תיקוני הזוהר שיעור 46 – הקדמה -עמוד נו-נז
מרכבות יחזקאל שעור 45
פז המשך
שתי צורות לידיים, אופן רגיל הן כלפי מטה, שאז האצבעות בתחתית והן בחינת נה"י, וכשמרימים אותם בחינת שאו ידכם קודש, שבמצב זה האצבעות בחינת חב"ד.
ואחר שבירת מלך הגבורה שה״ס גוף של אמא עלאה וגם שליש עליון דתפארת, יצאו ב׳ פרצופי יש״ס ותבונה בזה אחר זה שראשם יצא במקום מלכי חג״ת במקום חזה ולמעלה כמו בכל פרצוף בסוד התפשטות ג׳ קוי כח״ב לחג״ת (כמ״ש שם בע״ח) וגופא דיש״ס ה״ס רגל ימין בג׳ פרקים רת״ס דהיינו עצם הקוליות ראש, הירך תוך, וחלק הרגלים עם הכפות והאצבעות סוף. וכל אלו רת״ס נקראים יחד מלך הנצח או גופא דיש״ס. ואחר שבירתו יצא ראש וגוף דתבונה ראשה בשני שלישי תפארת וגבורה, וגופה ה״ס רגל שמאל בג׳ פרקים רת״ס ונקראים יחד מלך ההוד או גוף דתבונה.
וכתוב שם בע״ח שפרצופי ישסו״ת אשר מלכו אחר שבירת מלכי חג״ת נתלבשו באחוריים של המלכים ההם אחר שבירתם ונפילתם לבי״ע, והכונה שהן האורות והן הכלים נתלבשו זה בזה עד לנקודת עולם הזה, ונמצא שמלכי חג״ת שמשו בב׳ זמנים, כי מתחלה שמשו ב׳ גופים לאו״א עלאין ואחר בטול בחי׳ או״א עלאין ובחי׳ מלוכה שלהם נשברה אז חזרו ושמשו ע״י התלבשות בישסו״ת, כמבואר שם שפרצופי ישסו״ת נתלבשו באחורי או״א עלאין אחר שנתבטלו ונפלו, והתלבשות זו נשארה לתמיד עד לע״ל.
ומבואר שם אופן עמידת הכלים דחג״ת אחר שבירתם אשר אז נתהפכו עליונים למטה ותחתונים למעלה ככל שהמלך גבוה יותר, כך בשבירה נפילתו קשה יותר הן בחי׳ האחוריים שנשאר באצילות אור הזך של הרשימה, או אח"פ דראשים, והן בחינת הכלים שנתפשטו לבי״ע, אשר כלי תפארת ירדה למקום כתר דבריאה, וגבורה לחכמה, וחסד לבינה, ודעת לדעת דבריאה, מטעם שכל העב יותר ובלי תקון מסך הוא יותר למטה, ונמצא בזה השתלשלות הידים כלפי מטה אשר ב׳ הפרקים העליונים שהם הכתפים העומדות בתפארת עד מקום החזה הם בחינת ראש וחב״ד, וב׳ הזרועות תוך, וחלקי היד עם הכפות והאצבעות סוף. לאחר השבירה הידיים במצב כלפי מטה
והנה נתבאר שורש ההפרש הגדול אשר יש בידים שהן חג״ת, שיש מצב שהן זקופות ונשואות למעלה, וחלק היד עם הכף והאצבעות הם חב״ד, והזרועות הן בחינת חג״ת, והכתפים הן בחינת נה״י, ולפעמים הן במצב ב׳ לאחר השבירה שעליונים למטה ותחתונים למעלה והכתפים הן חב״ד וזרועות חג״ת וחלק היד עם הכף והאצבעות הם נה״י, אשר מצב הא׳ נשרש בזמן שליטת מלכי דחג״ת בבחינת גופים לאו״א עלאין ומצב הב׳ בזמן ששמשו בהתלבשותם בישסו״ת אחר בטול או״א עלאין. לאחר השבירה הידיים שמבטאות את העשייה, הם בתוך הדעת, או בדעת גופנית. לפני השבירה הן למעלה מהדעת שזו הדרך הראויה לעשיית האדם.
עושים נטילה לכף היד, מפני שהיא הסימן לכלי הגבוה שנק כתר שנפל למטה וגורם לטומאה.
וב׳ מצבים אלו של הידים נוהגים בעולם התקון שלפעמים מתגלה בחינת או״א עלאין במדרגה ואז נבחן שהידים של הקומה הן נשואות כלפי מעלה בסו״ה שאו ידיכם קודש וברכו את ה׳ וברכת כהנים, ומצב זה אינו בקביעות, אלא בסוד תוספות. ולפעמים מתלבשים או״א עלאין בישסו״ת במצב הב׳ ונבחן שהידים ירודות כלפי מטה, משום שאו״א עלאין נעלמו מן המדרגה, ומצב זה הוא בקביעות.
יוצאות מראש דאריך, ומשמשות כחסדים מכוסים
והנה החילוק שיש בין נקודת חולם לנקודת חיריק הגם שצורתן שוה, כי החולם הוא ממעל לאותיות, ומורה על יציאת אח״פ מראש לגוף, ואורם נשאר למעלה בראש ואינו מתלבש בתוך הכלים דאח״פ, ויציאתם גורמת שנעשו מבחינת חב״ד לבחינת חג״ת. בדומה לנקודת חולם שאינה בתוך האותיות, אלא למעלה מהן. ונקודת החירק היא אחר ביאת האור לתוך הכלים דהיינו אחר הזווג דע״ב ס״ג אשר טיפת ע״ב הורידה את נקודת המסך והצמצום למטה מן הכלים והאורות נתלבשו בתוך כליהם, והחירק מורה שההתמעטות שישנה במדרגה אינה ממדרגת הכלים שלהם עצמם אלא ממדרגה שמתחתיהם בדומה לנקודת החירק העומדת מתחת האותיות.
ונקודת קמץ היא ג״כ לאחר זווג ע״ב ס״ג ונקודת הצמצום ירדה מתחת לכלים, ומראה על הבחינה שישנה בהארת הראש של המדרגה מטרם התפשטותה לגוף, אשר היא בהתנגדות להתלבשות בתוך כלים (כמ״ש באות הקודם ההפרש שבין קמץ לפתח).
ובזה מובן היטב ההפרש שבין חולם לקמץ, הגם אשר שניהם הם בחינת כתר, הנה החולם משמעותו שהנקודה שהיא בחינת ה״ת היא למעלה מיה״ו, שאז האותיות יה״ו הן בבחי׳ אח״פ היוצאים מן הראש לבחינת גוף וחג״ת זו בחינת החולם בו הנקודה היא אות ה אחרונה נמצאת מעל לאותיות יה"ו . ונקודת קמץ פרושה שה׳ תתאה ירדה מנקבי עינים ובאה למקומה מתחת האותיות יה״ו שאז באו אותיות יה״ו לראש וחג״ת נעשו לחב״ד ואז הקמץ מראה על בחינת התנגדות להתלבשות בסוד קמיצו, והפתח בפתיחו דעיינין. שרוצה להפשטות המדרגה למטה
וזה אמרו ואתוון י״ה כחשבן חלם דאיהו אמצעי אשר נקודת החולם עומדת באמצע המדרגה וגורמת שבכלים דראש שהם י״ה לא נמצא רק אורות דנפש רוח מפני שמלכות במקום ניקבי עיניים כי מקום הסיום הוא בעינים וכשאין רק ב׳ כלים אין התלבשות רק לב׳ אורות, וכלל הוא שיש ערך הפוך בין כלים לאורות, שבאורות התחתונים נכנסים בתחילה ובכלים העליונים גדלים תחלה מכאן שאם יש רק שני כלים של כתר וחכמה, אז האור המלבש בהן הוא במדרגת נפש רוח . ולכן בכלים העליונים שהם קוצו של יוד, והאות י כתר וחכמה מתלבשים האורות התחתונים שהם נפש רוח. וכן הסיום של הגוף הוא באמצע היינו בחזה ולא בטבור, כי מחזה ולמטה יצאו מבחינת תוך לבחינת סוף. ולכן ואתוון י״ה שהם הכלים שנשארו בראש כחשבן היינו קומת האור שנעשה ע״י זווג דהכאה על המסך, שזה נקרא החשבון והמספר של המדרגה היא חלם דאיהו אמצעי כמו המסך שנמצא בחזה המסיים את המדרגה באמצעיתה. ואח״פ דתוך שהם בחינת חג״ת ירדו לבחינת סוף, ונעשו מבחינת חג״ת לבחינת נה״י.
מקום הטבור יצא מקום היסוד, כאשר הנה"י האמיתיים יצאו לגמרי מהמדרגה.
וחרק כחשבן ו״ה, הוא אחר ירידת מקום הסיום לתחת האותיות, ואח״פ דראש שבו למדרגת ראש ומבחינת חג״ת לבחינת חב״ד וכן אח״פ דתוך עלו מנה״י לחג״ת וקומת המדרגה מאירה בכל שלימותה, וישנה בחינת ג"ר במדרגה אשר בחינה זו נבחנת להגבהת הידים בסוד שאו ידיכם קודש וכל הפרצופים הם במצב של עליה, שאז מתחלק הרת״ס של היד. שהכתף המחוברת לגוף היא בחי׳ נה״י וה׳ תתאה והזרוע חג״ת ולכן אומר ו׳ דרועא ה׳ כתף והראש הוא חלק הכפות עם האצבעות שהם חב״ד בסוד קמץ עולה י״ד הרומז לי״ד פרקין דאצבען.
סיכום:
כשאומר אותיות י"ה כחשבון חלם. אותיות י"ה אינן מקבלות הארה מפני שאות ה אחרונה עומדת תחתם. הם לא מקבלים את האור, ויוצאות חוץ למדרגה, מצב קטנות דראש הנקרא חולם.
הידיים הם כלי המעשה של האדם, אשר במצב של קטנות, או שבירה, אז הידיים כלפי מטה, הכתר שלהם כלפי מטה. במצב זה הוא משמש רק את הגוף.
כשאדם בא לתקן, הוא עושה למעלה מהדעת, כמו שהיה ב"נעשה ונשמע". שמוכנים לפעול את המעשה למעלה מהדעת, כפות הידיים למעלה (בתפילה), וכלי המעשה שהם ידיים שעולים כסימן, מעל הראש.
חולם הוא מצב הקטנות, שאו"א שהם הכלים של הראש, האור מאיר רק באותיות י"ה למעלה מאו"א.
קמץ אומר שהאור מקומץ בראש ולא ניתן לגוף, לאו"א.
נראה הקמץ לכאורה כדומה לחולם שמקמץ על האור, אך כאן מקמץ החולם באור שנותן לתחתון, והקמץ דומה בזה שהוא לא נותן לאור להתפשט לתחתון.
חיריק אוסף את כל הקימוצים, סוג של דחיית האור, וכשבאים לתקן, מאפשר החיריק קבלת אור במדרגה, בצורה מדודה.
בתהליך העבודה עולה ניקוד החיריק לצירה, עושה שם סגול ומאפשר התפשטות ג קווים למטה.
חיריק שנצא למטה הוא כמו ז"א, יש לו את הכוח לעלות למעלה בבחינת דעת המזווג, ובבחינת סגול יורד למטה, בסוד חד מתלת נפקי, וחד בתלת קיימא.
בעבודת הנפש צריך האדם לדעת מהו מצבו. כאשר הוא בחולם (לשון חלום) אז אתה מבין שלא מואר לך הדבר המעשי, כמו בחלום שהוא אחד משישים מנבואה. כן ישנה הארה אך לא הדבר המעשי. אז אם אתה במצב מתוקן, יכול החלום ללמד אותך.
הקמץ בנפש מראה שגם אם אנחנו מרגישים משהו, רואים שאין בנו את הכוח, מפני שכאן התפיסה היא מופשטת, וקשה ליישום פרקטי כפי שמאפשר ניקום החיריק, קו אמצע.
מקום העבודה של התחתון הוא בבחינת חיריק, ועבודתו בתפילה לעלות ביקוש לעליון. לבקש קשר.
מרכבות יחזקאל שעור 46
פח) והאי איהו ויאמר וכו': וזה הוא הפירוש של הפסוק ויאמר כי יד על כס י״ה. ואותם י״ד פרקים נרמזים בשמות הוי״ה אלקינו הוי״ה שה״ס יד ימין. ובחמש אצבעות של יד השמאלית נרמזים י״ד פרקים בשמות כוז״ו במוכס״ז כוז״ו והם כ״ח, אשר עליהם נאמר ועתה יגדל נא כח י״י. כוז"ו הם האותיות המאוחרות, שבאות אחרי אותיות שם הויה, שזה מורה על יותר דין (כאשר האותיות מוקדמות, קרובות יותר למקור, הן פחות דין). שורש החיסרון הוא ההטבה השלמה.
פירוש. ב׳ הקוין ימין ושמאל מכונים ב׳ ידים משום שיש בכל קו י״ד אותיות השם: בקו ימין י״ד אותיות הוי״ה אלקינו הוי״ה. וביד שמאל האותיות השניות של י"ד ימין שהן כוז״ו במוכס״ז כוז״ו. שהן האותיות השניות להוי״ה אלקינו הוי״ה, כי אחר י׳ דהויה היא כ׳ של כוז״ו ואחר ה׳ דהויה היא ו׳ של כוז״ו. ואחר ו׳ דהוי״ה היא ז' של כוז״ו, ואחר ה׳ תתאה היא ו׳. ועד״ז האותיות אלקינ״ו שאחר א׳ של אלהינו היא ב׳, ואחר הל׳ מ׳ וכו׳ עד״ז. ואלו ב׳ קוין נמשכים מנקודות חולם שורוק והם ג״ר דכלים שהן אותיות י״ה, ולפני הכרעת קו האמצע, קו הימין הוא בקטנות מחסדים בלי חכמה וקו השמאל לא מאיר כלל והם במחלקת, אשר כל אחד רוצה לבטל שליטת השני, וזה אמרו והאי איהו ויאמר כי י״ד על כס י״ה אשר לפני הכרעת קו האמצע, שיתבאר להלן באות פ״ט, אז אין השם שלם ואין הכסא שלם, וכל זה מפני שמלחמה לה׳ בעמלק ועל כ״ח הזה שהם ב׳ הידים היתה תפילת משה רבנו ועתה יגדל נא כח ה׳ ע״י הקו האמצעי המכריע בין הקוין דימין ושמאל, וממשיך הגדלות שיתבאר להלן. שתי הידיים מייצגים ימין ושמאל שמתנגדים האחד לשני בטבעו. החיבור הוא ע"י כח מעשיו הגיד לעמו. על האדם להאמין בכח היחד שמקבל מהעליון, ולא כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל.
עליו למצוא ולבחור בשיתוף בין החומר לבין מה שמעבר לחומר. זהו המקום הנפשי המרכזי לעבודת השם.
חייב האדם הרוצה להתקדם, להאמין שלפחות ניתן להגיע לתפיסה שמעבר לחומר, זו העבודה הפנימית שתאפשר לו את החיבור.
ללא אמונה ובחירה בתפיסה זו שבכל מקרה יש מעבר למקרה, שכל מה שהוא תופס, זה למעשה תוצאה של מה שמראה לו ההשגחה העליונה, ללא תפיסה זו אדם פועל לריק.
כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, אך ברור שהתפיסה היא שהקב"ה נותן את הכח, הוא עשה, עושה ויעשה לכל המעשים.
קיבל אדם כוח, לפעול ליראת שמים וזה תלוי בבחירה שלו. בחירה אפשרית כשישנה הסכמה שאין עוד מלבדו, כלומר שכל הכוחות באים מהקב"ה. גם כח הבחירה שבאדם.
העולם הגשמי הוא מעין סימולטור בו צריך האדם לעשות ככול שיכול כדי לפעול במסגרת הכלל של הבורא יתברך. וגם את כוח פעולתו, הוא קיבל מהשם. כלומר על האדם להסכים להצטרף לכלל שהוא גדול מהפרט.
באופן טבעי מוטבע באדם להרגיש שהוא כוח עצמי נפרד מהבורא. את האשליה הזו עליו לתקן, ולראות שההשגחה מדברת אתו כל הזמן ע"י מקרים שמזדמנים לפניו, וכאן עליו להאמין ולדעת שיש מעבר למקרה, מעבר לזמן ומקום. הכלל הגדול, הבורא יתברך מנהל את הכל, ואתה כפרט צריך לבחור להצטרף בשמחה, ולמלא תפקידך כפרט, לטובת הכלל.
אשליה גשמית זו ניתנה באדם, כדי שיבוא בהסכמה פנימית שהוא מצטרף ביראת הרוממות אל העליון. גם את הרצון הפרטי שלו יתן לכלל.
נתן הבורא כוח לפרט, בצורה של מעין סוללה, בה הכוח לבוא ליראת שמים, לבוא בביטול ולהפנים שגם את הכוח לבחור הוא קיבל כסוללה, ובכח מושאל זה, עליו לבחור ביראת השם.
