018- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – נה-נז (שיעור השקפה)

 שיעור שמע:

וַיְחִי  נה-נז

כשהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אָדָם לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם

 יוֹתֶר מידיעת הָאָדָם כֵּיצַד לִחְיוֹת – חָשׁוּב שידָע כֵּיצַד לְהָכִין עַצְמוֹ למוות.

מוות הוא וויתור על האגו, על העצמי הכוזב. את החיים הגשמיים עם המצבים ממילא נִתנו לך – זהו קיום. כעת תפקידך לשכלל! לפרש את המציאות בפרספקטיבה של הנשמה הנצחית, דהיינו להמית את התפיסה המצבית, שהרי בעולם האמת אין צורה של זמן ומקום.

בזמן המיתה מקבל האדם תוספת רוח: תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן  וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, רוח המאפשרת לו לראות דברים שלא יכול היה לראות בתודעה הגשמית, שאוחזת חזק בגוף, ולא מאפשרת לראות מחוץ למצב או מקרה פרטי, כמו שכתוב: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. בנוסף מראים לו כהרף עין את כל מעשיו וכוונותיו בגלגול זה.

כך על האדם לפתח כושר הסתכלות ופירוש למציאות – מעבר לזמן ומקום, הסתכלות ופירוש מופשטים, ובכך יזכה להרחיב את הראייה, זו תוספת רוח. האני האמיתי של האדם הוא לא הגוף, לכן לאנשים גשמיים, דווקא מה שהם מרגישים, זה הסתר של המציאות. בעולם האמת סופרים לאדם רק את החוויות שמעבר למקרים, רק לחוויות בהן זכה לתוספת רוח.

ישנם אנשים שעוברים מקרה ונתקעים בו, סוחבים את העומס הנפשי שנים, במקום לקחת את התובנה מהמקרה – ולעזוב אותו, לעבור לנקודת האימון הבאה.

בשעה שאדם מת, ניתן לו הרשות לראות, ורואה אצלו את קרוביו וחבריו מעולם האמת (במקום המופשט), ומכיר בהם (בהשוואת צורה) וכולם חקוקים הם בצורתם כמו שהיו בעולם הזה. ואם אותו אדם צדיק (שהצדיק את הצורה מעבר למקרה), כולם שמחים לפניו ומקדימים לו שלום. קרוביו וחבריו הם צורות שוות למקרים שונים.

ואם אינו צדיק (שאינו מצדיק את הצורה מעולם האמת) אינם נודעים אליו, אלא רק אלו הרשעים שמכים אותם בכל יום בגיהנם וכולם עצובים ופותחי באוי ומסיימים באוי, והאדם נושא עיניו ורואה אותם כדבר שרוף העולה מן האש. ואף הוא פותח ואומר עליהם אוי.

בשעה שיצאה נשמתו של האדם, כל קרוביו וחבריו שבעולם האמת הולכים עם נשמתו ומראים לה מקום העדן, ומקום העונש. אם הוא צדיק, הוא רואה מקומו, ועולה ויושב ומתעדן בעדן העליון שבעולם ההוא. ואם אינו צדיק, נשארת נשמה ההיא בעוה"ז, עד שנקבר הגוף בארץ. כיוון שנקבר, כמה בעלי הדין אוחזים בה, עד שמגיעה לדוּמה, ומכניסים אותה במדורי גיהינום.

אמר רבי יהודה כל שבעת ימי אבלות, הנשמה הולכת מבית לקבר ובחזרה, ומתאבלת על הגוף שכתוב: אַךְ-בְּשָׂרוֹ  עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ, עָלָיו תֶּאֱבָל. הולכת ויושבת בית ורואה כולם עצובים ומתאבלת גם היא. כואב מפני שהנשמה רואה את האמת ואינה מסוגלת לעשות עבודה ללא הגוף, בעיקר עם השאריות בנפש שלא תוקנו.

אחר ז' הימים (מהקבורה) הגוף נעשה מה שנעשה והנשמה נכנסת למקומה, ונכנסת למערת המכפלה ורואה מה שרואה, עד שמגיעה לגן עדן ופוגשת בכרובים ולהט החרב אשר בגן עדן. אם כדאית היא להיכנס נכנסת. מערת המכפלה היא הפתח לעולם הבא.

ארבע עמודים שהם ארבעה מלאכים הנמשכים מד' יסודות מזומנים לנשמה, וצורה אחת של הגוף שלה בידיהם, שה"ס הלבוש הנקרא חלוקא דרבנן, והיא מתלבשת בה בשמחה ויושבת במדור גן עדן התחתון עד הזמן שנגזר עליה לשבת שם.