מאמר ג' נהורין

אי אפשר לשחד ולפגוע באדם שלא רוצה כלום, אך במצב זה גם לא ניתן להשיג דבר!

נכון שאם לא תרצה כלום, אי אפשר לפגוע בך, אך גם לא תגיע למטרת הבריאה, שהרי עליך להשתמש בגמר תיקון עם הרצון המופרז לקבל. מי שרוצה להיות "ראש קטן" לא לקחת אחריות בחיים, מלמעלה כבר ידאגו שהוא יפגוש אחריות לחיים. לא תוכל לברוח מהמערכה להיות אדם, תיאלץ להתמודד עם הדין שחייבים להתענג בחיים, עליך להיות מאושר, לא תוכל להסתפק באושר של זבוב.

החיות העליונות במרכבה, הן נקודות האמונה של היהודי: כנגד אברהם – האריה, יצחק – שור, יעקב — נשר. יעקב עשה קצת מהטעות של אדם ראשון, בניסיון לקחת אורות מחזה ולמטה מנצח הוד, ושם פגש את שרו של עשיו. חשב לעצמו מאחר וקניתי את הבכורה ממנו, וקיבלתי ממנו את הרצון לקבל, אוכל להצליח. באה רבקה ואומרת אתה צריך את הלבושים של נצח הוד — וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב. אמר לו שרו של עשיו, את העבודה למעלה מחזה גמרת, כאן למטה עוד נשארה לך עבודה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

חשב יעקב לקחת את ההשתוקקות הגדולה ולהשתמש בה, מפני שלעצמו כבר לא רצה כלום, כולו השפעה. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל — לפגוע במידת ההשפעה שלו, כל עוד הוא במידת הת"ת למעלה מחזה, אך כשרוצה לקבל כוחות בנצח הוד, וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, דהיינו שהמלאך נתגבר עליו.
כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל — במידת ההשפעה הצלחת, אך לא במידת הקבלה. לוּ היה יכול לו, היה נגמר התיקון. הירך מחוץ לגוף, ולשתי הרגלים אין קו אמצעי אמיתי.
יעקב לא יכול יעקב לבוא לפני יוסף, שהוא היסוד שמחבר נצח והוד. כאשר אדם חי בשלמות, את כל צד האדם שבו, אף אחד לא יכול לפגוע בו, וכל החיות פוחדות ממנו. יעקב רוצה להאיר מקום תחתון זה, כדי למשוך אור גם לרחל, חייב היה לעורר את המקום מחזה ולמטה, אחרת אין גמר תיקון.

לא נתנבא איש ממדרגת הנצח עד שבא שמואל, השקול כנגד משה ואהרן ותיקן את הנצח. לפני שמואל צלעו גם על ימין. יהושע קיבל מהודו של משה, דכתיב וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו — אך תיקן רק את הוד שמעל החזה, ורק דוד תיקן את הנצח — הספירה שהיא האידיאה העליונה שנמצאת בשמים. דכתיב נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח כלומר החזיר אותו עתה לבחינת ימין.

כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם, רק כאשר מחובר לעליון. אדם בלי רצון חזק — לא יכול להגיע לאושר!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ג' נהורין

להיות "צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ" זה דבר טוב!

גאוותן עומד על שני הרגלים — רוצה את כֹל האור בבת אחת. עבודה נכונה היא ההסכמה לקבל אור חלקי, כשלא ניתן לעמוד על שני רגלים רוחניות — כאשר הכלים התחתונים חסרים. בזמן תיקון אין להרגיש שלמות!

אור ראשון אברהם חסד, בפתח האוהל -הלב, ע"י שמבטל עצמו, יודע שיש משהו מעליו.

אור שני ההולך ונחשך לפנות ערב, והוא סוד תפלת מנחה: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. אור חוכמה החסר חסדים, כפי המשל שמביא הרב"ש: יש אוכל קפוא, אך חסר טבח — חסדים, יש אור ולא ניתן לקבל אותו כמו ביום כיפור – חושך המאיר להשלמת כלים. עליך להיות בעל חסד, מוותר על הגאווה, ואם לא תתכלל עם הימין, אברהם, החסד, לא תוכל לממש את החוכמה, השפע.

אור שלישי קו אמצעי הכולל את ב' האורות הללו – המאיר לרפואה – שמשמעותה הכנסת האין סוף לתוך הסופיות, חיבור. קו ימין הוא אין סוף, צד הבריאה הוא סופי שאינו יכול להתקיים מעצמו לאחר שיצא ויצר את החלל, החולי, שאותו יש לרפא. מי שרוצה לקבל את הבריאות רק על ידי מילוי הרצון, זה לא רפואה, זה עלול להביא לחולי גדול יותר.

את השתוקקות האדם מרפא ע"י חסדים, שהביטוי שלהם בנפש- השפעה, ויתור על הגאווה, פחות עקשנות. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ…וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. דהיינו לרפאותו מחושך השמאל. אור התפארת הוא מדת יעקב, שבא לקיים את הרפואה בעולם, והוא הראשון שמבטא חולי: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה – בא כתיקון עולמי של קו אמצע והוא שורש של בני ישראל שבאים לתקן את העולם. תיקון קו אמצעי — זו רפואת העולם.

מכאן והלאה וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ, מוותר על התיקון בבת אחת. מוכן ליהנות אבל רק מהאמת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, לא לקבל כשאין מספיק חסדים לכל התיקון. חשכות השמאל היא המחלה, ובלי צניעות אי אפשר לעשות את העבודה.

סיכום: אברהם: אמונה שלמה שבעולם העליון יש מי שנותן. יצחק — לעורר השתוקקות לאור הרוחני אותו אתה רוצה להשיג בתנאי שהחשכות תהיה לדבר האמיתי הקשור לאברהם, ולא לרצון לקבל. האור השני יוצר חולי — חלל, יש את צד הבריאה, שלא קשור לבורא, ואותו צריך לרפא.
אור ג — קו אמצע — היכולת לחבר את ההשקפה העליונה עם ההשתוקקות שלי. אדם שלם עם עצמו, בלי לזייף. לב הפועל לפי השכל, לא כפילוסוף מצד אחד, וכבהמה שחיה אחרת. עדיף להחזיק בהשקפה קטנה ולחיות אותה. אחרת יש לאדם חוכמה שאינו יכול לבטא אותה. נצח ישראל – שצולע על ירכו לא משקר, בא מטעם תיקון.

רוצה להירפא? עליך קצת להשתחרר מעצמך, מהדאגה העצמית, אל תעמיס על עצמך יותר מדי דאגות.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר ג' נהורין

להיות "צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ" זה דבר טוב!

גאוותן עומד על שני הרגלים — רוצה את כֹל האור בבת אחת. עבודה נכונה היא ההסכמה לקבל אור חלקי, כשלא ניתן לעמוד על שני רגלים רוחניות — כאשר הכלים התחתונים חסרים. בזמן תיקון אין להרגיש שלמות!

אור ראשון אברהם חסד, בפתח האוהל -הלב, ע"י שמבטל עצמו, יודע שיש משהו מעליו.

אור שני ההולך ונחשך לפנות ערב, והוא סוד תפלת מנחה: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. אור חוכמה החסר חסדים, כפי המשל שמביא הרב"ש: יש אוכל קפוא, אך חסר טבח — חסדים, יש אור ולא ניתן לקבל אותו כמו ביום כיפור – חושך המאיר להשלמת כלים. עליך להיות בעל חסד, מוותר על הגאווה, ואם לא תתכלל עם הימין, אברהם, החסד, לא תוכל לממש את החוכמה, השפע.

אור שלישי קו אמצעי הכולל את ב' האורות הללו – המאיר לרפואה – שמשמעותה הכנסת האין סוף לתוך הסופיות, חיבור. קו ימין הוא אין סוף, צד הבריאה הוא סופי שאינו יכול להתקיים מעצמו לאחר שיצא ויצר את החלל, החולי, שאותו יש לרפא. מי שרוצה לקבל את הבריאות רק על ידי מילוי הרצון, זה לא רפואה, זה עלול להביא לחולי גדול יותר.

את השתוקקות האדם מרפא ע"י חסדים, שהביטוי שלהם בנפש- השפעה, ויתור על הגאווה, פחות עקשנות. וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ…וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. דהיינו לרפאותו מחושך השמאל. אור התפארת הוא מדת יעקב, שבא לקיים את הרפואה בעולם, והוא הראשון שמבטא חולי: וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה – בא כתיקון עולמי של קו אמצע והוא שורש של בני ישראל שבאים לתקן את העולם. תיקון קו אמצעי — זו רפואת העולם.

מכאן והלאה וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ, מוותר על התיקון בבת אחת. מוכן ליהנות אבל רק מהאמת: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, לא לקבל כשאין מספיק חסדים לכל התיקון. חשכות השמאל היא המחלה, ובלי צניעות אי אפשר לעשות את העבודה.

סיכום: אברהם: אמונה שלמה שבעולם העליון יש מי שנותן. יצחק — לעורר השתוקקות לאור הרוחני אותו אתה רוצה להשיג בתנאי שהחשכות תהיה לדבר האמיתי הקשור לאברהם, ולא לרצון לקבל. האור השני יוצר חולי — חלל, יש את צד הבריאה, שלא קשור לבורא, ואותו צריך לרפא.
אור ג — קו אמצע — היכולת לחבר את ההשקפה העליונה עם ההשתוקקות שלי. אדם שלם עם עצמו, בלי לזייף. לב הפועל לפי השכל, לא כפילוסוף מצד אחד, וכבהמה שחיה אחרת. עדיף להחזיק בהשקפה קטנה ולחיות אותה. אחרת יש לאדם חוכמה שאינו יכול לבטא אותה. נצח ישראל – שצולע על ירכו לא משקר, בא מטעם תיקון.

רוצה להירפא? עליך קצת להשתחרר מעצמך, מהדאגה העצמית, אל תעמיס על עצמך יותר מדי דאגות.

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בכדי להגיע לקשר עם הזולת, יש לרדת ולבוא למקומו, עד למקום המשותף.

העולם לא בנוי לפי שלמות המחשבה העליונה שהיא בצורת האות א', אלא נבנה באופן חלקי, ותפקידו להגיע גם הוא לשלמות. ה' בורא את האדם לא שלם, אך עם פוטנציאל להגיע לשלמות. האמצעי לכך: ע"י שהעליון מוריד את האח"פ שלו לתחתחון, ואז מקבל התחתון סוג של סולם לעלות לעליון, לסדר את המחשבה שלו לפי מחשבת הבריאה. באופן טבעי אין הנברא בנוי כך. כעת יש לו את הבחירה לצאת מטבעו ולהגיע למחשבה העליונה שאומרת — אהבה, להטיב לנבראיו, יתר דבקות.

עולם חסד יבנה, חסד זו רק שלימות זמנית. וכאשר בונים משהו, משאירים לו מקום לבוא מצידו אל השלמות. היסוד האמוני עליו נבנה התחתון, תלוי ב- שלושת האבות שהן יסודות האמונה היהודית. חסד, קו ימין, מדת אברהם -דבר מופשט מעבר לכל תפיסה חלוּקית, האמונה בבורא עולם.
מתחילה האיר אור הבינה בשלמות ואח"כ נגנז, עליה רומז הכתוב, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. אהל זה ליבו של האדם, וכאשר מתעורר רצון או השתוקקות זה ניקרא פתח האהל.

אם נאמץ תפיסה אמונית זו, נוכל להביא את העולם הנפסד אל העולם השלם. אי אפשר בגאווה להוריד את זה אלינו, אלא עלינו לעלות למחשבה העליונה. ירידת התורה שמדברת בלשון בני אדם, באה לתת לנו פתח בכדי לעלות לעולמות עליונים של מעבר לזמן ומקום — ששם המחשבה העליונה.

צמצום ב' המאפשר קשר ע"י ירידה. נושא עוון — מוכן לשאת את העיוות, בכדי שהעליון השלם ירד, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כמו שאבא מוריד את התודעה שלו לרמה של התינוק, מסכים איתו בכדי לתקשר איתו.

אלו רחמים גדולים של הבורא שנתן לנו את הסדר הזה. "וַיֵּרֶד יְהוָה בּעָנָן" — בהסתרה, "זורק לו חבל" וכעת על הנברא לטפס.
התורה הקדושה ירדה למטה. ונתנה לנו מבוא, אחרת היינו מנחשים והולכים בחושך. הכלי שקיבלנו – צמצום ב' — ראשית חוכמה יראת השם שקודם תסכים להתבטל לעליון. לאחוז בחבל התורה ולא כמו בעלי הגאווה, שמחדשים סתם עליהם אומר הנביא ישעיהו הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בכדי להגיע לקשר עם הזולת, יש לרדת ולבוא למקומו, עד למקום המשותף.

העולם לא בנוי לפי שלמות המחשבה העליונה שהיא בצורת האות א', אלא נבנה באופן חלקי, ותפקידו להגיע גם הוא לשלמות. ה' בורא את האדם לא שלם, אך עם פוטנציאל להגיע לשלמות. האמצעי לכך: ע"י שהעליון מוריד את האח"פ שלו לתחתחון, ואז מקבל התחתון סוג של סולם לעלות לעליון, לסדר את המחשבה שלו לפי מחשבת הבריאה. באופן טבעי אין הנברא בנוי כך. כעת יש לו את הבחירה לצאת מטבעו ולהגיע למחשבה העליונה שאומרת — אהבה, להטיב לנבראיו, יתר דבקות.

עולם חסד יבנה, חסד זו רק שלימות זמנית. וכאשר בונים משהו, משאירים לו מקום לבוא מצידו אל השלמות. היסוד האמוני עליו נבנה התחתון, תלוי ב- שלושת האבות שהן יסודות האמונה היהודית. חסד, קו ימין, מדת אברהם -דבר מופשט מעבר לכל תפיסה חלוּקית, האמונה בבורא עולם.
מתחילה האיר אור הבינה בשלמות ואח"כ נגנז, עליה רומז הכתוב, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. אהל זה ליבו של האדם, וכאשר מתעורר רצון או השתוקקות זה ניקרא פתח האהל.

אם נאמץ תפיסה אמונית זו, נוכל להביא את העולם הנפסד אל העולם השלם. אי אפשר בגאווה להוריד את זה אלינו, אלא עלינו לעלות למחשבה העליונה. ירידת התורה שמדברת בלשון בני אדם, באה לתת לנו פתח בכדי לעלות לעולמות עליונים של מעבר לזמן ומקום — ששם המחשבה העליונה.

צמצום ב' המאפשר קשר ע"י ירידה. נושא עוון — מוכן לשאת את העיוות, בכדי שהעליון השלם ירד, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה. כמו שאבא מוריד את התודעה שלו לרמה של התינוק, מסכים איתו בכדי לתקשר איתו.

אלו רחמים גדולים של הבורא שנתן לנו את הסדר הזה. "וַיֵּרֶד יְהוָה בּעָנָן" — בהסתרה, "זורק לו חבל" וכעת על הנברא לטפס.
התורה הקדושה ירדה למטה. ונתנה לנו מבוא, אחרת היינו מנחשים והולכים בחושך. הכלי שקיבלנו – צמצום ב' — ראשית חוכמה יראת השם שקודם תסכים להתבטל לעליון. לאחוז בחבל התורה ולא כמו בעלי הגאווה, שמחדשים סתם עליהם אומר הנביא ישעיהו הוֹי מֹשְׁכֵי הֶעָו‍ֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

אומר הבעש"ט: "במקום שאדם מֶחַָשב שם הוא נמצא"!

הכל תלוי בתודעת האדם, היכן היא נמצאת.

הרקיע יוצר את הקשר בין האדם למחשבה העליונה. מלמד הזוהר כיצד כל המחשבה והפירוט נמצאים בצורת האות א' המורכבת מקו אלכסוני, יוד עליונה מעליו, ויוד תחתיו.
יוד עליונה מייצגת את האין סוף, שלא שייך בו שום שאלה או רעיון להשכלת המחשבה. האלכסון: ישסו"ת, מקום התודעה של האדם, שרק מכאן ולמטה מתחילה להיות תפיסה, שהיא התכללות של הגוף בראש, כי צורת א' יורה על צמצום ב', דהיינו על עלית המלכות למקום בינה.

כאשר מגיעים לאדם ידיעות, ואין לו כלים, יכולת הבנה, הוא לא יקלוט. אנחנו יודעים רק מהמקום בו אנו תופסים. בכדי לקבל הארה, יש לעלות עם ישסו"ת – התודעה, בה נמצאת המערכת המפרשת.

להתקשר לעולמות העליונים אומר לעלות את תפיסת המודעות שלנו למעלה. מצד הבורא שבנברא, מהאין סוף מתחילה להתגלות המחשבה כמאין השראה עליונה, מגיעה כסוג של "מוּזה" — וכל שעלינו לעשות, זה להכין כלים.

הבורא נותן אפשרות לתפיסה בתנועה של עולה ויורד, סולם באלכסון, וכך התודעה שלנו משתנה. הלב – יוד תחתונה, יכול לקבל לפי סוג התודעה. ככול שהתודעה יותר גבוהה, כך נבחן האדם ליותר רוחני, ואמיתי.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ.

אותיות י-ה משם הויה נסתרות, מייצגות את הכלל, הראש, כמו מחשבות שבאות מעצמן שאי אפשר להשיגן, אלא רק את ההתייחסות שלנו אליהן. אותיות ו-ה מייצגות את הגוף בו יש פירוט. יש משהו מעל המחשבה של האדם, אליו אי אפשר לחדור. כל מה שאדם יכול להשיג זה התודעה — איך זה ניתפס אצלו, וגם בתודעה אפשר להשיג רק את ההשלכה, ההרגשה בגוף "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".

אדם האומר אני פשוט, ורוצה לעבוד את החיצוניות, למעשה עובד עבודה זרה. שלב ראשון חייב אדם בביטול הגאוה=גימ' "יה". לא להשתמש ברצון, כנגד אברהם אבינו, כנגד החמץ בפסח. הנגלות- אותיות ו ה משם הויה, צד יצחק שבו מוזכרת בפעם ראשונה בתורה אהבה: וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. לכן אדם חיצוני לא יכול לאהוב.

סיפוקים חיצוניים נגמרים במהרה, אהבה לא נגמרת. האדם האידיאי החי את העולם הפנימי, את הדבר האמיתי. לעומתו אנשים עם גילוי חיצוני, חיים בזיוף שמביא לריקנות. כך אדם הנותן מתנה לחברו, חייב שפנימיותו תיתן, אחרת אין תוכו כברו. את הכוח לעשות את המעשה נותנת הכוונה פנימית, ומי שאין לו כוח, סימן שכל פנימיותו מופנית למקום לא נכון. רק אם כולו נרעש מהדברים הפנימיים, יוכל להתגבר על עצלות הגוף. בשכלול הכוונה והכוח הפנימי לעבודת השם, ניתן לקבל כוח להתגבר על הגוף.

בחוכמה, שהאור והכלי באו כאחד, אין שום מודעות, רק בבינה מתחיל הרגש, הרצון לקבל. כמו אמוּנוׂת הטבועות באדם, כמו הרצון לחיות, להיות מאושר, האמונה בלוגיקה — את כל אלו אי אפשר להבין, אלא זו מסגרת כללית הנותנת לנו קיום. אי אפשר לחשוב מחוץ לתבניות המחשבתית אלו. ובמקום שיש אפשרות לדעת -זו מצווה: דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ, בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

הדרך לתת לעצמנו כוח לפעול בחיצוניות, חייבת לבוא ממחייבות לאמת. להאמין שהפנימיות חשובה, עליה צריך לפרגן, לשלם, וכשבא האור לוותר עליו כסיבה לקבלתו.

הורדת המעמסה הנפשית של הגאווה, נותנת כוח עצום לעשייה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ.

אותיות י-ה משם הויה נסתרות, מייצגות את הכלל, הראש, כמו מחשבות שבאות מעצמן שאי אפשר להשיגן, אלא רק את ההתייחסות שלנו אליהן. אותיות ו-ה מייצגות את הגוף בו יש פירוט. יש משהו מעל המחשבה של האדם, אליו אי אפשר לחדור. כל מה שאדם יכול להשיג זה התודעה — איך זה ניתפס אצלו, וגם בתודעה אפשר להשיג רק את ההשלכה, ההרגשה בגוף "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ".

אדם האומר אני פשוט, ורוצה לעבוד את החיצוניות, למעשה עובד עבודה זרה. שלב ראשון חייב אדם בביטול הגאוה=גימ' "יה". לא להשתמש ברצון, כנגד אברהם אבינו, כנגד החמץ בפסח. הנגלות- אותיות ו ה משם הויה, צד יצחק שבו מוזכרת בפעם ראשונה בתורה אהבה: וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ. לכן אדם חיצוני לא יכול לאהוב.

סיפוקים חיצוניים נגמרים במהרה, אהבה לא נגמרת. האדם האידיאי החי את העולם הפנימי, את הדבר האמיתי. לעומתו אנשים עם גילוי חיצוני, חיים בזיוף שמביא לריקנות. כך אדם הנותן מתנה לחברו, חייב שפנימיותו תיתן, אחרת אין תוכו כברו. את הכוח לעשות את המעשה נותנת הכוונה פנימית, ומי שאין לו כוח, סימן שכל פנימיותו מופנית למקום לא נכון. רק אם כולו נרעש מהדברים הפנימיים, יוכל להתגבר על עצלות הגוף. בשכלול הכוונה והכוח הפנימי לעבודת השם, ניתן לקבל כוח להתגבר על הגוף.

בחוכמה, שהאור והכלי באו כאחד, אין שום מודעות, רק בבינה מתחיל הרגש, הרצון לקבל. כמו אמוּנוׂת הטבועות באדם, כמו הרצון לחיות, להיות מאושר, האמונה בלוגיקה — את כל אלו אי אפשר להבין, אלא זו מסגרת כללית הנותנת לנו קיום. אי אפשר לחשוב מחוץ לתבניות המחשבתית אלו. ובמקום שיש אפשרות לדעת -זו מצווה: דַּע אֶת-אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ, בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

הדרך לתת לעצמנו כוח לפעול בחיצוניות, חייבת לבוא ממחייבות לאמת. להאמין שהפנימיות חשובה, עליה צריך לפרגן, לשלם, וכשבא האור לוותר עליו כסיבה לקבלתו.

הורדת המעמסה הנפשית של הגאווה, נותנת כוח עצום לעשייה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בשבת אסור לראות חסרון, ובחול אסור לראות שלמות!

השבת רשות היחיד, ימי החול רשות הרבים בהם יש גם לאדם רשות לעבוד – מאורי האש. מאחר ואין עוד מלבדו, יוצא שהכול תלוי בהשם יתברך, אז למה נותן לנברא לעשות מעצמו? אלא, נותנים לאדם לבחור בעובדה שהבורא מוביל אותו, וזה גורם להעלמה של הסתרת הבורא.
כך מביא בעל הסולם משל על אדם הזורק מקל למעלה. כל זמן העלייה, חושב האדם שזה בא מכוחו — מעלימים ממנו את כוח בורא. כאשר מגיע המקל לשיא גובהו, כוח הזורק נעלם, המקל חוזר ועובר על כל הפרטים שבדרך– בלי כוח הזורק. מעלימים את ההרגשה של הכוח העצמי. אך התודעה שלנו מתנגדת, ולא מסכים לזה, לכן האימון והיגיעה.

יש כוח העלמה שבאדם. ברגע שתגיע לתודעה שאינך מוגבל — שהרי הכול עושה הבורא, תגיע למציאות השבת, שהכול כוח הבורא. הקטרוגים באים מהתודעה המוגבלת של האדם, הנובעת ממחשבתו שהוא הפועל את הפעולות, במקום לחשוב שה' עושה.

איך יזכה אדם באור השבת בלי לעשות כלום? לכאורה גם טִרחת הסעודה שייכת לבורא? מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת?
כל היגיעה באה בכדי להסיר את המוגבלות של האדם כאילו יש 2 רשויות. היגיעה באה בכדי לאפשר לאדם לוותר על עצמו, ולהבין שלמעשה לא צריך שום יגיעה. זה כמו משחק — אתה מתייגע על ריק, ממילא התוצאה ממנו, אתה רק מראה השתוקקות – תרגול לתודעה.

להגיע להכרה שאני כלום, זה דבר עצום. עלינו רק להסכים ולהחזיק את התודעה שאכל טוב, הכול ממנו יתברך. היגיעה היא לא לתת להפרעות להיכנס. זו עבודת יראת הרוממות — שהנהגת ה' היא שלמה, ועלי להגיע לתודעה שאני מפריע לשלמות. אומר אדם בטעות "פעם היה יותר טוב". על זה אומר קהלת: אַל-תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

בשבת אסור לראות חסרון, ובחול אסור לראות שלמות!

השבת רשות היחיד, ימי החול רשות הרבים בהם יש גם לאדם רשות לעבוד – מאורי האש. מאחר ואין עוד מלבדו, יוצא שהכול תלוי בהשם יתברך, אז למה נותן לנברא לעשות מעצמו? אלא, נותנים לאדם לבחור בעובדה שהבורא מוביל אותו, וזה גורם להעלמה של הסתרת הבורא.
כך מביא בעל הסולם משל על אדם הזורק מקל למעלה. כל זמן העלייה, חושב האדם שזה בא מכוחו — מעלימים ממנו את כוח בורא. כאשר מגיע המקל לשיא גובהו, כוח הזורק נעלם, המקל חוזר ועובר על כל הפרטים שבדרך– בלי כוח הזורק. מעלימים את ההרגשה של הכוח העצמי. אך התודעה שלנו מתנגדת, ולא מסכים לזה, לכן האימון והיגיעה.

יש כוח העלמה שבאדם. ברגע שתגיע לתודעה שאינך מוגבל — שהרי הכול עושה הבורא, תגיע למציאות השבת, שהכול כוח הבורא. הקטרוגים באים מהתודעה המוגבלת של האדם, הנובעת ממחשבתו שהוא הפועל את הפעולות, במקום לחשוב שה' עושה.

איך יזכה אדם באור השבת בלי לעשות כלום? לכאורה גם טִרחת הסעודה שייכת לבורא? מי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת?
כל היגיעה באה בכדי להסיר את המוגבלות של האדם כאילו יש 2 רשויות. היגיעה באה בכדי לאפשר לאדם לוותר על עצמו, ולהבין שלמעשה לא צריך שום יגיעה. זה כמו משחק — אתה מתייגע על ריק, ממילא התוצאה ממנו, אתה רק מראה השתוקקות – תרגול לתודעה.

להגיע להכרה שאני כלום, זה דבר עצום. עלינו רק להסכים ולהחזיק את התודעה שאכל טוב, הכול ממנו יתברך. היגיעה היא לא לתת להפרעות להיכנס. זו עבודת יראת הרוממות — שהנהגת ה' היא שלמה, ועלי להגיע לתודעה שאני מפריע לשלמות. אומר אדם בטעות "פעם היה יותר טוב". על זה אומר קהלת: אַל-תֹּאמַר מֶה הָיָה שֶׁהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים הָיוּ טוֹבִים מֵאֵלֶּה כִּי לֹא מֵחָכְמָה שָׁאַלְתָּ עַל-זֶה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

יש כל מיני מכוני ציפורניים המלמדים להיות מכשפות!
אישה המגדלת ציפורנים הבולטות מהבשר — יש בזה סכנה לרוחניות!

ציפורנים הם בחינת אחוריים, המסמלים את שליטתן בימות החול, וצד הפנים של הידיים מסמל הפנימיות – השבת. בהבדלה המעבר הוא לקחת כוח ממצב המנוחה של השבת, למצב התנועה של החול — העברת הכוח, להפרדה, ראיית הפרטים.

שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'. הרמת הידיים מעל הראש מסמל שהמעשה הוא מעל הדעת, כי כשמגביהים הידיים למעלה, נמצאות האצבעות בחלק העליון ושאר פרקי היד למטה מהן. כשהידים למטה — קטנות הן בחינת חסד וגבורה.

חייב אדם לומר מתי יגיע מעשי למעשי אבותיי! — לכאורה צריך היה לומר מתי תגיע תבונתי, למה אומר מעשי? אלא המעשים הם למעלה מהדעת, כך פעלו האבות. ישאל האדם מתי אוכל לפעול באמת באמונה למעלה מהדעת? האם זו באמת התקווה של אדם? בד"כ תקוות האדם היא לפעול בתוך הדעת-"מתי אבין סוף סוף את הדברים, מתי דעתי תהיה הקובעת, ואם אין לי את הדעת לא רוצה לפעול, ונשאר בגאווה. שרוצה להחזיק במושכות, למרות שתמיד מנהיג את עצמו לשום מקום, ועוד מאשים אחרים. אי אפשר להאיר מעל הדעת, בתוך הדעת, אי אפשר שהרצון לסיפוק אישי –ייתן אהבה.

יש עניין שדווקא בתחילה לא נבין את טעם המצוות ונתרגל פעולה למעלה מטעם ודעת, שלא נדע מה יוצא לי מזה. זה כוחו של אדם. נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע — עשייה היא למעלה מהדעת — "ממעשיך היכרנוך" — כוח לאדם בידו לעשות למעלה מהדעת.

ציפורניים זה עניין של מכשפות. מאחר והעולם הולך ומתפתח מבחינה חיצונית, יש כל מיני מכוני ציפורניים שזה דבר מכוער מאד, קליפה — ועוד שֹמים עליהן כל מיני צבעוניים שמגדילים את כוח הס"א בעולם. יש רשות לאדם להסתכל בציפורניים במוצ"ש –רק ביד ימין, כי שבת זה צד חוכמה. אך עליו להסתיר את האגודל שמסמל את האגו, ובצורת אגרוף להסתיר את הפנימיות, ומסתכלים על האדמומיות של הבשר דרך הציפורניים. וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ שלא יסתכל האדם ישירות בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצ"ש בורא מאורי האש.

בטבילה לא הלכלוך תחת הציפורן הוא עיקר הבעיה — אלא זה ביטוי של שליטת החול, ואם את השליטה הזו רוצים להעלות בחשיבות יותר מהפנימיות — טועים. זו שליט מאורי האש, ששורפת את הפנימיות — נקודת הקשר.

מוצ"ש היא נקודת הזמן להבדלה בין פנימיות לחיצוניות. אז החיצוניות הולכת לקבל שליטה לששת ימי המעשה. אך רק שליטה הבאה מכוח הפנימיות — מאורי האור. כל ההשלכה החיצונית באה בכדי לעורר את הפנימיות.

השם נותן את השליטה בימי החול לחושך, לגוף, לרצונות הפרטיים — בתנאי שתקום ללמוד תורה בחושך, שתשתמש בירידה, בפרטים, בלא לשמה — להביאו אל כלל, ללשמה, להבין שהאש באה מהמאור.

אומר השם למשה: וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. אתה רוצה להתחבר לצד הפנים, זה רק בשבת, גמר תיקון. לא לראות בזמן התיקון כאילו כבר הכל שלם. לכן לא יסתכל האדם בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצ"ש בורא מאורי האש.

איך מסתכלים דרך הציפורניים — באמונה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

יש כל מיני מכוני ציפורניים המלמדים להיות מכשפות!
אישה המגדלת ציפורנים הבולטות מהבשר — יש בזה סכנה לרוחניות!

ציפורנים הם בחינת אחוריים, המסמלים את שליטתן בימות החול, וצד הפנים של הידיים מסמל הפנימיות – השבת. בהבדלה המעבר הוא לקחת כוח ממצב המנוחה של השבת, למצב התנועה של החול — העברת הכוח, להפרדה, ראיית הפרטים.

שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'. הרמת הידיים מעל הראש מסמל שהמעשה הוא מעל הדעת, כי כשמגביהים הידיים למעלה, נמצאות האצבעות בחלק העליון ושאר פרקי היד למטה מהן. כשהידים למטה — קטנות הן בחינת חסד וגבורה.

חייב אדם לומר מתי יגיע מעשי למעשי אבותיי! — לכאורה צריך היה לומר מתי תגיע תבונתי, למה אומר מעשי? אלא המעשים הם למעלה מהדעת, כך פעלו האבות. ישאל האדם מתי אוכל לפעול באמת באמונה למעלה מהדעת? האם זו באמת התקווה של אדם? בד"כ תקוות האדם היא לפעול בתוך הדעת-"מתי אבין סוף סוף את הדברים, מתי דעתי תהיה הקובעת, ואם אין לי את הדעת לא רוצה לפעול, ונשאר בגאווה. שרוצה להחזיק במושכות, למרות שתמיד מנהיג את עצמו לשום מקום, ועוד מאשים אחרים. אי אפשר להאיר מעל הדעת, בתוך הדעת, אי אפשר שהרצון לסיפוק אישי –ייתן אהבה.

יש עניין שדווקא בתחילה לא נבין את טעם המצוות ונתרגל פעולה למעלה מטעם ודעת, שלא נדע מה יוצא לי מזה. זה כוחו של אדם. נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע — עשייה היא למעלה מהדעת — "ממעשיך היכרנוך" — כוח לאדם בידו לעשות למעלה מהדעת.

ציפורניים זה עניין של מכשפות. מאחר והעולם הולך ומתפתח מבחינה חיצונית, יש כל מיני מכוני ציפורניים שזה דבר מכוער מאד, קליפה — ועוד שֹמים עליהן כל מיני צבעוניים שמגדילים את כוח הס"א בעולם. יש רשות לאדם להסתכל בציפורניים במוצ"ש –רק ביד ימין, כי שבת זה צד חוכמה. אך עליו להסתיר את האגודל שמסמל את האגו, ובצורת אגרוף להסתיר את הפנימיות, ומסתכלים על האדמומיות של הבשר דרך הציפורניים. וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ שלא יסתכל האדם ישירות בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצ"ש בורא מאורי האש.

בטבילה לא הלכלוך תחת הציפורן הוא עיקר הבעיה — אלא זה ביטוי של שליטת החול, ואם את השליטה הזו רוצים להעלות בחשיבות יותר מהפנימיות — טועים. זו שליט מאורי האש, ששורפת את הפנימיות — נקודת הקשר.

מוצ"ש היא נקודת הזמן להבדלה בין פנימיות לחיצוניות. אז החיצוניות הולכת לקבל שליטה לששת ימי המעשה. אך רק שליטה הבאה מכוח הפנימיות — מאורי האור. כל ההשלכה החיצונית באה בכדי לעורר את הפנימיות.

השם נותן את השליטה בימי החול לחושך, לגוף, לרצונות הפרטיים — בתנאי שתקום ללמוד תורה בחושך, שתשתמש בירידה, בפרטים, בלא לשמה — להביאו אל כלל, ללשמה, להבין שהאש באה מהמאור.

אומר השם למשה: וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. אתה רוצה להתחבר לצד הפנים, זה רק בשבת, גמר תיקון. לא לראות בזמן התיקון כאילו כבר הכל שלם. לכן לא יסתכל האדם בפנימיות האצבעות בשעה שמברך במוצ"ש בורא מאורי האש.

איך מסתכלים דרך הציפורניים — באמונה!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

אם אדם פועל בלי תפיסת הבורא, האש פוגמת בו!

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. השמש הוא מאור והלבנה ג"כ מאור בפני עצמה. השמש צד השֹכל הזכר, והלבנה הרגש, השתוקקות, שלא יכלה לעמוד במצב– שלא היה לה חסדים לבטא החוכמה שהייתה בה, ע"כ מיעטה את עצמה וחזרה לעיבור.
מְאורֵי אֵשׁ: שליטה של ימי החול, של הגוף ולא הנשמה. הלבנה הייתה טרם המיעוט בבחינת עצם מאיר. מאחר ואין העדר ברוחני -לא נעדר ממנה מצב הזה גם לאחר המיעוט.

במוצ"ש מחזירים את שליטת מאורי האש ללבנה לשימוש בימי החול. האש עושה הפרדה הכי מוחלטת, כּלַיה — פירוד גמור שאי אפשר להחזירו — זה כוח האש. לכן כשיוצא יום השבת מברכים על הנר, כי אז ניתן למאורי אש רשות לשלוט.

זיווג פב"פ בשבת מאפשר לנוקבא לבטל המלאכה בכדי ליצר הכּלים. אש באה ליצר או לכַּלות, כאשר היא באה במסגרת ז"א, אז באה לבשל, להכין. שליטת האש בימי החול באה להכין חומר הגלם לשבת – שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה ובשבת השליטה העיקרית שלו.

יראה-אש ואהבה אור — לכן השימוש ביראה לא בא בכדי להיפרד, שאז באהבה היא נכבית. תפיסת הבורא מאורי אור- תפיסת הנברא — אש. אם אדם פועל בלי תפיסת הבורא, האש פוגמת בו. לכן יש להשתמש באש בחוכמה עם פתילה, אך אם תיקח אותה לפני שטרחת בערב שבת, מה תואכל בשבת? איך תקבל את מאורי האור?.

השימוש הנכון באש – כשהיא שליחה למאורי האור. תפקיד שני מאורות אחד לחבר, ואחד להפריד, כי בלי הפרדה אין אהבה. ביצחק-בשמאל מופיע פעם ראשונה אהבה, המתקיימת כשיש אור, אך צריך גם אש — יראה.

אור שבא מהבורא בלי אש, לא יכול לבוא כמטרת הבריאה, אלא רק קיום. מאורי האש — תפקיד הנברא לשכלל — להביא אל הכלל: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

בזמן ההכנה צריך לראות הפרטים , לכן ימי חול הם הזמן להכין את השבת, זה צד הבריאה שצריך להכיל את השבת — מטרת הבריאה.

במוצ"ש — בהבדלה, מאורי האור צריכים להשתקף דרך מאורי האור, לוקחת כוח ממאורי האור, ולהשתמש בו לימי החול.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר מְאורֵי אוֹר ומְאורֵי אֵשׁ

אם אדם פועל בלי תפיסת הבורא, האש פוגמת בו!

וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה. השמש הוא מאור והלבנה ג"כ מאור בפני עצמה. השמש צד השֹכל הזכר, והלבנה הרגש, השתוקקות, שלא יכלה לעמוד במצב– שלא היה לה חסדים לבטא החוכמה שהייתה בה, ע"כ מיעטה את עצמה וחזרה לעיבור.
מְאורֵי אֵשׁ: שליטה של ימי החול, של הגוף ולא הנשמה. הלבנה הייתה טרם המיעוט בבחינת עצם מאיר. מאחר ואין העדר ברוחני -לא נעדר ממנה מצב הזה גם לאחר המיעוט.

במוצ"ש מחזירים את שליטת מאורי האש ללבנה לשימוש בימי החול. האש עושה הפרדה הכי מוחלטת, כּלַיה — פירוד גמור שאי אפשר להחזירו — זה כוח האש. לכן כשיוצא יום השבת מברכים על הנר, כי אז ניתן למאורי אש רשות לשלוט.

זיווג פב"פ בשבת מאפשר לנוקבא לבטל המלאכה בכדי ליצר הכּלים. אש באה ליצר או לכַּלות, כאשר היא באה במסגרת ז"א, אז באה לבשל, להכין. שליטת האש בימי החול באה להכין חומר הגלם לשבת – שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה ובשבת השליטה העיקרית שלו.

יראה-אש ואהבה אור — לכן השימוש ביראה לא בא בכדי להיפרד, שאז באהבה היא נכבית. תפיסת הבורא מאורי אור- תפיסת הנברא — אש. אם אדם פועל בלי תפיסת הבורא, האש פוגמת בו. לכן יש להשתמש באש בחוכמה עם פתילה, אך אם תיקח אותה לפני שטרחת בערב שבת, מה תואכל בשבת? איך תקבל את מאורי האור?.

השימוש הנכון באש – כשהיא שליחה למאורי האור. תפקיד שני מאורות אחד לחבר, ואחד להפריד, כי בלי הפרדה אין אהבה. ביצחק-בשמאל מופיע פעם ראשונה אהבה, המתקיימת כשיש אור, אך צריך גם אש — יראה.

אור שבא מהבורא בלי אש, לא יכול לבוא כמטרת הבריאה, אלא רק קיום. מאורי האש — תפקיד הנברא לשכלל — להביא אל הכלל: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

בזמן ההכנה צריך לראות הפרטים , לכן ימי חול הם הזמן להכין את השבת, זה צד הבריאה שצריך להכיל את השבת — מטרת הבריאה.

במוצ"ש — בהבדלה, מאורי האור צריכים להשתקף דרך מאורי האור, לוקחת כוח ממאורי האור, ולהשתמש בו לימי החול.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

מי שרוצה אהבה אמיתית, ישאף לכך שאשתו תהיה עצמאית!
וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.
בעולמות העליונים ישנו ציור, צורה כיצד ניתן לקבל את השפע, וכאן ע"י הדמיון עלינו לצייר צורה זו במדויק. כלומר אומרים לנו עם איזה יצר-לצייר נכון את התגובות שלנו. כך נוהגת שליטה במלכות שמים, וכך זה משפיע על נשמות בני האדם.

כמו שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת, כך צורת השליטה ושְׁנֵי הבחנות באדם — הרגש והשכל, ועלינו להתאמן באיחודם. אמנם האדם מרגיש שלמות גם בצד שמאל, במקום ההשתוקקות, וחושב שאם תהיה לו עוצמה, אז יהיה שלם. אך מי שרוצה רק להבין בשכל בלי להרגיש– חייו אינם חיים. לא מספיק שֹכל, צריך גם אינטליגנציה רגשית. תפקיד הזכר שבאדם להביא את כל הידיעות הרוחניות הפרנסה הביתה, אל הלב, החלק המרגיש.

האחדות לא באה דרך מסכנות של השנים, אלא מתוך העוצמה והגדולה של שניהם. משיכת תשומת לב ע"י מסכנות, נותנת רק קיום, אך לא אהבה.
תלות אינה מאפשרת לפרט להיות שלם בפני עצמו. אם אני "לא יכול בלעדיה" — זו לא שלמות, ואי אפשר כך להגיע לאהבה.

כאמור הנברא צריך ללמוד את תפקידו, לפי הצורות בעולמות עליונים, שהן חוק עבורו. אין שליטה בבית זולת לנוקבא. הבית בו היא שולטת –זה ליבו של האדם דכתיב וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ. כוח הזכר להשפיע וכוח הנקבה לייצר אמונה.
תפקיד הזכר להביא את האור, ותפקיד הלב, האישה שבנו לייצר את הכלי. לפרנס אומר להביא מזון רוחני, את כל ההבנות והחוכמה העליונה — ותפקיד האשה להכין את הבית –לב ראוי לקבל, כלומר עליה לתת קודם טֶרֶף לְנַעֲרֹתֶיהָ.

גם הזכר יבדוק שיש לו בכלל מה לתת ולחדש.

צריך רצון אחד בגוף, ורצון אחד במחשבה. אם "כל אחד מהאמת שלו" כפי שאומרים ברחוב, אז כל רגע מרגישים ומאמינים במשהו אחר — ולא יכולים להתאחד. האחדות היא ברצון מרכזי אחד, ובאמונה מרכזית אחת!
בגאווה אין אחדות. גם אם תקבל את האור ברצון לא אחדותי –תישאר לא מסופק. וכמה שתרדוף אחרי הסיפוקים האישיים, לא תקבל — ויהיה לך יום נפרד ולילה אחד. רצון אחדותי זו צורה אמיתית, בעל מנת להשפיע.

אור שלא בא דרך י"ג מידות הרחמים, ל"ב נתיבות, יביא לפירוד ותסכול. במשיכת האור דרך שבילי החוכמה במקום נתיבות הבינה-השפעה, לא יהיה תיקון.

הבורא יתברך מרחם ונותן לאדם מתוך בחירה לבוא לדבקות, ובזכות אבותנו הקדושים הוא מאריך אף. הלוואי ובקשר שלנו עם ה' נדרוש מעצמנו רק 10% ממה שאנו דורשים במערכת הזוגיות שלנו.

מלמד הזוהר שביחס בין הכוכבים ללבנה יש 2 זמנים: של עבודה שלא לשמה — זמן שליטת הלבנה, ושל עבודה לשמה. שליטת הלבנה יכולה להיות שלמה — "לשמה" רק לאחר הכנה שהיא עושה עם הכוכבים, למרות שזה מביא חשכות גדולה, לכן יש להשתדל ללמוד פנימיות לפחות בחיבור בין הלילה ליום.

הלימוד בלילה הוא עיקר תפקידנו בעולם !

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

מי שרוצה אהבה אמיתית, ישאף לכך שאשתו תהיה עצמאית!
וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ וְלִמְשֹׁל בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.
בעולמות העליונים ישנו ציור, צורה כיצד ניתן לקבל את השפע, וכאן ע"י הדמיון עלינו לצייר צורה זו במדויק. כלומר אומרים לנו עם איזה יצר-לצייר נכון את התגובות שלנו. כך נוהגת שליטה במלכות שמים, וכך זה משפיע על נשמות בני האדם.

כמו שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת, כך צורת השליטה ושְׁנֵי הבחנות באדם — הרגש והשכל, ועלינו להתאמן באיחודם. אמנם האדם מרגיש שלמות גם בצד שמאל, במקום ההשתוקקות, וחושב שאם תהיה לו עוצמה, אז יהיה שלם. אך מי שרוצה רק להבין בשכל בלי להרגיש– חייו אינם חיים. לא מספיק שֹכל, צריך גם אינטליגנציה רגשית. תפקיד הזכר שבאדם להביא את כל הידיעות הרוחניות הפרנסה הביתה, אל הלב, החלק המרגיש.

האחדות לא באה דרך מסכנות של השנים, אלא מתוך העוצמה והגדולה של שניהם. משיכת תשומת לב ע"י מסכנות, נותנת רק קיום, אך לא אהבה.
תלות אינה מאפשרת לפרט להיות שלם בפני עצמו. אם אני "לא יכול בלעדיה" — זו לא שלמות, ואי אפשר כך להגיע לאהבה.

כאמור הנברא צריך ללמוד את תפקידו, לפי הצורות בעולמות עליונים, שהן חוק עבורו. אין שליטה בבית זולת לנוקבא. הבית בו היא שולטת –זה ליבו של האדם דכתיב וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ. כוח הזכר להשפיע וכוח הנקבה לייצר אמונה.
תפקיד הזכר להביא את האור, ותפקיד הלב, האישה שבנו לייצר את הכלי. לפרנס אומר להביא מזון רוחני, את כל ההבנות והחוכמה העליונה — ותפקיד האשה להכין את הבית –לב ראוי לקבל, כלומר עליה לתת קודם טֶרֶף לְנַעֲרֹתֶיהָ.

גם הזכר יבדוק שיש לו בכלל מה לתת ולחדש.

צריך רצון אחד בגוף, ורצון אחד במחשבה. אם "כל אחד מהאמת שלו" כפי שאומרים ברחוב, אז כל רגע מרגישים ומאמינים במשהו אחר — ולא יכולים להתאחד. האחדות היא ברצון מרכזי אחד, ובאמונה מרכזית אחת!
בגאווה אין אחדות. גם אם תקבל את האור ברצון לא אחדותי –תישאר לא מסופק. וכמה שתרדוף אחרי הסיפוקים האישיים, לא תקבל — ויהיה לך יום נפרד ולילה אחד. רצון אחדותי זו צורה אמיתית, בעל מנת להשפיע.

אור שלא בא דרך י"ג מידות הרחמים, ל"ב נתיבות, יביא לפירוד ותסכול. במשיכת האור דרך שבילי החוכמה במקום נתיבות הבינה-השפעה, לא יהיה תיקון.

הבורא יתברך מרחם ונותן לאדם מתוך בחירה לבוא לדבקות, ובזכות אבותנו הקדושים הוא מאריך אף. הלוואי ובקשר שלנו עם ה' נדרוש מעצמנו רק 10% ממה שאנו דורשים במערכת הזוגיות שלנו.

מלמד הזוהר שביחס בין הכוכבים ללבנה יש 2 זמנים: של עבודה שלא לשמה — זמן שליטת הלבנה, ושל עבודה לשמה. שליטת הלבנה יכולה להיות שלמה — "לשמה" רק לאחר הכנה שהיא עושה עם הכוכבים, למרות שזה מביא חשכות גדולה, לכן יש להשתדל ללמוד פנימיות לפחות בחיבור בין הלילה ליום.

הלימוד בלילה הוא עיקר תפקידנו בעולם !

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

מי שלא מקבל על עצמו אמונה, אלא את תרבות הגוף — נשאר יווני חשוך, ונקרא עכו"ם.
פעולות חיוביות מעוררות את צד האדם שבנו – השליליות מעוררות את האדם בלייעל שבתוכנו – תכונת הגוי, חיצוניות וחשכות.

קדושה, זו היכולת להכליל את הפרטים לכלל הפנימי, המייצג את האדם בעולמות עליונים. בלי-יעל לא רוצה לעלות, בלי עול תו"מ. אומרים לך תהיה אדם, תהיה פנימי! להיות רק חיצוני זה כמו להיות בהמה טמאה. לעלות למעלה זו הנכונות לקבל עול שמים. וכך כל פעולה בלי התייחסות לנקודה הפנימית שלה זה בלי-יעל. "אתם קרויים אדם" — שהסכמתם לקבל את הקשר לפנימיות לבורא, צד האמונה שבאדם.

חיצוניות התורה חשובה ויש ללמוד אותה, אבל אם היא חלילה מנותקת מהפנימית — הופכת להיות דבר טמא. אמנם יש דבר מיוחד במצוות, שאפילו קיום ללא מודעות לפנימיות – הוא טהור. כל החטא והטומאה בעולם — שלא הלכו להתכלל עם הפנימיות. רוצה הלכה? התכלל עם חוכמה הקבלה — עם הפנימיות.

מתוך האגו מוכן הבלייעל לקחת יגיעה חיצונית, כמו אהבה בלי יראה — גוף בלי פנימיות. אומר היווני: "גם לי יש פנימיות", אך כולו הרגש שבא מתאוות הגוף — כמו הבוהמה — שיש לה תרבות, אבל גופנית. עדיף שיהיה לך רצון מת, מאשר להכניס בו רוח טמא, שבא רק לעצמך.

בהמות: סוג של ההנאות הפרטיות. אנו באים להתעסק עם ההנאות הפרטיות, בכדי לעורר את היהודי שבנו, צד האדם שרוצה להתכלל עם ה'. לקיחת הנאה, שבאה מצד שלא אמיתי, מעוררת את צד האדם בליעל.
לכן אין לצאת מכלל טמא! ישיבה במושב לצים, בכנסיה שלא לשם שמים, התכללות עם אנשים לא ראויים — תגרום שלאחר שיוצאים חזרה לפרטיות, עלולים להיות טמאים. הוא שאמר מרדכי היהודי לעם — אל תשתתפו בסעודתו של רשע, שרוצה לקחת את אוצרות בית המקדש ולהשתמש בהם לטומאה.

אכילת חזיר, ארנבת…הם פרטים שמגרים את צד האדם בליעל, שלא מגיע לאור הרצוי, מפני שאין לו את ההכנה הראויה לקבלת האושר הנצחי.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

מי שלא מקבל על עצמו אמונה, אלא את תרבות הגוף — נשאר יווני חשוך, ונקרא עכו"ם.
פעולות חיוביות מעוררות את צד האדם שבנו – השליליות מעוררות את האדם בלייעל שבתוכנו – תכונת הגוי, חיצוניות וחשכות.

קדושה, זו היכולת להכליל את הפרטים לכלל הפנימי, המייצג את האדם בעולמות עליונים. בלי-יעל לא רוצה לעלות, בלי עול תו"מ. אומרים לך תהיה אדם, תהיה פנימי! להיות רק חיצוני זה כמו להיות בהמה טמאה. לעלות למעלה זו הנכונות לקבל עול שמים. וכך כל פעולה בלי התייחסות לנקודה הפנימית שלה זה בלי-יעל. "אתם קרויים אדם" — שהסכמתם לקבל את הקשר לפנימיות לבורא, צד האמונה שבאדם.

חיצוניות התורה חשובה ויש ללמוד אותה, אבל אם היא חלילה מנותקת מהפנימית — הופכת להיות דבר טמא. אמנם יש דבר מיוחד במצוות, שאפילו קיום ללא מודעות לפנימיות – הוא טהור. כל החטא והטומאה בעולם — שלא הלכו להתכלל עם הפנימיות. רוצה הלכה? התכלל עם חוכמה הקבלה — עם הפנימיות.

מתוך האגו מוכן הבלייעל לקחת יגיעה חיצונית, כמו אהבה בלי יראה — גוף בלי פנימיות. אומר היווני: "גם לי יש פנימיות", אך כולו הרגש שבא מתאוות הגוף — כמו הבוהמה — שיש לה תרבות, אבל גופנית. עדיף שיהיה לך רצון מת, מאשר להכניס בו רוח טמא, שבא רק לעצמך.

בהמות: סוג של ההנאות הפרטיות. אנו באים להתעסק עם ההנאות הפרטיות, בכדי לעורר את היהודי שבנו, צד האדם שרוצה להתכלל עם ה'. לקיחת הנאה, שבאה מצד שלא אמיתי, מעוררת את צד האדם בליעל.
לכן אין לצאת מכלל טמא! ישיבה במושב לצים, בכנסיה שלא לשם שמים, התכללות עם אנשים לא ראויים — תגרום שלאחר שיוצאים חזרה לפרטיות, עלולים להיות טמאים. הוא שאמר מרדכי היהודי לעם — אל תשתתפו בסעודתו של רשע, שרוצה לקחת את אוצרות בית המקדש ולהשתמש בהם לטומאה.

אכילת חזיר, ארנבת…הם פרטים שמגרים את צד האדם בליעל, שלא מגיע לאור הרצוי, מפני שאין לו את ההכנה הראויה לקבלת האושר הנצחי.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

אם אתה חי רק את צד העונג — אתה חי כמו בהמה!

יש בנפש נקודה פנימית שאינה גלויה, ומצד שני ישנה חיצוניות בה מרגישים עונג. "אתם קרואים אדם ואין אומות העולם נקראים אדם" – האדם זה התכללות בין הפרטים מחוצה לו, לנקודה הפנימית שבו.

להזדווג זה לעשות צורה של קשר. אם בזיווג הצורה היא מה יצא לי מזה — זה ציור של בהמה שסופה לשחיטה. לחיות כאדם זה לצייר ציור פנימי. תפקיד הגוף לגלות את הפרטים שבהם נמצא העונג, ואותם להכליל בצד האדם שבפנימיותנו. בלי לקחת את הנקודה החיצונית, ולהכלילה בפנימית — לא תגלה ותממש את פוטנציאל האדם שבתוכך.

הפרטים למטה, הפנימיות למעלה. אם תיקח את האדם — הכלל ו"תַתִיך" תפרידו לפרטים תקבל את הבהמות שבו, שתפקידן לגרות את הנקודה הפנימית המייצגת אותם כשעוסקים בהם (שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר). פרט לא בא בשביל עצמו, אלא לבטא את הכלל אליו הוא שייך. כי נודע שהאדם נקרא עולם קטן, שכל פרטי העולם נכללים בו. ונמצא שיחס כל פרטי מין הבעל חי כלפי נשמת האדם, הוא כיחס של פרטים להכלל, שהרי שנשמת האדם כוללת כל פרטי בעלי חיים.

הרוח הוא עצם האדם, הגוף טפל אליו והוא רק לבושו. מי שחי רק את הגוף — חי את הטפל ולא את העיקר, כך גם העוסק רק בגוף התורה, לא עוסק בעיקר. "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי" – הבשר הוא לבוש — העצם זה הרוח. חייבים את הפעולות בחיצוניות, אך הן באות בכדי לגרות נקודה פנימית באדם שבנו. עלינו לעשות בצורה תמידית את המעבר הזה. להיות פנימי אומר להתעסק בחיצוני, ובכל פעם לפרש ולהביאו אל הפנימי, כפי שמורים לנו חז"ל, ובעיקר במקום הרשות.

סוד הכלל "רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה; וְרוּחַ הַבְּהֵמָה-(הפרטים) -הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ, בסוד רוח הבהמה היורד למטה, והוא מטעם, כי אין העדר ברוחני – בכלל. אצל האדם הלבוש עומד בפני עצמו, הוא אינו מייצג את צד האדם, פרט שאינו מייצג את הכלל. המהות הפנימית של הַבְּהֵמָה זה היא עצמה — ה"מָה" נמצא "בַּה"

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים

אם אתה חי רק את צד העונג — אתה חי כמו בהמה!

יש בנפש נקודה פנימית שאינה גלויה, ומצד שני ישנה חיצוניות בה מרגישים עונג. "אתם קרואים אדם ואין אומות העולם נקראים אדם" – האדם זה התכללות בין הפרטים מחוצה לו, לנקודה הפנימית שבו.

להזדווג זה לעשות צורה של קשר. אם בזיווג הצורה היא מה יצא לי מזה — זה ציור של בהמה שסופה לשחיטה. לחיות כאדם זה לצייר ציור פנימי. תפקיד הגוף לגלות את הפרטים שבהם נמצא העונג, ואותם להכליל בצד האדם שבפנימיותנו. בלי לקחת את הנקודה החיצונית, ולהכלילה בפנימית — לא תגלה ותממש את פוטנציאל האדם שבתוכך.

הפרטים למטה, הפנימיות למעלה. אם תיקח את האדם — הכלל ו"תַתִיך" תפרידו לפרטים תקבל את הבהמות שבו, שתפקידן לגרות את הנקודה הפנימית המייצגת אותם כשעוסקים בהם (שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים אַיָּל וּצְבִי, וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר). פרט לא בא בשביל עצמו, אלא לבטא את הכלל אליו הוא שייך. כי נודע שהאדם נקרא עולם קטן, שכל פרטי העולם נכללים בו. ונמצא שיחס כל פרטי מין הבעל חי כלפי נשמת האדם, הוא כיחס של פרטים להכלל, שהרי שנשמת האדם כוללת כל פרטי בעלי חיים.

הרוח הוא עצם האדם, הגוף טפל אליו והוא רק לבושו. מי שחי רק את הגוף — חי את הטפל ולא את העיקר, כך גם העוסק רק בגוף התורה, לא עוסק בעיקר. "עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי" – הבשר הוא לבוש — העצם זה הרוח. חייבים את הפעולות בחיצוניות, אך הן באות בכדי לגרות נקודה פנימית באדם שבנו. עלינו לעשות בצורה תמידית את המעבר הזה. להיות פנימי אומר להתעסק בחיצוני, ובכל פעם לפרש ולהביאו אל הפנימי, כפי שמורים לנו חז"ל, ובעיקר במקום הרשות.

סוד הכלל "רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם–הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה; וְרוּחַ הַבְּהֵמָה-(הפרטים) -הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ, בסוד רוח הבהמה היורד למטה, והוא מטעם, כי אין העדר ברוחני – בכלל. אצל האדם הלבוש עומד בפני עצמו, הוא אינו מייצג את צד האדם, פרט שאינו מייצג את הכלל. המהות הפנימית של הַבְּהֵמָה זה היא עצמה — ה"מָה" נמצא "בַּה"

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ

נדלקת! פתאום התאהבת!
זו ספונטניות שתביא לשבירה.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" שבשמו ישנה האות ד' — דלות ושפלות שמאפשרים לתקן הברית, להתכלל עם המשביר האמיתי של החוכמה, המזון שחייב להגיע מיוסף – כאמור רק לאחר התבטלות מוחלטת של יהודה, אז יכולה ליפול האות ד' ולקבל שם הויה — אהבה שלמה.

דוד בא מלאה ולא מרחל כמו יוסף. להביא את המלכות ישירות מרחל — שזו בחינת אהבה, לא ניתן מפני שיש להקדים יראה — לאה. קודם יש להוליד את האני של האדם בבחינת — יראה, למרות שזו לא שלמות, אך היא תגיע בגמר תיקון.

רחל יורשת את כל בחינות לאה — אדם לא נולד להיות עבד, אלא בן להשם בחינת אהבה. דרגת ביניים עבד — יראה באה רק כהקדמה. מה שלאה הולידה את דוד המלך, היא כפונדקאית, שאהבה תירש אותה.

אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – אֶבֶן שם המלכות בקטנותה, וגם אחד משמות יצר הרע. הַבּוֹנִים — הצדיקים המתקנים את המלכות, שבתחילה הייתה המלכות נמאסת על הבונים, מפני שהמלכות מיעטה עצמה והאור שלה והקליפות ניתקנו במקומן למטה מפרסה. נמאסת מתחילה — שביטלו את הרצון ולא השתמשו בו. הבורא נותן לך רצון ואיך משתמש בו? אלא יש לדחות את האור, להקפיא אותו ולהפשירו בהדרגה לתוך תבניות אמוניות של השפעה. את כל הכישרונות והעוצמה של האדם — יש לבנות מחדש באופן הראוי והנכון מתוך ברית.

בזכות צמצום ב' יש לזו"ן — האני של האדם יכולת לקבל אור של השפעה מבינה — דרך ל"ב נתיבות — רק כך ניתן לקבל גדלות בלי להישבר.

מלכות בית דוד מבטאת את האהבה — משיח זה הגעת האהבה ללב האדם.
כל העולם שואף לאהבה, לכלל בזוגיות, בחברים, בעם ישראל ובכל העולם.
אומרים למלכות — כעת מעטי עצמך, נשיאת האהבה תבוא עם עליית הרגש, הרצון ותיקונו, ואז הכלה יכולה להיות ראויה לאהבה.
ביום ד' נתקנה האהבה כפוטנציאל, ועדיין לא נתיישבה, ולא נקראת אדם שלם.
אדם זה ניקרא אהבה. את הפוטנציאל יש להוציא לפועל מהכוח — ע"י התכללות ביסוד — יוסף. תיקון ראשון — להחליט לוותר עליה, תיקון שני — להכליל אותה במלכות בית יוסף

הפיתרון להיכנס לברית עם ה', עבודה עם חברים ובניה נכונה. תבנה את יוסף, ואז יהודה עם הדלות באמונה, יוכל לקנות דרך הברית — החלטה אמונית, להוריד את האות ד' ולהגיע לשם הויה.

אדם שעושה מה שבא לו בסופניות — יש לו בלגאן בחיים . חנוכה זו שמירה — על הברית, לראותם בלבד ולא להשתמש. הבניה היא ע"י הדחייה — זה יוסף, וכאן המלחמה עם היווני שבך. אם אדם עובד בצורה שמואס בגילויי האהבה לפני שנשלם תיקון הברית — אז יכול לבוא לבחינת שבת אליה מתכוננים ע"י שמירה על הברית.
מי שרוצה את האהבה מיד, ייפול לשבירת הכלים, לתאווה וריקנות!

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

מאמר יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ

נדלקת! פתאום התאהבת!
זו ספונטניות שתביא לשבירה.

"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה" שבשמו ישנה האות ד' — דלות ושפלות שמאפשרים לתקן הברית, להתכלל עם המשביר האמיתי של החוכמה, המזון שחייב להגיע מיוסף – כאמור רק לאחר התבטלות מוחלטת של יהודה, אז יכולה ליפול האות ד' ולקבל שם הויה — אהבה שלמה.

דוד בא מלאה ולא מרחל כמו יוסף. להביא את המלכות ישירות מרחל — שזו בחינת אהבה, לא ניתן מפני שיש להקדים יראה — לאה. קודם יש להוליד את האני של האדם בבחינת — יראה, למרות שזו לא שלמות, אך היא תגיע בגמר תיקון.

רחל יורשת את כל בחינות לאה — אדם לא נולד להיות עבד, אלא בן להשם בחינת אהבה. דרגת ביניים עבד — יראה באה רק כהקדמה. מה שלאה הולידה את דוד המלך, היא כפונדקאית, שאהבה תירש אותה.

אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים – אֶבֶן שם המלכות בקטנותה, וגם אחד משמות יצר הרע. הַבּוֹנִים — הצדיקים המתקנים את המלכות, שבתחילה הייתה המלכות נמאסת על הבונים, מפני שהמלכות מיעטה עצמה והאור שלה והקליפות ניתקנו במקומן למטה מפרסה. נמאסת מתחילה — שביטלו את הרצון ולא השתמשו בו. הבורא נותן לך רצון ואיך משתמש בו? אלא יש לדחות את האור, להקפיא אותו ולהפשירו בהדרגה לתוך תבניות אמוניות של השפעה. את כל הכישרונות והעוצמה של האדם — יש לבנות מחדש באופן הראוי והנכון מתוך ברית.

בזכות צמצום ב' יש לזו"ן — האני של האדם יכולת לקבל אור של השפעה מבינה — דרך ל"ב נתיבות — רק כך ניתן לקבל גדלות בלי להישבר.

מלכות בית דוד מבטאת את האהבה — משיח זה הגעת האהבה ללב האדם.
כל העולם שואף לאהבה, לכלל בזוגיות, בחברים, בעם ישראל ובכל העולם.
אומרים למלכות — כעת מעטי עצמך, נשיאת האהבה תבוא עם עליית הרגש, הרצון ותיקונו, ואז הכלה יכולה להיות ראויה לאהבה.
ביום ד' נתקנה האהבה כפוטנציאל, ועדיין לא נתיישבה, ולא נקראת אדם שלם.
אדם זה ניקרא אהבה. את הפוטנציאל יש להוציא לפועל מהכוח — ע"י התכללות ביסוד — יוסף. תיקון ראשון — להחליט לוותר עליה, תיקון שני — להכליל אותה במלכות בית יוסף

הפיתרון להיכנס לברית עם ה', עבודה עם חברים ובניה נכונה. תבנה את יוסף, ואז יהודה עם הדלות באמונה, יוכל לקנות דרך הברית — החלטה אמונית, להוריד את האות ד' ולהגיע לשם הויה.

אדם שעושה מה שבא לו בסופניות — יש לו בלגאן בחיים . חנוכה זו שמירה — על הברית, לראותם בלבד ולא להשתמש. הבניה היא ע"י הדחייה — זה יוסף, וכאן המלחמה עם היווני שבך. אם אדם עובד בצורה שמואס בגילויי האהבה לפני שנשלם תיקון הברית — אז יכול לבוא לבחינת שבת אליה מתכוננים ע"י שמירה על הברית.
מי שרוצה את האהבה מיד, ייפול לשבירת הכלים, לתאווה וריקנות!