004- הדף היומי בזוהר הסולם – ויגש – י-יב (השקפה)
שיעור שמע:
יְפֵה נוֹף
רבי אבא פתח: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב. זהו סוד האמונה. יפה נוף, זהו יוסף הצדיק כמ"ש: וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. מְשׂוֹשׂ כָּל-הָאָרֶץ, הוא ששון ושמחה למעלה ולמטה. הַר-צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן, משום שבחלקו של יוסף עומד משכן שילה. הַר-צִיּוֹן זהו ירושלים, הנוקבא. ירכתי צפון, כן הוא ודאי למעלה ולמטה, אשר הן בית המקדש של מעלה, הנוקבא, והן בית המקדש של מטה, הם בבחינת צפון (גבורה), בהארת השמאל דבינה, שהיא הארת החכמה. ביפה נוף יש את תכונת יוסף (המחשבה) ואת תכונת דוד (הלב). יופי זו הארת חוכמה שבאה לביטוי בשילה או במקדש. המקום היפה באדם הוא המקום ממנו הוא מאיר לכל הרצונות. בחינת הלב גדולה מהמחשבה ממנה ניזון, ובנוסף תכונתו הוא.
קרית מלך רב, מקום הוא המתוקן לפני מלך רב. זהו מלך העליון על כל קודש הקודשים. כי משם באים כל האורה וכל הברכות וכל חדוות כל, שמשם מאירים כל פנים, ובית המקדש מתברך משם. וכשהיא מתברכת, יוצאות משם הברכות לכל העולם. כי כל העולם מתברך משם. כך זה באדם וכך בעולם, שכל העולם מושתת ממקום הלב, כאשר צד המוח הוא צד הבורא שבנברא.
שישים נשימות
התעוררות היא בחירה באמונה כשולטת על הפרטיות.
הכוח לדחות את האור ולא לקבל, נותן חיים.
סה"כ ישן דוד שישים נשימות, שזהו מושג רעיוני. היסוד הוא שדוד המלך חי לנצח, ולא ישן יותר משישים נשימות וכך לא טעם מוות, שהרי שינה היא אחד משישים ממיתה. מקום הנשימה השישים – חצות לילה זוהי נקודה קריטית של מוות או חיים – תלוי בהתעוררות הרצון. בזמן השינה אדם הולך ומתקרב לנקודה הפרטית שבשיאה נק' מנועלא, שהיא בחינת מוות. לכן רגע לפני המפגש בנקודה זו יש להתעורר, לוותר על הרצון ולהתחבר להשם, וזאת ע"י חיבור הרצון משמאל, עם האמונה בימין – והתקשרות בקו אמצעי להמלכת המלך.
כך חייב אדם שבטבעו ישן ורדום בתוך תודעה שהחיצוניות והמקרה קובעים, להחליט בכל רגע: האם אני מתעורר לחיים רוחניים, או ממשיך לדשדש ולישון בגשמיות. נקודה זו נבחנת רגע לפני שיא כל השתוקקות, כאשר המבחן האם לוותר על הפרטיות ולדחותה, וכך לזכות בחיים, או להמשיך לישון.
אדם ישן כאשר קו שמאל – הרצון שלו במחלוקת עם הימין – האמונה. ואז אין לו חסדים שהם הדבק לחיבור עם החוכמה – וכשאין לו חסדים הוא חולם. אדם מעשי מחבר את החסדים עם החוכמה. בכדי להקיץ יש לחבר את הימין לשמאל, את הרצון לאמונה. מכאן שחשקים עצמיים גדולים, שאינם מתחברים לחסדי הימין – מרדימים את הרוחניות. היקיצה היא וויתור על התענוג הגדול בכדי לבוא לחיבור. הצרכים הגופנים והתאוות מכריחים את האדם לישון, ועליו להתגבר ולמצוא את הקו האמצעי. התעוררות תבוא רק עם הוויתור על הפרטיות. שינה היא מצב בו הוא יותר מדי מחשיב את עצמו, ומוטרד מדאגות.
המנעולא היא וויתור על העצמי, השאלה היא מדוע האור לא מתקבל, האם בגלל שפגמת – אזי המנעולא היא בחנית מוות, או שבחרת לא לקבל, שכאן היא בחינת יקיצה.
אדם שאינו מוותר על החיצוניות לא מתעורר. בלי לוותר על רצונותיו הפרטיים, על התאוות, על העולם הזה שלו – לא יתעורר. ומה יעזור לו להתעורר? רק אם יהיה מיואש מעצמו, מהאני הכוזב לגמרי, יוכל. וכל עוד מושך ואומר אפשר עוד קצת לקבל תענוג – הוא ישן. וכך אדם הישן שש שעות (לא זמן גשמי), ובנקודה זו הפרטית הוא נבחן. אם רוצה לקבל כאן בנקודת המנעולא עוד תענוג – זו בחינת מוות, ואם מוותר – חיים. ובדיוק אותו מקום של פרטיות, שעלול לגרום למוות – הוא הוא גורם החיים כאשר מוותרים עליו. לכן מי שמרבה לישון סימן הוא שקו השמאל שולט עליו.
שנתו של דוד המלך אינה נמדדת בזמן גשמי – שהיה ישן רק בזמן בו אין שליטה למידת הדין, וברגע שמגיע לרצון העצמי – מייד התעורר לקשר עם השם.
רבי יהודה ורבי יוסי נפגשו בכפר חנן, בעוד שהיו יושבים במלונם, בא אדם אחד ומשא חמור אחד לפניו, ונכנס לבית. בתוך כך אמר רבי יהודה: הרי למדנו שדוד המלך היה נָם כסוס ושנתו מועטת. וא"כ, איך היה קם בחצות לילה, הרי שיעור של שישים נשימות של שְנת הסוס, מעט הוא, ולא היה מקיץ אפילו בשליש לילה?
אמר לו בשעה שבא לילה, היה יושב עם כל גדולי ביתו ודן דינים, ועסק בדברי תורה. כלומר, שלא הלך לישון בתחילת הלילה, אלא סמוך לחצות לילה. ואח"כ היה ישן את שנתו עד חצות לילה, וקם בחצות לילה, והתעורר ועסק בעבודת ריבונו בשירות ותשבחות.
בתוך זה שאל אותו אדם: וכי כך הוא דבר זה שאמרתם? סוד הדבר הוא כאן, כי דוד המלך חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, ודוד המלך היה שומר עצמו כל ימיו שלא יטעם טעם מיתה, משום ששינה הוא אחד משישים במיתה. ודוד, משום מקומו, שהוא חי, לא ישן אלא שישים נשימות. כי עד שישים נשימות חסר אחת, הוא חי. משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, ושולט עליו הצד של רוח הטומאה.
וזה שהיה דוד המלך שומר את עצמו, שלא יטעם טעם המוות, ולא ישלוט עליו הצד של רוח האחר, משום ששישים נשימות חסר אחת, הוא, שהחיים שלמעלה (בחסדים מכוסים), עד שישים נשימות הן שישים נשימות עליונות, והחיים תלויים בהם, ומכאן ולמטה הוא המוות.
וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות, כדי שיתקיים בחיים ולא ישלוט עליו טעם המוות. וכשנחצה הלילה, היה דוד מתקיים במקומו (מתעורר בקו אמצעי) במדרגתו, שהוא חי וקיים, כי הקיץ משנתו ואמר שירות ותשבחות. כי כשנתעורר חצות לילה, וכתר הקדוש, הנוקבא, נתעורר, צריך שלא ימצא את דוד מתקשר במקום אחר, במקום המוות. הרגיש וידע את מקום הפרטיות, ולפני זה השכיל להתעורר בנקודת הקשר, וכך נמנע מטעם מוות. בכדי לתפוס את נקודת היקיצה הזו, יש לצאת מהפרטיות, שהיא בחינת הרדמות.
משום כשנחצה הלילה וקדושה העליונה נתעורר (שאז ה' מתהלך בגן עדן), ואדם הישן במיטתו אינו מתעורר, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, ומתדבק במקום אחר, בס"א. וע"כ היה קם תמיד דוד המלך בחצות לילה, להשגיח בכבוד ריבונו חי אצל חי, ולא נם בשנתו עד לטעום טעם המוות, ומשום זה היה נם כסוס, שישים נשימות ולא בשלמות, שהיו חסרים אחת.
שינה פירושו סתימת העיניים, המוחין, כמו הישן השוכב בעצימת העיניים בלי דעת. ושורשו נמשך משליטת הארת קו השמאל, שהיא חכמה, בעת שהיא במחלוקת עם קו הימין, חסדים, שמטעם שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, המוחין נסתמים.
והיקיצה משינה נמשכת מקו אמצעי. כי מצב השינה נמשכת עד עליית קו האמצעי עם המסך דחיריק שבו, שהוא נקודת מנעולא, הממעט את קו השמאל ומכלילו בימין, שהחכמה שבשמאל נכללת בחסדים שבימין. ואז נפתחים המוחין, והחכמה יכולה להאיר.
הצמצום שבמלכות, שאינה ראויה לקבל אור החכמה, אור החיים. וע"כ בגילויה מת האדם, שאור החיים פורח ממנו. אבל בתיקון היקיצה, ההיפך, היא נעשית לגורם כל החיים.
יש כאן לנקודת המנעולא שבחזה פעולה הפוכה, שהיא תיקון היקיצה. כי נעשתה כאן לגורם החיים, מכוח ההכרעה, שהיא בלתי אפשרית זולתה.
ודוד המלך היה שומר עצמו שלא יטעם טעם מיתה, שלא ימשיך בשינה לאחר חצות לילה, ששם כבר שולט המוות. משום ששינה הוא אחד משישים במיתה, כי מכוח התכללות הספירות זה בזה.
משם ולהלאה טועם האדם טעם המוות, משש שעות השניות, כי כוח המוות שבנקודת החצות, המנעולא, שולט על שש השעות שלאחריה, וע"כ הישן בהם, טועם בהכרח טעם המוות. וע"כ היה דוד המלך משער השיעור של הלילה עד חצות והיה ישן שישים נשימות חסר אחת, עד נקודת חצות לילה, שהקיץ בה ולא ישן, שהיה ממשיך אליה את תיקון היקיצה, המהפך את נקודת המנעולא שבחצות לילה. ומה שהייתה גורם המוות, נעשתה לגורם החיים.
ואדם הישן במיטתו, שאינו מקיץ משנתו להשגיח בכבוד ריבונו, הרי הוא מתקשר במוות, כי אותו אדם הישן אז, נמצא ממשיך עי"ז את שליטת השמאל, שורש השינה. ונקודת המנעולא שבנקודת החצות, נשארת בעדו לגורם המיתה, כי לא נכלל בתיקון היקיצה המהפכה ממוות לחיים. הרי שנתקשר במוות, שליטת הס"א והטומאה.