תיקוני הזוהר שיעור 9 – הקדמה -עמודים ח-ט
תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 9
לנו יש תפקיד להעלות ביקוש/תפילה וע"י מעשים טובים להעלות את המלכות, לזיווג בעליון מעל עולמות בי"ע בהם שולטות הקליפות.
והנה מלכות בהארת חכמה נקראת צפור. בחכמה עצמה ברצון לקבל אין את הכוח לקבל את החכמה ישירות מהבינה, אלא דרך המלכות שעולה ועושה מיעוט בבינה ועושה כלי קבלה, כלומר שיתוף הרצון לקבל במידת ההשפעה.
בתהליך התיקון מופיע פגם בו ממעטים הקומה כדי שלא יפגום יותר, נותנים לו אחריות קטנה יותר.
ככול שהמדרגה רוחנית יותר היא כללית יותר.
בתהליך התיקון יש לתקן קודם את מידת הגאווה, ולאחר מכן את מידת האהבה. כאן יש לפעול באחדות ואהבת חברים כאיש אחד בלב אחד.
בפשעכם שולחה אמכם, בגלל הניסיון לקבל את האור לפרטיות, במקום לקבל בצורה של השפעה, השפע הפך לפשע-כם.
מלמד האר"י הקדוש לומר לפני כל מצווה לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתא, לכוון את הנפש שלא אתה תקבל, אלא כדי לעשות נחת רוח ליוצר, מפני שזה רצונו, ולא עושים כדי לקבל.
השכינה הקדושה שהיא כנגד הציפור, כתוב בה שלח תשלח, כנגד שני מצבים של אותה שכינה, בינה ומלכות. מלכות עלתה לבינה ועשתה כלי
פירוש נוסף, כן איש נודד ממקומו זה משה. שכתוב והאיש משה ענו מאד שנשמתו מתנדדת אחרי הקב״ה ושכינתו.
פירוש, כי משה רבינו מבחר הנבראים, הוא פנימיות הדעת בעוד יעקב אבינו חיצוניות הדעת. כאשר נגיע למדרגת אהבה, בחינת משה הוא המשיח, משה + אהבה = משיח. כנגד ג' אבות האות ש שתיקן את בחינת מ"ה = אדם. משיח מקבל סיוע ממשה שהוא פנימיות הדעת, ומגיע להשגה שלמה, תיקון האהבה. משה תקן פגם אדם הראשון מה שלא תקן שום צדיק בעולם.
גם משה הרועה הנאמן לא נכנס לארץ, אלא נודד. אנחנו מאמינים בהשם ובמשה עבדו שהוא בחינה אמונה. בלי גוף האמונה הנשמה לא יכולה להתקבל.
ועוד יש לפרש כן איש נודד ממקומו, היינו מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו, כמו השכינה שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח כי כן בארו החכמים את הכתוב (ישעיה ה׳) באזני ה׳ צבאות אם לא בתים רבים לשמה וגו׳ אשר בשעה שנחרב בית המקדש, גזר על בתי הצדיקים שיחרבו, היינו שהולך כל אחד נודד ממקומו, כי די לעבד להיות כאדונו. יש עניין ביציאה לגלות כפי שעשו צדיקים גדולים, כדי להרגיש בלב את גלות השכינה, את צער השכינה.
התהליך הנכון לאדם הוא לעבור סוג של השפלה כדי להתקדם, כדי להרגיש את טעם השכינה שבעפר. הטעם הוא רכישת אמונה, שבתחילת הדרך יש לקנות את התפיסה שהמצב לא קובע, בחינת אברהם אבינו, שורש האמונה.
תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 9 המשך אות יא
יא) המשך
לנו יש תפקיד להעלות ביקוש/תפילה וע"י מעשים טובים להעלות את המלכות, לזיווג בעליון מעל עולמות בי"ע בהם שולטות הקליפות
והנה מלכות בהארת חכמה נקראת צפור. וזה אמרו ורשותא אתיהיב וכו' לכל הנשמות שנתגרשו ממקומן אחר הקב״ה ושכינתו, לקננא בהאי חבורא שהוא מזוהרא דאמא שהיא בינה המתקנת את המלכות בל״ב נתיבות החכמה, בחכמה עצמה ברצון לקבל אין את הכוח לקבל את החכמה ישירות מהבינה, אלא דרך המלכות שעולה ועושה מיעוט בבינה ועושה כלי קבלה לכל הפחות בבחי׳ קן שהיא הארה לפרקים בדרך עליה. וז״א שלח תשלח את האם שהן המלכות הנקראת את והבינה הנקראת אם, שהארת בינה נסתלקה בזמן חורבן בית ראשון, והארת מלכות נסתלקה בזמן חורבן בית שני. וכליהן ירדו לקליפות, ואין להקשות הלא אין פגם מגיע לג״ר ולמה אומר אשר גם כלי הבינה נפלו לקליפות. אלא כי אחר השתוף וההתכללות המלכות בהבינה נאמר עליהן ותלכנה שתיהן, ומפגם המלכות סובלת גם הבינה אבל רק ז״ת דבינה ולא ג״ר שלה. וכן איש נודד ממקומו זה ז״א שחזר לו״ק חסר ראש כבתחילת אצילותו.
התהליך נק פגם בו ממעטים הקומה כדי שלא יפגום יותר, נותנים לו אחריות קטנה יותר.
ככול שהמדרגה רוחנית יותר היא כללית יותר.
בתהליך התיקון יש לתקן קודם את מידת הגאווה, ולאחר מכן את מידת האהבה. כאן יש לפעול באחדות ואהבת חברים כאיש אחד בלב אחד.
בפשעכם שולחה אמכם, בגלל הניסיון לקבל את האור לפרטיות, במקום לקבל בצורה של השפעה, השפע הפך לפשע-כם.
מלמד האר"י הקדוש לומר לפני כל מצווה לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתא, לכוון את הנפש שלא אתה תקבל, אלא כדי לעשות נחת רוח ליוצר, מפני שזה רצונו, ולא עושים כדי לקבל.
השכינה הקדושה שהיא כנגד הציפור, כתוב בה שלח תשלח, כנגד שני מצבים של אותה שכינה, בינה ומלכות. מלכות עלתה לבינה ועשתה כלי
יב) ועוד כן איש וכו': ועוד יש לפרש כן איש נודד ממקומו זה משה. שכתוב והאיש משה ענו מאד שנשמתו מתנדדת אחרי הקב״ה ושכינתו.
פירוש, כי משה רבינו מבחר הנבראים פנימיות הדעת בעוד יעקב אבינו חיצוניות הדעת. כאשר נגיע למדרגת אהבה, בחינת משה הוא המשיח, משה + אהבה = משיח. כנגד ג' אבות האות ש שתיקן את בחינת מ"ה = אדם. משיח מקבל סיוע ממשה שהוא פנימיות הדעת, ומגיע להשגה שלמה, תיקון האהבה. משה תקן פגם אדם הראשון מה שלא תקן שום צדיק בעולם, ותדע שמלכות דמלכות ה״ס ה׳ דמשה וה״ס שער הנ׳ הנקרא נתיב לא ידעו עיט בחינת עתיקה קדישה זה משה. כי כח״ב תו״מ יש במלכות שכל אחת מהן כלולה מעשר הרי הן חמישים, וכיון דמלכות דמלכות חסר לה אין בה רק מ״ט שערים, שמבחינת כלים חסר לה מלכות דמלכות ומבחינת אורות חסר לה כתר דכתר, כי יש ערך הפוך בין כלים לאורות, וה״ס ה׳ דמשה גדלות כלי הקבלה. וז״ש להלן בת״ז (תקון כ״ב) אשר ה׳ דמשה איהי במשכונא לגביה אברהם. והענין הוא, כי ה׳ דאברהם היא ה׳ הממותקת במדת הרחמים שה״ס ה׳ זעירא דבהבראם
ה היא מלכות כשבאים לתקנה אי אפשר ללא התכללות בבינה, שהרי היא גדלות הרצון לקבל, וכדי לתקנה יש להכלילה עם כוח הבורא שבנברא, בינה.
שבלי מיתוק הזה לא היה שום מציאות מוחין לזו"ן ולתחתונים שבחינת מלכות דאין סוף בחינה ד עליה היה צמצום מפני שיש בה את ההשתוקקות העצמית. יש לפתח השתוקקות חדשה, היא האמונה, כלומר ויתור על השתוקקות עצמית. ואלו המוחין ה״ס גילוי שמותיו הק׳ השם הגדול הוא הויה, המשפיע, שניתן לגלותו ע"י כלי ראוי ולא ע"י המלכות טרם מקבלת ניצוצי השפעה. שבשבילם ברא העולמות וכל זמן שה׳ דאברהם לא גילתה כל השמות הקדושים אי אפשר לבטל את המיתוק של המלכות בבינה הכוונה שאי אפשר לוותר את המיעוט, שהרי צמצום ב לא יתבטל לעולם ושתתגלה ה׳ דמשה בשלימותה אכן בגמר גילוי כל שמותיו הקדושים תתבטל בחי׳ השתוף מצד המיעוט ותתגלה ה׳ דמשה הגנוזה ברדל״א ויהיה גמר התקון, וזה אמרו כן איש נודד ממקומו דא משה אשר נשמת משה תתגלה בשלימותה רק עם ביאת המשיח אחרי הבירור של כל הנשמות שנשרו מאדה״ר.
גם משה הרועה הנאמן לא נכנס לארץ, אלא נודד. אנחנו מאמינים בהשם ובמשה עבדו שהוא בחינה אמונה. בלי גוף האמונה הנשמה לא יכולה להתקבל.
יג) ועוד כן איש וגו': ועוד יש לפרש כן איש נודד ממקומו, היינו מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו, כמו השכינה שנאמר בה ולא מצאה היונה מנוח כי כן בארו החכמים את הכתוב (ישעיה ה׳) באזני ה׳ צבאות אם לא בתים רבים לשמה וגו׳ אשר בשעה שנחרב בית המקדש, גזר על בתי הצדיקים שיחרבו, היינו שהולך כל אחד נודד ממקומו, כי די לעבד להיות כאדונו. יש עניין ביציאה לגלות כפי שעשו צדיקים גדולים, כדי להרגיש בלב את גלות השכינה, את צער השכינה.
התהליך הנכון לאדם הוא לעבור סוג של השפלה כדי להתקדם, כדי להרגיש את טעם השכינה שבעפר. הטעם הוא רכישת אמונה, שבתחילת הדרך יש לקנות את התפיסה שהמצב לא קובע, בחינת אברהם אבינו, שורש האמונה.
