פנחס רפ- רפב שעור 94
חג הפסח
רעיא מהימנא
ממצרים יכול צאת מי ששולט בתאוותיו.
תשיט) כשמגיע לח"י עולמות, שבו ח"י ברכות התפילה, תפילת העמידה, שפותח אותה באדני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, אז עמוד האמצעי, ז"א, מתחבר עימה בחביבות נשיקות שפתיים, נצח והוד, והלשון, צדיק, יסוד, ביניהם, לשון לימודים. בעת ההיא, וישק יעקב, ז"א, לרחל, מלכות. אז קוראים לאותה החיה, מלכות, כבוד. ואו"א אומרים, מקודש מקודש. שאו"א משפיעים לה אורותיהם, הנקראים קודש. ואז החודש, המלכות, מתקדש כראוי. ואז נקראת ובחודש הראשון, ראשון ודאי.
תשכ) ואז משכו, ימים עליונים דז"א אל המלכות. וע"כ כתוב בעשור לחודש הזה, ט' ימים דז"א יאירו אל המלכות, שנתחברה הלבנה הקדושה, מלכות, בשמש, ז"א, שנאמר בו, כי שמש ומגן ה' אלקים. ומה שהייתה המלכות נקודה קטנה, היא נתמלאה כלבנה במילואה. ואז הוא החודש מלא, שהלבנה, המלכות, נתמלאה ומלא כל הארץ כבודו. מתחילה הייתה חסרה, ועתה היא בשלימות במילואה. בזכות שהסכימה לחיסרון, למיעוט, כעת כל הארץ כבודו, שמקבלת להיות אות ה תחתונה בשם הויה. כעת יש לה גדולה שנובעת מהיחד.
תשכא) רבי חייא פתח, בארבעה עשר יום לחודש פסח. שׂה לקרבן פסח, למה? אלא היראה של המצרים ואלהים שלהם היה שׂה, משום שהמצרים עובדים למזל טלה. ומשום זה עובדים לשה. כתוב, הן נזבח את תועבת מצרים. מהו תועבת מצרים? וכי על ששונאים אותו, כתוב, תועבת מצרים. אלא, יראת המצרים ואלוה שלהם נקרא תועבת מצרים. כמ"ש, כתועבות הגויים, שפירושו, היראה של הגויים. לגויים יש יראה הוא האליל שלהם.
תשכב) בוא וראה חכמתו של יוסף, שכתוב, ומקצה אחיו לקח חמישה אנשים, ולמד אותם לומר, אנשי מקנה היו עבדיך. וכי מלך שהיה שולט על הארץ, והוא אב אל המלך, יעשה כזאת, שיעשה לאחיו, שישנאו אותם המצרים ולא יחשבו אותם, אם אתה אומר, שתועבת מצרים כל רועה צאן. אלא ודאי, תועבת מצרים, היראה והאלוה שלהם נקרא כך. וע"כ כתוב, הן נזבח את תועבת מצרים, האלוה שלהם.
תשכג) אמר יוסף, כל מיטב מצרים היא ארץ רעמסס, ואותה הארץ, הפרישו בשביל האלוה שלהם, הצאן, שירעה וילך שם בכל תענוגי העולם. וכל המצרים החשיבו אלו שרועים את אלהיהם כמו אלהיהם, אמר, אעשה לאחיי שירשו אותה ארץ, וישתחוו להם המצרים, ויחשבו אותם כראוי. וכמ"ש, כי תועבת מצרים כל רועה צאן. שיחשבו אותם, משום זה, כאלהיהם. חוכמת יוסף, זו בחינת הצדיק שבנפש אומר, המצרים הפרישו את ארץ גושן לצאן שהוא עבודה זרה שלהם, מקום של כל תענוגי העולם, והמצרים החשיבו את אלו שרועים את הצאן.
תשכד) כמו שהקב"ה נפרע מאלו העובדים עבודה זרה, כך הוא נפרע מעבודה זרה עצמה. ואם כן, איך עשה יוסף את אחיו עבודה זרה, שהמצרים ישתחוו להם כמו לאלהיהם? לא עשה יוסף את אחיו עבודה זרה, אלא עשה אותם שישלטו על עבודה זרה של המצרים, ולהכניע הע"ז שלהם תחת ידי אחיו, ושיכוהו במקל. אמר יוסף, אם ישלטו אחיי על ע"ז שלהם, כל שכן שישלטו עליהם עצמם, ומשום זה הושיבם במיטב הארץ, והשליטם על כל הארץ. יש אדם שמשתחווה ליופי, דהיינו נתון ומשועבד לחיצוניות. אדם כזה ירא ופוחד מכל מי שיכול לשלוט על היופי החיצוני. כך עשה יוסף כלפי אחיו. אמר אם היהודי יראה לעולם שהוא שולט על התאוות המצריות, תאוות הגוף, אז כל מי שרדוף אחר התאווה הזו, יוכל היהודי לשלוט עליו. לכן הושיב יוסף את אחיו בארץ גושן, בה יש את כל טוב הארץ ואפשרויות תאווה גדולות. המצרי פחד מהיהודי מפני שראה שהיהודי שולט על העבודה זרה של המצרי. כאשר רואה המצרי שהיהודי שולט על השׂה שהוא האלוקה של המצרי, אז ברור לו שגם עליו יוכל לשלוט.
תשכה) השה לפסח, משום שהיראה של המצרים ואלוה שלהם, היה שׂה. אמר הקב"ה מבעשור לחודש קחו האלוה של המצרים, ותפשו אותו, ויהיה אסור ותפוש בתפישה שלכם יום אחד ושניים ושלושה, וביום הרביעי הוציאוהו לדין, והתקבצו עליו.
תשכו) ובשעה שהמצרים היו שומעים קול השׂה יראתם, שתפוש בתפישה של ישראל, ולא יכלו להצילו, היו בוכים, והיה קשה עליהם, כאילו הם עצמם נתעקדו להיהרג. אמר הקב"ה, יהיה תפוש ברשותכם יום אחר יום ארבעה ימים יותר משלשה ימים, שאז הוא בחינת לבוד, כדי שיראו המצרים אותו כשהוא אסור, וביום הרביעי הוציאוהו להרגו. ויראו המצרים, איך אתם עושים בו דין. ואלו הדינים שהיו עושים ביראתם, היו קשים להם יותר מכל המכות שהביא עליהם הקב"ה. בקל ניתן לשלוט על מי שרדוף אחר כבוד חיצוני.
לא ניתן לשלוט במי שאינו מחשיב כלל את הבלי העולם הזה.
תשכז) אחר כך דנים אותו באש, שכתוב, פסילי אלהיהם תשרפון באש. אמר הקב"ה, אל תאכלו ממנו נא. שלא יאמרו המצרים, שברצון ותשוקה אל אלוה שלנו אוכלים אותו כך, בלתי נצלה כל צרכו, אלא התקינו אותו צלי להוציא את כל הדם, חַיּוּת שבו. ולא מבושל, כי אלו יהיה מבושל, יהיה מכוסה בסיר תחת המים, ולא יראו אותו. אלא התיקון שלו, שיראו אותו שנשרף באש, משום שריחו מתפשט למרחוק. ביטול עבודה זרה עושים בפרהסיה.
תשכח) ראשו כפוף עליו על כרעיו שיוכלו לזהות שהוא השה, האלוקה שלהם, שלא יאמרו, שחיה או דבר אחר הוא, אלא שיכירו אותו, שהוא האלוה שלהם. שלא יאכלו אותו בתאווה, אלא על השובע, בדרך קלון וביזיון. עצם לא תשברו בו, אלא שיראו עצמותיו מוטלות בשוק, ולא יוכלו להצילו. וע"כ כתוב, ובאלהיהם עשה ה' שפטים, דינים רבים. ומקלכם בידכם, ולא חרב ורומח ושאר כלי מלחמה. להראות, שאינכם יראים מפניהם.
תשכט) שואל רבי יוסי, הרי המצרים היו עובדים למזל טלה, ומשום זה עבדו לשה. אם כן, לטלה קטן היו צריכים לעבוד, ולא לשה. לכל היו עובדים, אלא מזל טלה יורד ועולה, פעם נראה כטלה, ופעם כשה גדול. ומשום זה היו עובדים לכל. כל בהמה גדולה הייתה אלוה שלהם, וע"כ הרג הקב"ה כל בכור בהמה. אלו היו מדרגות שלמעלה, כוחות רוחניים עליונים של הטומאה, שנקראים בכור בהמה. וע"כ היו עובדים להם. המצרים לא חיפשו רק את הכוחות הגשמיים, אלא מיסטיקה וכוחות טומאה רוחניים, כדי להשביע את הרצון לקבל לעצמם.
תשל) כל מַחמֶצֵת לא תאכלו. וכתוב, לא יאכל חמץ. השינוי בין מחמצת לחמץ, שחמץ זכר, ומחמצת נקבה. למה לא כתוב גם בחמץ לא תאכלו. אלא הנקבה דקליפות, שהיא מקלקלת דרכיה ביותר, נאמר באזהרה, לא תאכלו. אבל הזכר דקליפות, הנאחז בחוט של טהרה יותר מן הנקבה, נאמר בבקשה, לא יאכל, ולא לשון אזהרה וציווי. וע"כ כתוב כאן, לא יאכל, וכאן, לא תאכלו.
תשלא) הרי כתוב, לא תאכל עליו חמץ? הרי שגם בחמץ, שהוא זכר דקליפה, נאמר ג"כ לשון אזהרה? הרבה הכתוב מילים יתרות לכבוד הקרבן, ע"כ אמר, לא תאכל. אבל בתחילה נאמר בחמץ לשון בקשה, לא יאכל. אבל לאח"כ במחמצת נאמר באזהרה, לא תאכלו. כי הנקבה דקליפות קשה מזכר דקליפה. נקראת מחמצת, משום שריח מוות יש שם. חמץ רומז על דכר, וע"כ לא נרמז בו מוות. מחמצת נקבה. וכתוב, רגליה יורדות מוות. ע"כ בראש המילה וסופה תמצא אותיות מת. משום זה, מי שאוכל חמץ בפסח, הנקבה, מקדמת לו המוות, וידע, שהוא מת בעולם הזה ובעולם הבא. שכתוב, ונכרתה הנפש ההיא.
תשלב) למה נקראת מצה. שַׁדַי, פירושו, מי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די. הוא מבריח הדינים והצרות ממנו. אף מצה כך, משום שהיא מכריע ומכניע, היא מברחת לכל צדדים הרעים, ועושה מריבה בהם, כעין השם שדי של המזוזה, שמבריח לשדים ומזיקים שבשער. אף כך מצה מבריחה אותם מכל משכנות הקדושה, ועושה מריבה וקטטה בהם, כמ"ש, מסה ומריבה. ע"כ כתוב השם מצה. והרי מסה היא עם סמך ולא עם צ'? אלא תרגומו של מסה, היא מצוּתא [מריבה]. ע"כ נקרא מצה, עם צ'.
הקודם