כשמגיעה מחשבה פרטית לראש, יש לעצור ולבדוק את אותה ביחס שלה לכלל. וכאשר בוחנים את המחשבה דרך האבות הקדושים, אין צורך להתיירא גם מחוכמה גבוהה, בזכות החיבור לשורשים שהם ג' האמונות.
כאן רואים איזו ענווה והתבטלות יש לגדולי עולם חכמי הזוהר, שמבקשים מהילד שמחובר לדרכי אביו, רב המנונא סבא – שהוא יפרש דברי תורה עבורם.
המלחמה האמיתית של האדם היא בדרכי התורה, היא מלחמת היצר כדי להגיע לדבקות בהשם, ועל מי ששומר בגבורה על הברית שלא תיפגם, נאמר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.
שאלות חזרה-זהר וישב- עמ' קצט- רא
1. על מה מרמז התוספת של "י" ו "ה" באוסרי לגפן עירה?
2. מה מרמז התוספת של "ה" ו "י" בולשרקה בני אתונו? ומדוע הם באים בפסוק אחד?
3. מהו גפן ולמה נקראת כך? ומה הכח שלה כנגד עיר וחמור?
4. מדוע כתוב כיבס ולא כובס בכתוב :"כיבס ביין לבושו"? ומדוע ביין?
5. מדוע משולה התורה ליין וחלב?
6. מדוע צריך בסעודה גם לחם וגם יין ואסור להפרידם? וכן עדיף שלא להפרידם גם בברכת המזון?
וַיְחִי קצט-רא
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה
השמירה מהקליפה נובעת מכוח ההתבטלות וקניית האמונה.
בעל אמונה זוכה שבחינת הדין תופיע אצלו כרחמים, ואותה מציאות תופיע כדין אצל מחוסר אמונה. היהודי שבנפש מוכן לקבל ביקורת לגילוי חסרונותיו כרחמים שבאים לכוון ולעורר אותו לעבודה, והגוי שבנפש רואה את הביקורת כעונש.
הקליפות באות לאמן את האדם להתגברות, ובכך לשכלל בהשפעה את הקשר עם הבורא יתברך. לצורך תכלית האדם – לשון אֲדָמָה לָעֶלְיוֹן, יש להגיע לגדלות אך בלי גאווה, דהיינו יראה וביטול בדרך להשוואת צורה של אהבה.
האדם נזקק לצורך הקיום בחסדים שזהו הלחם. אך לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, שבא לעולם לצורך שיכלול, לצורך תיקון והתקדמות, לכן צריך את היין – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם, להגיע לגדלות והשוואת צורה.
כאן מלמד על שני תיקונים של המוח ושל הלב, כמו קטן שפועל מעל טעם ודעת . במצב קטנות ניתן כוח שמירה מיוחדים לחיבור מוח ללב כראוי, בכך שהקטן מתבטל ומכבד את הגדול, ופועל הן מבחינת מוח והן מבחינת לב למעלה מדעתו. בכוח האחדות נכנעים כוחות הגאווה והאנוכיות הפועלים בנפש, באחדות של כנסת ישראל, כפי שגפן אינה מתערבת בגויים.
עיקר המאמר הוא החובה לחבר חסדים לדין, לחם ליין, נקבה בזכר, כנסת ישראל והקב"ה. פתח אותו הילד ואמר: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ. כתוב: אוסרי עירׂה, הלוא אסר עַיר צריך לומר? אלא שיש לתינוקות של בית רבן להישמר מהחץ של הקליפה עַיר, והשם הקדוש י"ה נכלל שם, כדי להכניעו, כלומר, הי' של אוסרי והה' של עירׂה.
וכמו שכאן נרמז השם הקדוש, נרמז בכתוב: ולשׂורֵקה בנִי אתונו. ולשׂורֵק בן צריך לומר. שׂורֵק כמ"ש: ואנוכי נטעתיך שׂורֵק, בלי ה'. בן כמ"ש: בן אתונות, בלי י'. למה אומר כאן, שורֵקה, ולמה, בנִי?
אלא כמו שיש שֵם הקדוש להכניע לקליפה עַיר, יש ג"כ שֵם הקדוש להכניע כוח קליפה חמור, אתון, שהוא הי' של בנִי והה' של ולשׂורֵקה. כי לולא השֵם הקדוש שנרמז כאן, היו ב' הקליפות האלו מחריבים העולם. וע"כ ניתן י"ה בכוח זה וי"ה בכוח זה, לשמור את העולם מהם, ולשמור את האדם, שלא ישלטו עליו בעולם.
גפן, זה כנסת ישראל. ונקראת גפן, כמו שגפן אינה מקבלת עליה נטיעה אחרת, כן כנסת ישראל אינה מקבלת עליה אלא את הקב"ה, ובשביל כנסת ישראל נכנעים לפניה כל כוחות אחרים, עַיר וחמור, ואינם יכולים להרע ולשלוט בעולם. וע"כ הטיל הכתוב את השם הקדוש י"ה ביניהם, בעַיר, ובחמור. שבעַיר כתוב י"ה, אוסרי לגפן עירׂה, ובחמור כתוב י"ה, ולשׂורֵקה בנִי אתונו. בנִי אתונו, שנעקר בשביל שׂורֵק הזה, כנסת ישראל. כי אינו אומר כאן, ולשׂורֵקה אוסרי בנִי אתונו כמ"ש: אוסרי לגפן עירׂה. שבנִי אתונו נעקר לגמרי מכוח שׂורֵקה. ולא רק נאסר, כמו גפן. כי נאסר היא רק להכנעה, אבל כאן נעקרה הקליפה לגמרי.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. כובֵס צריך לומר, כי כיבס לשון עבר. אלא כיבס, מיום שנברא העולם, זהו מלך המשיח, הנוקבא, שע"י הדין, הנעשה ברשעים, הממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה, הייתה מכבסת את הלבוש שלה, שהם הצדיקים המלבישים את הנוקבא, שרואים הדינים ומטיבים מעשיהם. וזהו מיום שנברא העולם. ע"כ אומר, כיבס, לשון עבר. ביין, שמאל, גבורה דז"א. ובדם ענבים, שמאל למטה, השמאל דנוקבא. שע"י ב' גבורות הללו, של ז"א ושל הנוקבא, היא מכבסת לבושה. ועתיד מלך המשיח, הנוקבא, לשלוט למעלה על כל כוחות אחרים של העמים עובדי עבודה זרה. ולשבור מעוזם מלמעלה ומלמטה.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ. כמו יין המורה שמחה כמ"ש: יין המשמח אלקים ואנשים, וכולו דין. כן מלך המשיח, הנוקבא, המראה שמחה לישראל, שממשיכים אותו בשיעור הקדושה, וכולו דין לעמים עכו"ם, הממשיכים יותר מכשיעור כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זהו רוחו של מלך המשיח, שמרחפת הנה והנה, לדין ולרחמים. ומיום שנברא העולם מכבס לבושו ביין העליון.
כתוב אח"ז: חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב. חכלילי עיניים מיין, יין העליון, הארת השמאל מבינה, אשר התורה, הנוקבא, כשהיא משכרת, כלומר, משפיעה דינים לאותם הממשיכים אותו ממעלה למטה, היא שותה ממנו, שמטעם זה נבחנת הבינה שדינים מתעוררים ממנה. ולבֶן שיניים מחָלָב, תושב"כ, ז"א, שמקבל חסדים, חלב. כי התורה נקרא יין וחלב. תושב"כ, ז"א, חלב, ותשבע"פ, הנוקבא, יין. יין מקובל מבינה, חלב מקובל מאבא.
ויין ישַׂמח לבַב אֶנוש להצהיל פנים משָמֶן (לקבל חוכמה בחסדים). ממקום שנקרא שמן, אבא. ההתחלה של היין הוא שמחה, מקום שכל השמחות יוצאות משם, הבינה. וסופו, כשהוא מתפשט אל הנוקבא, דין, משום שהסוף שלו מקום הקיבוץ של כל הספירות, הנוקבא, שמשום זה היא נקראת כנסת ישראל, מקום כינוס דז"א, דין, ובו נידון העולם. כי הדין שבנוקבא הוא סיבה שיתקבצו בה כל הספירות דז"א, כי מתוך כך היא צמאה לחסדים. וע"כ, כיוון שההתחלה של היין הוא שמחה, וסופו דין, משום זה, להצהיל פנים משָמֶן, ממקום שכל השמחות יוצאות משם. כי כדי להמשיך השמחה ביין, כמו שהיה בבינה, היא ממשיכה חסדים מאבא, הנקרא שמן. וע"י זה מתבטלים כל הדינים שבה, ומשיגה ג"ר, הנקראות פנים כמ"ש: להצהיל פנים משמן.
ולחם לבב אֶנוש יסעד. לחם שאומר כאן, לחם מסעיד את העולם, החסדים הנמשכים מחג"ת דז"א. ואם תאמר, שבו לבדו תלוי סעד העולם, אינו כן, אלא צריכים גם ליין, הארת חכמה, כי לילה בלי יום אינו נמצא, אלא יום, ז"א, ולילה, נוקבא, צריכים להיות מחוברים יחד. וע"כ צריכים ללחם, מז"א, וליין, מנוקבא, ששניהם יחד מסעידים את העולם. ואינו צריך להפריד אותם, ולהמשיך לחם לבד מז"א בלי הנוקבא. ומי שמפריד אותם, ייפרד מחיים כמ"ש: למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, משום שאין צריכים להפריד ביניהם.
ואם תאמר איך דוד אומר, ולחם לבב אנוש יסעד. ולחם, ו' נוסף בו, כמו והויה, שתוספות ו' מרבה את הנוקבא, כי כל מקום שכתוב: והויה, פירושו, הוא ובית דינו, הנוקבא. אף כאן, הו' שבמילה, ולחם, מרבה את הנוקבא. וע"כ הכל נמצא ביחד בזיווג.
מי שמברך על המזון, לא יברך על שולחן ריק. וצריך הלחם, שפע ז"א, ימין, להימצא על השולחן, הנוקבא, שמאל. וכוס יין, שפע הנוקבא בימין, הרומז על ז"א, כדי לקשר שמאל בימין, שיכללו יחד, והלחם, ימין, יתברך מהם מזיווג עם שמאל, ויתקשר בהם, ויהיה הכל קשר אחד, לברך את השם הקדוש כראוי. כי לחם, ימין, מז"א, נקשר ביין, משמאל, מנוקבא, ויין, משמאל, יתקשר בימין, ביד ימין הרומז אל ז"א, שבזה נכללה החכמה בחסדים והחסדים בחכמה. ואז הברכות שורות בעולם, והשולחן, הנוקבא, נשלם כראוי.
בעל אמונה זוכה שבחינת הדין תופיע אצלו כרחמים, ואותה מציאות תופיע כדין אצל מחוסר אמונה. היהודי שבנפש מוכן לקבל ביקורת לגילוי חסרונותיו כרחמים שבאים לכוון ולעורר אותו לעבודה, והגוי שבנפש רואה את הביקורת כעונש.
הקליפות באות לאמן את האדם להתגברות, ובכך לשכלל בהשפעה את הקשר עם הבורא יתברך. לצורך תכלית האדם – לשון אֲדָמָה לָעֶלְיוֹן, יש להגיע לגדלות אך בלי גאווה, דהיינו יראה וביטול בדרך להשוואת צורה של אהבה.
האדם נזקק לצורך הקיום בחסדים שזהו הלחם. אך לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, שבא לעולם לצורך שיכלול, לצורך תיקון והתקדמות, לכן צריך את היין – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם, להגיע לגדלות והשוואת צורה.
כאן מלמד על שני תיקונים של המוח ושל הלב, כמו קטן שפועל מעל טעם ודעת . במצב קטנות ניתן כוח שמירה מיוחדים לחיבור מוח ללב כראוי, בכך שהקטן מתבטל ומכבד את הגדול, ופועל הן מבחינת מוח והן מבחינת לב למעלה מדעתו, ובכוח האחדות נכנעים כוחות הגאווה והאנוכיות הפועלים בנפש.
שאלות חזרה ויחי קצו-קצח
1. מה הפירוש שהמשכן בא אל משה?
2. כיצד מופיעות מדרגות בינה, ז"א ומלכות בפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"?
3. מה הן ב' המדרגות הנקראות מלמעלה למטה וממטה למעלה? כיצד הם מופיעים בפסוקים ומדוע שתיהן נצרכות?
4. כאשר יורדת מתנה ממעלה, דהיינו מהמלך, למטה, דהיינו לנבראים, יש דרך לדעת שאכן מתנה זו מהמלך? מה הוא המקדים ההכרחי כדי לדעת שאכן כך הוא הדבר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְחִי קצו-קצח
א זְעִירָא
רק וויתור על כל הרצון לקבל נק' קורבן להשם.
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן – על האדם הבא להקריב להשם, להקדים ולוותר על עצמו לגמרי, בלי לצפות לתמורה כל שהיא. בשלב הבא הוא מבין שלמעשה הקריב רק את האני הכוזב, ומגלה שהאני הכוזב הוא אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.
ואם הוא לא מוכן לוותר על עצמו, לא יוכל כלל לגלות אם הוא ירא השם, אלא רק לאחר שיעלה על המוקד את הרצון לקבל, יוכל לגלות בעצמו כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. כפי שהידיעה התגלתה בתפיסת הבורא אצל אברהם.
רק כך ניתן להגיע לאחדות פנימית, ויתור על האני הפרטי, על הרצון לקבל. תפיסת האני של יצחק אצל אברהם הייתה כוזבת, אומר לו השם: אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ – שנדרש ויתור מוחלט.
קודם תן הודיה וקורבן לקשר להשם. קודם מניעת התגובה, עקדת הרצון לקבל שבך, ורק לאחר מכן יורד השפע הראוי. העלייה היא במדרגות של וויתור עצמי באמונה גמורה, מפני שאלו מדרגות שאינן גלויות לאדם. כאשר אדם מוכן להקשיב לילד שבו, לוותר על עצות היצר המלך זקן וכסיל, יגיע לאמונה, קודם יראה ולאחר מכן אהבה.
ממשיך הילד ללמד על האות א הזעירא המסמלת את המלכות.
אבל לפי זה עוד קשה, למה, ויביאו את המשכן אל משה, ולמה לא הלך משה אל המשכן? אלא בדומה למלך, שרצה לבנות ארמון למטרוניתא, ציווה אל האומנים, היכל זה במקום פלוני, והיכל זה במקום פלוני, מקום אל המיטה, ומקום למנוחה. כיוון שעשו האומנים אותו, הראו אותו אל המלך. כך, ויביאו את המשכן אל משה, אדון הבית איש האלקים. וע"כ לא הלך משה אל המשכן, אלא הביאו את המשכן אליו. כיוון שנגמר ההיכל, הזמינה המטרוניתא את המלך אל ההיכל, שהזמינה את בעלה המלך להיות עימה. משום זה, ויקרא אל משה, עם א' קטנה, הנוקבא, קראה אל משה, ז"א בעלה, להיות עימה.
ומשום שמשה אדון הבית, ז"א, בעלה דמטרוניתא כתוב: ומשה ייקח את האוהל, הנוקבא, ונטה לו מחוץ למחנה, מה שאין רשות לאדם אחר לעשות כן. לאחר חטא העגל הוציא משה את המשכן מחוץ למחנה, ללמד כשישנם רצונות שאינם ראויים, מזיזים את הקדושה, ומי שמחפש את הקדושה יבוא אליה.
וידבר ה' אליו זהו מדרגה אחרת עליונה, בינה. כי, ויקרא, הנוקבא. אל משה, ת"ת. וידבר ה' – בינה. ואז שנזדמן משה להיכנס אל הנוקבא, פָתח הבינה ואמר: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן, כי בינה המדַבר. מהו אדם כאן? היה די שיאמר, כי יקריב מכם קרבן, או איש כי יקריב? אלא כשנתחברו השמש והלבנה, תו"מ, פתח הבינה ואמר להם, אדם. ונקראו אז שניהם אדם, בלשון יחיד כמ"ש: שמש ירח עמד, ואינו אומר עמדו, לשון רבים, מפני שהכתוב מדבר בשעה שהם בזיווג. שאומר אדם מתכוון שבחינת הזכר והנקבא הם באחדות כאחד, לבוא בשלמות. ומי שמקריב את צד האדם שבו, הצד הבהמי נרקב ממילא. שני סוגי קורבנות קורבן להשם, שהכל להשם תוך ויתור מוחלט על האגו, בלי שימוש בעצמי. קורבנם זו בחינת ממטה למעלה, גם את הרצון לקבל יש להקריב.
כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה. כל מי שיעשה עבודה להקריב קרבן תמים, יהיה נמצא זכר ונוקבא, שיהיה נשוי אישה. זה משמע שכתוב: מכם, שיהיה נמצא במראה שלכם. כלומר, בינה אמרה לתו"מ, משה, שנקרא אדם, כי יקריב מכם, מי קרבן יהיה מכם, זכר ונוקבא, כמותכם. שיקריב להתייחד כאחד למעלה ולמטה. וע"כ אומר תחילה, קרבן לה', להתייחד ממטה למעלה. ואח"כ אומר, את קרבנכם, להתייחד ממעלה למטה.
מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר (שמאל) וּמִן הַצֹּאן (ימין) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. מן הבהמה, להראות הייחוד של אדם ובהמה. קרבן לה' הוא אדם, הייחוד ממטה למעלה. וממנו נמשך למטה, שהוא קרבנכם מן הבהמה. וב' ייחודים אלו מאירים ביחד. מן הבקר ומן הצאן, אלו מרכבות הטהורות. שאומר, מן הבהמה, יכולים לחשוב שמכל הבהמות, טהורות וטמאות. ע"כ חזר ואמר: מן הבקר ומן הצאן.
תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. הלוא את קרבנו היה צריך לומר? אלא בתחילה צריך להיות קרבן לה', ועתה קרבנכם. קרבן לה', הייחוד שנקרא אדם, שצריכים להעלות הנוקבא לזיווג שמחזה דז"א ולמעלה, הנקרא אדם. קרבנכם מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, להמשיך הארת הזיווג שמחזה ולמעלה, אל התחתונים שמחזה ולמטה, כדי להראות הייחוד ממטה למעלה, וממעלה למטה. ממטה למעלה קרבן לה', וממעלה למטה קרבנכם.
בדומה למלך, שיושב בהר גבוה עליון למעלה למעלה, והכיסא נתקן על אותו ההר. והמלך היושב על הכיסא, עליון על כל. אדם המקריב מתנה אל המלך, צריך להעלותה ממדרגה למדרגה, עד שמעלה אותה ממטה למעלה, אל המקום שהמלך יושב למעלה על כל. ואז יודעים שמעלים מתנה אל המלך, ואותה מתנה היא של המלך. וכאשר יורדת מתנה ממעלה למטה, יודעים שאותה מתנה של המלך יורדת מלמעלה לאוהבו של המלך למטה. קורבן להשם ממטה למעלה. וכשיורדת מתנה ממעלה למטה, אל הנברא, משמע שהתחתון הקדים להקריב עצמו, יוכל לקבל.
כך בתחילה, אדם עולה במדרגותיו ממטה למעלה, ואז נקרא, קרבן לה'. מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, יורד במדרגותיו ממעלה למטה, ואז נקרא קרבנכם. ובשביל זה כתוב: אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. כלומר, אדם וקרבן לה', כי הקב"ה אומר, אכלתי יערי עם דיבשי, שתיתי ייני עם חלָבי. איכלו רֵעים, מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן. ואז, תקריבו את קרבנכם. דבש הוא הרצון לקבל.
באו רבי יצחק ורבי יהודה נשקו לילד אמרו ברוך הרחמן ששמענו דברים אלו, ולא שמע זו המלך זקן וכסיל, שממילא לא היה מבין, ועוד היה עלול לקחת את התורה הזו להגביר את גאוותו, והדברים היו נאבדים. הילד הוא יצר הטוב. ורואים כאן כיצד חכמים גדולים, בענווה גדולה, מקשיבים ליצר הטוב, שהוא הקטן. כשמקשיבים טוב וכך מתחברים נכון לדברי תורה.
אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן – על האדם הבא להקריב להשם, להקדים ולוותר על עצמו לגמרי, בלי לצפות לתמורה כל שהיא. בשלב הבא הוא מבין שלמעשה הקריב רק את האני הכוזב, ומגלה שהאני הכוזב הוא אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.
ואם הוא לא מוכן לוותר על עצמו, לא יוכל כלל לגלות אם הוא ירא השם, אלא רק לאחר שיעלה על המוקד את הרצון לקבל, יוכל לגלות בעצמו כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. כפי שהידיעה התגלתה בתפיסת הבורא אצל אברהם.
רק כך ניתן להגיע לאחדות פנימית, ויתור על האני הפרטי, על הרצון לקבל. תפיסת האני של יצחק אצל אברהם הייתה כוזבת, אומר לו השם: אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ – שנדרש ויתור מוחלט.
קודם תן הודיה וקורבן לקשר להשם. קודם מניעת התגובה, עקדת הרצון לקבל שבך, ורק לאחר מכן יורד השפע הראוי. העלייה היא במדרגות של וויתור עצמי באמונה גמורה, מפני שאלו מדרגות שאינן גלויות לאדם. כאשר אדם מוכן להקשיב לילד שבו, לוותר על עצות היצר המלך זקן וכסיל, יגיע לאמונה, קודם יראה ולאחר מכן אהב
אל לו לאדם להסתכל במעשה הרשעים, כדי שלא ירצה כמותם את ההצלחה הגשמית, או את עוצמתם. קנאה ברשע, מערערת על הצדק בהשגחה. הקשר והקִרבה להשם אמוניים, ומי שמחפש גדלות חיצונית ועוצמה לעצמו עובר של שלושה לאווים. לכן יש לנתב כל רצון לקשר ודבקות.
אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים – אל תחפש תחרות בתוכך לראות שהכוח האמוני שלך חזק ממעשיהם, פשוט אל תתעסק איתם ואל תזמין על עצמך ניסיונות, אל תזמין לעצמך דין, אלא פעל בסביבה שתוכל להצליח בה.
שאלות חזרה ויחי קצג-קצה
1. מהי הבינה היציבה שגילה הינוקא בהפרדו מהזקן? עפ"י הנאמר באות תרו.
2. 5D7ל מה מרמז שנאמר לדוד "אל תתחר במרעים" ולא מזמור לדוד?
3. מהו "אל תתחר במרעים" וצריך להיות אל תתחבר?
4. מהו אל תתקנא בעושי עוולה?
5. כיצד הא' הקטנה במילה ויקרא מתארת חיבור חלקי ולא שלם עם הקב"ה ומהו התנאי לחיבור השלם?
"
וַיְחִי קצג-קצה
אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים
יש להיפרד מהיצר הרע ולא ללכת איתו בדרך.
אל לו לאדם להסתכל במעשה הרשעים, כדי שלא ירצה כמותם את ההצלחה הגשמית, או את עוצמתם. קנאה ברשע, מערערת על הצדק בהשגחה. הקשר והקִרבה להשם אמוניים, ומי שמחפש גדלות חיצונית ועוצמה לעצמו עובר של שלושה לאווים. לכן יש לנתב כל רצון לקשר ודבקות.
אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים – אל תחפש תחרות בתוכך לראות שהכוח האמוני שלך חזק ממעשיהם, פשוט אל תתעסק איתם ואל תזמין על עצמך ניסיונות, אל תזמין לעצמך דין, אלא פעל בסביבה שתוכל להצליח בה.
בעוד שהיו הולכים פגעו בילד (בחינת יצר הטוב), שהיה הולך לקפוטקיא באחורי חמור, וזקן (כאן מדבר על היצר הרע – מלך זקן וכסיל) אחד היה רוכב עליו. אמר הזקן להילד: בני, הגד לי פסוקיך. אמר לו הילד: מקראות הרבה לי ולא אחד, אלא רד למטה (מגאוותך), או ארכב עימך לפניך ואומר לך. אמר לו הזקן, אני זקן ואתה ילד, איני רוצה להשוות עצמי עימך (אך ללא השוואת צורה אין אפשרות לקבל את האור). אמר לו הילד: אם כן, למה שאלת ממני מקראות? אמר לו, כדי שנלך יחד בדרך. אמר הילד: תִּפַּח רוחו של אותו זקן, שהוא רוכב ואינו יודע דבר, ואומר, שאינו רוצה להשתוות עימי. נ%T7רד מאותו זקן והלך לו בדרך.
כשהגיעו ר' יהודה ורבי יצחק, קרב הילד אליהם, שאלו לו, וסיפר להם המעשה. יפה עשית, לך עימנו ונשב פה, ונשמע דבר ממך. אמר להם עייף אנכי שלא אכלתי היום, הוציאו לחם ונתנו לו. קרה להם נס, ומצאו מעיין אחד קטן תחת אילן. שתה מהם, והם שתו, וישבו.
פתח אותו הילד ואמר: לדוד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים. כתוב לדוד, אם שירה הוא, למה אינו אומר לדוד מזמור שיר? ואם תפילה, למה אינו אומר תפילה לדוד? אלא בכל מקום שכתוב דוד סתם, רוח הקודש אמרו.
אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. הלוא היה צריך לומר, אל תתחבר במרֵעים? (כפי שהילד לא התחבר בזקן) אלא, אל תעשה מדָנים (דינים)במרֵעים, משום שאינך יודע היסוד של עצמך, בחינת גלגול נשמתך, ויכול להיות שלא תוכל לו, אם הוא אילן שאינו נעקר לעולם, כלומר, נשמה בלתי מגולגלת לעולם, שהיא חזקה מאוד, אז תדחה לפניו.
אַל תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. לא תסתכל במעשיהם, ולא תבוא לקַנא אותם. כי כל מי שרואה מעשיהם ואינו מקנא לכבוד הקב"ה, עובר על שלושה לאווין כמ"ש: לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל תְּמוּנָה. וכתוב: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא.
משום זה, צריך האדם להיפרד מהם, ולהטות דרכו מהם. ע"כ נפרדתי והטיתי דרכי ממנו. מכאן ולהלאה שמצאתי אתכם, אומר מקראות אלו לפניכם ואמר: ויקרא אל משה. במילה ויקרא, אות א' קטנה, להורות, שקריאה זו לא הייתה בשלמות, משום שלא הייתה אלא במשכן, שאינו מקום קבוע, ובארץ אחרת, כי לא נמצא שלמות אלא בא"י.
סביבת העובדה מלמדת האם הרצון הוא של ארץ ישראל או לא, האם הרצון הוא לשמה או לא.
א זְעִירָא
עוד אמר, כי בקריאה אל משה, א' קטנה היא השכינה, ובכתוב: אדם שֵׂת אֶנוש, אדם עם א' גדולה, רומזת על השלמות של זכר ונוקבא יחד. ושכתוב א' קטנה, רומזת על הנוקבא לבדה, השכינה.
עוד, וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ואוהל מועד הוא הנוקבא, הרי שהדיבור היה מנוקבא לבדה, וע"כ כתוב א' קטנה. כי אותיות קטנות רומזות על הנוקבא, ורגילות על ז"א, גדולות על אמא, או על שלמות זכר ונוקבא ביחד, שהוא רק ע"י אמא.
עוד יש לפרש מה 5A9כתוב א' קטנה, משל למלך שהיה יושב בכיסאו, וכתר מלכות עליו, הוא נקרא מלך עליון. וכשיורד והולך לבית עבדו, מלך קטן נקרא. כך הקב"ה, כל זמן שהוא למעלה על כל, מלך עליון נקרא, כיוון שהוריד בית דירתו למטה, למשכן, הוא מלך אבל אינו עוד עליון כבתחילה. משום זה כתוב א' קטנה.
ויקרא, פירושו, שקרא והזמינו להיכלו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אוהל שבו תלויים לִמנות מועד וחג ושבת כמ"ש: והיו לאותות (שבתות) ולמועדים (חגים), בה שורה החשבון לִמנות. והיא הלבנה, הנוקבא, שכל השינויים מחול ומועד וחג ושבת, באים משנויים בשיעור קומה של מוחותיה. הנוקבא נקראת אוהל.
שוא59C מהו לֵאמֹר? ועונה פירושו, לגלות מה שהיה סתום בפנים. בכל מקום שכתוב: לאמור, פירושו שניתן רשות לגלות. אבל הגילוי נמסר ללבנה, הנוקבא, ממקום שמשה עומד, מז"א.
וידבר ה', למעלה, בינה. אל משה, באמצע, ז"א, שמבינה מושפע אל ז"א. לאמור, האחרונה, הנוקבא, המקבלת מז"א, המקום שיש שם רשות לגלות, עולם הנגלה, ע"ש החכמה שמתגלה בה לבדה ולא בשום ספירה שלמעלה ממנה. וע"כ המילה, לאמור, סובב על (המלכות). פירושו, לגלות מה שהיה סתום בפנים, שמגלה מה שסתום למעלה ממנה, הנבחן לפנימיות כלפי הנוקבא. לאמור – שהוריד את המוחין עם לבושים כאלו שניתן לגלות הלאה, שניתן להוריד ללב.
וכתוב: ויביאו את המשכן אל משה. אל משה, משום שמשה ראה אותו בהר, שהקב"ה הראה לו למראה העין כמ"ש: כאשר הֶראָה אותך בהר. וכתוב: כמראה אשר הֶראָה ה' את משה. לכן עתה הביאו לו את המשכן, כדי שיראה, אם הוא כמשכן ההוא, שראה.
שאלות חזרה ויחי קצ-קצב
1. מה ההבדל בין נבואה, בת קול וחלום?
2. מהיכן הוא החלום ומהי הספירה שהיא מדרגה שישית לנבואה?
3. היות וגם הרשעים מקבלים חלום והמלאכים מודיעים גם לרשעים, מה יהיה ההבדל בין חלום של רשע לחלום של צדיק?
4. כיצד ידע יוסף שחלומו של שר המשקים מגלה דבר אמת?
5. מדוע פרש יוסף פירוש טוב לשר המשקים?
6. איזה סוגי גפן יש ומה ההבדל ביניהם?
7. מהו המצב שבו אומרים תחילה וה (האח) ואח"כ ווי (אוי)?
8. מדוע השכינה הקדושה שהיא גפן יהודית, אמיתית, אינה יראה משלג? והרי זה בחינת גיהנם.
9. מה פירושו של ר"י על כל ביתה לבוש שנים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְחִי קצ-קצב
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה
חלום מתגשם לפי הפירוש.
יש לאדם כוח לפרש טוב וכך יהיה, כפי שמספר שר המשקים: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה. לכן כאשר אדם סופג ביקורת, ופועל באופן אוטומאטי בתגובה שלילית במקום להבין שהמחשבה היא כלי עזר לאדם, ואין היא האדם עצמו. וכך מלמדים חז"ל ללמד זכות על כל האדם, ולא לשפוט בגאוותו שיפוט שבוודאי לקוי ואינו מקדם. המחשבה היא כלי עזר אותו יש לנתב, כפי שיש לכוון את הלב להרגיש נכון. המחשבה עצמה היא סוג של נטיית לב.
ממילא פירוש בני האדם את המציאות אינו נכון, כפי שאומרים חז"ל שכאן עלמא דשיקרא. זמן תיקון הוא מעין חלום, שהרי לעתיד לבוא בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. לכן כדאי לפרש את המציאות בפירוש שמקדם את האדם לתכלית, דהיינו דבקות בהשם.
הצדיקים מכבסים כל שמץ של חטא בראיית הדין שנעשה ברשעים. מלמד כאן על דרכי פיתרון החלומות, וההבדל בין המידע שמקבל צדיק למי שאינו צדיק, שהרי רואים שחלומות ניתנים גם לעובדי כוכבים, אשר אצלם חלק מהחלום אמת וחלק שקר, לכן מי שאינו יודע אל לו להתיחס כלל לחלום.
בזמן הראשון הייתה הנבואה שורה על בני אדם, והיו יודעים ומסתכלים לדעת בכבוד העליון. כיוון שנפסק מהם הנבואה, היו משתמשים בבת קול. עתה נפסקה הנבואה ונפסקה הבת קול, ואנשים אינם משתמשים, אלא בחלום.
והחלום מדרגה תחתונה מבחוץ, כי החלום הוא אחד משישים לנבואה, משום שבאה ממדרגה השישית למטה. כי בא מהוד דנוקבא, מדרגה שישית לנו"ה דז"א, שמשם הנבואה. החלום נראה לכל, משום שהחלום מצד שמאל, מהוד דנוקבא, ויורד הרבה מדרגות, עד המלאך גבריאל, שממנו מקבלים החלום. ונראה החלום אפילו לרשעים, ואפילו לעכו"ם. החלום הוא צד חיצוני בא מהנקבא.
משום שלפעמים אֵלו מיני מלאכים הרעים מקבלים החלום, ושומעים ומודיעים לבני אדם, ומהם יש שמצחקים בבני אדם, ומודיעים להם דברי שקר, ולפעמים דברי אמת ששומעים. ולפעמים הם שלוחים לרשעים, ומודיעים להם דברים עליונים.
רשע הזה מה כתוב בו שראה חלום אמת שכתוב ובגפן שלשה שריגים. מהו גפן, זהו כנסת ישראל כנסת ישראל, הנוקבא כמ"ש: הבט משמים ורְאה, ופקוד גפן זאת. משמים, כי ממקום זה נשלכה כמ"ש: השליך משמים ארץ. ופקוד גפן זאת. גפן, זאת, הנוקבא. וע"כ גפן שם הנוקבא, כמו זאת.
וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. מכאן הבין יוסף שהם שלושה קווים ולכן בחלום זה יש דבר אמת. שלושה שריגים כמ"ש: שלושה עדרי צאן רובצים עליה, ג' קווים. והיא כפורחת כמ"ש: ותֵרֶב חכמת שלמה, שהאירה הלבנה, הנוקבא.
עלתה ניצה, ירושלים שלמטה, הנוקבא. עלתה ניצה, למעלה אותו המדרגה העומדת על הנוקבא ומניק אותה, יסוד כמ"ש: אשר זרעו בו על הארץ. יסוד, המשפיע לנוקבא, ארץ. הבשילו אשכולותיה ענבים, לשמור בהם יין המשומר, שלא יהיה בו אחיזה לשום קליפה שבעולם.
כמה ראה רשע הזה? כתוב: וְכוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדִי; וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים, וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת-הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. כאן ראה את כוס התרעלה, יניקת הבי"ד, שיוצא מענבים האֵלו, שניתן לפרעה ושתה אותו, כמו שהייתה ביציאת מצרים בשביל ישראל. כיוון ששמע יוסף זה, שמח וידע דבר האמת שבחלום הזה. ומשום זה פתר לו החלום לטוב, בשביל שבישׂר את יוסף בזה.
אוסרי לגפן עירׂה. כי נכנעו תחת גפן הזה כל החזקים של עמים עובדי עבודה זרה, משום שמכוח גפן הזה, הנוקבא, נקשר ונכנע הכוח שלהם.
רבי שמעון אמר: יש גפן ויש גפן. יש גפן עליון הקדוש, הנוקבא. ויש גפן סדום, קליפה רעה. וכן יש גפן נוכריה בת אל נכר. משום זה כתוב: גפן זאת, לרמוז שהיא הנוקבא, הנקראת זאת, אותה שנקראת כולׂה זרע אמת כמ"ש: ואנוכי נטעתיךְ שׂוֹרֵק, כולׂה זרע אמת. שׂוֹרֵק, אֵלו הם ישראל, שיוצאים מגפן הזה. כשחטאו ישראל ועזבו את גפן הזה, כתוב: כי מגפן סדום גפנם (גפן בחינת תאווה).
אמר רבי יהודה לרבי יצחק נלך בשדה הזה שהוא דרך ישר יותר, הלכו. בעוד שהיו הולכים, אמר רבי יהודה כתוב: לא תירא לבֵיתה משָלֶג כי כל בֵּיתה לבוש שָנים. דין הרשעים בגיהינום י"ב חודשים. מחצית מהם בחום של אש שורף, ומחצית מהם בשלג.
בשעה שנכנסים באש, הם אומרים, זהו ודאי גיהינום. וכשנכנסים לשלג, אומרים, זה קרירות חזק של החורף של הקב"ה. ומתחילים ואומרים הֶאָח, כי שמחים על שנפטרו מהגיהינום. ואח"כ, כשמכירים שהוא גיהינום של שלג, אומרים, אוי. ודוד אמר, ויעלני מבור שָאוֹן מטיט היָוֵן וַיָקֶם, ממקום שאומרים תחילה, הֶאָח, ואח"כ, אוי. כי היָוֵן אותיות וה וי: וה, פירושם הֶאָח. וי, פירושם אוי.
ונשלמים נפשותיהם בגיהינום של שלג כמ"ש: בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן. יכולים לחשוב שגם ישראל כן, שנידונים בשלג. לזה כתוב: לא תירא לבֵיתה משָלֶג. משום, שכל בֵיתה לבוש שָנִים. אל תקרא שָנים, בשין קמוצה, אלא שְנַיִם, בשין שוואית, ובנון פתוחה, וביוד חרוקה. כלומר, מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה. כלומר, שזריזים במצוות ויש להם מצוות כפולות. כי במילה, יש להם מילה ופריעה. בתפילה, יש להם ציצית ותפילין. בדַלְתֵי ביתם, יש להם מצוות מזוזה ונר חנוכה. ומשום זה אינם יראים מגיהינום של שלג, הבא על עצלות ורפיון מהמצוות.
עצלות בא מיסוד העפר, דהיינו רצון לקבל. מרפיון קשה יותר לצאת מהעצלות
לא תירא לבֵיתה משָלֶג. כנסת ישראל, כל בֵּיתה לבוש שנים, לבוש של דין קשה, להיפרע מעמים עובדי עבודה זרה. ועתיד הקב"ה ללבוש לבוש אדום, וחרב אדום, ולהיפרע מהאדום, עשיו. לבוש אדום כמ"ש: חמוץ בגדים. חרב אדום כמ"ש: חרב לה' מָלאה דם. ולהיפרע מהאדום כמ"ש: כי זֶבח לה' בּבָצרָה. ועוד יש לפרש, כי כל בֵּיתה לבוש שנים, משום שהנוקבא באה מדין קשה, וע"כ לא תירא משלג. כי שלג הוא דינים דדכר, ודינים דנוקבא הם הפוכים לדינים דדכר ומבטלים אותו.
אמר רבי יצחק: ודאי כן הוא, אלא שיש לפרש כל בֵיתה לבוש שנים. שָנים, הן שָנים קדמוניות, ז"ס חג"ת נהי"מ, כי היא נכללת מכולן, ויונקת מכל הצדדים כמ"ש: כל הנחלים הולכים אל הים. וע"כ, לא תירא מפני הדינים, שהם שלג.
יש לאדם כוח לפרש טוב וכך יהיה, כפי שמספר שר המשקים: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה. לכן כאשר אדם סופג ביקורת, ופועל באופן אוטומאטי בתגובה שלילית במקום להבין שהמחשבה היא כלי עזר לאדם, ואין היא האדם עצמו. וכך מלמדים חז"ל ללמד זכות על כל האדם, ולא לשפוט בגאוותו שיפוט שבוודאי לקוי ואינו מקדם. המחשבה היא כלי עזר אותו יש לנתב, כפי שיש לכוון את הלב להרגיש נכון. המחשבה עצמה היא סוג של נטיית לב.
ממילא פירוש בני האדם את המציאות אינו נכון, כפי שאומרים חז"ל שכאן עלמא דשיקרא. זמן תיקון הוא מעין חלום, שהרי לעתיד לבוא בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. לכן כדאי לפרש את המציאות בפירוש שמקדם את האדם לתכלית, דהיינו דבקות בהשם.
שאלות חזרה זוהר "ויחי" עמודים קפ"ז-קפט"
1. כיוון שנאמר "ה' ישמרך מכל רע" מדוע צריך לומר גם "ישמור את נפשך"?
2. מהם הסדרים של גהינום בעולם האמת, וכיצד זה מסביר את הצורך המוסבר על ידי "ישמור את נפשך"?
3. מהו גפן ומדוע היא משמשת לקדושה?
4. מדוע מלך המשיח משול לגפן ומדוע נקרא עני?
5. על מה מצביעה העובדה שהמשיח רוכב על חמור ועל עיר, שהרי אין כוחות דרכם שולטים עמי עכו"ם?
וַיְחִי קפז-קפט
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה
ראיית הדין שנעשה ברשעים, מחזקת את הצדיק בדרך האמת.
בפנימיות, בעולם האמת רואים ברור שאין רשע וטוב לו. הצדיק מכבס את לבושו ע"י הכרת הרע.
ישנו חלק באדם שהוא העולם הזה, הרצון לקבל, עליו כתוב יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע – ויש חלק פנימי, עולם הבא, השפעה, עליו כתוב יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.
יין הוא בחינת חוכמה, וכאן נבדק האדם כיצד הוא מבקש לקבל את אותו אור. האם כיין המשמח, דהיינו בקדושה של חיבור הרצון לקבל בהשפעה, או כיין המשכֶּר לפרטיות. באותו דבר שניתן להגיע לקדושה, אפשר חלילה ליפול לס"א. מי שזוכה להבנה נפשית כמה רע ללכת לפרטיות, בכל מראה רע כזה של המציאות של הליכה בחושך בלי קשר לבורא, עצם הראיה הזו מכבסת ומתקנת את הנפש, ומוריד את כתמי הרע שהצטברו.
בעולם הזה ישנם קליפות שמנסות להכשיל, אך מדוע צריך שמירה בעולם האמת? אלא כשאדם נפטר מתפיסת העולם הזה, עדיין אינו מתוקן ונמסר למלאך דוּמה, וכאן צריך שמירה מפניו.
בנפש האדם נקודת ההשפעה הנק' עולם הבא צריכה אף היא שמירה מעולה, מפני שכאן בקל ניתן להתבלבל בצורות המופשטות, בקיפאון הרגשי, וכעסים פנימיים חבויים.
המקור למלך המשיח (יהודה) הוא צד הנקבה, צד אותו כל נברא צריך לתקן, את הרצון לקבל שבו. המשיח בא מצד המלכות שהיא ענייה ודלה, לכן אומר שבא רכוב על חמור.
יין מסמל דינים, ומביא זאת בהקשר למלחמות הקשות שיהיו בזמן גילוי המשיח. יין יכול להיות משמח כאשר הוא בא לקדושה, לקשר, ובגמר תיקון הצדיקים רואים את הדין הקשה שבא על הרשעים, עצם הראיה תכבס את לבושם מהדין שיעשה בעמים שהצרו לישראל.
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. רבי חייא פתח: יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ. כיוון שאמר, יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, למה נאמר עוד, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ? אלא, יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע, בעוה"ז, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ, בעולם האמת.
השמירה שבעוה"ז, שהאדם יהיה נשמר מכמה מינים רעים מקטרגים, ההולכים לקטרג בני אדם בעולם ולהידבק בהם. השמירה בעולם האמת, כשהאדם נפטר מעוה"ז, אם זוכה, עולה הנשמה שלו ומתעטרת במקומה. ואם לא זוכה, כמה מחנות מחבלים מזדמנים לו למושכו לגיהינום, ולמסור אותו ביד דוּמה, ונמסר על ידו לממונה על הגיהינום. ושלושה עשר אלף ריבוא ממונים עימו, וכולם מזדמנים על נפשות הרשעים. (13 מצד שפגמו על מוחין דחוכמה, ודומה אחראי על הגיהינום והפגם של גילוי עריות).
ז' חדרים וז' פתחים יש בגיהינום. הנשמה של הרשעים נכנסת, וכמה מלאכי חבלה, רוחות, שומרים השערים, ועליהם ממונה אחד בכל שער, ונשמות הרשעים נמסרים לאֵלו הממונים, ע"י דוּמה. כיוון שנמסרו בידיהם, הם סוגרים השערים של האש הלוהט.
כי הם שערים אחר שערים, כפולים, והשערים פתוחים וסגורים כולם, אותם שמבחוץ פתוחים ושמבפנים סגורים. בכל שבת פתוחים, ויוצאים הרשעים עד הפתחים שמבחוץ, ופוגשים שם נשמות אחרות, שמתעכבות בפתחים שמבחוץ, ואינן נכנסות אל הגיהינום. ובצאת השבת, הכרוז יוצא בכל פתח, ואומר, ישובו רשעים לשאוֹלה (מדרגה שישית שעדיין ניתן לעלות ממנה). נשמות הצדיקים הקב"ה שומר, שלא יהיו נמסרות ביד דוּמה הממונה כמ"ש: יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ. וכתוב:יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה. שאול מהו גפן? ואומר זהו כנסת ישראל, הנוקבא כמ"ש: אֶשתך כגפן פורייה. אשתך כגפן הזה הקדוש, הנוקבא העליונה. גפן שאנו מברכים עליו, בורא פרי הגפן. בורא כמ"ש: עץ עושה פרי. הגפן, עץ פרי. עושה פרי, זכר, ז"א. עץ פרי, נוקבא, נוקבא דז"א. משום זה בורא פרי הגפן זכר ונקבה ביחד, זו"ן. גפן בחינת כנסת ישראל היא קדושה של חיבור זכר ונקבה, עליה מברכים בורא פרי הגפן.
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, זהו מלך המשיח, שעתיד למשול על כל צבאות העמים, ועל הצבאות הממונים על עמים עכו"ם, שהם מעוזם להתחזק, ועתיד מלך המשיח להתגבר עליהם.
משום שגפן, הנוקבא, שולט על כל הכתרים התחתונים, ששולטים על ידם כל העמים עכו"ם, והוא נצח למעלה. ישראל הנקראים שׂורֵקה כמ"ש: ולשׂורֵקה בנִי אתונו, ישמידו וינצחו צבאות אחרים למטה. ועל כולם יתגבר מלך המשיח כמ"ש: הנה מלכֵך יבוא לך, עני ורוכב על חמור ועל עַיר. עַיר וחמור, הם שני כתרים, שהעמים עכו"ם שולטים בהם. והם מצד שמאל, חול. ומלך המשיח מתגבר עליהם.
מלך המשיח ייקרא עני, אמר רבי שמעון: משום שאין לו מעצמו כלום, כי היא הנוקבא דז"א, וקוראים לה מלך המשיח. אבל זו היא הלבנה הקדושה למעלה, הנוקבא דז"א, שאין לה אור מעצמה, אלא מה שמקבלת מן השמש, ז"א. וע"כ נקראת עני.
מלך המשיח, הנוקבא, ישלוט בשליטתו, יתייחד במקומו למעלה. ואז כמ"ש: הנה מלכֵך יבוא לך, מלכך סתם, להיותו כולל את הנוקבא למעלה ומלך המשיח למטה. אם למטה, עני הוא, בחינת הלבנה, הנוקבא העליונה, כי מלך המשיח למטה נמשך מן הנוקבא, וע"כ נקרא עני כמוה. ואם למעלה, הנוקבא עצמה, היא עני, כי היא מראָה שאינה מאירה מעצמה, אלא מז"א, ונקראת משום זה, לחם עוני. ועכ"ז, המשיח רוכב על חמור ועל עַיר, מעוזם של עמים עכו"ם, להכניעם תחתיו. ויתחזק הקב"ה, הנוקבא, במקומו למעלה כמ"ש: הנה מלכך יבוא לך, כולל את שניהם.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה כמ"ש: מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבָּצרָה. וכתוב: פּוּרָה דָרכתי לבדי. כיבס ביין, זה צד גבורה דז"א, דין הקשה, להיות על העמים עובדי עכו"ם. ובדם ענבים סוּתוֹ, זהו אילן התחתון, הנוקבא, בי"ד הנקרא ענבים. והיין נמסר בדם ענבים, כדי להתלבש בשניהם, בדין הקשה דז"א ובדין דנוקבא, לשבור תחתיו כל שאר העמים עכו"ם והמלכים שבעולם.
הארת השמאל מכונה יין. ואם ממשיך בשיעור הקדושה, כלומר, רק ממטה למעלה, אז הוא יין המשמח אלקים ואנשים. ואם ממשיך יותר משיעור, גם ממעלה למטה, אז נעשה ליין המשכר, ומתגלה בו דין קשה, המכלה ומשמיד את הממשיכים אותו. ויש בו ב' בחינות, אם מצד שמאל דז"א היא דין קשה, ואם מצד שמאל דנוקבא היא דין רפה.
וכשהצדיקים רואים את הדין הקשה מצד ז"א ומצד הנוקבא, הנעשה ברשעים, הממשיכים אותו בבחינת יין המשכר, אז מתחזקים בעבודתם. ונבחן זה כמו שמכבסים את לבושיהם ומנקים אותם מכל שמץ חטא כמ"ש: כיבס ביין, שמכבס לבושו ע"י דין הקשה, הנעשה בעמים עכו"ם. ויין זה הוא צד גבורה דז"א, דין קשה, להיותו דכר. ובדם ענבים סוּתוֹ, זהו אילן התחתון, הנוקבא, בי"ד הנקרא ענבים, הצד שמאל דנוקבא, שהיא דין רפה. היין דז"א ניתן בדם ענבים דנוקבא, כדי שיתחברו ב' מיני דינים שלהם, ואז נשברים כל העמים עכו"ם ומלכי עולם, הממשיכים את יין המשכר הזה.
ראיית הדין שנעשה ברשעים, מחזקת את הצדיק בדרך האמת.
בפנימיות, בעולם האמת רואים ברור שאין רשע וטוב לו, והצדיק מכבס את לבושו ע"י הכרת הרע.
ישנו חלק באדם שהוא העולם הזה, הרצון לקבל, עליו כתוב יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע – ויש חלק פנימי, עולם הבא, השפעה, עליו כתוב יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.
יין הוא בחינת חוכמה, וכאן נבדק האדם כיצד הוא מבקש לקבל את אותו אור. האם כיין המשמח, דהיינו בקדושה של חיבור הרצון לקבל בהשפעה, או כיין המשכֶּר לפרטיות. באותו דבר שניתן להגיע לקדושה, אפשר חלילה ליפול לס"א. מי שזוכה להבנה נפשית כמה רע ללכת לפרטיות, בכל מראה רע כזה של המציאות של הליכה בחושך בלי קשר לבורא, עצם הראיה הזו מכבסת ומתקנת את הנפש, ומוריד את כתמי הרע שהצטברו.
שאלות חזרה עמ' קפד-קפו
1. מהי ההוראה שכתוב השתחוו ולא וישתחוו עם "ו"? ומה אנו לומדים שיהיה בגמר תיקון היות בבחינת מלך המשיח כתוב עם "ו" וישתחוו?
2. מהו שכתוב גור אריה, האם הוא גור או אריה?
3. מהו שכתוב מטרף בני עלית, מהו הטרף? ומדוע עליה זו משולה לרביצת אריה?
4. למי משויכת השכינה הקדושה ומה הפירוש נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל?
5. מה הוראת הכתוב שילה עם אותיות "י" , "ה" ומה עם הם חסרים?
וַיְחִי קפד-קפו
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ
נָפְלָה לֹא תוֹסִיף – קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.
מלאך המוות הנק' טֶּרֶף מתגבר על אדם שנמצא בגלות נפשית ומחפש תענוג ברצונות גויים שבנפשו, במקום לחפש את אהבת השם במקום הקדושה. מצב הגלות אינו קבוע ובא בכדי לבוא לגאולה לאחר מכן. הנותן את ליבו לקשר עם ה' – יהפוך כל משבר למנוף לעליה.
מִבֶּטֶן מִי, יָצָא הַקָּרַח. "מי" אינה שאלה אלא מדרגת בינה, עולם הבא, היא תקים את העם בכוח שיכול להקפיא עצמו מלקבל חוכמה ללא חסדים. צד הקדושה יודע למנוע קבלת האור ללא חסדים, בכדי לקבלו כראוי, בדרך של חסדים.
יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ כתוב: ולא וישתחוו, שאם היה כתוב עם האות וו, היה בא לרבות שאר העמים, שכל אוה"ע ישתחוו לו. אלא כשיבוא מלך המשיח, כתוב: שרים וישתחוו. ישתחוו לך, בא להראות, שכל ישראל בלבד ישתעבדו לראש הגולה שבבבל, ולא עמים אחרים. מכאן מלמד שבגמר תיקון, לא רק ישראל, אלא כל העמים ישתחוו למלך המשיח, שכתוב: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מתחילה היה גור (כמו ז"א דאצילות), ואח"כ אריה. כפל. כשז"א במוחין דקטנות נקרא נער, ואחר כך במוחין דגדלות נקרא איש כמ"ש: ה' איש מלחמה. ואף יהודה במוחין דקטנות נקרא גור, ובמוחין דגדלות נקרא אריה. מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. מטֶרף, כולל את מלאך המוות, שעומד על טֶרף להכרית את בני העולם, ואין מציל כמ"ש: וטָרַף ואין מציל. ומטֶרף ההוא נסתלקה השכינה. ועליו נאמר, מטֶרף בני עלית, שיהודה ניצל ממלאך המוות, השטן, יצה"ר. ולא נכשל בו. יהודה לא נכשל במלאך המוות לפגום ביוסף, ולעתיד הוא מייצג את נצח ישראל שלא ישקר, דהיינו למרות שיהיה בגלות לא יבגוד בתורת ישראל למרות לחץ אומות העולם.
כָּרע, נאמר על גלות בבל. רָבץ, בגלות אדום. כאריה, שהוא גיבור. וכלביא, שהוא יותר חזק מאריה. כך ישראל גיבורים הם, שבני העולם, עובדי עכו"ם, מפתים ולוחצים אותם, והם עומדים בדתם ובמנהגיהם כאריה וכלביא. כמו אריה שלכאורה רובץ סתם, אך זו ירידה לצורך עליה.
אף השכינה כך, אע"פ שכתוב: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. היא חזקה כאריה וכלביא בנפילה זה. כמו שאריה ולביא אינם נופלים, אלא בשביל לטרוף טֶרף ולמשול, כי מרחוק מריח טרפו. ומשעה שמריח נופל, שרובץ לארץ כדי לדלג בכוח על טרפו, ואינו קם עד שמדלג על טרפו ואוכלו. כך השכינה אינה נופלת אלא כאריה וכלביא, כדי לנקום מעמים עכו"ם, ולדלג עליהם כמ"ש: צועֶה בּרוֹב כּוֹחו.
כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ. הוא לא יקום לנקום מהם נקמה קטנה, אלא מי יקימנו. מי, פירושו כמ"ש: מי ירפָּא לָך, עולם העליון, בינה, הנקראת מי, שבו הממשלה להתקיף את הכל. וכתוב: מִבֶּטֶן מִי, יָצָא הַקָּרַח, שע"י דין הזה, שנקרא קרח, הוא מכניע לכל הקליפות.
לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. שילׂה כתוב: עם ה , ובשאר מקומות כתוב: שילו עם ו', להורות שם הקדוש י"ה. כי במקום אחר כתוב: שילו, בלא ה, ובמקום אחר, שִלׂה, בלי י'. וכאן כתוב: שילׂה, בי' וה', שהוא שם הקדוש העליון, ושהשכינה תקום מנפילתה בגלות, בשם הזה י"ה, שהוא מ"י. כי י"ה שם הבינה, הנקראת גם מ"י.
מלאך המוות הנק' טֶּרֶף מתגבר על אדם שנמצא בגלות נפשית ומחפש תענוג ברצונות גויים שבנפשו, במקום לחפש את אהבת השם במקום הקדושה. מצב הגלות אינו קבוע ובא בכדי לבוא לגאולה לאחר מכן. הנותן את ליבו לקשר עם ה' – יהפוך כל משבר למנוף לעליה.
מִבֶּטֶן מִי, יָצָא הַקָּרַח. "מי" אינה שאלה אלא מדרגת בינה, עולם הבא, היא תקים את העם בכוח שיכול להקפיא עצמו מלקבל חוכמה ללא חסדים. צד הקדושה יודע למנוע קבלת האור ללא חסדים, בכדי לקבלו כראוי, בדרך של חסדים.
שאלות חזרה, זוהר "ויחי" עמודים קפ"א-קפ"ג
1. במה מיוחד יהודה בהיותו הרגל הרביעית לכסא וכיצד זה מופיע בשם ה'?
2. הסבר ב' פירושים, מהו "כל כבודה בת מלך פנימה"?
3. מהן "משבצות זהב לבושה", בהן מתלבשת המלכות? האם די בלבוש זה?
4. מהי המלה "את" בכתוב "ויגרש את האדם"? כיצד זה נוגע לעבודת האדם ותיקונו?
5. מהו תפקיד להט החרב המתהפכת, השומרת על דרך עץ החיים?
6. מדוע בגירוש האשה הפסיד האדם את כל שלמותו?
7. מדוע לא נתקיים התיקון בזמן נח, אלא צריך היה להמתין לאברהם, יצחק, יעקב ובניו, כדי שיהיה תיקון המוביל לשלמות?
"הסולם"- http://h
כוח ההשפעה שמקורו באבות הקדושים – צד הבורא שבאדם, בא לשלמות עם הרגל הרבעית – יהודה, בחינת הלב, צד הנברא, בחינה עליה נאמר כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה.
כבודה של בת המלך (לב האדם) היא בהליכה לנקודה הפנימית האמונית בצניעות. כאשר אדם הולך לרצון החיצוני, לוקחים ממנו את הרצון האמיתי שבא מצד הנשמה, ובכך הוא נזרק ומגורש מהעבודה הנפשית. הצניעות נדרשת בכדי שהחיצוניים לא ינגסו מהרצון האמיתי ובכך ימנעו אותו מלהתחבר למלכו של עולם.
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם . ליבו של האדם מגורש כאשר הוא מחפש נקודות פרטיות במקום פנימיות. מי שליבו לא מחובר לקב"ה, הוא בבחינת גרוש, שמגורש מהרגשת טוּבו של השם יתברך, ותפקידו למנוע עצמו ממצב זה.
רבי שמעון אמר: המלכות נתקיימה ליהודה כמ"ש: הפעם אודה את ה', משום שהוא הרביעי. ע"כ, אודה את ה', כי הוא רגל רביעי אל הכיסא. חג"ת הם ג' רגלי הכיסא, ויהודה, מלכות, רגל רביעי. ע"כ ניתנה לו המלכות על ישראל. יה"ו דהויה חג"ת, הרשימה של שם העליון, ז"א, שנשלם בה', המלכות, ה' אחרונה של השם הקדוש, שעימה השם הקדוש שלם באותיותיו, והיא הקשר המייחד את האותיות של השם הקדוש. ע"כ, יוֹדוּךָ אחֶיך, כי לך המלכות ראויה להתקיים, בהיותך מרכבה למלכות. כתוב: ויהודה עוד רָד עִם אל ועִם קדושים נאמן. קדושים הללו, הם קדושים עליונים, הספירות הקדושות חג"ת, שכולם מודים לו, ועשו אותו לנאמן, שמשפיעים לו כל מה שבהם. ומשום זה הוא הראשון לכל, והוא מלך על כל. אות ה אחרונה שבשם נותנת את השלמות שמביאה את כל הפרטים לשלמות, ועל כן יודו לו האחים.
פתח רבי שמעון: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה (בעולם אצילות). כל כבוּדה, זו היא כנסת ישראל, הנוקבא. ונקראת כבוּדה, משום שז"א נקרא כבוד, ושניהם הם אחד. נקראת כבוּדה בתוספות האות ה , כראוי לנקבה. בת מלך, בת שבע, הנוקבא. בת קול, כי ז"א נקרא קול גדול, מלך העליון, והנוקבא נקראת בת קול. פנימה, כי יש מלך, מלכות, שאינו בפנימיות כמוהו, כי לפעמים המלכות מתלבשת בבריאה. וזו היא כבוּדה בת מלך, פנימה, באצילות.
מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ. שהיא מתלבשת ומתייחדת בגבורה עליונה, בצד שמאל דאמא, ואמא מכונה זהב כמ"ש: מִצָּפוֹן, זָהָב יֶאֱתֶה. ואמא נקראת ג"כ מלך, ובשבילה מתקיימת הארץ, המלכות. מתי המלכות מתקיימת? כאשר מתייחדת במשפט, ז"א (דהיינו שמוכנה למעט עצמה ולקבל את החוכמה רק בחסדים). כי כשמקבלת משמאל דאמא (השלמת כלים) מקבלת חכמה בלי חסדים. וע"כ עוד אין לה קיום, רק כשמתייחדת במשפט, ז"א, ומקבלת ממנו חסדים, אז יש לה קיום כמ"ש: מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, המלכות. ולזו קוראים מלכות שמים. ויהודה התייחד בה. וע"כ ירש המלכות שבארץ.
רבי יהודה ורבי יצחק היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי יצחק, נפתח בדברי תורה פתח ואמר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם. ויגרש, הקב"ה גירש את הנוקבא, כאדם המגרש את אשתו. את, האדם הוא מדויק, כי הנוקבא נקראת אֶת. גירוש הנוקבא אומר ש – ג' האמונות בגירות.
אדם נתפש במה שחטא, וסבב מוות לעצמו ולכל העולם, וסבב גירושים לאותו האילן שחטא בו, לנוקבא, להתגרש בסיבתו, ולהתגרש מחמת חטאי בניו תמיד כמ"ש: וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם. את כמ"ש: ואראה את ה', שפירושו הנוקבא. אף כאן, את האדם, פירושו הנוקבא.
וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. זהו למטה, למטה מאצילות, וכמו שיש כרובים למעלה, באצילות, זו"ן, כן יש כרובים למטה מאצילות, המלאכים מט"ט וסנדלפון. ואילן הזה, הנוקבא, הנקראת עצה"ד, שורה עליהם.
וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, הם צורות של שלהבת אש, הנמשכות מאותו להט החרב, והן שומרות דרך עה"ח, ואין הכוונה על להט החרב עצמו. מתהפכת החרב שיונקת מימין ומשמאל, ומתהפכת מצד לצד. מתהפכת הלהט של אֵלו צורות של שלהבת אש, והן מתהפכות מצורה לצורה, פעמים לגברים ופעמים לנשים, ומתהפכות ממקומן לכל הצורות. לשמור את דרך עץ החיים כמ"ש: הנותן בים דרך, יסוד דנוקבא.
אמר רבי יהודה: ודאי שאדם גרם לאותו אילן, שחטא בו, לנוקבא, להתגרש. ואפילו שאר בני עולם, אם חוטאים, גורמים לה גירושים כמ"ש: וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. משמע כמ"ש: ויגרש את האדם, אשר את, הנוקבא, שלמותו של אדם. ועם גירושיה, הפסיד כל שלמותו.
מיום שגורשה, נפגמה הלבנה, הנוקבא. עד שבא נוח ונכנס בתיבה (צמצום ב'). באו הרשעים, ושוב נפגמה. עד שבא אברהם ותיקן אותה (ע"י יצחק שנתן לה קיום), ועמדה בשלמות ע"י יעקב ובניו (ונתנו את הפרטים בקיום שנתן יצחק). ובא יהודה ונאחז בה והתחזק במלכות, וירש אותה ירושת עולמים, הוא וכל בניו אחריו כמ"ש: יהודה אתה יוֹדוּךָ אחֶיך, בשעה שעמדו ישראל על הים, ששבט יהודה ירדו תחילה אל הים, שכולם הודו לו, וירדו אחריו לתוך הים.
ידך בעורף אויבך כמ"ש: יהודה יעלה, למלחמה. ישתחוו לך בני אביך, שהוא כולל לכל השבטים, וע"כ כתוב: בני אביך, ולא בני אימך, כי בני אביך הם כל שאר השבטים. ואע"פ שנחלקו ישראל לב' מלוכות, מ"מ, כשעלו לירושלים, היו כורעים ומשתחווים אל המלך שבירושלים, משום שהמלכות שבירושלים, שהייתה נמשכת ממלכות הקדושה, הנוקבא, הייתה מיהודה.
כוח ההשפעה שמקורו באבות הקדושים – צד הבורא שבאדם, בא לשלמות עם הרגל הרבעית – יהודה, בחינת הלב, צד הנברא, בחינה עליה נאמר כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה.
כבודה של בת המלך (לב האדם) היא בהליכה לנקודה הפנימית האמונית בצניעות. כאשר אדם הולך לרצון החיצוני, לוקחים ממנו את הרצון האמיתי שבא מצד הנשמה, ובכך הוא נזרק ומגורש מהעבודה הנפשית. הצניעות נדרשת בכדי שהחיצוניים לא ינגסו מהרצון האמיתי ובכך ימנעו אותו מלהתחבר למלכו של עולם.
וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם . ליבו של האדם מגורש כאשר הוא מחפש נקודות פרטיות במקום פנימיות. מי שליבו לא מחובר לקב"ה, הוא בבחינת גרוש, שמגורש מהרגשת טוּבו של השם יתברך, ותפקידו למנוע עצמו ממצב זה.
בנפש שני צדדים: הרצון לקבל תענוג וצד לקשר אמוני, ובזה נבחן האדם, האם הוא מתגבר ומנצל את המועד שהוא זמן מסוגל לרכישת אמונה, או שיחפש את האור בלבד כפי טיבעו. בחינת השמש היא התענוג, והלבנה חידוש האמונה והקשר לקב"ה.
המבחן הוא בחשבון – במחשבה שאמורה להגדיר את המטרה ולומר מהי הדרך הראויה להגיע אליה. עצם השאלה היא כמה אמונה משיגים או כמה אור. חשבון מדעי על פי השכל היווני הטבעי, בודק כמה רצון יש וכמה אור מבקשים בכדי למלאו – זה חשבון של אומות העולם שבאדם שבא ממלכות של צמצום א'. חשבון של עם ישראל הוא אמוּני.
אומות העולם מחשבים את ההתקדמות לפי כמות התענוג שהם מקבלים (אור השמש הוא הגילוי), ועם ישראל מחשב לפי האמונה, אשר גילויה תלוי בשמש, בחסד הבורא. השמש בלי הנרתיק (הלבנה), בלי החסדים שורפת. תענוג שלא במסגרת אמונה מסוכן. תפיסת הבורא חייבת להיות אמוּנית, אחרת הגאווה תדביק אותו לתענוג זמני, שכל המקור שלו בא מחטאים של ישראל, שהם מזינים את בחינת השמש של אומות העולם. כך גם ניתן לראות של"גדולי" המהפכנים בעולם היו שורשים יהודיים.
שאלות חזרה ויחי קעח-קפ
1. מה תפקיד של הירח לעומת תפקיד השמש?
2. הסבר את חלקי הפסוק ואת השיוך של כל אחד מהחלקים: "ויתן אותם אלוקים ברקיע השמשים להאיר בארץ".
3. מהו חשבון אומות העולם ומהו חשבון ישראל, ומי מהחשבונות הללו חשוב יותר?
4. מה זה השמש של הנוקבא? ובמה, אגב מושג זה, פוגמים אומות העולם?
5. מדוע עם ישראל משווים את שנותיהם גם לשנת החמה ולא די להם, כמו באיסלם, רק בחשבון הלבנה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
בנפש שני צדדים: הרצון לקבל תענוג וצד לקשר אמוני, ובזה נבחן האדם, האם הוא מתגבר ומנצל את המועד שהוא זמן מסוגל לרכישת אמונה, או שיחפש את האור בלבד כפי טיבעו. בחינת השמש היא התענוג, והלבנה חידוש האמונה והקשר לקב"ה.
המבחן הוא בחשבון – במחשבה שאמורה להגדיר את המטרה ולומר מהי הדרך הראויה להגיע אליה. עצם השאלה היא כמה אמונה משיגים או כמה אור. חשבון מדעי על פי השכל היווני הטבעי, בודק כמה רצון יש וכמה אור מבקשים בכדי למלאו – זה חשבון של אומות העולם שבאדם שבא ממלכות של צמצום א'. חשבון של עם ישראל הוא אמוּני.
אומות העולם מחשבים את ההתקדמות לפי כמות התענוג שהם מקבלים (אור השמש הוא הגילוי), ועם ישראל מחשב לפי האמונה, אשר גילויה תלוי בשמש, בחסד הבורא. השמש בלי הנרתיק (הלבנה), בלי החסדים שורפת. תענוג שלא במסגרת אמונה מסוכן. תפיסת הבורא חייבת להיות אמוּנית, אחרת הגאווה תדביק אותו לתענוג זמני, שכל המקור שלו בא מחטאים של ישראל, שהם מזינים את בחינת השמש של אומות העולם. כך גם ניתן לראות של"גדולי" המהפכנים בעולם היו שורשים יהודיים.
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ רבי יוסי פתח: עשה ירח למועדים. עשה ירח, בשביל לקדש בו ראשי חדשים וראשי שנים. ולעולם אין הלבנה מאירה אלא משמש. וכשהשמש שולט, הלבנה אינה שולטת. כשנאסף השמש, אז שולטת הלבנה. ואין חשבון ללבנה, אלא כשנאסף השמש. שניהם עשה הקב"ה להאיר כמ"ש: וַיִּתֵּן אֹתָם אֱלֹהִים, בִּרְקִיעַ הַשָּׁמָיִם, לְהָאִיר, עַל הָאָרֶץ. והיו לאותות, אלו הם השבתות. ולמועדים, הימים טובים. ולימים, ראשי חדשים. ולשנים, ראשי השנים. ושיהיו אוה"ע עושים חשבון לשמש, וישראל ללבנה.אהל (הלב) מועד (המוח) שפועל על פי סיבה ותוצאה, קודם ונמשך. לכן יום טוב שהוא מועד, הוא מדרגת נשמה, והלב שהוא בחינת האהבה מדרגת השבת.
והוא הולך כפי שאמר רבי אלעזר. הִרְבִּיתָ הַגּוֹי, לא (לוֹ) הִגְדַּלְתָּ הַשִּׂמְחָה. הרבית הגוי, אלו הם ישראל, שכתוב בהם, כי מי גוי גדול. וכתוב: גוי אחד בארץ. לו, בשבילו. הגדלת השמחה, הלבנה, שנתגדל אורה בשביל ישראל. אוה"ע מחשבים הזמנים לפי מהלך השמש, וישראל לפי מהלך הלבנה.
איזה מהם חשוב יותר, אם חשבון השמש או חשבון הלבנה? הלבנה למעלה, והשמש של אוה"ע מתחת לבנה, ואותו השמש מקבל אור מלבנה ומאיר. ישראל אחוזים בלבנה ונשתלשלו בשמש העליון, ונתאחדו במקום המאיר משמש העליון, ונתדבקו בו כמ"ש: ואתם הדבקים בה' אלקיכם.
השמש רומז לז"א, והלבנה לנוקבא שלו. יש זמן שהנוקבא במדרגת השמש, אלא בשמאל ואחוריים. שאז ז"א מלביש ומקבל אורו מצד ימין דאמא, והנוקבא מלבישה ומקבלת אורה מצד שמאל דאמא, ולפיכך גם הנוקבא היא אז בבחינת שמש כמו ז"א, להיותה מקבלת מאותו המקום שמקבל ז"א. ואז היא במוחין דאחוריים, שאינם מאירים.
ואח"ז יורדת משם למטה מחזה דז"א ונעשית מקבלת מז"א, ואז נקראת לבנה. כמו לבנה המקבלת משמש, ובזה משיגה מוחין דג"ר. ובין אוה"ע, ובין ישראל, מקבלים מנוקבא דז"א. אלא אוה"ע, שמאל, מונים לשמש של הנוקבא, למוחין דאחוריים שלה, שאז הנוקבא כולה שמאל כראוי להם. וישראל מונים ללבנה, בעת שיורדת למחזה ולמטה דז"א, ומקבלת מהשמש, ז"א, שאז נקראת לבנה. השמש של אוה"ע תחת הלבנה, באחוריים של הלבנה, הנוקבא, כי תחת פירושו אחוריים. כלומר, בזמן שמקבלת משמאל דאמא, שאז היא בבחינת שמש. ואותו השמש מקבל אור מלבנה ומאיר, כי בזמן שהיא באחוריים אינה מאירה. וא"כ איך הם יכולים להתקיים? אלא ע"י חטאים של ישראל, הם נאחזים ויונקים חלק ישראל מהלבנה כמ"ש: לא נבנה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ונמצא שאותו השמש, שאוה"ע יונקים ממנה, מקבלת אור מלבנה, כדי לקיים האומות. כי השמש שלהם שורפת ואין לו אור, אלא ממה שמקבל מלבנה, מחלקם של ישראל.
ישראל אחוזים בלבנה, בנוקבא, בעת שהיא למטה מחזה דז"א, ומקבלת ממנו, ונשתלשלו וירדו למטה מחזה דז"א, שהוא שמש העליון, ששם הלבנה, ונתאחדו במקום המאיר משמש העליון, ונתדבקו בו. ולא כאוה"ע, שנתאחדו בנוקבא, בעת שמאירה מצד שמאל דאמא. אלא ישראל מתדבקים בה בעת שמאירה משמש העליון, שהוא ז"א כמ"ש: ואתם הדבקים בה' אלקיכם.
שאלות חזרה זוהר "ויחי" קע"ה-קע"ז
1. במה אנו רואים ששמעון ולוי הם קו שמאל בשכינה הקדושה?
2. במה אנו רואים את שלמותו של יעקב?
3. מדוע אין די בשלמותו של יעקב כדי לברך את שמעון ולוי, ומדוע מסר הברכות למשה רבנו?
4. מהו היחס בין משה רבנו לשכינה הקדושה, ומדוע זהו היחס, שנקרא "אדון הבית"? מה זה אומר בנפש האדם?
5. מהו ההבדל בין ברית אמיתית לברית כזב, כפי שאנו רואים בסיפור אנשי שכם וכן בזמרי בן סלוא?
6. מדוע אמר יעקב "בקהלם אל תחד כבודי", ויכול היה שלא לברכם כלל אך גם לא לקללם לכאורה? כיצד מתראים דברים אלו בנפש האדם?
וַיְחִי קעה-קעז
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים
הפתרון לחיכוך פנימי נמצא בנקודה האמונית העליונה.
רק מחשבה אמונית הנסמכת על כלל גדול מהגוף, יכולה להיות האדון ללב. רק מחשבה הנסמכת על אמונה תאפשר הורדה ללב. הגוף שבטבעו מפורד, יוכל להגיע לשלמות כאשר יקבל את האמונה העליונה כבעלים עליו. המשפיע הוא אדון למקבל, וכך משה יכול היה לברך את מי שרצה בלי לפחד, שהוא בעל הבית של השכינה בזכות האמונה הנסמכת על המקור העליון. התיקון ללב הוא לבקש אחדות ממקור האמונה העליון.
שמאל הוא צד הבריאה, הרצון לקבל – והימין מייצג את צד הבורא בבריאה. השמאל לא יכול להיתקן מעצמו, אלא רק באמונה – בחינת משה. לכן חשש יעקב לברך את צד השמאל הדין המביא לפירוד, והשאיר את התפקיד למשה, שהוא בחינת פנימיות יעקב, האמונה, מפני שדין יכול להיתקן בשורשו. מי שתכונתו קו שמאל אינו יכול לקבל תיקון שלם בברכה, אלא לקבל עבודה מפני שקודם עליו להכיר את החסרון שלו.
כשיש לאדם מחלוקת פנימית עליו לעצור ולא לנסות לפתור אותה מבחינה חיצונית שגורמת לרעש נפשי. הנקודה בכלל לא שם, אלא בשורש הפנימי, וכאשר מגיעים לפנימיות, בה נמצאת התוצאה, ניתן לפתור כל מחלוקת, ואז בחיצוניות נפתרת הבעיה מעצמה. הצורך לוותר על הנקודה החיצונית מחייב ויתור על הגאווה. ברית חייבת להיות פנימית ולא שקרית שאינה מביאה לאמונה.
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. אמר רבי יצחק: כאן אחז אותם בצד שמאל של השכינה. כי ראה בהם מעשים של דין הקשה, שאין העולם יכול לסבול. שואל רבי יוסי: הברכה שלהם איפה היא? עונה רבי יצחק: שמעון לא היה ראוי לברכה, כי ראה בו כמה מעשים רעים. ולוי בא מצד דין הקשה, שהברכה אינה תלויה בו. ואפילו כשבא משה, לא תלה ברכתו בו כמ"ש: בָרך ה' חֵילוֹ, שבהקב"ה תלויה ברכתו.
כתוב: זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. זה הים גדול, השכינה שעמדה על יעקב, כשרצה להסתלק מן העולם. ורחב ידיים, כי כל העולם מתמלא, ונשלם, ומצטמצם בשכינה (הרצון המשותף). שמתמלאת ונשלמת מכוח הדרום, ומצטמצמת מכוח הצפון. שָׁם רֶמֶשׂ, וְאֵין מִסְפָּר (חסדים), כי הרבה מלאכים עליונים וקדושים נמצאים שם. חיות קטנות עם גדולות, אלה י"ב שבטים, בניו של יעקב, שנמצאים שם בשלמות. איילה נפתלי, זאב בנימין עִם גדי גד, ארי יהודה, טלה יוסף. וכן כולם, להימצא חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת. כאשר ישנה שלמות, הכלל המאחד את הפרטים, אז גם כאלו שנראים נוגדים, יכולים הם להתכלל יחד. כך גם אנשים השונים בטבעם, יכולים להתאחד בזכות כלל שמאחד אותם.
רבי יהודה אמר: כולם, בכל השבטים, נמצאים חיות קטנות עם גדולות, אבל יהודה אריה, שמעון שור, כי שמעון היה גבורה וגבורה היא פני שור. והיו מסתכלים זה מול זה, יהודה מימין, שמעון משמאל. בדומה לשור, שמעשיו רעים. ויסתכל בצורת אריה המצויר ברפת שלו ויפחד ממנו. כך שמעון שור, יהודה אריה. ששמעון, שהוא שור, גבורה, נכנע מכוח הסתכלותו ביהודה, שהוא אריה, חסד.
שמעון לא זכה לברכות מיעקב, אלא משה חיבר אותו ביהודה כמ"ש: שְמע ה' קול יהודה וכתוב: כי שָמע ה' כי שנואה אנוכי. שע"כ לאה קראה לו שמעון. וכמו ששָמע ה' הוא בשמעון, אף שְמע ה' שביהודה כולל את שמעון. יעקב לא בירך את שמעון ולוי, משום שהעלה אותם למשה, שיברך אותם. מהו הטעם שאביהם לא בירך אותם?
יעקב, היה לו ארבע נשים, והוליד בנים מכולן, ונשלם ע"י נשיו. כשביקש יעקב להסתלק מן העולם, השכינה עמדה עליו, רצה לברך את שמעון ולוי, ולא יכול, שפחד מפני השכינה. אמר, איך אעשה זאת? הרי שניהם באים מצד דין הקשה, וברכתם תפגום בשכינה, ולהתקיף את השכינה איני יכול. כי ארבע נשים היו לי, שנמשכו לי מד' בחינות חו"ג תו"מ שבשכינה, ונשלמתי בהן, כי הולידו לי י"ב שבטים, שהם כל השלמות. וכיוון שקבלתי שלמותי מן השכינה, איך אברך את שמעון ולוי כנגד רצונה? אלא אמסור אותם לאדון הבית, משה, בעלה דמטרוניתא, שהבית ברצונו נמצא, ומה שירצה יעשה.
וכך אמר יעקב, חלקי בנשים ובנים, הרי קבלתי בעוה"ז מן השכינה, ונשלמתי, ואיך אתקיף עוד במטרוניתא, השכינה, אלא אמסור הדברים לאדון המטרוניתא, משה, והוא יעשה מה שירצה, ולא יירא.
כתוב: וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים–אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לִפְנֵי, מוֹתוֹ. איש האלקים אדון הבית, אדון המטרוניתא. כי איש פירושו אדון כמ"ש: אישהּ יקימנו ואישהּ יפֵרֶנו. שהשכינה נקראת כלת משה. שמשה מרכבה למעלה מחזה דז"א, ומשום זה בעלה דמטרוניתא, כמו ז"א, והיה המשפיע אל השכינה, שהמשפיע הוא אדון למקבל, וע"כ נקרא איש האלקים. וע"כ בירך משה את מי שרצה, ולא יירא מפני פגם השכינה, כי היה יכול לתקן אותה כפי שרצה. ומשום זה אמר יעקב, אני רואה שבניי אלו הם בצד דין הקשה, יבוא אדון הבית ויברך אותם.
משה היה ודאי איש האלקים, וכרצונו עשה בביתו כמ"ש: אישהּ יקימנו, שישפיע לה מוחין דחכמה, המכונים קימה כמ"ש: ויאמר משה, קוּמה ה' ויפוצו אויביך. כי בדרך יש אחיזה לקליפות, ומוחין דחכמה מבריחים הקליפות ואישהּ יפרנו כמ"ש: ובנוחו יאמר, שובה ה', כי בהיות השכינה במקום מנוחה, אין אחיזה בה לקליפות, ואין פחד, וע"כ אישהּ יפרנו, שבכוח קו האמצעי הוא מפר הג"ר דחכמה, כדי להלבישה בחסדים כמ"ש: ובנוחו יאמר, שובה ה'.
ודאי שאדון הבית עושה כרצונו, ואין מי שימחה בידו. כאדם הגוזר על אשתו והיא עושה רצונו. וע"כ יעקב, אע"פ שהיה אחוז בעה"ח, ז"א, לא היה אדון הבית כמו משה, כי הוא היה אחוז למטה, למטה מחזה דז"א, ששם כבר שייך לנוקבא דז"א, אבל משה למעלה, אחוז למעלה מחזה דז"א, בעלמא דדוכרא. וע"כ היה אדון הבית, כמו ז"א. וע"כ מסר אותם יעקב לאדון הבית, שיברכם.
בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי. רבי אבא פתח: סוד ה' ליראיו, הוא סוד עליון שבתורה, שאין הקב"ה נותן אותו אלא ליראי חטא. מי שהוא ירא חטא, נגלה לו סוד העליון שבתורה, זהו אות ברית קודש, שנקרא סוד ה'.
שמעון ולוי הטריחו את עצמם על סוד הזה של אות ברית קודש באנשי שכם, שימולו את עצמם ויקבלו על עצמם סוד הזה, לשמור אות ברית קודש. אבל היה במרמה. וכן זִמרי, שהיה נשיא בית אב לשבט שמעון, פסל את סוד הזה, בדבר כוזבי בת צור. על זה אמר יעקב, בסודם אל תבוא נפשי. נפשי, זו היא הנפש, העולה ומתייחדת בברית העליון למעלה, מלכות המתייחדת עם ברית העליון, יסוד דז"א, ונקראת נפש צרור החיים.
בִּקְהָלָם אַל-תֵּחַד כְּבֹדִי כמ"ש: ויקהל עליהם קורח, שלא נזכר שם, אלא קורח בן יצהר בן לוי, ולא בן יעקב. אל תחד כבודי, כבוד ישראל, סתם. וע"כ, משום מעשים הללו, לא בירך יעקב את שמעון ולוי, אלא שמסר אותם למשה. משמע, שלא נתאחדו זה בזה, אלא שהם מפוזרים כמ"ש: אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. וכן צריך להיות, שמשום שהם דין קשה, צריכים פיזור. וע"כ יש בו הכל, שכל ישראל ישנם בדין קשה שלהם. כי עם פיזורם בישראל, קלטו ישראל מדין קשה שבהם. ואין לך דור בעולם, שלא ירד הדין שלהם לקטרג בעולם, ומתרבים מחמת זה מחזירים על הפתחים של בני אדם. הנה לך הכל, שכל ישראל נפגעו מן הדין שלהם.
רק מחשבה אמונית הנסמכת על כלל גדול מהגוף, יכולה להיות האדון ללב. רק מחשבה הנסמכת על אמונה תאפשר הורדה ללב. הגוף שבטבעו מפורד, יוכל להגיע לשלמות כאשר יקבל את האמונה העליונה כבעלים עליו. המשפיע הוא אדון למקבל, וכך משה יכול היה לברך את מי שרצה בלי לפחד, שהוא בעל הבית של השכינה בזכות האמונה הנסמכת על המקור העליון. התיקון ללב הוא לבקש אחדות ממקור האמונה העליון.
שמאל הוא צד הבריאה, הרצון לקבל – והימין מייצג את צד הבורא בבריאה. השמאל לא יכול להיתקן מעצמו, אלא רק באמונה – בחינת משה. לכן חשש יעקב לברך את צד השמאל הדין המביא לפירוד, והשאיר את התפקיד למשה, שהוא בחינת פנימיות יעקב, האמונה, מפני שדין יכול להיתקן בשורשו. מי שתכונתו קו שמאל אינו יכול לקבל תיקון שלם בברכה, אלא לקבל עבודה מפני שקודם עליו להכיר את החסרון שלו.
כשיש לאדם מחלוקת פנימית עליו לעצור את גאוותו ולא לנסות לפתור אותה מבחינה חיצונית שגורמת לרעש נפשי. הנקודה בכלל לא שם, אלא בשורש הפנימי, וכאשר מגיעים לפנימיות, בה נמצאת התוצאה, ניתן לפתור כל מחלוקת, ואז בחיצוניות נפתרת הבעיה מעצמה. ברית חייבת להיות פנימית ולא שקרית שאינה מביאה לאמונה.
הפתרון לחיכוך פנימי נמצא בנקודה האמונית העליונה.
רק מחשבה אמונית הנסמכת על כלל גדול מהגוף, יכולה להיות האדון ללב. רק מחשבה הנסמכת על אמונה תאפשר הורדה ללב. הגוף שבטבעו מפורד, יוכל להגיע לשלמות כאשר יקבל את האמונה העליונה כבעלים עליו. המשפיע הוא אדון למקבל, וכך משה יכול היה לברך את מי שרצה בלי לפחד, שהוא בעל הבית של השכינה בזכות האמונה הנסמכת על המקור העליון. התיקון ללב הוא לבקש אחדות ממקור האמונה העליון.
שמאל הוא צד הבריאה, הרצון לקבל – והימין מייצג את צד הבורא בבריאה. השמאל לא יכול להיתקן מעצמו, אלא רק באמונה – בחינת משה. לכן חשש יעקב לברך את צד השמאל הדין המביא לפירוד, והשאיר את התפקיד למשה, שהוא בחינת פנימיות יעקב, האמונה, מפני שדין יכול להיתקן בשורשו. מי שתכונתו קו שמאל אינו יכול לקבל תיקון שלם בברכה, אלא לקבל עבודה מפני שקודם עליו להכיר את החסרון שלו.
כשיש לאדם מחלוקת פנימית עליו לעצור את גאוותו ולא לנסות לפתור אותה מבחינה חיצונית שגורמת לרעש נפשי. הנקודה בכלל לא שם, אלא בשורש הפנימי, וכאשר מגיעים לפנימיות, בה נמצאת התוצאה, ניתן לפתור כל מחלוקת, ואז בחיצוניות נפתרת הבעיה מעצמה. ברית חייבת להיות פנימית ולא שקרית שאינה מביאה לאמונה.
הרהורי עבירה קשים (לתיקון) מעברה. נקודה פנימית – הרהור חשובים ומכריעים יותר מהמעשה הנראה מבחוץ. אמנם המעשה נעשה בחיצוניות, אך ההארה מגיעה לפנימיות, וכך גם כל גירוי חיצוני בא להפעים נקודה נפשית פנימית. ראובן שעתיד לעשות את המלחמות בעתיד, לא הוא יקבל את הניצחון. לכאורה צריך היה ראובן כבכור לקבל את המלוכה הבכורה והכהונה, אך לא יגיע למקום הנק' ירושלים (יראה-שלמה). וזאת לא רק מפני שחטא, אלא מוקדם יותר – הוא בא לעולם בהסתרה, מפני שיעקב לא הרהר בו כאשר בא על לאה, אלא על יוסף.
גבולות ארץ ישראל לא יקבעו רק ממעשה חיצוני, הם גבולות התיקון שאדם צריך לעשות בנפשו, אך יש להקדים את התיקון בהשקפה העליונה, לעשות תשובה, ולאחר מכן יתפשטו לגוף, לארץ הגשמית.
ראובן היה בכור יעקב. אמר רבי חייא: לוּ היה ראוי הכל, מלכות בכורה וכהונה, ונעבר ממנו הכל, וניתן המלכות ליהודה, הבכרה ליוסף, הכהונה ללוי כמ"ש: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר, שלא תישאר בהם. ומה שאמר יעקב, רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז, כאן בירכו והזכירו לפני הקב"ה. זה דומה לאהובו של המלך, שיום אחד עבר בנו בשוק. אמר אל המלך, זהו בני, אהוב נפשי. שמע המלך והבין שהוא ביקש על בנו, שיטיב עימו. כך יעקב אמר, ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני. הזכירו כאן למלך, שיטיב עימו.
פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר. כאן אמר מה שיקרה לו, שלא יישאר בארץ ויישרה מחוץ לארץ, בעבר הירדן מזרחה. כנגד זה, ממונה אחד מצד המשכן, הנוקבא, למעלה, ממונה תחת יד מיכאל, נדחה ג"כ לחוץ ממשכן. כי יש לי"ב שבטים י"ב שורשים במשכן העליון, הנוקבא. וכיוון שראובן נדחה מא"י לעבר הירדן, כן שורשו למעלה נדחה לחוץ ממשכן.
ויש אומרים, שממונה הנדחה ממשכן למעלה, היה תחת יד גבריאל, ואע"פ שראובן חסד, ומיכאל ראש המלאכים שמצד חסד, וגבריאל ראש מצד השמאל, גבורה, עכ"ז יש בראובן גם גבורה. ומביא ראיה משכתוב: ויהודה עוד רָד עִם אל, שירידה זו מורה, שהוא צד הגבורה, ונקרא בי"ד, וסמוך לנחלתו בארץ הוא ראובן, כי נחלת יהודה נמשך עד הירדן ממערב, ונחלת ראובן נמשך עד הירדן ממזרח. וסמיכות זו מורה, שיש גם בראובן גבורה. ואע"פ שמלכות, גבורה תתאה, נלקח מראובן והיא של יהודה, מ"מ עוד לא נקי לגמרי מגבורה, שהרי ראובן סמוך כנגדו היה נחלתו, ומורה שיש בו גבורה.
אמר רבי שמעון: עתידים בני ראובן לערוך שתי מלחמות בארץ. כתוב: כוחי, בגלות מצרים. וראשית אוני, שהיו הראשונים מאחיהם למלחמה. יתר שְׂאת, גלות אשור. שלשם הוגלו בני גד ובני ראובן ראשונים לכולם, וסבלו הרבה רעות, והרבה עינויים סבלו, ולא שבו משם עד עתה.
ויתר עָֹז (אור של גמר תיקון), בזמן שמלך המשיח יתעורר בעולם, הם (בני ראובן) יצאו ויערכו מלחמה בעולם וינצחו, ויתגברו על העמים, ובני העולם יפחדו מהם, ויתחלחלו לפניהם. ויחשבו בני ראובן להתגבר במלכות, ולא יישארו בה כמ"ש: פחז כמים אל תותר, שלא יישארו במלכות, אפילו בצד אחד בעולם, משום שכתוב: כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ, שעתידים לבוא ולערוך מלחמה בתוך ארץ הקדושה. משכבי אביך זו ירושלים. שירצו לקחת אותה ממלך המשיח.
בארבע רוחות העולם נתפזרו בני ראובן בגלות, כנגד כל ישראל, שהוגלו ארבע פעמים בגלות בארבע רוחות העולם. כתוב: כוחי, גלות אחד. וראשית אוני, שתים. יתר שאת, שלוש. ויתר עז, ארבע. כעין זה עתידים הם לערוך מלחמה בארבע רוחות העולם, ולמשול במלחמתם על כולם. וינצחו עמים רבים וימשלו עליהם.
פחז כמים אל תותר. נרמז על הרהור הראשון, שהיה ליעקב בטיפה הראשונה, ברחל. כי אילו היה הרהור של טיפה ההיא במקומה בלאה, היה נשאר ראובן בכל, במלוכה ובכהונה ובבכורה. אבל, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך, שעלית בהרהור אחר, אז חיללת.
פחז כמים אל תותר. כי כשבני ראובן יערכו מלחמה בעולם, וינצחו עמים רבים, לא יישארו בני ראובן במלכות. מפני שעתידים לערוך מלחמה בארץ הקדושה. כי בדיוק כתוב: כי עלית משכבי אביך, שזה ירושלים. הלוא משכב היה צריך לומר? אלא אביך ישראל סבא, ז"א, ע"כ אומר משכבֵי אביך ולא משכב, משום שב' פעמים נחרב ירושלים, ובשלישית תבנה בזמן מלך המשיח. וכאן נתגלה ברכה בכתוב: בכורי אתה, כוחי וראשית אוני. ומה שהיה, שנלקחה ממנו הברכה והמלכות והכהונה כמ"ש: פחז כמים אל תותר. ומה שיהיה כשיבואו ישראל לארץ, שלא יהיה לו חלק בארץ, אלא בעבר הירדן. ומה שיהיה בזמן מלך המשיח במעשה ראובן, שיעשה מלחמות בעמים רבים וגם בירושלים.
הרהורי עבירה קשים (לתיקון) מעברה. נקודה פנימית – הרהור חשובים ומכריעים יותר מהמעשה הנראה מבחוץ. אמנם המעשה נעשה בחיצוניות, אך ההארה מגיעה לפנימיות, וכך גם כל גירוי חיצוני בא להפעים נקודה נפשית פנימית. ראובן שעתיד לעשות מלחמות, לא הוא יקבל את הניצחון. לכאורה צריך היה ראובן כבכור לקבל את המלוכה הבכורה והכהונה, אך לא יגיע למקום הנק' ירושלים (יראה-שלמה). וזאת לא רק מפני שחטא, אלא מוקדם יותר – הוא בא לעולם בהסתרה, מפני שיעקב לא הרהר בו כאשר בא על לאה, אלא על יוסף.
גבולות ארץ ישראל לא יקבעו רק ממעשה חיצוני, הם גבולות התיקון שאדם צריך לעשות בנפשו, תחילה תיקון בהשקפה העליונה, דהיינו לעשות תשובה, ולאחר מכן יתפשטו לגוף, לארץ הגשמית.
שאלות חזרה ויחי קסט-קעא
1 במה התלבטו רבי יוסי ורבי ייסא ומה הדרך לפתור תעלומה זו?
2. מה תשובת רבי שמעון לרבי יוסי ורבי ייסא?
3. איזו בחינה מייצג אשר ומדוע צריך אותו לקו אמצעי?
4. כיצד זכה אשר לתת מעדני מלך?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְחִי קסט-קעא
ורה שלא שמע מרבו.
כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.
לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.
אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה, ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.
רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.
פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.
מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.
כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.
לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.
אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה, ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.
רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.
פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.
מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.
תלמיד אינו אומר דבר תורה שלא שמע מרבו.
כך "מתחמק" רבי יוסי לתת תשובה ואומר: כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, שהוא הבחינה הפנימית באדם, בריח תיכון, הכלל. זהו לימוד עצום, שכאשר רוצים להבין פרט, יש לראות מה חלקו ותפקידו של הפרט ביחס שלו בתוך הכלל, ומשם לגזור את ההבנה.
לכאורה כשיש דינים היינו חושבים שכדאי לנסות לבטל אותם ולהשתמש רק באמונה – ימין. אך לא ניתן להגיע לאהבה, לקשר רק בקו אחד של השפעה, אלא יש לצרף גם את ההשתוקקות – שמאל (בחינת אשר), שיבוא להתכלל בימין. זהו סוד עקדת יצחק – היכולת לוותר על האושר המורגש, ובתמורה אפשרות לקבל אושר אמיתי, להקריב משהו מעצמנו למען השם, ולפתח יכולת להשפיע לזולת.
אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים – המלכות נק' ים אליו מתנקזים כל חומרי הגלם, דהיינו רצונות האדם, וסמוך לחוף הים ניתן לעבד ולתקן את הרצונות. אשר לשון אושר ולשון ראש. בא כאן הזוהר ללמד מהי מהות אושר זה, ומראה שהראש – הכלל הוא המקור ממנו מגיעים הברכות לאדם.
רבי יוסי ורבי ייסא היו הולכים בדרך (השם), אמר רבי ייסא הרי למדנו שכל בניו של יעקב נתקנו בסדר שלם, שנעשו מרכבה לסדר ספירות עליונות, ונתברכו כל אחד ואחד כראוי לו. שואל: מה נאמר במקרא הזה שכתוב: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ? ענה לו איני יודע, כי לא שמעתי מהנר הקדוש, הוא רבי שמעון, אלא אתה ואני נלך אליו. כשהגיעו לפני רבי שמעון אמרו דבר, ושאלו שאלה. אמר להם ודאי הוא סוד החכמה.
פתח ואמר: אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן. מי שיושב בשפת הים, ביסוד המלכות, משתמש במעדני עולם, מוחין הנמשכים מעדן. אשר, הוא פתח העליון של צדיק, יסוד, כשמתברך להריק ברכות בעולם. ופתח הזה נודע תמיד לברכות העולם, ונקרא אשר. וע"כ נחשב אשר לפתח עליון בשביל היסוד. כי לולא המסך דחיריק, שמקבל מאשר, לא היה לו ברכות להשפיע לעולם. ואע"פ שהוא דינים, מ"מ העולם, הנוקבא, עומד עליו. שזולתו לא היה יכול קו אמצעי לייחד הקווים זה בזה, והעולם היה נחרב ויבש.
מקום שנקרא לחם עוני, הנוקבא שמקבלת מקו שמאל לבד, נתקן ממקום ההוא, מאשר, שממנו נעשה המסך לקו אמצעי וכמ"ש: מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, שמה שהיה מקודם, לכן לחם עוני חזר עתה (שצריך היה לוותר על הרצון), אחר שנתייחדו ב' הקווים זה בזה, להיות לחם פַנַג [לחם עונג]. משום שהריק ונתן בו ברכות, וסוף המקרא מוכיח כמ"ש: וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. מלך זה כנסת ישראל, המלכות, שממנה ניזון העולם, במעדני עולם, והוא, אשר, ייתן למלך הזה, למלכות, כל הברכות, כל שמחה, וכל טוב, הוא נותן לה למלכות, וממנה יוצא לתחתונים.
הקודם