': האם שאלה על הבת, זהו קרקורא דקיר (
כנ"ל אות י"א) אשר קיר פירושו. אדון רבון רב ושליט. ישבה, שכתוב, איכה ישבה, היינו, ולא עומדת, שבתחילה עמדה המלכות, וכל גדודיה. עומדים, עתה, היא יושבת ושוממה. בדד, הוא כמו שאתה אומר, בדד ישב. בדומה כמי שנטמא בטומאה. והשפחה, דהיינו הס"א, כי תירש גבירתה. שאותה שהיתה טומאה, ישבה במקום המלכות.
נא) שלחו להד בני וכו': שלחו להם, בני בבל לבני הארץ הקדושה. אמת היא שאתם צריכים לבכות, ולכם ראוי לספוד ולעשות אבל, בראותכם היכלות האם חרבים, ומקום מטתה נתהפך מחמת האבל, והיא, המלכות, האם, אינה שם, ופרחה מכם, ואינכם יודעים ממנה.
נב) תימרון דאיהי עמנא וכו': תאמרו, שהיא עמנו בתוך הגלות, ומשכנה ירד בתוכנו. אם כן, אנו צריכים לשמוח, כי יחזקאל הנביא ראה אותה כאן, וכל גדודיה.
נג) ודאי על דא וכו': ומשיבים. ודאי על זה, אנו צריכים לבכות ולספוד כתנין וכיעני המדבר, כי היא גורשה אל מחוץ להיכלה, ואנו בגלות, והיא באה עלינו במרירות, ורואה אותנו בכל יום בכמה צרות, בכמה חוקים שגוזרים עלינו בכל זמן, ואינה יכולה להסיר ממנו הצרות, וכל אלו חיסורים שאנו סובלים.
נד) שלחו להו בני וכו': שלחו להם בני הארץ הקדושה, אמת הוא, שאמנו ברחה וגורשה מתוך היכלותיה, וירדה אליכם במרירות ובקול עצוב, כאשה היושבת בלי דעת, ובגבר שאינו יכול להציל. וראוי לכם לספוד.
נה) אבל אנן אית וכו': אבל אנו, יש לנו לבכות ולספוד בנהי ובמרירות, שאנו רואים בכל יום את ההיכל חרב, ושועלי המדבר נכנסים ויוצאים, ויענים שורקים בתוכו. ואנו רואים ובוכים.
נו) ובעוד דאנן יתבין וכו': ובעוד שאנו יושבים נבוכים, ופיותינו שוכבים בעפר, אנו שומעים קול נעימות רגליה, של השכינה, בשלש משמרות הלילה, שיורדת ורואה את היכלותיה, איך הם חרבים ונשרפים. היא נכנסת מהיכל להיכל, ממקום למקום, וגועה ומיללת ובוכה עלינו ועל נפשינו.
נז) ואנן מתערין לקל וכו': ואנו מתעוררים לקול נעימות בכיתה ויללותיה, ורוחינו הולך אחריה, ופורח אצלה. ולפי שעה, פתאום, פורחת והולכת, ולא שמענו ולא ידענו כלום כי הולכת, ונשארנו נבוכים, נרדמים, בלי רוח, בלי דעת, צועקים ואומרים איכה.
שאג ישאג על נוהו
נח) תנינן בכל ליליא וכו':
למדנו, בכל לילה ולילה, קול מרירות מכאב של ציון, נשמע מרום הרקיע עד למטה, וממטה לרום רקיע, כמו שאתה אומר, ה' ממרום ישאג, וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו.
נט) בשירוהא דליליא היא וכו': בתחילת הלילה, היא, השכינה, מכוונת בבכיה, ושואגת מרום הרקיע למעלה. יורדת למטה, למקום מזבח החיצון, ורואה, את מקומה חרב, טמא בטומאה, ושום מקום טהור אינו נמצא בו, גועה ומיללת, וצועקת בקול מר ואומרת, מזבחי, מזבחי, הכלכלה שלי, שהרוית לי, בכמה נסכים, בכמה עולות טהורות קדושות.
ס) כל גברין קדישין וכו': כל האישים הקדושים, השרים, והממונים, היו מרוים ושמחים ממך, אוכלים מעדנים, ומחלקים חלקיהם ברום הרקיע. עתה, נתנו בך נבלת החסידים הקדושים. בני שנשחטו עליך, אוי לי מדמם. וכל האישים, השרים והממונים, נפלו ממקומם לקול צעקתם.
סא) יתבין לבר צווחין וכו': המלאכים היושבים בחוץ צועקים, ובוכים והם האראלים הקדושים, שאות משמו הקדוש היתה מתעטרת עליהם, דהיינו האות י', ובה היו שמחים ועומדים, ולקול בכיתם, פרחה מהם אות זו, ועלתה לרומי מרומים, ונשארו כנקבה הבוכה ומיללת. ז"ש, הן אראלם צעקו חוצה. היינו אראלם בלי י' צעקו חוצה. שהיה צריך לומר אראלים, עם י', אלא שפרחה מהם מחמת אבלם.
סב) מדבחי מדבחי לבתר וכו': השכינה מקוננת ואומרת, מזבחי מזבחי, אחר שהרוית לי בנבלות בנים חסידים קדושים, שמסרו נפשותיהם וגופותיהם עליך, נגנזת. אנה אמצאך. איפה היא האש שעליך. כך היתה גועה ומיללת בקול עצוב.
סג) שתא אלפי גברי וכו': שש אלף אישים קדושים שבכל צד מארבע רוחות העולם, שהם היו אוכלים הקרבן בכל יום, ירדו עמה, עם השכינה, ומיללים ובוכים על מזבח העולה. ויותר מששה אלף היו, אלא שנתמעטו.
סד) ואפילו אינון דקיימין וכו': ואפילו אלו העומדים בחוץ בצד האחר, שהיו מרוים מאלו האיברים, והפדרים, של הקרבן, שנותרו מביום ונאכלים על המזבח כל הלילה (
כנ"ל זהר חדש צו אות ח'). בתחילת הלילה הם צועקים וגועים ומיללים על המזבח הזה. אוי לחמור שאבד אבוסו, המקום שרוה ממנו. מי ראה נהמת האישים הקדושים במלכה, ממטה למעלה ומלמעלה למטה.
סה) בפלגו ליליא עאל וכו': בחצות לילה, השכינה נכנסת לתוך נקודת ציון ההיא, שהיא מקום בית קדש הקדשים, ורואה אותו שנחרב, ובית מושבה ומטתה נטמא, היא גועה ומיללת, עולה ממטה למעלה, וממעלה למטה, מסתכלת במקום הכרובים, היא צועקת בקול מר ומרימה קולה ואומרת, מטתי מטתי, מקום בית מושבי.
סו) על האי דוכתא וכו': על המקום הזה כתוב, על משכבי בלילות. משכבי היינו מטתה של המלכה. היא גועה בבכיה ואומרת, מטתי, מקום מקדשי, מקום המרגליות הטובות, בית הפרכת והכפורת, שהיו סומכים עליו ששים אלפי רבבות אבני יקר, סדרים סדרים, טורים טורים, מסתכלים זה לזה. סדרים של דמונים פרושים עליו לארבע רוחות. העולם היה עומד בשבילך.
סז) רבון עלמא בעלי וכו': רבון העולם, בעלי, דהיינו ז"א, היה בא אלי, והוא שכב בין זרועותי, וכל מה שרציתי ממני, וכל בקשותי, עשה, בעת הזו כשהיה בא אלי ושם בי משכנו, ומשתעשע בין שדי.
סח) ערסי ערסי לית וכו': מטתי מטתי, דהיינו קדש הקדשים, אין את זוכרת כשהייתי בא אליך בשמחה ובטוב לב, והילדים עלמים אלו, דהיינו הכרובים, היו יוצאים לקראתי, ומכים בכנפיהם, בשמחה לקבלני.
סט) עפרא דבך הוה וכו': העפר שממך, של המטה, הוה קם ממקומו וראה, איך נשכח ארון התורה שהיה כאן, שמכאן יצא מזון לכל העולם, ואור, וברכות לכל.
ע) אשגח על בעלי וכו': אביט לבעלי. אינו כאן. ואביט לכל צד. בעת הזאת, כשהיה בא בעלי אלי, ומסביב לו כמה בנים חסידים, שהם הנשמות, וכל העלמות היו מוכנות לקבלו, שה"ס ז' הנערות
עא) והוינא שמעין מרחוק וכו': והיינו שומעים מרחוק קול זגי הפעמונים דופקים בין רגליו, שה"ס המסכים המייחדים ימין ושמאל יחד, כדי שאשמע קולו מטרם שיבא אלי. וכל העלמות שלי, משבחות ומודות לפני הקב"ה, ואח"כ הולכת כל אחת לבית מושבה, ומחבקות אותו בנשיקותיהן באהבה.
עב) בעלי בעלי אן וכו': בעלי בעלי, איפה פנית. עתה הוא העת שהייתי מסתכלת בך. והסתכלתי לכל צד, ואינך. אנה ראיתיך, שלא אבקשך שמה.
עג) דא הוא אתרך וכו': זה הוא מקומך בעת הזאת לבא אצלי, הנה אני מוכנה כאן. והרי נשכחת ממני. אינך זוכר ימי האהבה כשהייתי שוכבת בחיקך, וחקוקה בצורתך, וצורתי היתה חקוקה בך, כאותו חותם המניח צורתו בחקיקת הכתב, כך הנחתי צורתי בך, כדי שתשתעשע בצורתי, בעוד שאני בין צבאותי.
עד) געת בבכיה וצווחת וכו': געתה בבכיה, וצעקה, בעלי בעלי, אור עיני הנה נחשך. אינך זוכר, כשהיית פושט יד שמאלך מתחת ראשי, ואני מתענגת על רוב השלום, וימינך מחבקת באחוה, ובנשיקין. ונדרת לי שלא תעזוב אהבתי לעולם. ונשבעת לי, אם אשכח ירושלים תשכח ימיני. והנה נשכחתי ממך.
עה) לית אנת דביר וכו': אינך זוכר, כשעמדתי אצלך בהר סיני, וששים רבוא שלמים קבלו אותך עליהם, ונתעטרתי אליך בהם, יותר מכל העמים, והיינו הולכים אחריך לכל רצונך. ואותה שפחה, דהיינו הקליפה הרעה, הרגה בהם לאלפים ולרבבות, ולא הבטנו. ונאבדו כולם במדבר, ועזבת אותם שם, והכנסנו בניהם הקטנים לעמוד לפניך בארץ הזו. והבדלנו אותם, מאותם שהיו למעלה מעשרים בצאתם ממצרים, לעמוד לפניך בשביל רצונך.
עו) בעלי הוי דביר וכו': בעלי, הוה זוכר, בכמה בנים קדושים עמדתי לפניך בכל דור ודור, בימי דוד, ושלמה בנו. אין אתה זוכר כמה מעשים טובים עשו לפניך. הכי ראוי לך לזכור עונות, ולא לזכור זכויות, איפה נהפכו לך. לזכור את העונות ולא הזכויות. ואתה צריך לזכור את הזכויות ולא העונות, שזוהי מדת הרחמים.
עז) בעינא עלך לית וכו': מבקשת אני אותך ואינך, מבקשת אני את בני, ואינם. מבקשת אני את הקדושה שבמקום הזה, והנה נטמא. כל העולם היה בשלום בשביל המקום הזה, בית המקדש, הכלבים לא נבחו בעת ההיא, כולם היו בשלום. היא גועה ומיללת, וכל אלו הגדודים שלמעלה, והכלבים, צועקים למטה בתחילת המשמרת השלישית.
עח) נפקת ואתת קיימא וכו': היא יוצאת ובאה ועומדת על מקום מזבח קטרת הסמים. היא גועה ומיללת ועולה למעלה, ומוצאת כרוב אחד מב' כרובים שהיו עמה, כי מאותו זמן של חורבן בית המקדש, אין לה אלא כרוב אחד. ואותו ילד עלם, דהיינו הכרוב, שנשאר, יונק ממנה מן השכינה, בכיה ויללה.
עט) כדין קב"ה אזדמן וכו': אז נועד לה הקב"ה, ויורד אליה, ומדבר עמה. ועל זה כתוב, כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש תקוה לאחריתך. ועל זה למדנו, שבמשמורת שלישית, תינוק יונק משדי אמו. ואשה מספרת עם בעלה. דהיינו השכינה עם ז"א בעלה. עד כאן היא הפתיחה למגילת איכה, מכאן ולהלאה היא התחלת מגילת איכה.
וזכור את בוראך בימי בחורותיך
פ) איכה ישבה בדד: החכמים פתחו המקרא הזה, וזכור את בוראך בימי בחורותיך עד אשר לא יבואו ימי הרעה. מקרא זה העמידו אותו בישראל כשהיו בארץ הקדושה. וזכור את בוראך פירושו, הוה זוכר כל אלו הטובות, וכל אלו האותות והנסים, שעשה לך הקב"ה בימים הראשונים כשהיית נער באמונה, כש"א כי נער ישראל ואהבהו.
פא) בימי בחורותיך בזמנא וכו': בימי בחורותיך פירושו, בזמן שהוא בחר בך מכל עמי העולם. עד אשר לא יבואו ימי הרעה, פירושו, ימי הזקנה, ששלטו בך העמים האחרים. ופזרו אותך בין העמים.
פב) בימי בחורותיך יומין וכו': פירוש אחר. בימי בחורותיך, היינו ימי השנה שהם ברורים לך ושמירה עליונה עליך. והם ד' חדשים בשנה, אדר ניסן אייר סיון. שבהם נס פורים, ויציאת מצרים, וספירת העומר, ומתן תורה. אלו הם ימים שהקב"ה בחר בישראל, ובהם עשה עמהם נסים. וכנסת ישראל. שהיא המלכות, מתעטרת בבעלה, ז"א, ומתקרבת אליו.
פג) עד אשר לא וגו': עד אשר לא יבואו ימי הרעה, היינו ימי הזקנה, ימי הרעה ממש, שהם תמוז אב טבת, שבהם מתענים על חורבן בית המקדש, ושבט, הוא ג"כ ימי הרעה, אע"פ שלא נגלתה בו רעה כל כך. וסימנך ושבט לגו כסילים ינוח.
פד) והגיעו שנים שנים וכו': והגיעו שנים, פירושו, שני הגלות שישראל הולכים מטולטלים. אין לו בהם חפץ, היינו, כי למדנו, שעתיד להיות בימי הגלות, שלא יהיה נמצא ביד אדם לקנות בשוק, שאז תכלה פרוטה מן הכיס.
פה) עד אשר לא וגו': עד אשר לא תחשך השמש, היינו צורת פניה של השכינה מלמעלה ומלמטה. מי הם מלמטה. הם בעלי המשנה שהיו בארץ ישראל, פטיש הברזל, מכתתים סלעים, ועוקרים ההרים הרמים.
פו) והאור זה התלמוד וכו': והאור, זהו תלמוד ירושלמי, המאיר אור התורה. אחר שנתבטל זה, כביכול, נשארו בחשך. שכתוב, במחשכים הושיבני, זהו תלמוד בבלי, שבני העולם הולכים בו במחשכים.
פז) והירח אלין אינון וכו': והירח, הוא הברייתות שהיו מאירות אור חכמה סתימאה. והככבים, אלו הם המשכילים שהיו בארץ הקדושה, כל אלו התנאים והאמוראים שכל העולם עומד בזכותם. כי כשהיו עומדים ביחד, היה אומר אדם לחבירו, מתוך מלה זו שפרחה מפיו, אני רואה מה שיהיה ביום הזה או למחר, כך וכך.
פח) ד"א עד אשר וגו': פירוש אחר. עד אשר לא תחשך השמש, היינו אור תואר פניה של השכינה, שהיה ז"א מאיר לה בכל יום, ומאותו האור נתקיים העולם, וישראל יושבים על הארץ לבטח.
פט) והאור, אור שברא וכו': והאור, הוא אור שברא הקב"ה במעשה בראשית, שהיה מאיר מסוף העולם ועד סופו. ונגנז, והקב"ה היה מאיר והוציא ממנו חוט אחד של ימינו, דהיינו חוט של חסד, של הקב"ה, ואחז בו הלבנה. ובזמן ההוא, של חורבן בהמ"ק, כתוב, השיב אחור ימינו. שהוא חוט של חסד זה.
צ) והירח דכתיב צדק וכו': והירח, הוא המלכות, שכתוב, צדק ילין בה. דהיינו המלכות הנקראת צדק. והככבים, היינו מלאכי השרת, שהיו באים בה, במלכות, וידועים אצלה, ובביאתם בה, מתבטלים מקיומם. ואלו נקראים מלאכי שלום. ושבו העבים אחר הגשם, היינו שכתוב, מלאכי שלום מר יבכיון. העבים, היינו מלאכי השלום, שנעשו עבים מחמת החורבן, גשם, היינו בכיה בדמעות.
צא) ביום שיזועו שומרי הבית: אלו הם שלשה בתי דין, שהיו מלמדים תורה בלשכת הגזית. והתעוותו אנשי החיל, אלו הם סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה. ובטלו הטוחנות, אלו הם כהנים ולויים וכל המשמרות שהיו נמצאים בירושלים.
צב) וחשכו הרואות בארובות: אלו הם הנביאים והצופים שהיו רואים בנבואה וברוח הקודש. וסגרו דלתים בשוק, היינו שבני אדם צועקים בתפילה לגאולה, ואין מי שיענה אותם. כי כל שערי התפלה ננעלו, מיום שנחרב בית המקדש ונתבטלה עבודת בית אלקינו.
צג) בשפל קול הטחנה: אלו הם כותשי קטורת, שהיו נותנים קול בכל יום בכתישה שלו. פירוש אחר. קול הטחנה, היינו הקול של השכינה, הצועקת בכל יום, שובו בנים שובבים. ואין מי שיביט בה.
צד) וישחו בל בנות השיר: אלו הם הלויים העולים בדוכן בכל יום ומנגנים נגון של שיר. כל, שאומר, כל בנות השיר, הוא לרבות מלאכי עליון למעלה, שהיו מתחלקים למשמרות למעלה כנגד המשמרות האלו שלמטה. ואם שחו אלו שלמטה, כביכול, אף אלו שלמעלה שחו. גם מגבוה ייראו, שייראו מפני הקליפות המחריבות את בית המקדש, ואע"פ שמגבוה, הם קטנים. כלומר אע"פ שהם קטני ערך כלפי הגבוהים עכ"ז ייראו.
צה) שחו אינון בנות וכו': ומפרש, שחו בנות השיר האלו, שהם הלויים כנ"ל, כי שמונים אלף לויים היו ידיהם קשורים לאחוריהם שהוליכו אותם לבבל. כשהגיעו לנהרות בבל, היו תולים כנורותיהם על האילנות אשר שם. היו מבקשים מהם שינגנו. ואמרו, איך נשיר את שיד ה' על אדמת נכר. היו נושכים את בוהנות ידיהם בשיניהם וכרתו אותם, ולא יכלו לנגן. והבבלים עמדו והרגו אותם.
צו) וחתחתים בדרך: כי היו הולכים לגלות, וריחים על צואריהם ומדוחק המשא שהיה קשה היו נופלות אצבעותיהם בדרך. וירמיהו היה לוקט אותם בבגדו ומנשק אותם, ובכה עליהם. והיה אומר להם, בני, וכי לא אמרתי לכם תנו לה' אלקיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'. ועל זה כתוב, על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר וגו'. ומהדוקא פירושו מתוך הדוחק, מלשון, לא ליהדוק אינש אודרא
צז) וינאץ השקד: כי מיום שהאילן הזה, דהיינו השקד, מתחיל לציץ עלים עד שעושה פירות, הם עשרים ואחד יום. כך מי"ז בתמוז, שנשברה החומה, עד ט' באב, שנחרב בהמ"ק, יש ביניהם כ"א יום. ז"ש, מקל שקד אני רואה. שהדין בא עליהם במהירות כמו אילן שקד הממהר להוציא פירות.
צח) ויסתבל החגב: היינו שניתן משא על כתפיהם של זרע דוד. כי ויסתבל. הוא סבל ומשא, חגב, הוא זרע דוד, על שם דוד הוא הקטן. כי חגב נשאל על קטנות כמו, והיינו בעינינו כחגבים (במדבר י"ג). ותפר האביונה היינו שנתבטלה עבודת בית אלקינו. כי ביהמ"ק ה"ס המלכות, הנקראת עניה ואביונה. כי הולך אדם לבית עולמו, זה הוא הכבוד, דהיינו המלכות, שה"ס פני אדם, שנסתלק למעלה, ואנשים צועקים בתפלה, ואין מי שיביט בהם.
צט) עד אשר לא ירתק חבל הכסף: הוא המקום שהכהן מקטיר קטרת על המזבח הפנימי. שהוא נקרא חבל הכסף. ותרוץ גולת הזהב, זה הוא בית קדש הקדשים, ששם הכרובים שהם של זהב. ותשבר כד על המבוע, זו היא מלכות בית דוד שנשברה.
ק) וישוב העפר על הארץ כשהיה: היינו שיחרב בית המקדש ויהיה כעפר. והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, זו היא השכינה, והסתלקות רוח הנבואה מן העולם.
קא) רבי יודאי פתח וכו': רבי יודאי פתח, ביום שיזועו שומרי הבית, אלו הם התנאים והאמוראים שהיו שומרים העם שבארץ ישראל, ועתה נזדעזעו ממקומם.
קב) והתעוותו אנשי חיל: היינו בני יעקב, כמו שאתה אומר, ויש בם אנשי חיל. החטא של בני יעקב, דהיינו מכירת יוסף, שהיו אנשי חיל, וסבלו עוות הדין. כש"א, האל יעוות משפט. אלו אנשי חיל קבלו עוות הדין. וע"כ נאמר עליהם, והתעוותו אנשי חיל. כי כך דרכו של הנחש, אחר שהרג את האדם חוזר ונושכו בלי רחמים. זהו עוות הדין. פירוש. כי בני יעקב כבר מתו, ומיתתם מכפרת על העון של מכירת יוסף, ועכ"ז חזר הנחש לקטרג עליהם אחר שמתו, ונהרגו עשרה הרוגי מלכות. (עי' לעיל ב
ז"ח רות אות תר"פ) שזה עוות הדין.
קג) שלחו להו בני וכו': שלחו להם בני הארץ הקדושה לבני בבל, אמת היא שאתם יש לכם לבכות, כמי שבוכה מרחוק. כי האבל והבכי והמספד בנהי ומרירות, לא הגיע לכם. כי רחצתם רגלכם, דהיינו שעשיתם תשובה, ואינכם רוצים לטנף אותם, דהיינו לחזור ולחטוא, כמקודם. כש"א רחצתי את רגלי איככה אטנפם.
עשרה הרוגי מלכות
קד) אבל אנן דשכנין וכו': אבל אנו השוכנים בין גדרי הנחש, ואורב לנו בכל יום, הורג ונושך, ואנו בעינינו ראינו עוות הדין שנעשה בינינו, באלו אנשי החיל, שהם בני יעקב, שנתגלגלו בעשרה הרוגי מלכות, שבימיהם שתק הנחש המקטרג ולא ביקש דין. שירא מהם יראה גדולה. ולא יכול לעמוד בפניהם, וכיון שעברו לעולם ההוא בתשובה, דהיינו שמתו, עמד הנחש לפני הקב"ה, ודרש דין.
קה) ודייק קרא דכתיב וכו': והנחש דייק הכתוב, שכתוב, וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת. אמר הקב"ה לנחש, יוסף לא היה איש, שהיה פחות מבן כ', שאין ב"ד של מעלה מענישים עליו, ונמצא בידו כתוב, והרי לא נמצא בידיהם. חזר ואמר הנחש, כי ימצא איש גונב נפש מאחיו בני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא. וכאן לא כתוב איש, ולא כתוב ונמצא בידו. ואע"פ כן, ומת הגנב ההוא.
קו) תמני מאה שנין וכו': שמונה מאות שנים עמד הנחש ההוא ודרש דין. ואנו למדנו. מי שנתחייב בב' דינים נידון בעונש החמור בלבד. וכיון שמתו, כבר קבלו העונש החמור. ופטורים מדינים אחרים. אוי למי שכבר קבל עונש על חטאו, כי מיתה מכפרת על החטאים, וחזר לקבל עונש אחר, שהוא עוות הדין. אוי כי התעוותו אנשי החיל. וסמאל ונחש עמדו לדרוש דין על זה.
קז) על דא יאות וכו': על זה ראוי לנו לבכות ולספוד שהעיר הקדושה נשארה בדד מכל טוב שהיה בה. באותה שעה, ירד סמאל ובלבל העולם, והכנים הרוח הזה במעיו של אותו רשע מלך רומי והוא דרש דין מאבירי העולם, שהם עשרה הרוגי מלכות. אוי לזה, אוי לעולם, לא נמצא עוות דין כזה מיום שנברא העולם.
קח) איכה בניך עמודים וכו': איכה בניך עמודי עולם, צדיקים, סומכים, שהעולם עומד עליהם, ואני מתעטר עליהם בכל יום ע"י מעשיהם הטובים, איך התעוותו על ידי הנחש. איך התעוותו הרוחות הקדושים שלהם להתלבש בלבושים נכריים אחרים לדון אותם בבזיון גדול. אוי לזה אוי לעוות הזה.
פירוש. בעת שהוצאו להריגה נחלפו גופותיהם הקדושים בגופות אחרות דס"א, והם לא שלטו בגופותיהם הקדושים, אלא בגופות דס"א, וז"ש, לאתלבשא בלבושין נכראין אחרנין למידן לון וכו', כי סוף סוף היה חילול השם, שהעולם חשבו, שהם גופותיהם הקדושים.
קט) מאן חמא גו וכו': מי ראה תוך גן עדן, בשעה שנמסר הדין למעלה, למסרם בידי המלכות הרשעה, עשר מרגליות יפות, דהיינו נשמותיהם של הרוגי מלכות, האור של כל הגן, דהיינו שכל גן העדן האיר מאורותיהם, בין כל האילנות, דהיינו הנשמות אשר שם, התפשטו מלבושיהם שבג"ע, ויצאו כולם לחוץ מג"ע. וכל אלו הנשמות צועקים ואומרים, אוי שהתעוותו אנשי החיל. ושומרי הפתח של גן עדן מזדעזעים, שהם הכרובים, עולים ויורדים, ולא נתנו מקום להוציא אלו האורות מגן עדן.
קי) כד אתפשטו מגו וכו': כשנתפשטו הנשמות דהרוגי מלכות, מתוך האורות של לבושיהם שבג"ע, ועליונים ותחתונים צועקים כנגדם, ושומרי החומות שלמעלה מזדעזעים, וכל הצבאות של רום השמים בוכים ומיללים, מי ראה אמנו גועה ומיללת. היא ירדה אל הכרובים שומרי שערי הגן, והם מזדעזעים, עלתה אמנו, דהיינו שנסתלקה השכינה, וכרוב אחד עמה.
קיא) ובדין להט החרב וכו': ואז, להט החרב המתהפכת שהיא חדה הרבה, הכה לתוך השערים, של ג"ע, ויצאו אלו עשר אורות, שהם הנשמות של הרוגי מלכות. העליונים והתחתונים צעקו, אוי לעולם, אוי לדור.
קיב) אנן יאות לן וכו': אנו, ראוי לנו לספוד כתנים, כשהאם, דהיינו השכינה, ירדה, ולא מצאה אותם שם בגן עדן, וכל אלו האורות והבשמים, דהיינו הנשמות, גועות ומיללות, אז השכינה גועה ומיללת. אלו הכרובים שומרי השערים בוכים ומיללים, ופותחים בבכיה, אנו על אחת כמה וכמה ראוי לנו לבכות על הכל ועל העוות הזה.
קיג) תו פתח ויצוו וגו': עוד פתח, ויצוו אל יוסף לאמר וגו' אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם וגו' ויבך יוסף בדברם אליו. החטא, עשו לו, ליוסף, והוא כפר הכל, וכפר על חטאתם, כיון שהוא מחל, למי יש לו לדרוש על חטאתם. הוה, והתעוותו אנשי החיל, עוות דין גדול היה לאנשי חיל אלו. אוי לנו, מי ינחם אותנו.
קיד) אמאי הוה עוות וכו': שואל. למה היה עוות הדין הזה. ומשיב, הוא משום שאמנו גורשה וברחה והלכת לה, ומשום זה נמצא עוות הדין. כי אותו שהשטין עלינו נמצא לבדו ולא היה מי שיעכב בעדו, וימליץ עלינו זכות. ע"כ נמסרו בידיה של הקליפה, כל התקונים של אמנו.
קטו) דאלו אמנא אשתבחת וכו': שאלו אמנו היתה נמצאת שם, היתה מכניסה אותם לפנים משורת הדין. על זה היא בוכה, על זה היא מיללת, על הבנים שגלו ונהרגו ונשמדו לחנם.
קטז) ובדינייהו לא אשתכחת וכו': והשכינה לא היתה נמצאת בדיניהם, של הרוגי מלכות, ועשה אותו הנחש רצונו בהם. וע"כ כתוב ובפשעכם שולחה אמכם. דהיינו ששולחה אמכם שלא תהיה נמצאת בדיניכם. השכינה בדד באותה שעה, כי היא היתה מקבלת טענות בניה, ובשבילה היה נקרע גזר דין.
קיז) וכד אינון עשר וכו': וכשאלו עשר מרגליות יצאו מגן עדן להתלבש בלבושים אחרים, דהיינו בגופות אחרים, כל הלבושים נמסרו ביד הנחש, חוץ מאחד, שהוא ראובן, שכתוב וישב ראובן אל הבור וגו'.
קיח) ועל דיהב עיטא וכו': ועל שראובן נתן עצה להשליך את יוסף אל הבור, נתפס גם הוא בבור, וניצל. וזה הוא רבי אליעזר הגדול, שהיה גלגול נשמת ראובן, וכשתפשוהו למינות הושיבוהו בבור, דהיינו בכלא, ונשמת ראובן ניצלה. שלא הרגוהו.
זוהר חדש הסולם – מדרש איכה | שיעור 2 |השקפה| ד-ו
א. ממתי יש איבה בין הנחש לבין השכינה הקדושה ?
2. ומהו זמן זה מבחינה נפשית?
3. מתי תוקף הנחש וכיצד אנו יכולים לראות את זה בתחילת איכה?
4. מהי נפילת הכיסא? ומיהו היושב על הכיסא? וכיצד זה קשור למחלוקת בין בני בבל לבני ארץ ישראל
? מי היא השפחה שירשה את הגבירה ומדוע כל כך רגזה על כך הארץ? ומהי התוצאה הנפשית שאדם חווה מכך?
