שיעור שמע:

שישים נשימות

 רק התורה היא היקיצה של האדם/העולם.

בגמר תיקון בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים  אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק, פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. בזמן תיקון מצב התודעה הטבעי של האדם הוא שינה וחלום. התעוררות למילוי תפקידו בהכנת הכלי הקבלה תלויה בעבודה דרך קו אמצעי בלבד, דהיינו התורה הקדושה.

במפגש של האדם בנפשו, היקיצה מהתפיסה המצבית של השמאל – היא התורה. העולם כפי שהוא מפגיש אותו עם צד הדין, מאפשר לכאורה להגיע מכל דבר לסודות הקיומיים, שהרי הכל קיים ומתהווה משם הויה – אך כל האמצעים האחרים למעט התורה, אינם מוגשים לאדם.

ההכנה הנפשית של בחינת השמים תמידית, בקשר קבוע. להשפעה אין גבול, המשפיע יתברך תמיד נותן, ועל המקבל לרצות לקבל לא בגלל שזה נעים, אלא בגלל שזהו רצונו של נותן המתנה, רק זו סיבת הקבלה, וכך נבנה כלי אהבה אין סופי. לרצון להשפיע נחת רוח לבורא בלי גבול.

על האדם הרוצה להיות חי אמיתי, להידבק בחי העולמים, וכך יוכל לעשות עבודתו. הדבר הראשון אותו עליו לעשות – להקיץ. להקיץ בחצות לילה מהתפיסה החיצונית ולבוא לתפיסה הפנימית, להקיץ מהמקרה ולבוא למעבר למקרה. אחד הסימנים לפיהם האדם אינו רוצה להקיץ מהמקרה: מתרץ תירוצים.

באו רבי יהודה ורבי יוסי ונשקו אותו, כי גילה להם ביאור חדש בתיקון חצות. אמרו לו מה שמך? אמר להם חזקיה, אמר לו יישר כחך ויתחזק תורתך. ישבו -אמר רבי יהודה, כיון שפתחת, אמור לנו מאלו סודות עליונים שאתה אומר.

פתח ואמר: ה' בחכמה יָסַד אָרץ. כשברא הקב"ה את העולם, ראה שאינו יכול להתקיים. כי העולם נברא בשליטת קו שמאל, חכמה בלי חסדים, ואין החכמה מאירה בלי חסדים, וע"כ לא יכול להתקיים. עד שברא את התורה, קו האמצעי. ז"א נקרא תורה, שהכליל ב' הקווים ימין ושמאל זה בזה. ונכללה החכמה בחסדים, ואז האירה החכמה. אשר ממנה, מקו אמצעי, יוצאים כל הנהגות העליונים והתחתונים, ובה מתקיימים העליונים והתחתונים. וזהו שכתוב, הויה, ז"א, קו אמצעי, בחכמה יָסד אָרץ. שיסד הארץ בחכמה, כי הלביש החכמה בחסדים, ונתקיימה הארת החכמה בעולם. ובחכמה מתקיימים כל קיומי העולם והכל יוצאים ממנה כמ"ש: כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ.

יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד-אָרֶץ; כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. עולם העליון, תבונה (עולם הבא), לא נברא אלא על ידי חכמה. ועולם התחתון, הנוקבא, לא נברא אלא מתוך חכמה תחתונה, החכמה המתלבשת בנוקבא. נמצא, שכולם יצאו מחכמה העליונה. כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה, כונן הוא תבונה, המכוננת את ז"א, שמים ולא נתתקן בפעם אחת אלא בכל יום ויום מתקן אותו.

והוא סוד הכתוב: וְשָׁמַיִם לֹא-זַכּוּ בְעֵינָיו. והאם יעלה על דעתך, שהוא חיסרון לשמים? אלא יתרון הוא לשמים, משום אהבה ותשוקה הגדולה, שהקב"ה, תבונה, חָפץ בשמים, ז"א, ואהבתו אליו. ואע"פ שהוא מתקן אותם בכל יום ויום, אינם נראים בעיניו כמתוקנים כראוי, מפני שאהבתו אליו, וחפצו להאיר להם תמיד בלי הפסק. כי עוה"ב, תבונה, מוציא אורות מתנוצצים בכל יום ויום תמיד בלי הפסק, כדי להאיר אֲליהם תמיד.

בתוך כך בא רבי אלעזר, כיוון שראה אותם אמר: בוודאי שהשכינה כאן, במה אתם עוסקים ונתנים? סיפרו לו כל המעשה עם אותו אדם ומאמרו. אמר ודאי יפה אמר, ומבאר דבריו – אלו שישים נשימות, דהיינו שש השעות שמקודם חצות לילה, הם של חיים, בין למעלה בעולמות העליונים, ובין למטה בעולם הזה. ואחר נקודת החצות יש שישים נשימות אחרות, שהן כולן מצד המוות, ומדרגת המוות עליהם, נקודת המנעולא שבנקודת החזה, שהוא גורם כל מוות שבעולם. ואלו שישים נשימות שמחזה ולמטה, נקראות תרדמה. וכולן הן טעם המוות.

ומשום זה דוד המלך היה מתדבק באלו שישים נשימות של חיים, בשש השעות שמקודם חצות לילה, שלמעלה מחזה. שאין כוח הדין והמוות שבנקודת החזה יכול להגיע אֲליהם. ומשם ולהלאה לא היה ישן כלל כמ"ש: אם אתן שְנַת לעיני.

פתח רבי אלעזר: יְהוָה אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם-צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ. דוד המלך היה קם בחצות לילה ועסק בתורה בשירות ותשבחות לשמחת המלך והגבירה. וזה הוא שמחת האמונה בארץ, משום שזהו שבח של האמונה, השכינה, הנראית בארץ.

כי למעלה פותחים בשמחה, שירה, כמה מלאכים עליונים בכמה אופנים, שהם משבחים בלילה בכל הצדדים, אפילו בהארת צד שמאל. כי אז שליטת הנוקבא, כמ"ש וַתָּקָם בעוד לילה. כעין זה למטה בארץ, מי שמשבח בארץ אל הקב"ה בלילה, חפץ בו הקב"ה. וכל המלאכים הקדושים המשבחים אל הקב"ה, כולם מקשיבים לאותו המשבח אל הקב"ה בלילה בארץ. כי שירה זו היא בשלמות, להגדיל כבוד הקב"ה מלמטה, ולזמר בשמחת היחוד.

דוד המלך כתב: יְהוָה, אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי. מתי ה' אלקי ישועתי? הוא ישועתי ביום ההוא שהקדמתי שירה בלילה אליך, כי אז הוא ישועתי ביום. ישועה היא בגוף, הוא המקום בו מתגלה ההארה. הצלה היא בלילה – בחינת האמונה. ללא הצלה אין ישועה – לכן יש לרכוש אמונה בלימוד בלילה, ואז ביום הגילוי לא ילך לס"א ותגיע ישועה אמיתית.

כי בלילה מי שמשבח לריבונו ברינה של תורה, מתחזק אז בגבורה ביום בצד ימין, חסד. שהחכמה, שקיבל בלילה מצד שמאל, מתלבש ביום בחסד מצד ימין. כי חוט אחד של חסד יוצא מצד ימין. ואז הוא נמשך עליו ומתחזק בו. וע"כ אמר דוד:  יְהוָה, אֱלֹהֵי יְשׁוּעָתִי יוֹם-צָעַקְתִּי בַלַּיְלָה נֶגְדֶּךָ.

ומשום זה אמר: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ-יָהּ. לא המתים, משום שחי לחי צריך לשבחַ. ומת לחי אינו כן, שכתוב, לא המתים יהללו יה. וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, כי אנחנו חיים, ואין לנו חלק בצד המוות כלום. דוד המלך הוא חי, וקרב לחיי העולמים, ומי שקרב אליו, לחיי העולמים, הוא חי, שכתוב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים  בַּיהוָה  אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם  הַיּוֹם. וכתוב: ובְנָיהו בן יְהוידע בן איש חי רב פּעלים מקבצאל.

שיעור שמע:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ

 קשים מזונותיו של אדם, מפני שעליו להקדים ולמעט עצמו.

אושר אמיתי מתקבל רק לאחר שרוכש אדם את היכולת לוותר על ההרגש הרוחני, על המקרה – ולרכוש אמונה. "בא לי" לאכול, רצון לקבלה גופני לא מביא את האדם לקשר. מזון הוא מעין בחינה של קבלת אור לגוף.

הקושי הוא שהלב (בחינת הנקבה) צריך למעט עצמו להיכנע ולומר שהוא תחת המוח – זה קשה כקריעת ים סוף, להסכים שהוא קטן, לרדת לעיבור.

הנחמה של הנוקבא היא בשמחת הבנים שירדה בכדי לתת להם מזון.

בנים חיים ופרנסה תלוי במזל. המזון בא מלמעלה, והנוקבא צריכה לתת לזו"ן (לבנים) רק אם תמעט עצמה, כלומר עליה להסכים לקבל חסדים ולוותר בכך על מקומה.

כנגד זה הלב צריך לוותר לנשמה, הבריאה לבורא – להסכים שהדבר החשוב יותר זה לא אני – וזה קשה. אומר לה השם לו הייתי נותן לך את כל החוכמה, לא היית מצליחה, מכאן שזה לטובתך.

תחילה אומר שיש לברך לאחר שֹביעה, ומצד שני מלמד שאין לברך אפילו לשלום לפני תפילה? כאשר באים לאכול, שזו מדרגת חוכמה, בה תלויים במזל, בבחינת ברכה של בנים, פרנסה וחיים – כאן צריך זיווג בין זכר ונקבה, בין השפעה וקבלה. בכדי שבחינת הנקבה תוכל לקבל השפע/החוכמה עבור הבנים, עליה למעט עצמה. בדיוק כאן על האדם לבוא בביטול ולהכנס לנקודה הפנימית – דהיינו להקיץ. לא לבקש רק את המזון להנאה גשמית, אלא לדחות בכדי לרכוש אמונה – ואז יוכל לקבל כראוי.

בתהליך ירידת הנשמה לעולם, נפרדת היא לזכר ונקבה, מאחר ועל הנקבה למעט עצמה, למנוע עצמה מקבלה עצמית – דהיינו בחינת מנעולא. החיבור יבוא בקבלת אור חלקית, בחינת מפתחא – ולכן קשים הזיווגים לקב"ה. קודם על הלב לוותר על התאוות, להסתפק בחלק מהאור – בזיווג חלקי, בכדי לרכוש הגיון חדש, הגיון של ראש. כך יבוא החיבור והקשר – בקו אמצעי הכולל השתוקקות הכפופה להשפעה, לאמונה.

הקושי בתהליך הפרידה הוא בכך שהתיקון הוא הדרגתי, וכל פעם חלק קטן "נלקח" מהמנעולא, ופתיחתו לבחינת השפעה. תיקונים מתמשכים אלו מביאים גם למצבים בהם הזיווג הוא זמני, לתיקון נקודה מסוימת, שרק לאחריה אפשר יהיה להגיע לזיווג ממחשבת הבריאה. כלומר לצורך התיקון ישנם חיבורים זמניים שאינם נכונים לכאורה, זיווגים בהם לא ניתן לקבל את כל האור.

פתח אותו יהודי: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. וכי אין אנו מברכים את הקב"ה מטרם שאנו אוכלים, שאסור לאכול מטרם שמברך לריבונו? וכתוב: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ, משמע, שאין לברך אלא אחר האכילה. אסור גם לברך אחרים לפני שמברך את ה'. בבוקר רואים שברכה קודמת לאכילה, וכאן מראה ההפך.

אלא זה שאנו מברכים קודם האכילה, הוא ברכת התפילה לייחוד זו"ן. וזה שלאחר האכילה הוא ברכת המזון. וצריכים לב' דברים: א. להראות שׂובע למדרגת האמונה, הנוקבא, כראוי. ב. לברך אותה כראוי, כדי שאותה מדרגת האמונה תתרווה ותתברך ותתמלא שמחה מחיים העליונים כפי שצריך, כדי שתיתן לנו מזונות.

כי קשים מזונותיו של אדם לפני הקב"ה כקריעת ים סוף. משום שמזונות העולם מלמעלה הם, כי בנים חיים ומזונות, אין הדבר תלוי בזכות, אלא הדבר תלוי במזל. ומשום זה, קשים לפניו מזונות העולם, משום שהדבר תלוי במזל, שממנו יוצאים בנים חיים ומזונות. וע"כ קשה לפניו מזונות העולם, כי אינם ברשותו, מטרם שהוא מתברך מהמזל. קודם יש להתברך מהמזל, ורק לאחר מכן יברך על המזון.

כל הזיווגים שבעולם קשים לפני מדרגה זו – הנוקבא, משום כשנעשה הזיווג להוליד נשמות, יוצאות כל הנשמות מהמזל הזה שלמעלה, מנהר הנמשך ויוצא מעדן. וכשההשתוקקות נמצא להמשיך ממטה למעלה, להמשיך הארת החכמה אז פורחות הנשמות אל הנוקבא, ונעשות כולן באותה המדרגה כלולות זכר ונקבה יחד. ואח"כ הוא מפריד אותם, כל אחד ואחד למקומו כראוי לו. ואח"כ קשה לפנֵי מדרגה הזו, לחזור ולחבר אותם זכר ונקבה כבתחילה. משום שאינם מתחברים, רק כאֵלו האורַחות של בני אדם, והכל תלוי למעלה. תלוי מה עושה האדם – אין הם מקבלים את בן זוגם הראוי בגלל מעשיהם.

ונודע שתחילת הארת המסך דחיריק הוא בכוח המנעולא. ואינה ראויה לקבל מוחין, עד שנמתקת בבינה ונתקנה במפתחא. ואח"כ קשה לפני מדרגה הזו, לחזור ולחבר אותם זכר ונקבה כבתחילה, כי מחמת התכללותם במסך דמנעולא, אינם ראויים לזיווג. משום שאינם מתחברים, רק כאֵלו האורַחות של בני אדם, משום שאין הם מתחברים לזיווג, רק אחר שנתקנו באורַחות, אחר שקיבלו המסך דמפתחא, המכונה אוֹרַח. כי אז, היא, אמא השאילה בגדיה לבתה. וכן זכר ונקבה דנשמות בני אדם, וכך גם נותנים לאדם את המזונות והבנים באופן הזה.

שיעור שמע:

יְפֵה נוֹף

רבי אבא פתח: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. זהו סוד האמונה. יפה נוף, זהו יוסף הצדיק כמ"ש: וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ, הוא ששון ושמחה למעלה ולמטה. הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, משום שבחלקו של יוסף עומד משכן שילה. הַר-צִיּוֹן זהו ירושלים, הנוקבא. ירכתי צפון, כן הוא ודאי למעלה ולמטה, אשר הן בית המקדש של מעלה, הנוקבא, והן בית המקדש של מטה, הם בבחינת צפון (גבורה), בהארת השמאל דבינה, שהיא הארת החכמה. ביפה נוף יש את תכונת יוסף (המחשבה) ואת תכונת דוד (הלב). יופי זו הארת חוכמה שבאה לביטוי בשילה או במקדש. המקום היפה באדם הוא המקום ממנו הוא מאיר לכל הרצונות. בחינת הלב גדולה מהמחשבה ממנה ניזון, ובנוסף תכונתו הוא.

קרית מלך רב, מקום הוא המתוקן לפני מלך רב. זהו מלך העליון על כל קודש הקודשים. כי משם באים כל האורה וכל הברכות וכל חדוות כל, שמשם מאירים כל פנים, ובית המקדש מתברך משם. וכשהיא מתברכת, יוצאות משם הברכות לכל העולם. כי כל העולם מתברך משם. כך זה באדם וכך בעולם, שכל העולם מושתת ממקום הלב, כאשר צד המוח הוא צד הבורא שבנברא.

שישים נשימות

 התעוררות היא בחירה באמונה כשולטת על הפרטיות.

הכוח לדחות את האור ולא לקבל, נותן חיים.

סה"כ ישן דוד שישים נשימות, שזהו מושג רעיוני. היסוד הוא שדוד המלך חי לנצח, ולא ישן יותר משישים נשימות וכך לא טעם מוות, שהרי שינה היא אחד משישים ממיתה. מקום הנשימה השישים – חצות לילה זוהי נקודה קריטית של מוות או חיים – תלוי בהתעוררות הרצון. בזמן השינה אדם הולך ומתקרב לנקודה הפרטית שבשיאה נק' מנועלא, שהיא בחינת מוות. לכן רגע לפני המפגש בנקודה זו יש להתעורר, לוותר על הרצון ולהתחבר להשם, וזאת ע"י חיבור הרצון משמאל, עם האמונה בימין – והתקשרות בקו אמצעי להמלכת המלך.

כך חייב אדם שבטבעו ישן ורדום בתוך תודעה שהחיצוניות והמקרה קובעים, להחליט בכל רגע: האם אני מתעורר לחיים רוחניים, או ממשיך לדשדש ולישון בגשמיות. נקודה זו נבחנת רגע לפני שיא כל השתוקקות, כאשר המבחן האם לוותר על הפרטיות ולדחותה, וכך לזכות בחיים, או להמשיך לישון.

אדם ישן כאשר קו שמאל – הרצון שלו במחלוקת עם הימין – האמונה. ואז אין לו חסדים שהם הדבק לחיבור עם החוכמה – וכשאין לו חסדים הוא חולם. אדם מעשי מחבר את החסדים עם החוכמה. בכדי להקיץ יש לחבר את הימין לשמאל, את הרצון לאמונה. מכאן שחשקים עצמיים גדולים, שאינם מתחברים לחסדי הימין – מרדימים את הרוחניות. היקיצה היא וויתור על התענוג הגדול בכדי לבוא לחיבור. הצרכים הגופנים והתאוות מכריחים את האדם לישון, ועליו להתגבר ולמצוא את הקו האמצעי. התעוררות תבוא רק עם הוויתור על הפרטיות. שינה היא מצב בו הוא יותר מדי מחשיב את עצמו, ומוטרד מדאגות.

המנעולא היא וויתור על העצמי, השאלה היא מדוע האור לא מתקבל, האם בגלל שפגמת – אזי המנעולא היא בחנית מוות, או שבחרת לא לקבל, שכאן היא בחינת יקיצה.

אדם שאינו מוותר על החיצוניות לא מתעורר. בלי לוותר על רצונותיו הפרטיים, על התאוות, על העולם הזה שלו – לא יתעורר. ומה יעזור לו להתעורר?  רק אם יהיה מיואש מעצמו, מהאני הכוזב לגמרי, יוכל. וכל עוד מושך ואומר אפשר עוד קצת לקבל תענוג – הוא ישן. וכך אדם הישן שש שעות (לא זמן גשמי), ובנקודה זו הפרטית הוא נבחן. אם רוצה לקבל כאן בנקודת המנעולא עוד תענוג – זו בחינת מוות, ואם מוותר – חיים. ובדיוק אותו מקום של פרטיות, שעלול לגרום למוות – הוא הוא גורם החיים כאשר מוותרים עליו. לכן מי שמרבה לישון סימן הוא שקו השמאל שולט עליו.

שנתו של דוד המלך אינה נמדדת בזמן גשמי – שהיה ישן רק בזמן בו אין שליטה למידת הדין, וברגע שמגיע לרצון העצמי – מייד התעורר לקשר עם השם.

רבי יהודה ורבי יוסי נפגשו בכפר חנן, בעוד שהיו יושבים במלונם, בא אדם אחד ומשא חמור אחד לפניו, ונכנס לבית. בתוך כך אמר רבי יהודה: הרי למדנו שדוד המלך היה נָם כסוס ושנתו מועטת. וא"כ, איך היה קם בחצות לילה, הרי שיעור של שישים נשימות של שְנת הסוס, מעט הוא, ולא היה מקיץ אפילו בשליש לילה?

אמר לו בשעה שבא לילה, היה יושב עם כל גדולי ביתו ודן דינים, ועסק בדברי תורה. כלומר, שלא הלך לישון בתחילת הלילה, אלא סמוך לחצות לילה. ואח"כ היה ישן את שנתו עד חצות לילה, וקם בחצות לילה, והתעורר ועסק בעבודת ריבונו בשירות ותשבחות.

בתוך זה שאל אותו אדם: וכי כך הוא דבר זה שאמרתם? סוד הדבר הוא כאן, כי דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, משום ששינה הוא אחד משישים במיתה. ודוד, משום מקומו, שהוא חי, לא ישן אלא שישים נשימות. כי עד שישים נשימות חסר אחת, הוא חי. משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, ושולט עליו הצד של רוח הטומאה.

וזה שהיה דוד המלך שומר את עצמו, שלא יטעם טעם המוות, ולא ישלוט עליו הצד של רוח האחר, משום ששישים נשימות חסר אחת, הוא, שהחיים שלמעלה (בחסדים מכוסים), עד שישים נשימות הן שישים נשימות עליונות, והחיים תלויים בהם, ומכאן ולמטה הוא המוות.

וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות, כדי שיתקיים בחיים ולא ישלוט עליו טעם המוות. וכשנחצה הלילה, היה דוד מתקיים במקומו (מתעורר בקו אמצעי) במדרגתו, שהוא חי וקיים, כי הקיץ משנתו ואמר שירות ותשבחות. כי כשנתעורר חצות לילה, וכתר הקדוש, הנוקבא, נתעורר, צריך שלא ימצא את דוד מתקשר במקום אחר, במקום המוות. הרגיש וידע את מקום הפרטיות, ולפני זה השכיל להתעורר בנקודת הקשר, וכך נמנע מטעם מוות. בכדי לתפוס את נקודת היקיצה הזו, יש לצאת מהפרטיות, שהיא בחינת הרדמות.

משום כשנחצה הלילה וקדושה העליונה נתעורר (שאז ה' מתהלך בגן עדן), ואדם הישן במיטתו אינו מתעורר, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, ומתדבק במקום אחר, בס"א. וע"כ היה קם תמיד דוד המלך בחצות לילה, להשגיח בכבוד ריבונו חי אצל חי, ולא נם בשנתו עד לטעום טעם המוות, ומשום זה היה נם כסוס, שישים נשימות ולא בשלמות, שהיו חסרים אחת.

שינה פירושו סתימת העיניים, המוחין, כמו הישן השוכב בעצימת העיניים בלי דעת. ושורשו נמשך משליטת הארת קו השמאל, שהיא חכמה, בעת שהיא במחלוקת עם קו הימין, חסדים, שמטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, המוחין נסתמים.

והיקיצה משינה נמשכת מקו אמצעי. כי מצב השינה נמשכת עד עליית קו האמצעי עם המסך דחיריק שבו, שהוא נקודת מנעולא, הממעט את קו השמאל ומכלילו בימין, שהחכמה שבשמאל נכללת בחסדים שבימין. ואז נפתחים המוחין, והחכמה יכולה להאיר.

הצמצום שבמלכות, שאינה ראויה לקבל אור החכמה, אור החיים. וע"כ בגילויה מת האדם, שאור החיים פורח ממנו. אבל בתיקון היקיצה, ההיפך, היא נעשית לגורם כל החיים.

יש כאן לנקודת המנעולא שבחזה פעולה הפוכה, שהיא תיקון היקיצה. כי נעשתה כאן לגורם החיים, מכוח ההכרעה, שהיא בלתי אפשרית זולתה.

ודוד המלך היה שומר עצמו שלא יטעם טעם מיתה, שלא ימשיך בשינה לאחר חצות לילה, ששם כבר שולט המוות. משום ששינה הוא אחד משישים במיתה, כי מכוח התכללות הספירות זה בזה.

משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, משש שעות השניות, כי כוח המוות שבנקודת החצות, המנעולא, שולט על שש השעות שלאחריה, וע"כ הישן בהם, טועם בהכרח טעם המוות. וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות והיה ישן שישים נשימות חסר אחת, עד נקודת חצות לילה, שהקיץ בה ולא ישן, שהיה ממשיך אליה את תיקון היקיצה, המהפך את נקודת המנעולא שבחצות לילה. ומה שהייתה גורם המוות, נעשתה לגורם החיים.

ואדם הישן במיטתו, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, כי אותו אדם הישן אז, נמצא ממשיך עי"ז את שליטת השמאל, שורש השינה. ונקודת המנעולא שבנקודת החצות, נשארת בעדו לגורם המיתה, כי לא נכלל בתיקון היקיצה המהפכה ממוות לחיים. הרי שנתקשר במוות, שליטת הס"א והטומאה.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויגש ט-יב
1. מה ההגדרה של שינה ומה ההגדרה של יקיצה?
2. מדוע כח הדין של המנעולא אינו פועל למעלה מחזה דהיינו במקום האויר וכן פועל במקום האכילה דהיינו למטה מחזה?
3. מה הכוונה שדוד המלך ישן שישים נשימות פחות אחת?
4. מהי המנעולא וכיצד נכון להופכה ממות ליקיצה?
5. כמה זמן דוד המלך ישן ומתי? מה זה אומר בפנימיות?
6. הבא שלש דוגמאות של יקיצה בחייך או אלה שאתה מתכנן.
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

לצפייה שיעור לחץ כאן

יְפֵה נוֹף

רבי אבא פתח: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. זהו סוד האמונה. יפה נוף, זהו יוסף הצדיק כמ"ש: וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ, הוא ששון ושמחה למעלה ולמטה. הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, משום שבחלקו של יוסף עומד משכן שילה. הַר-צִיּוֹן זהו ירושלים, הנוקבא. ירכתי צפון, כן הוא ודאי למעלה ולמטה, אשר הן בית המקדש של מעלה, הנוקבא, והן בית המקדש של מטה, הם בבחינת צפון (גבורה), בהארת השמאל דבינה, שהיא הארת החכמה. ביפה נוף יש את תכונת יוסף (המחשבה) ואת תכונת דוד (הלב). יופי זו הארת חוכמה שבאה לביטוי בשילה או במקדש. המקום היפה באדם הוא המקום ממנו הוא מאיר לכל הרצונות. בחינת הלב גדולה מהמחשבה ממנה ניזון, ובנוסף תכונתו הוא.

קרית מלך רב, מקום הוא המתוקן לפני מלך רב. זהו מלך העליון על כל קודש הקודשים. כי משם באים כל האורה וכל הברכות וכל חדוות כל, שמשם מאירים כל פנים, ובית המקדש מתברך משם. וכשהיא מתברכת, יוצאות משם הברכות לכל העולם. כי כל העולם מתברך משם. כך זה באדם וכך בעולם, שכל העולם מושתת ממקום הלב, כאשר צד המוח הוא צד הבורא שבנברא.

 מאמר: שתין נשמי

שרטוט הרב: מתוך השיעור- מאמר שישים נשימות- הסבר על  ענין שינה ויקיצה- נקודת המנעולא-  שהיא  בחצות לילה, שהיא נקודת הבחירה בין מוות (רצון לפרטיות)  או להתעוררות  לחיים  (ויתור על פרטיות)

דקה 39

שישים נשימות

 התעוררות היא בחירה באמונה כשולטת על הפרטיות.

הכוח לדחות את האור ולא לקבל, נותן חיים.

סה"כ ישן דוד שישים נשימות, שזהו מושג רעיוני. היסוד הוא שדוד המלך חי לנצח, ולא ישן יותר משישים נשימות וכך לא טעם מוות, שהרי שינה היא אחד משישים ממיתה. מקום הנשימה השישים – חצות לילה זוהי נקודה קריטית של מוות או חיים – תלוי בהתעוררות הרצון. בזמן השינה אדם הולך ומתקרב לנקודה הפרטית שבשיאה נק' מנועלא, שהיא בחינת מוות. לכן רגע לפני המפגש בנקודה זו יש להתעורר, לוותר על הרצון ולהתחבר להשם, וזאת ע"י חיבור הרצון משמאל, עם האמונה בימין – והתקשרות בקו אמצעי להמלכת המלך.

כך חייב אדם שבטבעו ישן ורדום בתוך תודעה שהחיצוניות והמקרה קובעים, להחליט בכל רגע: האם אני מתעורר לחיים רוחניים, או ממשיך לדשדש ולישון בגשמיות. נקודה זו נבחנת רגע לפני שיא כל השתוקקות, כאשר המבחן האם לוותר על הפרטיות ולדחותה, וכך לזכות בחיים, או להמשיך לישון.

אדם ישן כאשר קו שמאל – הרצון שלו במחלוקת עם הימין – האמונה. ואז אין לו חסדים שהם הדבק לחיבור עם החוכמה – וכשאין לו חסדים הוא חולם. אדם מעשי מחבר את החסדים עם החוכמה. בכדי להקיץ יש לחבר את הימין לשמאל, את הרצון לאמונה. מכאן שחשקים עצמיים גדולים, שאינם מתחברים לחסדי הימין – מרדימים את הרוחניות. היקיצה היא וויתור על התענוג הגדול בכדי לבוא לחיבור. הצרכים הגופנים והתאוות מכריחים את האדם לישון, ועליו להתגבר ולמצוא את הקו האמצעי. התעוררות תבוא רק עם הוויתור על הפרטיות. שינה היא מצב בו הוא יותר מדי מחשיב את עצמו, ומוטרד מדאגות.

המנעולא היא וויתור על העצמי, השאלה היא מדוע האור לא מתקבל, האם בגלל שפגמת – אזי המנעולא היא בחנית מוות, או שבחרת לא לקבל, שכאן היא בחינת יקיצה.

אדם שאינו מוותר על החיצוניות לא מתעורר. בלי לוותר על רצונותיו הפרטיים, על התאוות, על העולם הזה שלו – לא יתעורר. ומה יעזור לו להתעורר?  רק אם יהיה מיואש מעצמו, מהאני הכוזב לגמרי, יוכל. וכל עוד מושך ואומר אפשר עוד קצת לקבל תענוג – הוא ישן. וכך אדם הישן שש שעות (לא זמן גשמי), ובנקודה זו הפרטית הוא נבחן. אם רוצה לקבל כאן בנקודת המנעולא עוד תענוג – זו בחינת מוות, ואם מוותר – חיים. ובדיוק אותו מקום של פרטיות, שעלול לגרום למוות – הוא הוא גורם החיים כאשר מוותרים עליו. לכן מי שמרבה לישון סימן הוא שקו השמאל שולט עליו.

שנתו של דוד המלך אינה נמדדת בזמן גשמי – שהיה ישן רק בזמן בו אין שליטה למידת הדין, וברגע שמגיע לרצון העצמי – מייד התעורר לקשר עם השם.

רבי יהודה ורבי יוסי נפגשו בכפר חנן, בעוד שהיו יושבים במלונם, בא אדם אחד ומשא חמור אחד לפניו, ונכנס לבית. בתוך כך אמר רבי יהודה: הרי למדנו שדוד המלך היה נָם כסוס ושנתו מועטת. וא"כ, איך היה קם בחצות לילה, הרי שיעור של שישים נשימות של שְנת הסוס, מעט הוא, ולא היה מקיץ אפילו בשליש לילה?

אמר לו בשעה שבא לילה, היה יושב עם כל גדולי ביתו ודן דינים, ועסק בדברי תורה. כלומר, שלא הלך לישון בתחילת הלילה, אלא סמוך לחצות לילה. ואח"כ היה ישן את שנתו עד חצות לילה, וקם בחצות לילה, והתעורר ועסק בעבודת ריבונו בשירות ותשבחות.

בתוך זה שאל אותו אדם: וכי כך הוא דבר זה שאמרתם? סוד הדבר הוא כאן, כי דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, משום ששינה הוא אחד משישים במיתה. ודוד, משום מקומו, שהוא חי, לא ישן אלא שישים נשימות. כי עד שישים נשימות חסר אחת, הוא חי. משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, ושולט עליו הצד של רוח הטומאה.

וזה שהיה דוד המלך שומר את עצמו, שלא יטעם טעם המוות, ולא ישלוט עליו הצד של רוח האחר, משום ששישים נשימות חסר אחת, הוא, שהחיים שלמעלה (בחסדים מכוסים), עד שישים נשימות הן שישים נשימות עליונות, והחיים תלויים בהם, ומכאן ולמטה הוא המוות.

וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות, כדי שיתקיים בחיים ולא ישלוט עליו טעם המוות. וכשנחצה הלילה, היה דוד מתקיים במקומו (מתעורר בקו אמצעי) במדרגתו, שהוא חי וקיים, כי הקיץ משנתו ואמר שירות ותשבחות. כי כשנתעורר חצות לילה, וכתר הקדוש, הנוקבא, נתעורר, צריך שלא ימצא את דוד מתקשר במקום אחר, במקום המוות. הרגיש וידע את מקום הפרטיות, ולפני זה השכיל להתעורר בנקודת הקשר, וכך נמנע מטעם מוות. בכדי לתפוס את נקודת היקיצה הזו, יש לצאת מהפרטיות, שהיא בחינת הרדמות.

משום כשנחצה הלילה וקדושה העליונה נתעורר (שאז ה' מתהלך בגן עדן), ואדם הישן במיטתו אינו מתעורר, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, ומתדבק במקום אחר, בס"א. וע"כ היה קם תמיד דוד המלך בחצות לילה, להשגיח בכבוד ריבונו חי אצל חי, ולא נם בשנתו עד לטעום טעם המוות, ומשום זה היה נם כסוס, שישים נשימות ולא בשלמות, שהיו חסרים אחת.

שינה פירושו סתימת העיניים, המוחין, כמו הישן השוכב בעצימת העיניים בלי דעת. ושורשו נמשך משליטת הארת קו השמאל, שהיא חכמה, בעת שהיא במחלוקת עם קו הימין, חסדים, שמטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, המוחין נסתמים.

והיקיצה משינה נמשכת מקו אמצעי. כי מצב השינה נמשכת עד עליית קו האמצעי עם המסך דחיריק שבו, שהוא נקודת מנעולא, הממעט את קו השמאל ומכלילו בימין, שהחכמה שבשמאל נכללת בחסדים שבימין. ואז נפתחים המוחין, והחכמה יכולה להאיר.

הצמצום שבמלכות, שאינה ראויה לקבל אור החכמה, אור החיים. וע"כ בגילויה מת האדם, שאור החיים פורח ממנו. אבל בתיקון היקיצה, ההיפך, היא נעשית לגורם כל החיים.

יש כאן לנקודת המנעולא שבחזה פעולה הפוכה, שהיא תיקון היקיצה. כי נעשתה כאן לגורם החיים, מכוח ההכרעה, שהיא בלתי אפשרית זולתה.

ודוד המלך היה שומר עצמו שלא יטעם טעם מיתה, שלא ימשיך בשינה לאחר חצות לילה, ששם כבר שולט המוות. משום ששינה הוא אחד משישים במיתה, כי מכוח התכללות הספירות זה בזה.

משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, משש שעות השניות, כי כוח המוות שבנקודת החצות, המנעולא, שולט על שש השעות שלאחריה, וע"כ הישן בהם, טועם בהכרח טעם המוות. וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות והיה ישן שישים נשימות חסר אחת, עד נקודת חצות לילה, שהקיץ בה ולא ישן, שהיה ממשיך אליה את תיקון היקיצה, המהפך את נקודת המנעולא שבחצות לילה. ומה שהייתה גורם המוות, נעשתה לגורם החיים.

ואדם הישן במיטתו, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, כי אותו אדם הישן אז, נמצא ממשיך עי"ז את שליטת השמאל, שורש השינה. ונקודת המנעולא שבנקודת החצות, נשארת בעדו לגורם המיתה, כי לא נכלל בתיקון היקיצה המהפכה ממוות לחיים. הרי שנתקשר במוות, שליטת הס"א והטומאה.

שיעור שמע:

כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ

 מחלוקות נעלמות כאשר ישנה אחדות בראשיהן.

כאשר רוצים לצאת ממחלוקת, יש לצאת מהתפיסה הגופנית של אותו מקרה. זו היכולת להתקרב (גם לשון הקרבה), בה מקריבים את הרצון הפרטי, את רצונות הגוף. כל העוונות מתכפרים רק כאשר באים לזיווג, בסוד הקורבנות, שהכל יבוא לרצון מרכזי אחד. להקריב את הצד הבהמי שבנו, את הרצון לשליטה, את העצבות וכדומה.

חיבור הוא לעולם בצורה ולא בחומר. מכאן שיש להגיע קודם לחיבור הרוחני, ואז להשליכו על המקרים, שממילא יסתדרו בהתאם.וכך בתוך האדם, כאשר יש בו שתי תפיסות מנוגדות, ובענווה מביא להפגישם, בלי לדחות אחת מהן, אלא להביאן להבנה משותפת – אז מצליח. ללא ויתור על הנקודה הפרטית – נלחמים.

עיקר המחלוקת בנפש היא היכולת לשאת שתי הפכים בזמן אחד ובמקום אחד. יש לחבר שני הפכים בתוך האדם, המורכב בעצמו מתפיסת הבורא שבו, ותפיסת הנברא – להביאם לאיחוד בתודעה. הזמן והמקום מאפשרים לפעול כל בחינה בהדרגה לכיוון האחדות. "שלום" בבת אחת (עכשיו) – אינו אלא שלום חיצוני שאינו מועיל.

כל ריב פנימי הוא על הרצון. וכך יוסף אוסר את בנימין בכלא, ויהודה שהוא רצון אחר, בא בטענה שהוא ערב להחזירו לאביו, וכך בנפש הריב הוא על האני של האדם. תורף השאלה היא האם עלי לקבל כרגע תענוג, אור הבורא מלמעלה, או עלי לדחות ולהשקיע עבודה. יוסף אומר יש לתת כעת שפע, יהודה אומר יש להמשיך לעבוד.

שני המלכים שבאדם רבים על הבחינה הנפשית הנק' בנימין, אשר נק' "בן-אוני" מצד תפיסת המלכות (הלב), לבין תפיסת הימין, יעקב, השפעה, הנשמה.

מפני שהמלכים נועדו ברצון אחד, הם שתי הבחינות באדם של הלב ושל הנשמה, הזכר והנקבה, הפנימיות והחיצוניות – אז כל בעלי הדין נבהלים ומשלימים.

רבי יהודה פתח: כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו, זהו יהודה ויוסף. כי שניהם היו מלכים, וניגשו זה לזה להתווכח, שניהם יחד, משום שיהודה עָרַב את בנימין. וערב אל אביו, בעוה"ז ובעוה"ב. וע"כ ניגש אל יוסף להתווכח עימו על אודות בנימין, שלא להיות בנידוי בעוה"ז ובעוה"ב כמ"ש: אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ:  אִם-לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ, וְחָטָאתִי לְךָ כָּל-הַיָּמִים, בעוה"ז ובעוה"ב. כאשר אדם ערב לאחר, הוא הופך להיות סיבה אליו, כלומר הסיבה שיש את בחינת בנימין בנפש, נובעת מערבות יהודה ומתוקף תפקידו.

כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. עברו יחדיו, שנתרגזו יחדיו, שהתרגזו זה לזה בשביל בנימין וכמ"ש: הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ.  רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה, לכל אלו שהיו שם.

המלחמה היא למי שייך בנימין לאור ישר (יוסף) או לאור חוזר, יהודה. בנימין הוא בחינת המלכות מרחל, שיש להחזירו לאביו שבשמים, או אם הוא שייך לקבלת אור ישר – אור שיוסף המשביר יוכל לתת לו. כיצד על הבחינה של הרצון (בנימין) להיות מאותגרת, האם לדחות את האור (בחינת יהודה) או לקבלת אור ישר – בחינת יוסף.

חִיל כַּיּוֹלֵדָה, משום שהיו יראים להרוג או להיהרג, והכל היה בשביל בנימין. והנה יוסף נמכר בעצת יהודה ונאבד מאביו, ועתה עָרַב את בנימין, והיה מתיירא שלא יאבד. ומשום זה, ויגש אליו יהודה.

אמר רבי יהודה: כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ, סוד האמונה כאן, שהיא הנוקבא. כי כשנגלה הרצון, והייחוד התעטר בזו"ן כאחד, אז שני העולמות זו"ן, מתקשרים יחד, ונועדים יחד. ז"א, לפתוח האוצר ולהשפיע. הנוקבא, ללקוט ולאסוף לתוכה את השפע. ואז, כי הנה המלכים נועדו, שהם שני עולמות, עולם העליון, ז"א, ועולם התחתון, הנוקבא. התיקון הוא של היחד, עד שהפרט משויך לכלל ממנו יצא.

עָבְרוּ יַחְדָּו, משום שכל העוונות שבעולם אינם נעברים להתכפר, עד שזו"ן מתחברים יחד כמ"ש, ועובר על פשע. ועד"ז, עברו יחדיו, עברו העוונות. נתכפרו, משום שבהארת הזיווג מאירים פני כל, וכל העוונות מתכפרים, מלשון: מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף.

רבי חייא אמר: סוד כתוב זה הוא בתיקון הקרבנות, כשנקרב הקרבן, והכל מקבלים הספקתם, כל אחד ואחד כראוי לו, אז מתקשר הכל כאחד, ומאירים כל פנים, וקשר אחד נמצא, שהוא זיווג אחד. ואז, המלכים נועדו, שנועדו יחד לכפר על העוונות להעביר אותם. המלכים נועדו, הם זו"ן, שנתקשרו יחד. עברו יחדיו, לכפר העוונות, כדי להאיר כל פנים, ושיהיה הכל רצון אחד. קורבן הוא ויתור על הפרטיות. אדם חוטא כאשר הרצונות שלו מפורדים, וכאשר כולם באחדות למען הכלל הוא מצליח. התיקון הוא להגיע לרצון אחד.

שואל: היעלה על דעתך, שהמלכים ראו ותָמָהו? משיב לא, אלא הם בעלי הדין, ששמחתם הוא לעשות הדין שנצטוו עליו. ואז, כשהמלכים נועדו שניהם ברצון אחד, אז הֵמָה ראו. אותו הרצון של שני העולמות, זו"ן. כן תָמָהו נבהלו נחפָזו, כי כל בעלי הדין נשקטו ונעברו מהעולם, ואינם יכולים לשלוט. ואז נעבר קיומם ונעברה שליטתם.

רבי אלעזר אמר: ויגש אליו יהודה. מה הטעם, שניגש יהודה? כי הוא עָרֵב כמ"ש: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר. יהודה ויוסף היו צריכים להתקרב יחד, משום שיוסף הוא צדיק, יסוד דז"א, יהודה הוא מלך, מלכות, נוקבא דז"א. וע"כ ויגש אליו יהודה, משום שהקִרבה שלהם שנקרבו יחד, סָבַב הרבה טובות לעולם, סבב שלום לכל השבטים. סבב שלום ביניהם עצמם, בין יהודה ליוסף. סבב ליעקב, שהרוח שלו חזר לתחייה כמ"ש: ותחי רוח יעקב אביהם. וע"כ קִרבת זה בזה היה נצרך בכל הצדדים, למעלה ולמטה.

שיעור שמע:

 נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה

 מלמד כאן שישנה הקבלה – אותם חוקים הנוהגים בעולם העליון, אשר בהכרח נוהגים בעולם התחתון – בו ניתן לתקן ולהתקדם בהדרגה לקראת שוויון עם העולם העליון.

האדם הוא נפש רוח ונשמה, שבא להיות שותף בבריאה ולשלוט עליה לפי חוקי העליון, וכך יוכלו לקבל את ההטבה. את הרצון נתן באדם כדי שיוכל דרכו לקבל הרגשה (התלבשות אורות בכלים – זו הנשמה).

התהליך הוא כך: מפגש במציאות עם הנפש הבהמית הרוצה לקבל לעצמה, ודרך זה בהדרגה לעורר את נפש רוח ונשמה, ובכך מעוררת ההרגשה. הרצון חייב להיות שלם והרמוני בכדי לקבל הרגשה נכונה וראויה – דהיינו כלי שלם היכול להחזיק את השפע.

צורת הנשמה השלמה, הראויה נמצאת למעלה, והיא מאצילה לתחתון בהדרגה – ומלמדת כיצד צריכה להראות ההרגשה למטה. בתהליך זה לוקחים כל פעם רצון, ומכלילים אותו בהשפעה – בבינה.

את הנפש – לשון נפישה, יש לעורר לתנועה ע"י הרוח, כאשר הנשמה היא כבר מדרגה של קיום על התענוג בקבלת האור.

רבי יצחק ורבי יהודה היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה, אמר רבי יצחק: הרי למדנו, שכאשר ברא הקב"ה את העולם, עשה את עולם התחתון כעין עולם העליון, ועשה הכל זה כנגד זה, שכל פרט ופרט שבעולם התחתון יש לו שורש כנגדו בעולם העליון, והוא כבודו למעלה ולמטה.

אמר רבי יהודה: כן הוא ודאי, וברא אדם על הכל, שהוא כולל ומשלים כל פרטי הבריאה כמ"ש: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ, וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי; אֲנִי, יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם, וְכָל-צְבָאָם, צִוֵּיתִי. אנוכי עשיתי ארץ, זה ודאי ואינו צריך להשמיענו. אלא מהו הטעם שעשיתי ארץ? משום, שאדם עליה בראתי, שהוא קיום העולם, ושתהיה הכל שלמות אחד, שתכלית כל העולם ושלמותו, הוא האדם.

כֹּה-אָמַר הָאֵל יְהוָה, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם  נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ, זהו הקב"ה למעלה למעלה, בינה, בורא השמים, ז"א. הבינה מתקנת את ז"א תמיד, שהיא מאצילה אותו ומשפיעה לו המוחין. רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ, זהו ארץ הקדושה, צרור החיים, הנוקבא. נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ, הארץ, הנוקבא, נותנת נשמה.

אמר רבי יצחק: דבר אחר, הכל הוא למעלה, בבינה, כי משם, מבינה, יוצאת נשמת חיים לארץ הזו, הנוקבא. וארץ הזו מקבלת הנשמה, לתת לכל, כי נהר, ז"א, נמשך ויוצא. שמקבל מבינה, ונותן ומכניס הנשמות לארץ הזו, לנוקבא. והיא מקבלת אותן ונותנת לכל אדם הזוכים בה.

כאשר ברא הקב"ה את האדם, אסף עפרו מארבע רוחות העולם, ועשה אותו במקום בית המקדש שלמטה, הנוקבא, והמשיך עליו נשמת חיים, מבית המקדש שלמעלה, מבינה.

והנשמה היא כלולה משלוש מדרגות. וע"כ שלושה שמות יש לנשמה: נפש, רוח, נשמה. נפש, היא תחתונה מכולם, רוח, הוא קיום השולט על הנפש, מדרגה שלמעלה ממנה, היא קיום עליון על הכל, אור הבינה, העליון על אור ז"א ואור הנוקבא, שהם רוח נפש. ושולטת על הכל, מדרגה קדושה העליונה על כולם, על רוח נפש.

ואלו ג' מדרגות, נפש רוח ונשמה, כלולות באלו שזכו לעבודת ריבונם. כי מתחילה יש לו נפש, והיא תיקון קדוש, שיתתקנו בה בני אדם. כיוון שהאדם בא להיטהר במדרגה זו, הוא מתתקן להתעטר עם רוח. והיא מדרגה קדושה השורה על הנפש, שיתעטר בה אדם ההוא שזכה.

כיוון שנתעלה בנפש ורוח, ובא ונתקן בעבודת ריבונו כראוי, אז שורה עליו הנשמה, מדרגה עליונה קדושה השולטת על הכל, כדי שיתעטר במדרגה עליונה קדושה, ויהיה אז שלם בכל. שלם מכל הצדדים, לזכות לעוה"ב, והוא אוהבו של הקב"ה, כמ"ש, להנחיל אוהביי יש. אוהביי אלו, שנשמה קדושה בהם.

אמר רבי יהודה: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, ואם הזוכים לנשמה, הם אוהביו של הקב"ה, למה מתו במבול? ודאי שהם אוהביו של הקב"ה, ולא נשאר מכל אלו שהיה בהם נשמה קדושה, שהם חנוך יֶרֶד וכל הצדיקים, שהיו יכולים להגן על הארץ, שלא תישחת בזכותם. ע"כ כתוב: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. שכבר מתו ונסתלקו מהעולם, ולא נשאר מהם מי שיגן על העולם בזמן ההוא.

הכל הם מדרגות על מדרגות, ונפש רוח ונשמה זו למעלה מזו. נפש מתחילה, והיא מדרגה התחתונה. ואח"כ רוח, השורה על הנפש ועומד עליה. נשמה היא מדרגה העולה על הכל.

נפש זו היא נפש דוד, הנוקבא. והיא עומדת לקבל הנפש מנהר ההוא, הנמשך ויוצא, שהוא ז"א, רוח. זהו רוח העומד על הנפש, ואין קיום לנפש אלא ברוח. רוח השורה בין אש ומים, ת"ת, קו אמצעי, בין גבורה, שנקרא אש, לבין חסד, הנקרא מים. ומכאן ניזונה נפש הזאת.

ויגש אליו, הוא התקרבות עולם בעולם. התקרבות של עולם התחתון, הנוקבא, נפש, יהודה, לעולם העליון, יסוד דז"א, רוח יוסף. כדי שיהיה הכל אחד. משום שיהודה היה מלך ויוסף היה מלך, נתקרבו זה לזה, ונתאחדו זה בזה.

co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 שיעור שמע:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

 מלמד כאן על העוצמה בזיווג, המפגש בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, על המאבק הנפשי באדם, על החיבור בין הפנימיות לחיצוניות והדרך להתגבר על המכשולים ולהצליח בעזרת השם.

בריאת האדם מצריכה משהו מיוחד פנימי הקשור לקב"ה, שורש עליון – לכן באה התורה ואמרה שאם לא יברא בשיתוף החוכמה האלוקית, בשיתוף הרחמים – לא יוכל להתקיים. גוף הוא חוסר שלימות וחייב להינתן לו קשר לוודאי השלם. בכדי שאורך אפיים זה, אורך של החוכמה יתקבל, על האדם להיות כלול בבינה, בהשפעה.

לפני בריאת האדם, באו כל האותיות לפניו יתברך ובקשו שהעולם/האדם יברא כל אחת לפי תכונתה. אות מייצגת חיסרון בנפש, אך גם יכולה להציג יתרון, מדוע בה יש לברוא את האדם. באה לפניו האות ט ואמרה שתכונתה היא המשמעותית ביותר, ובה צריך להתחיל לבורא את העולם, ואת האדם.

בכל התשובות של השם יתברך לאותיות, מופיע אותו צד של הס"א שעלול להיאחז באותה אות, בחיסרון הנפשי – ובכך יכשיל את האדם בתפקידו. למשל האות ש – משם שדי, שאמר לעולמו די, לא נבחרה מפני שהיא גבול העוצר את המדרגה. כאשר האות ק –האנוכיות שרגליה יורדות מוות– ביחד עם האות ר – בחינת הגאווה והכעס הפרטי, שהופכת את השם אחד, את האות ד – לאות ר. שתי אותיות אלו: ק-ר העומדות על רגל אחת, ובאות לקחת את האות ש בכדי לבסס את השקר.

נבחרה האות ב היא הברכה, התפשטות החסדים מלמעלה שבלעדיהם אין קיום, כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. השכלול יבוא לאחר מכן, יגיעו לאהבה לאחר שירכשו את היראה מהאות ב, היא בחינת האור חוזר דרכו יכול הנברא לפעול כמו הבורא בהשפעה – זהו כוח אמיתי, לתת כוח לשיתוף פעולה של התחתון – בכדי להגיע לאות א – אלופו של עולם.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. רבי אלעזר פתח: כִּי-אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָָ. אבל כשברא הקב"ה את העולם, כל יום ויום עשה את מלאכתו כראוי. בכל יום ויום עשה כמו שצריך, כיוון שבא יום השישי, והוצרך לברוא את האדם, באה לפניו התורה, אמרה, אדם זה שאתה רוצה לברוא, עתיד הוא להכעיס אותך, אם לא תאריך אפך (פניך, חוכמה), מוטב לו שלא יבָּרא. אמר לה הקב"ה: האם בחינם אני נקרא, אֶרך אפיים?

אלא הכל נברא בתורה (הקיום), והכל נשתכלל בתורה. וכמו שהתורה מתחילה בב', כן נברא העולם בב'. כי מטרם שברא הקב"ה את העולם שהוא נוקבא, באו כל האותיות (החסרונות הנפשיים) לפניו, ונכנסו כל אחת ואחת למפרע, בסדר תשר"ק ולא בסדר אבג"ד.

נכנסה האות ת' ואמרה לפניו, רצונך לברוא עימי את העולם (מבקשת לברוא בה את העולם מפני שהיא חותם – סיום האמת). אמר לה הקב"ה, לא. כי בך עתידים הרבה צדיקים למות. שכתוב: וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (אות קין),  וכתוב: וממקדָשי תָחֵלוּ. אל תקרא, וממקדָשי, אלא, וממקוּדַָשַּי, שהם הצדיקים. ומשום זה העולם לא יבָּרא בך. כל אנשי האמת הרוצים לפעול אותה בכוחניות בלי קשר למציאות, בכל מצב – מביאים חורבן. מצד הקיום אומר ה' שצריך אות שלא ניתן לפגוע בה, ורק לאחר שמובטח הקיום, יבוא השכלול שהוא עבודה לתכלית האדם.

באו ג' האותיות, שין, קוף, ריש, כל אחד ואחד בפני עצמו. אמר להן הקב"ה, אינכן כדאיות שיבָּרא בכן העולם, כי אתן האותיות שנקרא בכם שקר, ושקר אינו שווה לקום (אחיזה לקליפות) לפני. ה) באו האותיות פ' וצ', וכן כולן, עד שהגיעו האותיות לאות כ'. כיוון שירדה הכ' מעל הכתר, נזדעזעו העליונים ותחתונים, עד שנתקיים הכל באות ב', שהיא סימן ברכה, ובו נשתכלל העולם ונברא. האות כ חייבת לשמור על הכתר.

ואם תאמר הרי הא' הוא ראש כל האותיות, הלוא היה צריך לברוא בה העולם? כך הוא, אלא משום שנקרא בה ארור, לא נברא בה העולם. משום זה, אע"פ שהא' היא אות מסוד עליון, בכדי שלא לתת כוח וחיזוק לס"א, הנקראת ארור, לכן לא נברא בה העולם, ונשתכלל העולם בב' ובו נברא.

כִּי-אַתָּה אָבִינוּ. משום שעוה"ז (השתוקקות האדם), הנוקבא דז"א, הנקראת אתה, נשתכלל ונברא במדרגה זו, בסימן ברכה, בב', וגם האדם נברא בה ויצא לעולם. לפיכך נחשבת הנוקבא לשורש אל האדם, ואנו אומרים אליה, כי אתה אבינו, כי אתה שורשנו. גם האדם שהוא עולם קטן נברא באות ב.

כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ. אע"פ שבו קיום העולם, החסד כמ"ש: כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, לא השתדל עלינו כמו שהשתדל: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ. כי כל הברכות, שהיה צריך לברך את בניו, הניח למדרגה הזאת, הנוקבא, לברך את כולם כמ"ש:  וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. נוקבא נקראת, זאת דיבר להם, בשבילם, אביהם, שתברך אותם. וכן בברכת אפרים ומנשה, אמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, הנוקבא, יברך את הנערים.

אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, היינו הנוקבא. כי את עומדת עלינו תמיד, לברך ולהשגיח עלינו, כמו אב המשגיח על הבנים בכל מה שנצרך להם. גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. כי את, הנוקבא היא גואל. כי כן היא נקראת, המלאך הגואל. וזהו גואלנו מעולם שמך. שמך ודאי, כי הנוקבא, נקרא שם הויה. ואין מפסיקים בין גאולה לתפילה, בין הברכה גָאַל ישראל לתפילת שמונה עשרה, כמו שאין מפסיקים בין ברכת תפילין של יד, לברכת תפילין של ראש. מה שיכול לגאול את האדם זה רק היחד, הנוקבא, היא המחברת בין הקב"ה לבין הצדיקים. צד האדם שבאדם, מחבר בין כל כלל הבריאה – העולם, לקדושה – לקב"ה.

כתוב: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, שלכאורה היה מספיק לומר, ויאמר אליו יהודה. אלא כמ"ש: כי אתה אבינו, שתחילה, האדם והנוקבא דז"א שניהם במדרגה אחת, בחסדים המגולים בהארת החכמה. שהאדם נברא עם השם, ארך אפיים, שמורה, שמאריך אפו ואינו מגלהו, כדי שהאדם יוכל לקבל ג"ר דהארת החכמה. וכן העולם, הנוקבא דז"א, נבראה עם ב', שפירושה נקודה בהיכלו, סימן ברכה, התחלה לגילוי המוחין דג"ר של הארת החכמה. א' היא חיוֹת נסתרות, חסדים מכוסים מחכמה. וב' היא חיוּת נגלות, חסדים המתגלים בהארת החכמה.

ויגש אליו יהודה. כי יהודה הוא הנוקבא, תפילה. ויוסף הוא גאולה. ומשמיענו הכתוב, שניגשו זה לזה לזיווג, עד ולא יכול יוסף להתאפק וגילה להם המוחין הללו. בחינת ניצחוני בני – לא יכל עוד להחזיק את המסך על החסדים, לא יכול היה להסתיר את גילוי האהבה, גילוי האהבה בלב אצל יהודה – שהוא תפילה שבלב.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויגש ד-ו
1. במה דומים עולם עליון ועולם תחתון ובמה שונים?
2. כיצד ניתן לחבר בין עליון לתחתון? (תבנית המכפלה).
3. מה הטעם שהקב"ה עשה ארץ ומה זה אומר על חייך שלך? הבא 3 דוגמאות.
4. מי הם נשמה רוח נפש ומה היחס ביניהם? פרט בהרחבה, הסבר ונמק.
5. מיהו דוד המלך ביחס לנשמה וכיצד יכול לחבר הוא בין עליונים ותחתונים?
6. הסבר עפ"י השאלות הקודמות מהו ויגש אליו יהודה? למי? למה? ולשם מה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

 נֶפֶשׁ רוּחַ נְשָׁמָה

 מלמד כאן שישנה הקבלה – אותם חוקים הנוהגים בעולם העליון, אשר בהכרח נוהגים בעולם התחתון – בו ניתן לתקן ולהתקדם בהדרגה לקראת שוויון עם העולם העליון.

האדם הוא נפש רוח ונשמה, שבא להיות שותף בבריאה ולשלוט עליה לפי חוקי העליון, וכך יוכלו לקבל את ההטבה. את הרצון נתן באדם כדי שיוכל דרכו לקבל הרגשה (התלבשות אורות בכלים – זו הנשמה).

התהליך הוא כך: מפגש במציאות עם הנפש הבהמית הרוצה לקבל לעצמה, ודרך זה בהדרגה לעורר את נפש רוח ונשמה, ובכך מעוררת ההרגשה. הרצון חייב להיות שלם והרמוני בכדי לקבל הרגשה נכונה וראויה – דהיינו כלי שלם היכול להחזיק את השפע.

צורת הנשמה השלמה, הראויה נמצאת למעלה, והיא מאצילה לתחתון בהדרגה – ומלמדת כיצד צריכה להראות ההרגשה למטה. בתהליך זה לוקחים כל פעם רצון, ומכלילים אותו בהשפעה – בבינה.

את הנפש – לשון נפישה, יש לעורר לתנועה ע"י הרוח, כאשר הנשמה היא כבר מדרגה של קיום על התענוג בקבלת האור.

רבי יצחק ורבי יהודה היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה, אמר רבי יצחק: הרי למדנו, שכאשר ברא הקב"ה את העולם, עשה את עולם התחתון כעין עולם העליון, ועשה הכל זה כנגד זה, שכל פרט ופרט שבעולם התחתון יש לו שורש כנגדו בעולם העליון, והוא כבודו למעלה ולמטה.

אמר רבי יהודה: כן הוא ודאי, וברא אדם על הכל, שהוא כולל ומשלים כל פרטי הבריאה כמ"ש: אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶרֶץ, וְאָדָם עָלֶיהָ בָרָאתִי; אֲנִי, יָדַי נָטוּ שָׁמַיִם, וְכָל-צְבָאָם, צִוֵּיתִי. אנוכי עשיתי ארץ, זה ודאי ואינו צריך להשמיענו. אלא מהו הטעם שעשיתי ארץ? משום, שאדם עליה בראתי, שהוא קיום העולם, ושתהיה הכל שלמות אחד, שתכלית כל העולם ושלמותו, הוא האדם.

כֹּה-אָמַר הָאֵל יְהוָה, בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְנוֹטֵיהֶם  נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ, זהו הקב"ה למעלה למעלה, בינה, בורא השמים, ז"א. הבינה מתקנת את ז"א תמיד, שהיא מאצילה אותו ומשפיעה לו המוחין. רֹקַע הָאָרֶץ, וְצֶאֱצָאֶיהָ, זהו ארץ הקדושה, צרור החיים, הנוקבא. נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ, הארץ, הנוקבא, נותנת נשמה.

אמר רבי יצחק: דבר אחר, הכל הוא למעלה, בבינה, כי משם, מבינה, יוצאת נשמת חיים לארץ הזו, הנוקבא. וארץ הזו מקבלת הנשמה, לתת לכל, כי נהר, ז"א, נמשך ויוצא. שמקבל מבינה, ונותן ומכניס הנשמות לארץ הזו, לנוקבא. והיא מקבלת אותן ונותנת לכל אדם הזוכים בה.

כאשר ברא הקב"ה את האדם, אסף עפרו מארבע רוחות העולם, ועשה אותו במקום בית המקדש שלמטה, הנוקבא, והמשיך עליו נשמת חיים, מבית המקדש שלמעלה, מבינה.

והנשמה היא כלולה משלוש מדרגות. וע"כ שלושה שמות יש לנשמה: נפש, רוח, נשמה. נפש, היא תחתונה מכולם, רוח, הוא קיום השולט על הנפש, מדרגה שלמעלה ממנה, היא קיום עליון על הכל, אור הבינה, העליון על אור ז"א ואור הנוקבא, שהם רוח נפש. ושולטת על הכל, מדרגה קדושה העליונה על כולם, על רוח נפש.

ואלו ג' מדרגות, נפש רוח ונשמה, כלולות באלו שזכו לעבודת ריבונם. כי מתחילה יש לו נפש, והיא תיקון קדוש, שיתתקנו בה בני אדם. כיוון שהאדם בא להיטהר במדרגה זו, הוא מתתקן להתעטר עם רוח. והיא מדרגה קדושה השורה על הנפש, שיתעטר בה אדם ההוא שזכה.

כיוון שנתעלה בנפש ורוח, ובא ונתקן בעבודת ריבונו כראוי, אז שורה עליו הנשמה, מדרגה עליונה קדושה השולטת על הכל, כדי שיתעטר במדרגה עליונה קדושה, ויהיה אז שלם בכל. שלם מכל הצדדים, לזכות לעוה"ב, והוא אוהבו של הקב"ה, כמ"ש, להנחיל אוהביי יש. אוהביי אלו, שנשמה קדושה בהם.

אמר רבי יהודה: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, ואם הזוכים לנשמה, הם אוהביו של הקב"ה, למה מתו במבול? ודאי שהם אוהביו של הקב"ה, ולא נשאר מכל אלו שהיה בהם נשמה קדושה, שהם חנוך יֶרֶד וכל הצדיקים, שהיו יכולים להגן על הארץ, שלא תישחת בזכותם. ע"כ כתוב: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת-רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. שכבר מתו ונסתלקו מהעולם, ולא נשאר מהם מי שיגן על העולם בזמן ההוא.

הכל הם מדרגות על מדרגות, ונפש רוח ונשמה זו למעלה מזו. נפש מתחילה, והיא מדרגה התחתונה. ואח"כ רוח, השורה על הנפש ועומד עליה. נשמה היא מדרגה העולה על הכל.

נפש זו היא נפש דוד, הנוקבא. והיא עומדת לקבל הנפש מנהר ההוא, הנמשך ויוצא, שהוא ז"א, רוח. זהו רוח העומד על הנפש, ואין קיום לנפש אלא ברוח. רוח השורה בין אש ומים, ת"ת, קו אמצעי, בין גבורה, שנקרא אש, לבין חסד, הנקרא מים. ומכאן ניזונה נפש הזאת.

ויגש אליו, הוא התקרבות עולם בעולם. התקרבות של עולם התחתון, הנוקבא, נפש, יהודה, לעולם העליון, יסוד דז"א, רוח יוסף. כדי שיהיה הכל אחד. משום שיהודה היה מלך ויוסף היה מלך, נתקרבו זה לזה, ונתאחדו זה בזה.

שיעור שמע:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

 מלמד כאן על העוצמה בזיווג, המפגש בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, על המאבק הנפשי באדם, על החיבור בין הפנימיות לחיצוניות והדרך להתגבר על המכשולים ולהצליח בעזרת השם.

בריאת האדם מצריכה משהו מיוחד פנימי הקשור לקב"ה, שורש עליון – לכן באה התורה ואמרה שאם לא יברא בשיתוף החוכמה האלוקית, בשיתוף הרחמים – לא יוכל להתקיים. גוף הוא חוסר שלימות וחייב להינתן לו קשר לוודאי השלם. בכדי שאורך אפיים זה, אורך של החוכמה יתקבל, על האדם להיות כלול בבינה, בהשפעה.

לפני בריאת האדם, באו כל האותיות לפניו יתברך ובקשו שהעולם/האדם יברא כל אחת לפי תכונתה. אות מייצגת חיסרון בנפש, אך גם יכולה להציג יתרון, מדוע בה יש לברוא את האדם. באה לפניו האות ט ואמרה שתכונתה היא המשמעותית ביותר, ובה צריך להתחיל לבורא את העולם, ואת האדם.

בכל התשובות של השם יתברך לאותיות, מופיע אותו צד של הס"א שעלול להיאחז באותה אות, בחיסרון הנפשי – ובכך יכשיל את האדם בתפקידו. למשל האות ש – משם שדי, שאמר לעולמו די, לא נבחרה מפני שהיא גבול העוצר את המדרגה. כאשר האות ק –האנוכיות שרגליה יורדות מוות– ביחד עם האות ר – בחינת הגאווה והכעס הפרטי, שהופכת את השם אחד, את האות ד – לאות ר. שתי אותיות אלו: ק-ר העומדות על רגל אחת, ובאות לקחת את האות ש בכדי לבסס את השקר.

נבחרה האות ב היא הברכה, התפשטות החסדים מלמעלה שבלעדיהם אין קיום, כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. השכלול יבוא לאחר מכן, יגיעו לאהבה לאחר שירכשו את היראה מהאות ב, היא בחינת האור חוזר דרכו יכול הנברא לפעול כמו הבורא בהשפעה – זהו כוח אמיתי, לתת כוח לשיתוף פעולה של התחתון – בכדי להגיע לאות א – אלופו של עולם.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. רבי אלעזר פתח: כִּי-אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָָ. אבל כשברא הקב"ה את העולם, כל יום ויום עשה את מלאכתו כראוי. בכל יום ויום עשה כמו שצריך, כיוון שבא יום השישי, והוצרך לברוא את האדם, באה לפניו התורה, אמרה, אדם זה שאתה רוצה לברוא, עתיד הוא להכעיס אותך, אם לא תאריך אפך (פניך, חוכמה), מוטב לו שלא יבָּרא. אמר לה הקב"ה: האם בחינם אני נקרא, אֶרך אפיים?

אלא הכל נברא בתורה (הקיום), והכל נשתכלל בתורה. וכמו שהתורה מתחילה בב', כן נברא העולם בב'. כי מטרם שברא הקב"ה את העולם שהוא נוקבא, באו כל האותיות (החסרונות הנפשיים) לפניו, ונכנסו כל אחת ואחת למפרע, בסדר תשר"ק ולא בסדר אבג"ד.

נכנסה האות ת' ואמרה לפניו, רצונך לברוא עימי את העולם (מבקשת לברוא בה את העולם מפני שהיא חותם – סיום האמת). אמר לה הקב"ה, לא. כי בך עתידים הרבה צדיקים למות. שכתוב: וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (אות קין),  וכתוב: וממקדָשי תָחֵלוּ. אל תקרא, וממקדָשי, אלא, וממקוּדַָשַּי, שהם הצדיקים. ומשום זה העולם לא יבָּרא בך. כל אנשי האמת הרוצים לפעול אותה בכוחניות בלי קשר למציאות, בכל מצב – מביאים חורבן. מצד הקיום אומר ה' שצריך אות שלא ניתן לפגוע בה, ורק לאחר שמובטח הקיום, יבוא השכלול שהוא עבודה לתכלית האדם.

באו ג' האותיות, שין, קוף, ריש, כל אחד ואחד בפני עצמו. אמר להן הקב"ה, אינכן כדאיות שיבָּרא בכן העולם, כי אתן האותיות שנקרא בכם שקר, ושקר אינו שווה לקום (אחיזה לקליפות) לפני. ה) באו האותיות פ' וצ', וכן כולן, עד שהגיעו האותיות לאות כ'. כיוון שירדה הכ' מעל הכתר, נזדעזעו העליונים ותחתונים, עד שנתקיים הכל באות ב', שהיא סימן ברכה, ובו נשתכלל העולם ונברא. האות כ חייבת לשמור על הכתר.

ואם תאמר הרי הא' הוא ראש כל האותיות, הלוא היה צריך לברוא בה העולם? כך הוא, אלא משום שנקרא בה ארור, לא נברא בה העולם. משום זה, אע"פ שהא' היא אות מסוד עליון, בכדי שלא לתת כוח וחיזוק לס"א, הנקראת ארור, לכן לא נברא בה העולם, ונשתכלל העולם בב' ובו נברא.

כִּי-אַתָּה אָבִינוּ. משום שעוה"ז (השתוקקות האדם), הנוקבא דז"א, הנקראת אתה, נשתכלל ונברא במדרגה זו, בסימן ברכה, בב', וגם האדם נברא בה ויצא לעולם. לפיכך נחשבת הנוקבא לשורש אל האדם, ואנו אומרים אליה, כי אתה אבינו, כי אתה שורשנו. גם האדם שהוא עולם קטן נברא באות ב.

כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ. אע"פ שבו קיום העולם, החסד כמ"ש: כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, לא השתדל עלינו כמו שהשתדל: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ. כי כל הברכות, שהיה צריך לברך את בניו, הניח למדרגה הזאת, הנוקבא, לברך את כולם כמ"ש:  וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. נוקבא נקראת, זאת דיבר להם, בשבילם, אביהם, שתברך אותם. וכן בברכת אפרים ומנשה, אמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, הנוקבא, יברך את הנערים.

אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, היינו הנוקבא. כי את עומדת עלינו תמיד, לברך ולהשגיח עלינו, כמו אב המשגיח על הבנים בכל מה שנצרך להם. גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. כי את, הנוקבא היא גואל. כי כן היא נקראת, המלאך הגואל. וזהו גואלנו מעולם שמך. שמך ודאי, כי הנוקבא, נקרא שם הויה. ואין מפסיקים בין גאולה לתפילה, בין הברכה גָאַל ישראל לתפילת שמונה עשרה, כמו שאין מפסיקים בין ברכת תפילין של יד, לברכת תפילין של ראש. מה שיכול לגאול את האדם זה רק היחד, הנוקבא, היא המחברת בין הקב"ה לבין הצדיקים. צד האדם שבאדם, מחבר בין כל כלל הבריאה – העולם, לקדושה – לקב"ה.

כתוב: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, שלכאורה היה מספיק לומר, ויאמר אליו יהודה. אלא כמ"ש: כי אתה אבינו, שתחילה, האדם והנוקבא דז"א שניהם במדרגה אחת, בחסדים המגולים בהארת החכמה. שהאדם נברא עם השם, ארך אפיים, שמורה, שמאריך אפו ואינו מגלהו, כדי שהאדם יוכל לקבל ג"ר דהארת החכמה. וכן העולם, הנוקבא דז"א, נבראה עם ב', שפירושה נקודה בהיכלו, סימן ברכה, התחלה לגילוי המוחין דג"ר של הארת החכמה. א' היא חיוֹת נסתרות, חסדים מכוסים מחכמה. וב' היא חיוּת נגלות, חסדים המתגלים בהארת החכמה.

ויגש אליו יהודה. כי יהודה הוא הנוקבא, תפילה. ויוסף הוא גאולה. ומשמיענו הכתוב, שניגשו זה לזה לזיווג, עד ולא יכול יוסף להתאפק וגילה להם המוחין הללו. בחינת ניצחוני בני – לא יכל עוד להחזיק את המסך על החסדים, לא יכול היה להסתיר את גילוי האהבה, גילוי האהבה בלב אצל יהודה – שהוא תפילה שבלב.

שאלות חזרה ויגש א-ג
1. מדוע באה לפני הקב"ה התורה והלינה על בריאת האדם מה תשובת הקב"ה על תלונתה?
2. ספר בקצרה את תפקיד ביאת העולמות לפני הקב"ה כדי שיברא בהן את העולם ואת העובדה שנברא ב-ב' ואפילו לא ב-א' שהוא ראש האותיות.
3. מדוע ב' נקראת רק סימן ברכה ולא ברכה ממש?
4. מה ההשלכות לכך שהנוקבא נחשבת מבחינה זו כשרש אל האדם?
5. הסבר באריכות מהו "ואברהם לא ידענו וכן ישראל לא יכירנו"?
6. במה נחשב ישמעאל לקליפת הימין ומדוע אברהם השתדל בו עד כדי שאמר לו "ישמעאל יחיה לפניך"?
7. מי היא זאת ומיהו המלאך הגואל שדרכם נתברכים נשמות ישראל?
8. מדוע רחל נקראת עתה ואילו לאה נקראת הוא? כיצד קשורה לאה דווקא לאברהם ורחל דווקא ליצחק? שהוא הנקרא ידיד מבטן?
9. מה אנו למדים מכך שאין להפסיק בין גאולה לתפילה ממפגש יהודה ויוסף?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע

 שיעור שמע:

שיעור שמע:

 וּלְיוֹסֵף יֻלַּד – בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב

 בזמן ירידה רוחנית, אין לתת לשמאל לשלוט על הימין כעצת היצר.

על האדם לבדוק תמיד: מהי הסיבה שבגינה הוא פועל. בא אדם ללמוד תורה – מהי הסיבה? מהו השורש שהוא החשוב, האם אלמד כדי לזכות ביחד בכבוד בכדי שלי יהיה טוב, או כפי שראוי הוא שהכל בטל כלפיו יתברך בלי שום רצון לפרטיות. לכן יקפיד האדם בזמן מצב נפשי ירוד בו פועלים נגד הכלל – לא לקבל החלטות. זהו בדיוק הזמן המסוכן להוליד בנים, דהיינו הבנות שכליות, להגיע למסקנות, לנסות להבין, לחפש את התענוג בזמן קטנות המוחין ובכך לבגוד באמונה ובכלל. חשיבה וחקירה על הדרך בזמן הירידה, תביא בהכרח לטעות, שזה הזמן בו צד השמאל הוא הגורם המכריע. ובמקום להבחין שהוא בדרך לבגוד בהשם, מרגיש בטעות שפועל הוא נכון.

הצדיק הוא זה שמצדיק מעל טעם ודעת את השם דווקא בשנות הרעב, במצב הירידה, וכאן הוא לא מוליד הבנות ומסקנות חדשות, אלא נשמר עד שיגיע לגדלות מוחין, לרשות היחיד.

השורש והסיבה להיות קדושים כפי שמצווה התורה, אינם כי כיף או נחמד, אלא לדבקות דרושה השוואת צורה, רצון להקדיש את עצמי לכלל, להשפיע כפי צורת הבורא. לכן על האדם להבדיל עצמו מהשמאל, מאל אחר. קינאה בצורה היא טובה, כמו קנאת סופרים, אך קנאה בחומר פסולה.

בזמן שהרעב שולט, על האדם לסתום את מעיין ברית הקודש בכדי לא לתת לשמאל להתחזק כדי שלא תרבה הטומאה בעולם. כלומר על האדם לפעול מעל טעם ודעת ולהשליט הצורה (בעל מנת להשפיע) על החומר. הקושי נובע שדעת הגוף שולטת במורגש יותר מדעת הראש. החומר (עשיו) שולט בתחילה, אך התיקון והתכלית, להגיע לשליטת יעקב, קו אמצע.

רבי שמעון אמר: סוד זה הוא סוד עליון. בשנת הרעב, שהוא הארת השמאל, כיון שהיא שולטת, צריך האדם לסתום מַעינו (ללכת למעלה מהדעת), שלא להוליד משום ב' טעמים: א. כי אם לא יסתום מַעינו, גורם להמשיך רוח אל הוָלָד מצד שמאל. שכך עלול השמאל להיות לשורש והימין רק לענף.

ב. שנותן מקום לאותו הצד, שיתגדל בעולם צד הטומאה על צד הקדושה, שגורם, שצד השמאל לא יתבטל לימין, ואם הימין יקבל אז ממנו חכמה, יהיה השמאל לשורש והימין לענף. ויתגדל צד הטומאה היונק משמאל על הקדושה שבימין. שליטה נכונה היא של השורש על הענף, שהצורה יורשת את החומר ולא הפוך שְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּה, או חלילה שבריאה חשובה מהבורא, או המדע חשוב מהאמונה.

ועוד, תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ  שגורם במעשה זו למובא בכתוב הזה: תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ  וְנָבָל  כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם תַּחַת, והשְׂנוּאָה, כִּי תִבָּעֵל  וְשִׁפְחָה (הרצון לקבל), כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, הקליפה תקבל שפע מהקדושה, שהקליפה תירש את השכינה, מטעם, שהשמאל נעשה לשורש והימין לענף.

ומשום זה יוסף הצדיק, שהוא סוד הברית, עלה וסתם מַעְיָנו בשנת הרעב, כדי שלא להתערב כלל עם השמאל, ולא לתת לה מקום לשלוט על הימין. ומי שפותח מַעְיָנו באותו זמן, עליו כתוב: בַּיהוָה בָּגָדוּ, כִּי-בָנִים זָרִים יָלָדוּ (בגדו באמונה). כי אלו הבנים שמוליד בשנות רעב, הם בנים זרים, שממשיך רוח מאותו הצד אל הוָלָד. בַּיהוָה בָּגָדוּ ודאי, טעם שנותן מקום לשמאל שיתגדל על הימין. שבוגד בשם הוי"ה. וע"כ אשרי חלקם של ישראל הקדושים, שלא החליפו מקום קדוש במקום טומאה. גם כשהיו במצרים ביטלו את הגדלות שלהם, כופפו ראשם עד יעבור הדין, עד יעבור זעם.

וע"כ כתוב: וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. כי מאותו זמן ששלטה שנת הרעב, השמאל בלי ימין, הִסתִים מַעְיָנו והעלה מְקורו, שלא לתת בנים לצד הטומאה, ולא להחליף מקום קדוש במקום טומאה, להגדיל הטומאה על הקדושה, וצריך האדם לחכות לריבונו, שיבוא וישלוט בעולם שכתוב: וְחִכִּיתִי לַיהוָה, הַמַּסְתִּיר פָּנָיו, מִבֵּית יַעֲקֹב; וְקִוֵּיתִי-לוֹ.

אשריהם הצדיקים, שיודעים דרכיו של הקב"ה, ושומרים מצות התורה ללכת בהם, שכתוב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים  יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ  בָם. וכתוב: וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. כתוב דרכי לשון רבים לומר ימין ושמאל, צורה שם הויה, וחומר שם אלוקים. הצדיקים דבקים בצורה שעל מנת להשפיע, שהרי בלי הליכה למעלה  מהדעת לא ניתן לרכוש אמונה.

ומשום זה הזהיר הקב"ה לישראל להתקדש שכתוב: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. אני זהו הקב"ה, מלכות שמים הקדושה, הנוקבא. מלכות האחרת של עובדי עבודות כוכבים ומזלות נקראת אחֵר, שכתוב: כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ.

אני (שם הויה, מלכות דקדושה), היא ממשלת עולם הזה ועולם הבא, והכול תלוי בה, כי הכל תלוי בנוקבא. ומי שמתדבק באני הזו, בהנוקבא, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. הכל תלוי בנוקבא, באהבה, ביחד, בצורה. לעיתים אנשים מחליפים אהבה בתאווה. אהבה היא בצורה, מחוץ לחומר של עצמי, ותאווה היא בחומר העצמי, ולכן היא תלויה בדבר. הכן צריך גם את הרצון לקבל, אך את עיקר המשקל יש לתת לנשמה ולא לגוף, להשפעה ולא לרצון לקבל. את החיבור יש לחפש בערכי אידיאה גבוהה.

ומי שמתדבק באחר הזה (שמושך עליו את הקו שמאל לפרטיות), בהנוקבא של עכו"ם, נאבד מעולם האמת, ואין לו חלק לעולם הבא, ויש לו חלק בטומאה בעולם הזה, כי אותה מלכות האחרת של עכו"ם, כמה חיילות ובעלי דין ממונים בה, לשלוט בעולם הזה.

ומשום זה אלישע (בן אבויה) אחֵר, שירד ונתדבק באותה מדרגה (בתאוות נשים), במלכות דעכו"ם, הנקראת אחֵר, נגרש מעולם הבא, ולא ניתן לו רשות לחזור בתשובה, ונִטרד מעולם האמת, וע"כ נקרא אחֵר.

וע"כ צריך האדם להפריד את עצמו מכל הצדדים, שלא להיטמא באותו הצד, כדי לזכות בעולם הזה ובעולם הבא. וע"כ הנוקבא הקדושה ברכה, והנוקבא דעכו"ם קללה. זוכה בשינוי הצורה והופך למקבל בעל מנת להשפיע.

וע"כ בזמן של שנת הרעב, בזמן שליטת הנוקבא דעכו"ם, אין לאדם להראות עצמו בשוּק (רשות הרבים, מקום ריבוי הדעות), ולא לפתוח מַעַינו להוליד, לתת בנים לאל אחר. הבנות שכליות יש לרכוש מרשות היחיד, מרשות יחידו של עולם.

 שיעור שמע:

 וּלְיוֹסֵף יֻלַּד – בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב

 אדם לא מגיע לעולם בכדי להתקיים, אלא להשתכלל.

הבורא דורש מהאדם להכין כלים לא לפי כמה שהאדם רוצה לקבל, אלא כלים ראויים כפי שהבורא יתברך רוצה לתת – זהו השכלול, וזו הבחירה היחידה שיש לאדם.

בכל יום קורא כרוז את חוקי הבחירה מהעולמות העליונים שיש לאדם. בחירת האדם אינה מוחלטת, אלא תלויה ברצון הבורא בלבד – דהינו הבחירה שלנו היא בתוך מסגרת ברורה אותה קובע הבורא יתברך – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. התבונה של האדם היא להסתכל בכבוד ריבונו, כפי שמלמדת התורה. פירוש הדבר שאדם לא יכול לומר אני מסתפק רק באמונה מימין, בלי לשאוף לקבל יותר כפי שרוצה הבורא לתת. אדם לא יכול להסתפק בתפקיד קטן בעולם, כאשר הפיקדון שקיבל, הכישרון שהופקד אצלו מיעד לו הרבה יותר. על האדם לפעול לשכלול ולא להסתפק בקיום.

לעם ישראל סגולה לעבוד בקו אמצעי, כציור ניקוּד הסֶגול המשלב בקו אמצעי את הרצון משמאל, עם ההשפעה מימין. סגולה לפעולה בקו אמצעי, היא בחינת יעקב המשלב את יצחק ואברהם. קו שמאל הוא הפרטיות, הרצון לקבל כשעומד לעצמו – וקו ימין הוא היחד, האמונה.

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. רבי יצחק פתח: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם-עָבַר וְרָמַס וְטָרַף, וְאֵין מַצִּיל. בכל יום ויום, כשעולה האור, מתעוררת צפור אחת באילן שבגן עדן, וקוראת שלוש פעמים, והשרביט מזדקף, והכרוז קורא בכוח, חוקי הבחירה אומרים לכם: מי בכם שרואה ואינו רואה. הנמצאים בעולם, ואינם יודעים על מה הם נמצאים. אינם מסתכלים בכבוד ריבונם. התורה עומדת לפניהם ואינם משתדלים בה. טוב להם שלא נבראו משנבראו, למה יקומו בלי תבונה. ווי להם כשיתעוררו עליהם ימי הרע, ויגרשו אותם מן העולם. וסוד הכתוב: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.

ראייה היא מדרגת חוכמה היא ראייה בראש ותענוג בלב. ואלו שרואים ואינם רואים, הכוונה שאינם יכולים לקבל למורגש את האור שרואים.

בכל יום ויום כשעולה האור, מתעוררת צפור אחת. צפור, היינו הנוקבא, נתעוררה לזווג כדי להוציא אור היום. באילן שבגן עדן, היינו עם ז"א, שנקרא עץ החיים שבגן עדן. וקוראת שלוש פעמים ומקבלת ממנו ג' קוים, המכונים ג' זמנים. והשרביט מזדקף, הוא שבט הדין, שבתחילת הזווג (מפני שישנה דחיית האור) הוא מזדקף ומושל בשליטה קו שמאל המתעורר אז. והכרוז קורא בכוח. חוקי הבחירה אומרים לכם  כמ"ש: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם…וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. כי אז עם הארת הזווג, מתגלה האור והנועם הנובע מקו אמצעי, שהוא עץ החיים, והיינו חיים וטוב. וגודל מידת העונשים המרים המגיעים לרשעים, שאינם רוצים להדבק בקו אמצעי, אלא בקו שמאל, והיינו המוות והרע. ואז, ובחרת בחיים. ונמצא, שעל ידי ב' מיני הארות הללו, מתגלה לצדיקים הבחירה בחיים. ולפיכך, המה מכונים חוקי הבחירה.

האור המאיר מלמעלה, מאיר רק למי שכדאי (ראוי) לו. וממילא מי שאינו מקבל את האור, זהו העונש – התיקון עבורו. הצדיק דוחה את קו השמאל ובוחר בקו אמצעי שבו השמאל מתכופף לימין, להשפעה.

ראיה היא החכמה. והדבקים בקו שמאל ולא בימין, הם רואים ואינם רואים. כי החכמה שבשמאל לא תאיר בלי התלבשות באור החסדים שבימין. וע"כ אע"פ שיש שם חכמה, שהם רואים, מ"מ אינם מקבלים חכמה, מחמת חסרון לבוש החסדים. וע"כ אינם רואים.

כמ"ש: הנמצאים בעולם, ואינם יודעים על מה הם נמצאים. וזה נאמר  להדבקים בימין ולא בשמאל, שיש להם קיום בעולם, על ידי אור החסדים. אבל אינם יודעים על מה הם נמצאים. כי הארת ימין בלי שמאל, היא ו"ק בלי ראש, ולא יודעים על מה הם נמצאים. ונמצאים, אלו ואלו, הן הדבקים בשמאל, והן הדבקים בימין, בלי שמאל, שלאלו יחסר חסדים, ולאלו יחסר חכמה. וכל זה עלתה להם משום שהתורה עומדת לפניהם ואינם משתדלים בה. ווי להם כשיתעוררו עליהם ימי הרע, שאז יתגלו העונשים המרים שבשמאל, ויכרתו מן העולם.

מה הם ימי רע? אם יעלה על דעתך, שהם ימי זקנה, אינו כן. כי ימי זקנה, אם זכה בבנים ובני בנים, הם ימי טוב. אלא הם כמ"ש: וּזְכֹר אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא-יָבֹאוּ, יְמֵי הָרָעָה. הם אינם ימי זקנה, אלא כאשר ברא הקב"ה את העולם, ברא אותו באותיות התורה, וכל אות ואות נכנסה לפניו, עד שנתקיימו כל האותיות באות ב', להיותה סוד הברכה, וע"כ ממנה נברא העולם. ונתגלגלו האותיות על רל"א (231) מיני פנים ועל רל"א אחור. כולם עומדים לברוא בהם העולם, אחר שקבלו סוד הברכה מאות ב'. אותיות הן חסרונות השמאל, אך הן אינן חסרונות כאשר מחברים אותן לקו ימין, לחסד של אברהם אבינו, חסד שהוא "דבק" להשפעה, ואז הברכה תשרה בהן, ורק דרך קו אמצעי משיגים כלי לברכה שנאמר (מסכת עוקצין): לֹא מָצָא הַקַּב"הַ כְּלֵי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם. התורה נק' שלום, שכל נתיבותיה שלום – ובה ניתן להתכלל רק דרך קו אמצעי. הברכה היא המוכנות לוותר על השמאל, אשר הוא מוות כאשר מנסה לעמוד כשלעצמו. הימין מאפשר קיום בלבד, אך לצורך השכלול, לצורך התכלית יש להכפיף אליו את הרצון.

שיעור שמע:

הַבֹּקֶר אוֹר
בכדי לצאת מהדין בעולם, יש לחפש ולפעול את החסד.
האמונה היא הכוח המרפה לכל הדינים, היא נותנת למידת החסד להתפשט. הטבע הרגיל הוא כשיש דין והרגש חיסרון, מחפשים את האור למילוי מיידי ברצון לקבל, אך יש לוותר על המקרה וללכת רק בימין, באמונה, בחסד.
ישנם חוקים (דת ונימוסים) בעולם ויש לפעול בהתאם. וכך בגמר תיקון של עם ישראל, עליו ניתן ללמוד מהשורשים, מהאבות. אותה הארה בהתכללות המידה של אברהם שמרה על השבטים. אנו מחפשים מהי הנקודה הנפשית של האדם, כשזורח בה החסד שמעורר האדם – יינצל מהדין, %9Uצד החומר. החסד הוא יכולת התפשטות והשפעה, ויתור על המקרה, ההתחברות לקב"ה. וכאשר אדם יכול לעורר מידה זו ברמה ראויה, הוא מוגן.
עולם חסד יבנה, ולכן יכול העולם להתקיים. וכאשר יש לאדם דין קשה בליבו, עליו לפעול כמו הח595ק הקוסמי, לעורר את מידת אברהם, וכך מסלק את הכוחות משמאל. התיקון שעושה האור/החסד עם הבריאה הוא התרופה לדינים, למצב חולשה פנימי. ביקורת וחקירה אפשרית רק עם אור ההשפעה והאמונה.

הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. רבי אלעזר אמר: אִם הם היו הולכים ונשלחים, למה לנו לכתוב בתורה, המה וחמוריהם? אלא משום שכתוב: וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת-חֲמֹרֵינוּ. משום זה כתוב: והאנשים שולחו המה וחמוריהם, להשמיענו שלא נשארו שם הם וחמוריהם, כמו שאמר. אומר שהאנשים זה צד ההויה שלהם, והחומר שלהם שהוא צד הדין, יצא גם הוא.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. אותו בוקר של אברהם, שהוא חסד, היה מאיר להימצא על השבטים בזכותו. כי זכותו של אברהם עמד להם, והלכו בשלום, וניצוֹלו מן הדין. כי בשעה ההיא עמד הדין עליהם להיפרע מהם. רק הזכות של אותו בוקר (מידת החסד) של אברהם, הגן עליהם ונשלחו מן מקום הדין, כי לא שלט עליהם באותו הזמן.
רבי יהודה פתח: וּכְאוֹר בֹּקֶר, יִזְרַח-שָׁמֶשׁ. זהו האור של אותו בקר של אברהם, אור החסד. יזרח שמש, זהו שמשו של יעקב, שכתוב: יִזְרַח-שָׁמֶשׁ; בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ, כי בקר ההוא, אור החסד, אינו עבות כל כך, שאין לדינים אחיזה בו. אלא, מִנּׂגַהּ מִמָּטָר, שפירושו נגה הבא ממטר, מצד יצחק, אור הגבורה. ואותו מטר מוציא דשא מארץ. כלומר המטר נותן את הכוח מצד יצחק, דהיינו צריך את הדין, את הגבורה שרק בזכותו ניתן להוליד. יעקב שמשלב בין החסד לדין בהארה אפקטיבית וראויה, מאחר ואותו אור ללא חסד שורף, כפי שנראה אצל הגויים.
וכאור בוקר. באותו האור של בקר אברהם, אור החסד, יזרח שמש, יעקב, שהאור שלו הוא כאור של אותו בוקר של אברהם, כי הוא ת"ת, המאיר בחסדים מכוסים, הנמשכים מאור החסד. בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, כי אותו בוקר אינו חשוך אלא מאיר. כי בשעה שבא הבוקר, שהוא אור החסד, אינו שולט דין כלל, אלא הכל מאיר בצד אברהם, שהוא צד ימין. מִנּׂגַהּ מִמָּטָר, זהו צד יוסף הצדיק, שהוא ממטיר על הארץ, היסוד, שמשפיע אל הנוקבא, להוציא דשא וכל טוב העולם. מפני שהוא יסוד ממנו באה ההזרעה, ובזכות הקשר של זיווג ביסודות, ניתן להולי593. השימוש באור של אברהם מסייע להוציא תולדות דרך קו אמצעי – יעקב ויוסף.

אמר רבי שמעון: בשעה שהלילה בא ופורש כנפיו על העולם, כמה אתונות צחורות (שהן זכות ובאות %T7נגד הטומאה), והן רוחות בצורת אתונות, הממונות להיפרע מן עוברי דת ונימוסים (עובר על החוק – הרשעים), עתידות לצאת ולשלוט בעולם. וכמה בעלי הדין מתעוררים בכמה צדדים למיניהם, ושולטים על העולם. כיון שבא הבוקר (החסד), ומאיר, כולם מסתלקים ואינם שולטים, וכל אחד ואחד בא לעמדתו הקבוע, ושב למקומו. בוקר הוא ביקורת, לכאורה קו שמאל, אז כיצד הבוקר במידת אברהם הוא החסד? אך אחרי דין הלילה, האפשרות שהביקורת תאיר, תגיע רק במידת אברהם.
בוקר של אברהם, הוא שליטת הימין. וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אלו הם בעלי הדין, שהיו שולטים בלילה. המה וחמוריהם, הם הרוחות, הבאות מצד הטומאה, שאינן קדושות הממונות על עוברי דת (חוק) ונימוס להיפרע מהם. ואינן שולטות ואינן נראות עם ביאת הבוקר. ואלו רוחות הממונות על עוברי דת שאמרנו, הן מבחינות חמורים.
אין לך מדרגות עליונות, שאין בהן ימין ושמאל, רחמים ודין, מדרגות על מדרגות, קדושים מצד הקדושה, וטמאים מצד הטומאה. וכולם הן מדרגות על מדרגות אלו על אלו. מצאנו שאתונות צחורות הן מצד הקדושה, הם כמו חמורים. ואיך נאמר כאן, שהן מצד שמאל ואינן קדושות? וע"ז אומר, שיש אתונות צחורות מצד הקדושה והימין, ויש אתונות צחורות מצד הטומאה והשמאל.
ובכל מקום שבוקר של אברהם נתעורר בעולם, כל כוחות השמאל מסתלקים ואינם שולטים, משום שאין להם קיום בצד ימין אלא בצד שמאל. וע"כ בבוקר שמגיע שליטת הימין מוכרחים להסתלק. והקב"ה עשה יום ולילה להנהיג לכל אחד ואחד לבחינתו הראויה לו. כי ביום הנהגת הימין ובלילה הנהגת השמאל. אשרי חלקם של ישראל בעולם הזה ובבא.
רבי חייא פתח: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ. עתיד הקב"ה להאיר לישראל אותו השמש, שגנז מיום שנברא העולם, מפני רשעי העולם כמ"ש: וְיִמְנַע מרשעים אורם. אור זה עלול לפגוע ברשעים, לכן גנז את האור בכדי לתת להם לאחר שיתקנו. ואותו האור גנז הקב"ה. כי כשיצא בתחילה, היה מאיר מסוף העולם עד סופו. כיון שנסתכל בדור אנוש, ובדור המבול, ובדור הפלגה, ובכל הרשעים, גנז אותו האור.
כיון שבא יעקב, ונתדבק באותו ממונה, השר של עשו, והכיש אותו בירך שלו%2S והיה צולע, אז כתוב: וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. הוא השמש שגנז. כי יש בשמש הזה רפואה, לרפאות את ירכו (להקים את בית המקדש). ואחר כך נתרפא באותו השמש, שכתוב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, שפירושו, שלם בגופו, כי נתרפא – דהיינו %Q9יבנה בית המקדש בבחינת יעקב, וזהו שורש לכל אחד מאיתנו, היכולת לתקן.
על כן עתיד הקב"ה לגלות אותו השמש ולהאיר לישראל שכתוב: וְ%T7ָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. זהו שמשו של יעקב, שנתרפא בו. כי באותו הזמן יתרפאו כולם, כי בזמן שיקומו ישראל מעפר, כמה חגרים וכמה סומים יהיו בהם (יקומו עם המום, הרצון לקבל אותו עליהם לתקן), ואז הקב"ה מאיר להם אותו השמש, להתרפאות בו. כך תהיה תחיית המתים.
ואז יאיר אותו השמש מסוף העולם עד סופו. ולישראל יהיה רפואה. ועמים עובדי כוכבים ומזלות ישרפו בו (שאין להם אמונה, ואפילו במצווה קלה כסוכה בעטו), אבל לישראל כתוב: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָת%R0ךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. גמר תיקון מצד האור שגנז לעתיד לבוא.

שאלות חזרה מקץ סא-סג
1. למה כתוב בתורה "המה וחמוריהם"?
2. מהו אורו של אברהם כנגד הדינים ומהי אותה בחינה בנפש האדם?
3. מה הפירוש הנוסף "וכאור בוקר תזרח שמש" עפ"י אות רכ"ח?
4. מי הן האתונות צחורות וכיצד תהיה ההתגברות עליהן?
5. כיצד קשור אורו של אברהם המאיר דרך יעקב לגמה"ת לישראל?
6. מהו הסוד של תיקון בית במקדש השני ברפואת יעקב?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams