תיקוני הזוהר שיעור 42-43 – הקדמה -עמוד נג-נד

מרכבות יחזקאל שעור 42

פג) ואראה מראות אלקים וכו': ואראה מראות אלקים, חמש אור של יום הראשון שהם חסד גבורה ת"ת נצח הוד. י"ה כנגד או"א, כח החיבור של יוד שנעשה אוויר, ויהי, חיבור יוד עם י"ה שזה מצב הקטנות תיקון הרקיע והימין.

תיקון השמאל ויהי, שחזרו האח"פ למדרגה ונעשה קו שמאל.

נגד ה׳ ראשונה, משם הוי״ה, הכלולה מחמש אור שהם חג״ת נ״ה. כי בה׳ יש ה׳ אלפין מנוקדות בקמץ צירי חולם חירק שורק שהם הנקוד של פתוחי חותם קדש לה׳. וכל אחת מראה לשם אהיה. כי אור מתחיל בא׳ ואהיה מתחיל בא׳. אות א בשם אהיה מנוקדת כל פעם באופן המלמד על המובן של אותו אור שצריך לבוא עתיד לבוא
פירוש. בכל ספירה אנו מבחינים ב׳ מיני אורות שהם נקראים אור פנימי ואור מקיף כי האור המתלבש בתוך הספירה בפנימיותה נקרא אור פנימי ונקרא הוי״ה. והאור שאינו יכול להתלבש בפנימיותה, אור הדבקות ע"י השוואת צורה בין האור לכלי, כשאין דבקות נשאר האור בחוץ כמקיף המאיר רק את ההשתוקקות. התענוג הוא אור פנימי, השתוקקות אור מקיף. האור אינו יכול להתלבש בפנימיות מחמת הגבול שיש שם ונשאר בשורשה ומאיר מרחוק נקרא אור מקיף ונקרא אהיה בסוד זמין אנא לאולדא עתיד אני להתקבל מבמדרגה, ויש לו ערך שכל העומד להיגבות כגבוי דמה למדרגה הזו. זהו הפוטנציאל שטמון במדרגה, אלו הרשימות ובתחילת התפשטות ישנן רק רשימות לבד מן השמות העתידים להתגלות והרשימות לפעמים נקראות בשם נקודות כדרך כל תחילת אות שמתחילה בנקודה. דהיינו כשרוצים לכתוב איזו אות מתחילים מנקודה, וממשיכים הנקודה לצדדים ולמטה, ואז מצטיירת האות הנרצית. תחילת כתיבת האור היא נקודת חיסרון שעושה הדיו על הלבן. נקודה היא רשימה ולפעמים נקראות בשם אלפין כי האלף היא תחילת כ״ב האותיות.

בצמצום א הנקודה מתחילה את הכלי, בצמצום ב האות א מתחילה את הכלי וזה שאומר לקבל ה׳ קדמאה וכו׳ דאיהו חמש אלפין היינו להיותן עוד רשימות של אור ושורשים מטרם התפשטותן והתפתחותן ולכן כל חד אוחז אהי"ה מבחינת אור מקיף שורש לרצון עתידי. האות א היא רק שורש לרצון היינו, רמז על המקיפים כי חמש פעמים אור הם ה׳ פנימיים וחמש אהיה הם ה׳ מקיפים.
ומ״ש ה׳ נקודות קמץ צירי חולם חיריק שורק פתוחי חותם קדש לה׳ היינו כי ב׳ מיני מוחין מתלבשים בז״א ע״י נה״י דאמא הלבושי מוחין, ההגיונות שאמא מעניקה לבן. נה"י של אבא טמונים בנה"י של אמא ודרכה עוברת בחינת אה"יה משניהם לבן. אשר יסוד דאמא נקרא חותם כמ״ש במקומו. והם מוחין דאו׳׳א עלאין שהם תמיד בחסדים מכוסים והם מרומזים בקמץ צירי. כי קמץ פירושו קמיצו של אורות שזה מורה על ע״ס דראש כי בהיות שם המסך בבחינת זווג דהכאה שהוא בחינת התנגדות להתלבשות לאור חוכמה העצמות בכלים הקמץ הוא כתר דעולם הנקודים. ע״כ נבחן אשר האורות הם בקמיצו כלפי התלבשות בכלים. (וצריכים לזכור שכל המדובר הוא בבחינת אור חכמה יש שם אור דחסדים, שלמות של חפץ חסד המתקבל מראש דעתיק שקמיצו של המסך ודחיתו לאור העליון אינו נוהג אלא באור החכמה כי על אור דחסדים לא היה שום צמצום). בצמצום ב על שני הקווים גלגלאת ועינים, ואח"פ שעולים למדרגה במצב של השלמת כלים שאז גלגלתא ועיניים הם קו ימין, ואח"פ שמאל.

במחלוקת בין הימין שרוצה להישאר בשמירה בחסדים מכוסים, לבין השמאל שחייב לקבל אור, כאן הפתרון בקו אמצעי הוא לקיחת סיכון בתוך מסגרת של שמירה היא האמונה, צריך להיות הסיכון שלוקחים בשימוש ברצון לקבל כשהוא שמור בתוך מסגרת אמונית. סיכון יכול לקחת רק מי שהוא בעל אמונה, בעל יכולת לעצור בגבולות ההלכה. וב' נקודות הצירי רומזות על חכמה ובינה, בעת אשר בינה היא באחוריים אל חכמה ואין להן נקודת הדעת מתחתיהן שיזווג אותם.
וחולם חיריק שורק הן ג׳ קוין של ישסו"ת המאירים לזו"ן בחסדים מגולים כמו שיתבאר כל אחד במקומו.

חולם מצב הקטנות שהנקודות מאירות מעל האותיות, שורוק מצב של השלמת כלים שהאור מאיר לתוך האותיות כדי להדגיש את החיסרון. חיריק קו אמצעי שעולה לישסו"ת כדי לעשות ג קווים, שלאחר מכן זוכה ז"א לאור

מרכבות יחזקאל שעור 43

בכל ספירה מבחינים באור פנימי ובאור מקיף. אור פנימי הוא שם הויה המורגש כתענוג או ידיעה, אור מקיף שם אהי"ה מלשון עתיד להוליד דבר חדש.

הפוטנציאל העתידי מוצג כרשימות או כנקודות, כמו שכתיבת כל אות, הנגיעה הראשונה של הקולמוס על הלבן מתחילה בנקודה, שהיא בחינת האות יוד המתחילה את כל האותיות בצמצום א, והאות א היא תחילת ההופעה של כל האותיות לאחר צמצום ב

פד) ונקודין אלין סלקין וכו': ונקודות אלו עולות גימטרייה אלקים ויש בהן שבע נקודות, שלש למעלה, שלש למטה, חלם באמצע. וחד רקיע שמיני להם, שנאמר בו ויתן אותם אלקים ברקיע השמים.

המוחין מתלבשים דרך נה"י דאמא שהם לבושי מוחין, יסוד דאמא נק חותם, והמוחין המגיעים לז"א מאו"א מרומזים בקמץ וצירה. הקמץ מורה שהאור עדיין לא מתפשט למדרגה, עשר ספירות דראש. צירה כבר יש השלמת כלים, בא אור ע"ב ס"ג שהעלה את האח"פ ויש כבר ב קווים, רצונות של השפעה ורצונות של קבלה.
פירוש. הנקודות מורות בעיקר על הארת הזווג היוצאת בכח החיבור דה׳ תתאה בה׳ ראשונה שהן מכונות בשם נקודות. כשמלכות מתכללת בבינה יש זיווג

ויש בזה ג׳ בחינות: א׳ כשה׳ תתאה היא בכתר דנקודים מבחינת ה״ת בעינים ויה״ו באזן חטם פה, ואז נקראת חולם אחור באחור, שהוא ממעלה לאותיות יה״ו. כי אור הכתר אינו מושפע לחו״ב מבחינת ה״ת אלא מבחינת ה״ר לבד. הניקוד חולם הוא הארה מעל האותיות, י ה ו
ב׳ בסוד נקודות שמתחת אותיות יה״ו שהן הכלים של חו״ב, או"א דנקודים וזה הוא ע״י זווג עליון של ע״ב ס"ג המוריד את ה"ת מן העינים אל הפה בסוד הקמץ שמתחת האותיות, וגם עתה נמצאת ה"ת גנוזה בקמץ שהוא בחינת יסוד דכתר ויה״ו אין להם עדיין מהארת ה"ת מצב של פנים דאחור עדיין אין הראה למטה לגוף.
ג׳ הוא בסוד נקודות שבתוך האותיות יה״ו שזה ע״י הארת יסוד דא׳׳ק את בחינת שורוק מלופום, ו׳ ונקודה הארת היסוד ע"י עליית שליש תחתון דנצח ושליש תחתון דהוד שעולים לביקוש אשר הנקודה של ה׳ תתאה היא בתוך הו׳ שהארה זו באה לתוך האותיות יה״ו שהן חו׳׳ב שמכאן נולדו הז״ת דנקודים. זיווג בראש והארה על ד-ג פנים בפנים
ועיין בזהר (בראשית אות קס״ו) וז״ל אמא עלאה הוה ליה חד כנוי דסליק לחושבן אלקים והיינו כי ישנו שם העצם אשר השם הוא מעצם המדרגה, ויש כנוי שפירושו שם מושאל ממדרגה אחרת, וז״ש אמא עלאה שהיא בינה וה' ראשונה היה לה כנוי אחד דהיינו מלכות וה' תתאה שעלתה בחושבן אלקים דהיינו שעלתה אל הבינה ולקחה ממנה את השם אלקים כי הנוקבא מבחינת עצמותה אין לה שם הזה אלא ששאלה אותו מאמא בסוד אמא אוזיפת מנהא לברתא ולפיכך השם אלקים דנוקבא הוא כנוי גימטריא פ״ו ששאלה מלכות מאמא.
וזה אמרו ונקודין אלין סלקין אלקים ומרמזות על הארת הזווג של שתוף ב׳ הנקודות אשר גם מלכות נקראת אלקים כמו בינה היינו אחר עלייתה לנקבי עינים דחכמה הנקבה של העיניים הנק חכמה, והנה הארת הנקודות אשר האירו בעולם הנקודים מלבד קמץ פתח שהם כתר חכמה הן ז׳ נקודות: צירי. סגול. שבא. חולם. חיריק. שורוק של שלש נקודות. ומלופום. וזה אמרו דבהון שבע נקודין. שע״י השיתוף של ב׳ ההי״ן מתגלים חמש אלפין, ונקודותיהן, הרומזות על או״א וישסו״ת כנ״ל. שמהם יצאו ז׳ נקודות שהן ז' מלכים בעולם הנקודים, וז' ספירות חג״ת נהי״מ בעולם התקון המלכים שיצאו נקראים כך על שם הקטנות, שהאיר בהם אור המלכות. באצילות יצא מז"ת דנקודים רק הבחינות של הקטנות של אצילות.
תלת לעיל שהן צירי סגול שבא .שהם העליונות תלת לתתא חיריק שורוק מלאפום .כלומר קובוץ חלם באמצעיתא היינו תפארת. ומה שחושבים את נקודת צירי שהיא בינה בין ז׳ המלכים שנשברו, והלא בינה היא מג״ר שלא שלטה בהן השבירה. תירץ רבינו האר״י ז״ל בע״ח שער דרושי הנקודות סוף פרק א׳ ע״ש תירץ שם שזה אחוריים דאו"א שנקראים לבושי מוחין שירדו גם מישסו"ת . ומה שאומר שבע נקודין הלא הניקוד של פתוחי חותם הוא רק מחמש נקודות. היינו כי הנקודות של פתוחי חותם הרומזות על או״א וישסו״ת ממנם באו ז׳ המלכים שהם ז׳ נקודות, כי מן או״א יצאו מלכי דחג״ת, ומן ישסו״ת תנהי״מ ובעולם התיקון באים כל המוחין לזו״ן מהם.

וה״ס הזמירות בשבעין עטורין דעל גבי חמשין שה״ס המוחין דאו״א. מוחין דאימא ה״ס נ׳ שערי בינה ומוחין דאבא כוללים גם יסוד ומלכות וכ״א כלול מעשר הם שבעין, ועיין בזהר אמור אות רנ״ז רנ״ח רנ״ט בביאור הכתוב ובחמשה עשר יום לחודש השביעי ותראה שמספר שבע וחמש אחד הוא, עש״ה. ולהיות אשר שבע נקודות הן מן בינה עד יסוד ובעטרת היסוד שם ישנה הפרסא של הסיום אשר בה תלוים כל האורות שכל הזיוונים באצילות נעשים על יסוד. שיסוד מקבל מכל העליונים וממנו הם יוצאים לכל העולמות דהיינו אל הנוקבא ולבי״ע, לכן אומר וחד רקיע תמינאה לון וכו'. ויש רקיע אחד, שמיני להם.

כל הנקודות הן אותן בחינות, שמלמדות אותנו את החסרונות, שאותם רוצים להאיר. חסרונות אלו נובעים ממקום שבירת הכלים. יש בהן שתי צורות עיקריות. צורה אחת של גאווה, וצורה אחת של אנוכיות. כנגד מלכי דחג"ת ומלכי תהי"מ.

נהי"ם – הת"ת באמצע, והנפילה שלו הייתה שונה מכל המלכים האחרים.

המלכים הראשונים, דעת חסד וגבורה הם בחינת האנוכיות שהיא כנגד האהבה. ובחינת נהי"ם כנגד הגאווה, וחובה עלינו לתקן את שניהם, את הנקודות שלמעלה ואת הנקודות שלמטה.

הנקודות באות כדי להראות לנו את הנקודות הנפשיות עליהם עלינו לעבוד.

מרכז האני של האדם הוא במקום התפארת. הגאווה והאנוכיות מתחברים בחזה שבתפארת, במקום זה המלך לא נפל עד למטה.

צריך האדם לעשות עבודה על עצמו. הנקודות מראות לו את העבודה שעליו לעשות כדי להתקדם. בעליית המלכות לבינה, עשתה המלכות את העבודה הנדרשת כדי להתחקות אחרי הבינה. כאשר ניסתה המלכות להתחקות אחר האמא כדי לרכוש את מידת ההשפעה, מאחר ובלי להיות משפיעה, הבת תמשיך להיות מצומצמת.

כאשר עלתה המלכות לבינה, היא גילתה חסרונות שבאים ליידי ביטוי דווקא במלכים שניסתה לקבל בז"ת דנקודים, ונשברה.

בכל פעם שנשברה, אז אותה מלכות שעלתה לבינה, היא גילתה את הסיגים שיש בה, בבת. עם הסיגים היא אינה יכולה לקבל על המלכות, שהיא מצומצמת מאחר ולא עשתה בה תיקון. וכל פעם שבאתי לקבל, נשברתי.

​​ כעת עליה ללמוד לקבל בצורה נכונה.

כלומר הרצונות שרציתי להשתמש בהם, וחשבתי לטובה, עליתי לבינה עם רצון להשפיע את כל האור.

כאשר חלילה אדם חוטא, הוא יכול ללמוד מזה, איך לעשות את זה בפעם הבאה נכון.

שבירת הכלים לימדה אותנו איך לעשות את זה נכון, עולם התיקון, אצילות.

ונתנו לנו שני תיקונים עיקריים, האחד של חסדים מכוסים, שזה כנגד מלכי תנה"ם, וכאן אפשר להתגבר ע"י ההתייחסות לנקודות שלמעלה וכך מתגברים על נקודת הגאווה. ובנקודת האהבה אוכל לקבל, אך באופן חלקי. לא ניתן לקבל הכל בבת אחת, אלא טיפין טיפין. כאן התיקון שבנקודות התחתונות, התיקון הוא שההארה החסדים יהיו בהארת חכמה, רק ו"ק, בלי ג"ר דחכמה, ובאמצע צריך לראות שיש לי את הנקודה שמחברת בין שתי הבחינות הללו.

על האדם לתת יגיעה ולעשות תיקון נפשי, ע"י כך שבכל מפגש, פעם שהוא פוגש את הנקודות שלמעלה שזו האנוכיות, ופעם את הגאווה שלמטה. שנופל לאנוכיות מרגיש שהוא לא שווה כלום, ייאוש, לא מצליח לקבל מה שמבקש. או שהוא גאוותן שזה בא לידי ביטוי בכעס. אדם מתגאה כשהוא חושב שצריך לעשות את מה שהוא קובע.

אלו שני התיקונים העיקריים שיש לעשות בחיים, עליהם נתפסות על כל התיקונים של האדם. אנוכיות וגאווה, אשר כנגדן יש לבנות יראה ואהבה.

את הגאווה מתקנים ביראה שבאה מענווה. ותיקון האהבה, שאת התשוקה לקבל תאוות, מתקנים לקבלה בקדושה.

את הגאווה ואת האנוכיות אשר גרמו לשבירת הכלים יש לתקן, הן הכעס והעצבות. כועס בגאוותו שצריך לעשות כפי שהוא חושב. ​​ 

על פי התיקון באצילות, אז כל פעם שמעלים כלים מבי"ע, לאט לאט על סדר המדרגה, בסוד בזיעת אפיך תאכל לחם.

כנגד שתי בחינות אלו ישנו היחס בין לאה לרחל.

לאה זה היכולת לדחות את האור, וכן כנגד עבודה זרה, ורחל כנגד גילוי ערווה