תיקוני הזוהר שיעור 47 – הקדמה -עמוד נז-נח

מרכבות יחזקאל שעור 47

 "כי יד על כס י"ה מלחמה להשם בעמלק. יד נרמזת בשמות הויה אלוקינו הויה – י"ד אותיות שהן יד ימין. חמש אצבעות בשמאל, בשם כוז״ו במוכס״ז כוז״ו, כלומר אות אחת לאחר האות המדוברת, שזה מלמד על ריחוק יותר גדול מהאות א, לכן זו בחינת דין.

כאשר יש מלחמה בעמלק, אז מה שיכול לנצח את ב הקווים שהם כמו צירה. המלחמה להשם נעשית ע"י קו אמצעי שמתגבר על הספק בשני הקווים.

אומר משה עתה יגדל נא כח השם, ע"י קו אמצעי המכריע בין ימין ושמאל ומביא לגדלות שיש בה דרך ראויה לתת את התיקון השלם.

כל האומר אמן יהא שמיה רבא בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה.

בכל כוחו הכוונה בקו אמצעי. המפרשים בחיצוניות אומרים שיש לצעוק בקול רם: אמן יהא שמיה רבא.

אין מדובר כאן על הקול הגשמי היוצא מהפה, אלא על הקול הפנימי, בו ישנה אפשרות לחיבור.

ע"י כך שאומר בקול פנימי, הוא מגדיל את שם השם בעולם. כוחו של השם בעולם עולה על כח הגשמיות, הכח במה שמעבר לחומר גדול מהכח שבחומר.

"אמירה בקול פנימי, בכוונה, נותנת כוח גדול, את האפשרות לעשות תיקון גדול אצל הנברא.

בפרשת נוח מלמד הזוהר שכאשר ישראל אומרים בקול אמן יהא שמי רבא, הקב"ה מרחם על אותם שהיו בגיהינום.

אמירה זו מגדילה את רוממות ה', ומועילה לנפטר.

אדם שמשים תובנה זו בעצמו, מתכופף בביטול כלפי העליון, ובא ביראה, ובכוח זה יכול לקרוע גזר דינו של שבעים שנה, דינים הנמצאים בעולם הגשמי.

בכל פעם שישראל אומרים אמן יהא שמיא רבא הם משיגים הרוחה. אשריהם הצדיקים, אשר דרכיהם מאירים בעולם הבא לכל הצדדים כמו שאתה אומר וְאֹרַח צַדִּיקִים, כְּאוֹר נֹגַהּ: הוֹלֵךְ וָאוֹר  עַד-נְכוֹן הַיּוֹם.  מי שהולך רק בימין ושמאל, יוצר מציאות של קללות. קו אמצעי נק' קול גדול. אמירה אמן…בקול מבטל את הדינים, שהרי בכלל אין דינים.

כאשר בא יהודי ומעורר את קו השמאל, הוא מגביר אותו ואז מייד הקליפה קופצת כדי לקחת חלק בהשתוקקות הזו.

אז מתחיל האדם להרהר, רוצה ליהנות לפרטיות שלו. את התכונה: "אני רוצה ליהנות" יש להחזיר לגיהנם.

אמן יהא שמיא רבא נותן השליטה לימין, ומחזיר את האור הזה לגהנום.

כשעולה השתוקקות, גזר הדין הוא שהשתוקקות לפרטיות, לרצון לקבל לעצמו שייכת לגיהנום.

התיקון של קו שמאל הוא להכלילו בימין ע"י אמירה אמן יהא שמיא רבא.