003- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – ז-ט (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
יש להאמין שניתן לצאת מכל גלות – ירידה נפשית או רוחנית.
אותיות א ר"ץ הן בארץ הנעצבת ובאה בגלות בגזירת ספר התורה, דהיינו בארבע מאות שנה שבזירת בין הבתרים והן מתחלקים בארץ רצ=290 מילוי האות אלף 110 שהם 400.
כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה – כלומר בזמן זה הם ירכשו כלי אמונה, שיאפשרו קבל האור, וזו התשובה לשאלת אברהם בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. התשובה אומרת שם יוכלו ע"י התכללות עם רצונות אומות העולם, מהם יפדו את הרצונות שבשבי וכך יוכלו לקבל את הרצון לקבל, שבא לידי ביטוי במילוי האותיות, וכן במילוי דמילוי. מרגע שיוסף הפך למלך עד סוף הגלות עברו 290 שנה.
פירוש שחושב התחלת ימי הגאולה מזמן מכירת יוסף שהיה בן 17 ועד שנעשה למלך עוד 13 שנה ועד שאו יעקב ובניו כבר היה יוסף בן 39, שעברו 7 שנות השובע ושנתיים של רעב, ויוסף חי לאחר שבא יעקב עוד שבעים ואחד שנה, וכל זמן שיוסף היה חי לא התחיל השעבוד. ומהגלות יצאו אחרי 210 שנה. לפני תחילת הגלות ישנה הכנה לירידה (הריון מוקדם).
וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, רבי שמעון פתח: הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל, ונמצא במקרא הזה הריון ולידה שנתמלאו לגליות וצרות רבות וזמנים רעים, כמו שמסיים כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר, מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה: אֵת, מֶלֶךְ אַשּׁוּר ואע"פ שהקב"ה יהיה עמנו באלו השנים, כי כן יורה שם הילד שהוא שם השכינה, אמנם השכינה נזדעזעה ונתרחקה מבעלה ונמצאת עמנו בגלות, עם זה היא בצער הגלות ובלי זווג. נתבאר שיש הריון מוקדם לגלות בן מאה ועשר היא החקיקה הנוספת הנבחנת להריון אל מציאות הגלות, ירצה לומר שכבר עבר מן גלות מצרים מאה ועשר שנים, אשר עם מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, הם 400.
שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, ולא נמנה הגלות של יעקב אלא כשמת יוסף, ועל מאה ועשר שנים אלו של הריון הגלות, מרמז המילוי ל"ף של האלף דארץ, שהוא בגי' מאה ועשר. ועל מאתיים ותשעים, שהיו בגלות ממש, מרמזות ר"ץ דארץ. וכל זה כמ"ש: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. אשר הכתוב אומר אלף על גבי מאתיים ותשעים. והוא כמבואר, שהגלות מתחלקת להריון וגלות ממש. ואלף הוא הריון, שבגי' של מילוי ל"ף שלו ק"י (110), ומאתיים ותשעים הם גלות ממש. והם אותיות ארץ, אָלף-רץ. הרצון השלם לגדלות כלי ההשגה, צריך 110 שנה הריון בחינת השפעה, ו 290 הוצאה לפועל של הגלות. 400 זה הרצון הגדול, בחינת האהבה.
וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה כאן 147 שנה של חיי יעקב סוד המספר לתיקוני הגלות, שהיו לבָּנים שגלו במדת הדין בשלוש גלויות, תקון ראשון הוא למצרים שנמשל בשבע שנים. רבי חייא פתח ואמר: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. אף כאן מספר שבע של חיי יעקב הוא לשון שבועה שיורה שלא לעורר את האהבה, דהיינו הגאולה עד שתחפץ. עד שיהיה חפץ חסד.
רבי שמעון מבאר מהכתוב: מֵרָחוֹק (בגלות), יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. והיה זה מפני האהבה הגדולה שאינה מתגלה זולת ע"י הגלות (שצריך השלמה, חיסרון אמיתי ליחד). כאן סוד שהגלות הוא התיקון שהיו בני ישראל משתחררים מן הגלות ויתגלה אהבתו יתברך אלינו. ובמספר שבע שבחיי יעקב מלמד שהבנים הקדושים שגלו על עוונותיהם יהיו בדין שנים רבות עד שיהיו שבע כחטאיכם, כמו שאומר שבעתים יוקם קין. שמספר הזמן מתקן הקלקולים שעשו ומגלה את אור הגאולה. וזהו בגלות ראשון של מצרים, שהוא הקטן שבג' גלויות.
גלות שניה הוא בבל שנמשל ל – וְאַרְבָּעִים שנה שבחיי יעקב ביחס השבע של מרצים שהם גדולים מהם. כי לגלות מצרים באו כהדיוטות ולא היה ערב רב, אל לגלות בבל באו כמו בני מלכים שנשבו, כי כבר היה להם תורה וארץ ובית מקדש, ונבחן לארבעים שנה בערך השבע של מצרים.
גלות השלישית הארוכה בה אנו נמצאים נמשלה ל – וּמְאַת שָׁנָה, שבחיי יעקב ביחס אל הארבעים שבגלות בבל.
וַיִּקְרְבוּ – וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, רבי חזקיה אמר: ראה צרה זו של הגלות שתקרה לבניו וקרבה לנפשו, ותקצר נפשו למות והוא לא נשאר חי, כשירד ממדרגותיו בשביל חטאיהם של ישראל, ולא ירד ישראל שהוא ז"א עימהם בגלות. אשרי חלקם של ישראל, כי אם לא ירד עימהם ז"א בגלות, היו נשארים בין העמים, ולא יכלו לצאת מהם. וכתוב: מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל; הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא. וְאֵין עוֹנֶה, זה ישראל, ז"א. בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, זה השכינה, הֲקָצוֹר קָצְרה. הרי שגם ז"א ירד עימהם בגלות.
אלא הקב"ה נתן חלק לישראל, שלא ישלוט שר אחר בהם, וע"כ נמצא עימהם בגלות. וכן כשירדו לגלות, השכינה עימהם. אבל ז"א רחוק מהשכינה. שבאמת נמצא גם ז"א עם ישראל בגלות. וכן השכינה. אבל הוא רחוק מהשכינה ואין ביניהם זיווג. וע"כ אמר מקודם, שז"א לא ירד לגלות.
