תיקוני הזוהר – עמוד קל"ו-קל"ז | שיעור 123

בראשית ברית אש 122 ​​ - 123

רלח המשך

הקלע היא בחינת האבנים, ההבנות של הבינה, שהן כנגד הבנות המלכות, הן אבני הבניין של הכלי האמיתי, הרצון לקבל לעצמו. הבנות הבינה הן צד הנשמה והבנות המלכות מצד הגוף.

קשת היא בחינת הברית, יסוד דמלכות בו משתמשים מאחר ואות ה אחורנה, מלכות נגנזה ברדלא. אין להסתכל בקשת מפני שהסתכלות היא זיווג דהכאה, וכאן זה אומר שמנסים לקבל ג"ר דחכמה ממעלה למטה, ובגלל רצון כזה היה המבול. יש לשמור על צמצום ב על שמירת הפרסא. הברית אומר שיהיה קיום, אך תוך שמירה על הרצון לקבל.

רומח, הוא דומה לחרב שהוא בחינת קו האמצעי, עם מסך דחירק, אלא ההפרש הוא שבחרב ישנן ב' פיות וברומח פה אחד של מלכות הכלולה בבינה. והיינו פה של מפתחא.
קלע, ה״ס בינה הכוללת בה את מדת הדין של מלכות בסוד האבנים שבתוך הקלע כדי להפיל בזה כל החצונים הנאחזים בהתפשטות הארת חכמה מקו שמאל של הבינה.
קשת, ה״ס מלכות בסוד הכתוב את קשתי נתתי בענן, שקשת הוא יסוד דמלכות, וענן הוא מלכות דיסוד ונתן זה בזה ונמתקו שניהם, ומתגלים עליה כל המוחין לקיום העולם, וכוללת בתוכה ג׳ גווני הקשת, שה״ס ג׳ קוים. וכשחצונים מתקרבים לאחוז בה בסוד הסתכלות בקשת שפירושו המשכת אורה ממעלה למטה, אז מתעוררים הדינים הקשים הגנוזים בה בסוד חצים חצי המדרגה של שמאל בלי ימין. בסו״ה וישטמוהו בעלי חצים.
ומבואר כאן ב׳ מיני המוחין שהם ב׳ שמות הוי"ה הן במוחין המקיפים שהם תפילין, והן במוחין הפנימים של קריאת שמע. וזה אמרו ועוד ק״ש איהי רומ״ח וכו' היינו קו האמצעי ו׳ של הוי״ה, הכולל בו את הדינים של מלכות בסוד מפתחא כרומח בפה אחד. והוא קירטא שהוא קלע שהיא בינה הכוללת בה חמש אבנין ה' שהן חמש מלכיות מכל ע"ס של הקומה כח״ב תו״מ באת י'. שה״ס י' של יעקב, עיין בזהר (בראשית א׳ אות ר״ב) ההוא אבן דאיהו י׳ דיעקב דאתמר בה ומשם רועה אבן ישראל לא יפסיק לסלקא לה לההוא אתר דאתנטילת. כי יעקב אבינו תיקן אותה שהעלה למראשותיו בסו״ה ויקח מאבני המקום דהיינו הי׳ שהיתה בסוף עקב, בסו״ה בעון עקבי'. וישם מראשותיו של יעקב, דהיינו שהעלה אותה לבינה שהיא מראשותיו של ז"א שהוא יעקב, ועי״ז נמתקה, עד שנעשית נוקבא אל ישראל, נוטריקון לי ראש, ונקראת אבן ישראל. וקטל בה ליצר הרע, שמקודם התיקון נאמר ואתה תשופנו עקב וכעת הוא ישופך ראש, ונעשה בטוח שלא יפסיק מחמת אחיזת הנחש מלהעלותה עד לכתר. וזה אמרו (באות רל״ז) ואיהו ק״ש קשת דזריק חצים וכו', היינו מלכות ה׳ תחתונה של השם, כי עד כאן ביאר סוד יה״ו כי י' של השם, היא אבן אחת הכוללת כל חמשת האבנים בסוד אחד של ק״ש. וה׳ ראשונה היא הקלע הכוללת בתוכה חמשת האבנים להמתיקן, בסוד שמע, ישראל, ה', אלקינו, ה׳. ו׳ של השם היא הרומח הכולל כל רמ״ח מלים של הק״ש עם יחודא עלאה של פסוק הראשון ו׳ מלים שביחד עולה לחשבון רומח. וקשת ה״ס ה׳ תחתונה של השם דזריק חצים מסטרא דברוך שם כבוד מלכותו וכו' המבואר לעיל אות זה בד״ה קשת.
וזה אמרו (באות רל״ז) ובאן אתר איהי קירטא בתפילין וכו' כאן מבאר שם הוי״ה של התפילין (הנ״ל באות ק״צ ובאות קצ״ג ד״ה פירוש) שצרופו הוא הוי״ה בסו״ה הנה יד ה׳ הוי״ה, שהקלע הוא ה׳ עלאה לשמאלא בסוד תפילין אמא על ברא ו׳ ה״ס המניח את התפילין שהוא מרכבה לז״א, וקושרן בה׳ אצבעות של יד ימין שהיא ה׳ תחתונה הנכללת בימין דחסד דרגיה דאברהם וכו' ועם ו׳ דעמודא דאמצעיתא אתעביד רומח. בסוד דינין דמפתחא כנ״ל והיינו ו׳ ה' של הוי״ה. י׳ אבנא דקלע שהיא קשר תפילין של יד, יסוד הממשיך המוחין אל הנוקבא בסוד אבא יסד ברתא כנ״ל.
וכלא י״ה עם שמי שס״ה מבואר לעיל (אות כ״ו ד״ה פירוש) סוד י״ה עם שמי שה״ס ג״ר שצריכים להעלימם, ולא להמשיך הארת ג״ר ממעלה למטה. זכרי עם ו״ה רמ״ח שה״ס ו״ק דחכמה שמצוה להמשיך אותם והיינו זכרי בחינת זכר שפניו למטה להשפיע. ומאן דאיהו נטיר וכו' היינו תיקון הכלים בהארת ו״ק לבד, כ״ש מאן דקשיר בשלשלאין וקטיל ליה דהיינו הממשיך המוחין בסוד ד' אותיות הוי״ה כנ״ל כי שמא דהוי״ה מיתה לסמא״ל ונחש, כי בזה נפסק כל חיותו. וחיים לישראל כי החיים של ישראל ממיתים את הסטרא אחרא.

רלט) ועוד ברית דתקינו וכו': ועוד תיקנו במצות מילה שהוא ברית, צריך להיות כלי עם עפר, להשליך בו את הערלה בעפר. ודם הנוטף מן הילד נחשב כאלו עשה אותו לקרבן עולה. ומעפר ההוא נתקן מזבח אדמה, ודם הברית הוא כאלו שחט על המזבח קרבנות ועולות. ז״ש מזבח אבנים תעשה לי וגו'. ועפר ההוא מציל אותו מחבוט הקבר. ודם מילה מציל אותו משחיטת מלאך המות.

את העורלה משליכים לכלי עם עפר. כל פעולה חיצונית באה להפעים נקודה נפשית, זהו סימן למה שצריך לעורר את האדם, והדם שיוצא מהתינוק בברית, הוא מעין הבאת התינוק קורבן עולה להשם. קורבן עולה בא לתקן את המחשבה, להיות מחשבה של ברית ולא מחשבה עצמית.

באופן רגיל אדם שלא הולך בדרך הישר, עליו לעבור את חיבוט הקבר, כלומר סבל מהחשבת העולם הגשמי כאילו הוא העיקר.

השלכת העורלה לעפר אומרת שאדם לא רוצה לחיות את רצון הגוף, ורוצה לחיות את בחינת הנשמה, ומסמן את צורת החיים הרוחניים שיותר חשובה מחיים גשמיים.

רמ) ואם ההוא דקביל וכו': כלומר אם הנימול ההוא הוא ממזר, עפר ההוא תיקן אותו אל הנחש, שנאמר בו ונחש עפר לחמו. ומזבח זה הוא, מן האדמה אשר אררה ה', שנאמר בה ארורה האדמה, והעפר היא מזו שנאמר בה ​והארץ היתה תהו ובהו, ושנאמר בה והארץ כבגד תבלה, עמו יהיה חלקו של זה שעושה לו מזבח, וכאלו קושר אותו לעשותו עולה לעבודה זרה. הבחינה הנפשית של ממזר היא רצון לקבל לעצמו, והתיקון שלו שכל מה שלוקח יהיה בטעם עפר.

רמא) דההוא בן או וכו': כי בן ההוא או בת, דהיינו ממזר או ממזרת הם פסל ומסכה, ועל זה היינו על אביהם נאמר, אשר עשה פסל ומסכה שעבר על צמצום א, ונאמר ושם בסתר בסתרו של עולם, ואמר כל העם אמן. כי בן ההוא שרשו מנחש הקדמוני הוא, שגרם מיתה לאדם ולאשתו, שנאמר בו בנחש הקדמוני ארור אתה מכל הבהמה וכו'.

ק"ש ותפילין הם הכלים של ישראל למלחמה בס"א, תפילין אור מקיף וק"ש פנימי. ד כלי המלחמה כנגד שם הויה, הם אבן יוד, ה ראשונה קלע, וו רומח, ה אחרונה קשת. הרומח בחינת פה, מפתחא, קבלה בקו אמצעי. הקלע מדרגת הבינה, אבנים, הבנות של הנשמה כנגד הבנות המלכות.

קשת, בחינת מלכות סוד הברית.

רמב) קליפה דערלה דכסי וכו': הקליפה של הערלה המכסית על המוחין שה״ס אות י' יש לה ג׳ קליפות, כגלדי בצלים זו על זו, והן כקליפות של אגוז, שנאמר עליהן ​והארץ היתה תהו, זה קו ירוק, קליפה ראשונה של האגוז. ובהו, היינו אבנים מפולמות, זו קליפה שניה של האגוז קשה כאבן. וחשך קליפה שלישית. ובהן העמידו החכמים אין דורשים בעריות בשלשה. שלש שנים יהיה לכם ערלים צריך בשלוש שנים אלו כשהפרי גדל על העץ, יתנתקו משלוש הקליפות הטמאות, ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת. ונגד המוח הוא נאמר ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לה'. (ענין ד' קליפות של האגוז, ותהו בהו חשך ורוח אלקים שבמעשה בראשית מבואר בזהר בראשית א׳ בסולם מן אות י״ז עד כ״ח, וברעיא מהימנא פרשת פנחס במאמר ד׳ קליפין דסחרין לד׳ חיון).

רמג) ובהון מסטרא דא ארבעה וכו': ובהם, היינו בקליפות אלו מבחינה זו, למדנו ארבעה נכנסו לפרדס נוטריקון פשט רמז דרוש סוד. האר"י הקדוש שם את הסוד בתחילה, בסדר ספרד, סוד קודם לפשט מפני שאי אפשר להבין שום דבר בלי הסוד שלשה אכלו מאלו הקליפות ומתו מהקדושה היינו בן זומא, ובן עזאי, ואחר. והרביעי היינו ר׳ עקיבא אכל הפרי וזרק את הקליפות וחי כי נכנס בשלום ויצא בשלום (חגיגה י״ד:) (עיין בזהר בראשית א' בסלם אות ר״נ ורנ״א וברעיא מהימנא פנחס אות קצ״ח) כעין זה למדנו ר׳ מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. רימון אומר שמלא מצוות תרי"ג כרימון. ראה את המצוות, עשה את הפעולה החיצונית אך זרק את החשיבות של המעשה החיצוני, ומעלה את התפיסה הפנימית.

היכולת לחיות בעולם הזה, לאכול את הפרי ולזרוק את הקליפה, אומר לחיות את הנקודה הפנימית ולזרוק את הקליפה החיצונית המורכבת משלוש הקליפות. שלושת החברים שמתו מהקדושה רצו לאכול גם את הרצונות של העולם הזה.

רמד) וכגוונא דאלין קליפין וכו': וכעין אלו הקליפות הם הקושיות המחפות על ההלכה, שהיא המוח מבפנים הקושיות באו כדי לחדור לפנימיות של ההלכה, ואין האדם יכול לאכול מלחמה של תורה שנאמר בה עץ חיים היא, עד שזורק ומתרץ את הקושיות מן ההלכות. יש ללמוד את חטא אדם הראשון כדי להבין שהגשמיות היא לא הבריאה, שהרי לאדם ראשון לא היה מעולם הזה כלום, כולו פנימיות וישנה הלכה אשר כל הקושיות שלה הן כאילן שקליפה שלו וקנה שלו ועציו ועליו ופירותיו כולם שוים וראוים לאכילה ועליו היינו על עץ זה נאמר נרד וכרכום וגו' שאינם פירות רק מיני עץ וקליפות מן העץ. ומשום זה אין כל הקושיות שוות. קושיה אמיתית היא חיפוש הנקודה שבאה לתאר מתוך העולם הרוחני, מאחר וכל הגשמיות היא צל חולף של העולם הרוחני. את ההלכה יש לתרגם לשפה הרוחנית.