תיקוני הזוהר שיעור 8 – הקדמה -עמודים ז-ח
תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 8
כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו.
לכאורה מצוות שילוח הקן מעלה שאלה לא הגיונית, למה יעשה אדם כזה צער לציפור לקחת את הביצים או הגוזלים. ומצד שני מובטח כאן שכר גדול של אריכות ימים. אלא המעשה החיצוני בא לגרות נקודה פנימית. הציפור הוא השכינה ומכאן שמודבר על הרגשת השכינה שבנפש עושה המצווה.
ואין צפור אלא השכינה, שהיא נתגרשה ממקומה, זה הוא שכתוב, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.
שלח תשלח, שני שלוחים נגד בינה ומלכות אחד סילוק השכינה מבית ראשון, בינה. ואחד מבית שני מלכות לקיים בו אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, כן איש נודד ממקומו, זה הקב״ה שנאמר בו ה׳ איש מלחמה שנתגרש אחריהם.
האדם הוא פנימיות וכל מה שקורה בחוץ זה רק חומר גלם להפעים תמורה פנימית לעבודה, העולם הוא אמצעי לעבודה, כדי לשכלל את הנשמה. כציפור נודדת, היא השכינה שמסתלקת וזה כמובן משפיע על הנשמות, ואז בגלל החטא הנשמה נידונה בנשירת אברים ונפילה לעולמות בי"ע למקום הקליפות.
ע״י חטאו של אדם הראשון, נשרו האברים, היינו הנשמות מהן היה מורכב, ונטבעו תוך הקליפות. כעת הקליפה שולטת על הנשמה. נשמה היא תענוג (או ידיעה) הנאה מדבר רע אומר שהקליפה לקחה את התענוג, כלומר הנאה מהתפיסה הגשמית תחת זמן ומקום. אך הנאה כמו מסעודת מצווה שבאה לעשות נחת רוח לבורא, שייכת לנשמה.
תיקוני זוהר כצפור נודדת מן קנה שעור 8
יא) ורשותא אתיהיב לאלין נשמתין דאתתרכו מאתרייהו שגורשו ממקומן בתר קב״ה ושכינתיה, לקננא בהאי חבורא. דאתמר בה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו, ולית צפור אלא שכינתא, דאיהי מתתרכא מאתרהא גורשה ממקומה, הה״ד, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך.
לכאורה מצוות שילוח הקן מעלה שאלה לא הגיונית, למה יעשה אדם כזה צער לציפור לקחת את הביצים או הגוזלים. ומצד שני מובטח כאן שכר גדול של אריכות ימים. אלא המעשה החיצוני בא לגרות נקודה פנימית. הציפור הוא השכינה ומכאן שמודבר על הרגשת השכינה שבנפש עושה המצווה
את, לרבות שכינתא תתאה. האם, שכינתא עלאה, הה"ד ובפשעיכם שלחה אמכם. בינה שכינה עליונה, מלכות תחתונה דתרווייהו אתתרכו מאתריהון נודדות ממקומם. ובגין דא שלח תשלח, תרין שלוחין חד מבית ראשון, וחד מבית שני. לקיימא ביה אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן. שכינתא עלאה. ותהלתי לפסילים שכינתא תתאה. כן איש נודד ממקומו, דא קב״ה דאתמר ביה ה׳ איש מלחמה דאתתרך אבתרייהו.
יא) ורשותא אתיהיב לאלין וכו': וניתנה רשות לאותן הנשמות שנתגרשו ממקומן אחר הקב״ה ושכינתו, לקנן בחבור זה. שנאמר בה בהשכינה כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו. ואין צפור אלא השכינה, שהיא נתגרשה ממקומה, זה הוא שכתוב, שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך. את, לרבות שכינה שלמטה היינו מלכות האם, שכינה העליונה היינו בינה זהו שכתוב ובפשעיכם שלחה אמכם. אשר שתיהן בינה ומלכות מתנדדות ממקומן. ומשום זה כתוב שלח תשלח, שני שלוחים נגד בינה ומלכות אחד מבית ראשון, בינה. ואחד מבית שני מלכות לקיים בו אני ה׳ הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, שכינה עליונה, בינה. ותהלתי לפסילים שכינה תחתונה מלכות. כן איש נודד ממקומו, זה הקב״ה שנאמר בו ה׳ איש מלחמה שנתגרש אחריהם.
פירוש הדברים, מקום מלכות הוא מקום אבא שהוא חכמה בסוד ה׳ בחכמה יסד ארץ פעם ראשונה שמתגלה מלכות זה בחכמה, ואבא יסד ברתא. וכך הוא המקום הראוי להיות לה תמיד עליה לבוא למקום זה. ואז זעיר אנפין הוא במקום א״א הוא המשפיע ונמצא במקום גבוה יותר. וביום ו' דמעשה בראשית אחר שנברא אדם הראשון ועשה תיקונים ועליית עולמות, וע״י תוספות קדושה של אותו עש״ק נכנס כולו לגן עדן
בתחילה רגליו היו מבחוץ ומגיעות עד חזה דיצירה. באצילות היה רק ראשו וגרונו כשנולד.
וזו״ן היו במקומם ז״א במקום א״א והנוקבא במקום אבא שזהו שיא הגדילה, לאחר שלוש עליות עד ראש דאריך, ועדיין חטא מפני שלא יכול היה להתפשט תחת הפרסא מאחר ולא חיכה ליום השבת. ואחר שחטא, גרם פגם אל המלכות שחזרה למטה תחת היסוד מצד האורות ומצד הכלים תחת ת"ת באחורי ז״א בלי זיווג פנים דפנים, מצב של גלות. ונשארה שם בבחי׳ נקודה א׳ לבד כלולה מי׳ וט״ס שלה ירדו למטה בקליפות, והוא המיעוט האחרון שלה. וכן ז״א ירד למטה כפי תחילת אצילותו ו״ק חסר ראש ונחשב כקטן מפני שהראש עובד רק בשביל הגוף. ואדם עצמו נידון בנשירת אברים הם הנשמות מהם היה מורכב האדם שהם כל נשמות הצדיקים שבג׳ עולמות בי״ע שהיו כלולות בו, כי נר״ן של הצדיקים הם מפנימיות העולמות, נפש מעשיה, רוח מיצירה נשמה מבריאה, כי הוא נולד מזו"ן דאצילות ונכללו בו כל הנשמות שלמטה מאצילות.
האדם הוא פנימיות וכל מה שקורה בחוץ זה רק חומר גלם להפעים תמורה פנימית לעבודה, העולם הוא אמצעי לעבודה, כדי לשכלל את הנשמה. כציפור נודדת, היא השכינה שמסתלקת וזה כמובן משפיע על הנשמות, ואז בגלל החטא הנשמה נידונה בנשירת אברים ונפילה לעולמות בי"ע למקום הקליפות.
וע״י חטאו נשרו כולן ונטבעו תוך הקליפות כעת הקליפה שולטת על הנשמה. נשמה היא תענוג (או ידיעה) הנאה מדבר רע אומר שהקליפה לקחה את התענוג, כלומר הנאה מהתפיסה הגשמית תחת זמן ומקום. אך הנאה כמו מסעודת מצווה שבאה לעשות נחת רוח לבורא, שייכת לנשמה. ובזמן בנין בית המקדש הראשון חזרו זו׳׳ן ועלו למקום או״א. והיתה מלכות במקום בינה וז״א במקום אבא בקביעות אפילו בימות החול המדרגה השישית. ובחורבן בית ראשון ירדו ממקום או״א עלאין ונסתלקה הארת בינה. עד בנין בית שני ואז לא עלתה המלכות שוב לבינה עלאה ואינה יונקת הארת הבינה העליונה רק מתבונה ובחורבן בית שני חזרו לאותו המצב כמו שהיו בחטאו של עץ הדעת שאז כל הנשמות צריכות תיקון אשר ז״א נשאר בו״ק ומלכות נשארה נקודה אחת שלה באצילות וט׳ הספירות התחתונות ירדו לתוך הקליפות.
