תיקוני הזוהר שיעור 41 – הקדמה -עמוד נג-נד

מרכבות יחזקאל שעור 41

פב) ואני בתוך הגולה דא וגו': ואני בתוך הגולה, היינו השכינה. הנקראת אני בסוד ואני תפילה. השכינה היא בחינת היחד, ומפליא שאומר כאן שהמילה אני היא הכוונה ליחד. בד"כ אדם אומר אני על גופו, אך על פי האמת האני של האדם היא נשמתו, שמקורה בשכינה. בגאולה האני מגלה את הכלל, ובגלות האני לא מגולה. נפתחו השמים, ה׳ רקיעים של יום הראשון. ה׳ של השמים היינו בינה, אשר בה רשומות מראה מקורם של הרקיעים והיינו יוד הי ואו הי הויה.
פירוש. סוד רקיע ה״ס שיתוף מדת הרחמים במדת הדין, מלכות עולה לבינה ועושה שם הפסק מטעם שכל מדה בפני עצמה נקראת נקודה אחת, וע״י חבור ב׳ הנקודות יחד נעשה קו בסוד פתח ובסוד פרסה ורקיע, וה׳ הרקיעים הם היות שכל מדרגה שלימה כלולה מד׳ בחינות ושורש, לכן יש בכל מדרגה ה׳ רקיעים כי ע"י השיתוף הנקרא רקיע שהוא קטנות המדרגה מתקיימת המדרגה ומשיגה אחר כך את אור הגדלות שלה הקיום שלה דווקא בקטנות שמכילה גלגלתא ועיניים. ושורש השתוף התחיל בקו שבתוך הא׳ אשר בהוי״ה דמילוי שם ס״ג. כי משם ההוי״ה הפשוטה יוצא ד׳ מלויים ע״ב ס"ג מ"ה ב"ן. ומילוי שם ע״ב הוא עוד מלפני השתוף לפני צמצום ב שנעשה רק בנקודות דס"ג שזו בחינת הגוף, ותחילת השתוף מתחיל בהוי״ה דס״ג ורק בקו האלכסון שבתוך הא' אשר במילוי ואו של שם ס"ג. וזה אמרו ה׳ דהשמים שהיא ה׳ ראשונה של שם הוי״ה, כי הוי״ה דע״ב יוצא מן הי׳ דהוי״ה הפשוטה, והוי״ה דס״ג מן ה׳ הראשונה, והוי״ה דמילוי מ״ה מן ו׳ דהוי״ה הפשוטה, והוי״ה דמילוי ב״ן מן ה׳ תתאה.

ובה׳ ראשונה שממנה יוצא השם ס״ג שם המקור של תקון הרקיעים. וזה אמרו דבה אשר בה׳ הפשוטה של ה׳ שמים חיזו דמקוריהון היינו מראה מקורית של שתוף אש ומים שהם שמים, בסוד יו״ד ה״י וא״ו ה״י שהוא הוי״ה דס״ג וראש הס״ג הוא הוי״ה פשוטה כי כל מילוי מתגלה רק בגוף של המדרגה ולא בראשה, ולכן כל ראש הוא הוי״ה פשוטה.

בינה היא מקום התודעה של האדם, בו נקבעות כל ההתרחשויות. מצד אחד היא קשורה להכרה עליונה, לטעמים ויכולה לראות מה שיש בחכמה שבאה מכתר, אך תחילת תפיסת האדם מתגלה בירידה עם המפגש ברצון לקבל. יש כאן חיבור כפול עם העליון והתחתון, עם רות ונעמי . אות ה ראשנה בהשם, בינה מחלקת בין ההכרה העליונה לתודעה, והיא מקום העבודה של האדם. על האדם לחבר את התודעה שהיא תפיסת הגוף, עם ההכרה העליונה, עם הנשמה, ההכרה שבחרה ביתר דבקות.
ומ״ש ה׳ רקיעי של יומא קדמאה יתבאר עפ״י מאמר בזהר חדש בתחלת הזהר ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור אמר ר׳ יצחק וכו', ר׳ יהודה אומר אור שכבר היה תנן משמע דכתיב ויהי אור והיה לא כתיב אלא ויהי. פירוש ה׳ פעמים אור כתוב ביום א׳ דמעשה בראשית שהם: יהי אור. ויהי אור. וירא אלקים את האור כי טוב. ויבדל אלקים בין האור ויקרא אלקים לאור יום. שהם כנגד ה׳ ספירות חג"ת נצח הוד. באופן אשר המאמר יהי אור מורה שהי' שהיא מלכות עלתה בתוך אור י״ה שרומזים לאבא ואימא ונתמעט האור דאו״א מכח חיבורה של היוד ונעשה אויר שמורה על קומת רוח החסרה מג"ר. ועל תקון הזה דעליית המלכות לי״ה רומזות ג׳ אותיות יהי שה״ס חבור הי' עם י״ה וזה נקרא תקון הרקיע ותקון הימין כמו היוד שנמצאת למעלה מהרקיע, קטנות של המדרגה לצורך קיום. ואח״כ בתקון קו שמאל נאמר ויהי אור שפירושו שאותה הי' שנתחברה עם אויר או״א חזרה ויצאה משם וחזרו הג"ר לאו״א והאויר חזר להיות אור כמו שהיה טרם שנתמעט. ותקון הרקיע נשאר קבוע אפילו בעת יציאת הי׳ מן האויר כי כשבינה ותו״מ עולים ונעשים לאחד עם כתר וחכמה אינם נעשים מדרגה אחת ממש כי נשאר הפרש בין ב׳ הכלים כתר חכמה שלא נפגמו לעולם לבין בינה תו״מ שירדו ועלו שזה נק ימין ושמאל, שיש בינהם מחלוקת, שמאל רוצים חכמה, ימין רק אור דחסדים. ותקון זה נעשה עוד ביום ראשון בכל חמש הספירות הנרמזות בחמש פעמים אור הנאמר ביום ראשון ועל זה אומר ה׳ רקיעי של יומא קדמאה. ותקון הרקיעים נכלל בהויות האור. ויום שני מתייחס במיוחד לתקון הרקיעים. בניגוד למה שחושבים הרקיע לא בא להסתיר אל האור אלא לגלות את האור באופן הראוי, שהמסך לא בא לדחות אלא לתת אפשרות וכלי ראוי לגילוי האור. אנשים לא אוהבים גבול, הם רוצים להיות כמו התכונה של האור שבטבעו מתפשט בלי גבול, ורק כשעוצרים אותו הוא בגבול. לאור אין שום רצון לעצור, כך האדם שרוצה להתפשט, אך עליו לעשות זאת במסגרת הביטול ודחיית הרצון לקבל מצד אחד, והרצון ליחד מצד שני, חלק מהכלל.

אדם בלי גבול סובל ואינו יודע מה לעשות עם עצמו. הגבול מצד עצמו הוא לא טוב, בחינת דין, אך כאשר הוא בא ממקום אמיתי לגלות את האור הוא טוב מאד.