שיעור שמע:

וַיְחִי  נה-נז

כשהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אָדָם לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם

 יוֹתֶר מידיעת הָאָדָם כֵּיצַד לִחְיוֹת – חָשׁוּב שידָע כֵּיצַד לְהָכִין עַצְמוֹ למוות.

מוות הוא וויתור על האגו, על העצמי הכוזב. את החיים הגשמיים עם המצבים ממילא נִתנו לך – זהו קיום. כעת תפקידך לשכלל! לפרש את המציאות בפרספקטיבה של הנשמה הנצחית, דהיינו להמית את התפיסה המצבית, שהרי בעולם האמת אין צורה של זמן ומקום.

בזמן המיתה מקבל האדם תוספת רוח: תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן  וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, רוח המאפשרת לו לראות דברים שלא יכול היה לראות בתודעה הגשמית, שאוחזת חזק בגוף, ולא מאפשרת לראות מחוץ למצב או מקרה פרטי, כמו שכתוב: כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. בנוסף מראים לו כהרף עין את כל מעשיו וכוונותיו בגלגול זה.

כך על האדם לפתח כושר הסתכלות ופירוש למציאות – מעבר לזמן ומקום, הסתכלות ופירוש מופשטים, ובכך יזכה להרחיב את הראייה, זו תוספת רוח. האני האמיתי של האדם הוא לא הגוף, לכן לאנשים גשמיים, דווקא מה שהם מרגישים, זה הסתר של המציאות. בעולם האמת סופרים לאדם רק את החוויות שמעבר למקרים, רק לחוויות בהן זכה לתוספת רוח.

ישנם אנשים שעוברים מקרה ונתקעים בו, סוחבים את העומס הנפשי שנים, במקום לקחת את התובנה מהמקרה – ולעזוב אותו, לעבור לנקודת האימון הבאה.

בשעה שאדם מת, ניתן לו הרשות לראות, ורואה אצלו את קרוביו וחבריו מעולם האמת (במקום המופשט), ומכיר בהם (בהשוואת צורה) וכולם חקוקים הם בצורתם כמו שהיו בעולם הזה. ואם אותו אדם צדיק (שהצדיק את הצורה מעבר למקרה), כולם שמחים לפניו ומקדימים לו שלום. קרוביו וחבריו הם צורות שוות למקרים שונים.

ואם אינו צדיק (שאינו מצדיק את הצורה מעולם האמת) אינם נודעים אליו, אלא רק אלו הרשעים שמכים אותם בכל יום בגיהנם וכולם עצובים ופותחי באוי ומסיימים באוי, והאדם נושא עיניו ורואה אותם כדבר שרוף העולה מן האש. ואף הוא פותח ואומר עליהם אוי.

בשעה שיצאה נשמתו של האדם, כל קרוביו וחבריו שבעולם האמת הולכים עם נשמתו ומראים לה מקום העדן, ומקום העונש. אם הוא צדיק, הוא רואה מקומו, ועולה ויושב ומתעדן בעדן העליון שבעולם ההוא. ואם אינו צדיק, נשארת נשמה ההיא בעוה"ז, עד שנקבר הגוף בארץ. כיוון שנקבר, כמה בעלי הדין אוחזים בה, עד שמגיעה לדוּמה, ומכניסים אותה במדורי גיהינום.

אמר רבי יהודה כל שבעת ימי אבלות, הנשמה הולכת מבית לקבר ובחזרה, ומתאבלת על הגוף שכתוב: אַךְ-בְּשָׂרוֹ  עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ, עָלָיו תֶּאֱבָל. הולכת ויושבת בית ורואה כולם עצובים ומתאבלת גם היא. כואב מפני שהנשמה רואה את האמת ואינה מסוגלת לעשות עבודה ללא הגוף, בעיקר עם השאריות בנפש שלא תוקנו.

אחר ז' הימים (מהקבורה) הגוף נעשה מה שנעשה והנשמה נכנסת למקומה, ונכנסת למערת המכפלה ורואה מה שרואה, עד שמגיעה לגן עדן ופוגשת בכרובים ולהט החרב אשר בגן עדן. אם כדאית היא להיכנס נכנסת. מערת המכפלה היא הפתח לעולם הבא.

ארבע עמודים שהם ארבעה מלאכים הנמשכים מד' יסודות מזומנים לנשמה, וצורה אחת של הגוף שלה בידיהם, שה"ס הלבוש הנקרא חלוקא דרבנן, והיא מתלבשת בה בשמחה ויושבת במדור גן עדן התחתון עד הזמן שנגזר עליה לשבת שם.

שיעור  שמע:

וַיְחִי  נב-נד

כשהִגִּיעַ זְמַנּוֹ שֶׁל אָדָם לְהִסְתַּלֵּק מֵהָעוֹלָם

הדין בא לעשות בירור. בזמן המיתה מופיע הדין לבדוק מה תיקן האדם. בבירור זה שומע אדם בדיוק מה היו כוונותיו בכל מעשיו שלמעלה מהדעת, ובעיקר בדיקה: האם שמר על הברית. כאשר אדם פוגש במהלך חייו נקודה או מקרה פרטי גשמי – ומתקן התייחסותו בצורה אמונית שלמה, הוא בא עם התייחסות רוחנית לאותה נקודה וסיים את תיקונה. כאן המקרה מת, והוא זוכה לתוספת רוח. אי התייחסות והתפעלות נכונה מאותו מקרה, יאלצו להחזיר לאדם מקרה דומה, או שיוחזר בגלגול.

בשעה שהאדם הולך למות, והדין שורה עליו ונתדבק בו, הוא רואה מה שלא זכה לראות מימיו, משום שהרוח העליון נתוסף בו (כאן יש לו אהרה גדולה, כפי שמעידים מי שעובר מוות קליני, אור גדול שהוא תוספת נשמה). זש"כ: תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ  יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם, יִגְוָעוּן  וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן, ואז כתוב: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי, שמשמע בחייהם אינם זוכים לראות אבל במיתתם (של התודעה הגשמית) זוכים לראות. מוציאים אותו מהתודעה הגשמית. ישנם צדיקים שיכולים למות פעמים רבות, כלומר שזכו לתקן מידה מסוימת, וקיבלו השגה של אותה נקודה החוזרת לעפר, ואין הם צריכים להמשיך ולהתמודד איתה. זו בחינה בה הוא זוכה לאמונה שלמה בנקודה זו, היא מתפרקת ונשאר עם ההשגה הרוחנית שבה. להשגת רוח זו צריך להגיע דרך הגשמיות – ואז זוכים לכרוז שהוא התרנגול הלבן.

ביום הקשה והנורא כשהגיע זמנו של אדם להסתלק מהעולם, ארבע רוחות חו"ג תו"מ (חסד גבורה תפארת ומלכות ) נמצאים בדין הקשה לשפוט העולם, וארבע יסודות של האדם אש רוח מים ועפר הקשורים זה זה, נצים ומריבה נמצאת בהם, רוצים להיפרד כל אחד אל הצד שלו. יסוד האש שבאדם אל יסוד האש הכללי של העולם, ויסוד המים שבאדם אל יסוד המים של העולם, ויסוד העפר שבאדם אל יסוד העפר שבעולם. כי כן נפרדים ד' יסודות של האדם עם מיתתו. האדם הוא בריאה מורכבת, כאשר היחד של הרכיבים מאפשר את החיים. כשאין את כוח חיבור החיים הם מתפרקים. כוח החומר מוביל בפירוק, וכוח הנשמה מוביל בחיבור, לכן חומר בלי נשמה מתפרק.

הכרוז שה"ס הארת חכמה מזווג השמאל יוצא ומכריז בעולם  העליון שהוא תבונה.  אם הוא צדיק (שיש לו יסוד ושמר על הברית), כל העולמות שמחים לקראתו, היינו שזיכך עצמו. ואם חלילה אינו צדיק (אין לו יסוד שמחבר שמים וארץ), אוי לו לאדם ההוא ולחלקו כי אם לא זכה הרי רע.

כיצד אם לא זיכך זה רע? ואומר באותו זמן שהכרוז מכריז, יוצאת שלהבת אחת מצד צפון, והולכת ונשרפת בנהר של אש, נהר די נור, ונפרשת לארבע רוחות העולם ושורפת נשמות הרשעים כי אם לא זכה הרי רע.

ויוצא אותה השלהבת, דין המלכות, שמתגלה כשלא זכה הרי רע, ועולה לבינה, ויורדת בעולם, וחוזר אל המלכות. ושלהבת הזו מגיעה תחת כנפיו של תרנגול שחור, ומכה בכנפיו, והוא קורא בפתח בין השערים (בין עולם הזה לבא). את התיקון יעשה בקבלת האמונה בלימוד התורה בלילה ובשמירת הברית.

בפעם הראשונה קורא התרנגול ואומר: כִּי-הִנֵּה הַיּוֹם בָּא, בֹּעֵר כַּתַּנּוּר; וְהָיוּ כָל-זֵדִים וְכָל-עֹשֵׂה רִשְׁעָה, קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף, פעם שניה קורא: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה-שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה, וְדֹרֵךְ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁמוֹ. ובאותה שעה יושב האדם ושומע מעשיו שמעידים לפניו העדים והוא מודה עליהם (על כל הכוונות שהיו לו באותם מעשים). בפעם ג' כשרוצים להוציא נשמתו ממנו, קורא התרנגול ואומר: מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם, כִּי לְךָ יָאָתָה. לכאורה מידת הדין של בינה באה לשפוט. שלב ראשון אש גדולה, שלב שני בירור ובשלישי נלקחת נשמתו.

 שאל רבי יוסי למה בא תרנגול שחור? אמר לו רבי יהודה, כל מה שעשה הקב"ה בארץ, הכל רומז על חכמה, רק בני אדם אינם יודעים. וזש"כ: מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, יְהוָה כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. ומשום שנעשו בחכמה כולם רומזים בחוכמה. אמנם בחינת החוכמה היא נסתרת, אך המחלקת ומאפשרת לראות למי שמסוגל.

ועניין תרנגול שחור, אין דין שורה אלא במקום שהוא מינו ( בצורה סלקטיבית, למשל סוג אש ששורף קש, אינו מחייב שישרוף ברזל, שאינו ממינו). שחור בא מצד הדין כי גוון שחור רומז אל המלכות שהיא מדת הדין. ומשום זה בחצות לילה ממש, כשרוח הצפון, קו שמאל מתעורר, יוצאת שלהבת אחרת ומכה תחת כנפי התרנגול וקורא. בשעה שנתעורר דין (של מיתה) על האדם, תרנגול השחור מתחיל וקורא, ואין מי שיודע זה, חוץ מאדם ההוא ההולך למות.

שיעור שמע:

וַיְחִי  מט-נא

רַבִּי יִצְחָק יֹשֵׁב עָצוּב

 כל הלומד את הזוהר של רבי שמעון, נאחז בעץ החיים.

רשב"י הוא עץ החיים מגן עדן, מדרגה עצומה המקבלת מעתיקא  קדישה. רבי שמעון בכלל לא מדבר עם מלאך, אלא גוזר והקב"ה מקיים.

רוחו של הצדיק מביאה לו שמחה כאשר עולה הוא לעולם העליון. ומי שאינו צדיק עדיין, עובר "כיבוס" של אש שורף לטהרה, ובמצב קשה יותר, רדוף הוא בכף הקלע. לכן על האדם למהר ולתקן עצמו כאן במקום האימון, במקום רכישת האמונה. 30 יום טרם הפטירה מסתלק הצלם ונחשך, ועדיין יכול האדם לתקן, אך כאן הבעיה שאינו מודע לכך, כשאמונתו נחשכת כאן בארץ. לכן כל אחד צריך למהר את תיקונו, כפי שרבי יצחק לא עזב את בנו מלימוד תורה.

מוסיף ומלמד אילו תיקונים עושים צדיקים גדולים טרם פטירתם, וכמה חשובה אהבת חברים שבכך ישמר את החבורה הקדושה בעולם הנצח, ואיזו הגנה אדירה יש במחיצת הצדיקים!

רבי יצחק היה יושב יום אחד בפתחו של רבי יהודה והיה עצוב, יצא רבי יהודה ומצאו בפתחו, שהיה יושב ועצוב, אמר לו: מה יום מיומיים. הבין רבי יצחק שהוא עומד להסתלק מהעולם, ואמר: באתי אליך לבקש ממשך שלושה דברים: א' כאשר תאמר דברי תורה ותזכיר מאלו הדברים שאמרתי, תאמר אותם בשמי, כדי להזכיר את שמי. ב' שתזכה את בני יוסף בתורה, ג' אחד שתלך לקברי כל ז' הימים של אבלות ותתפלל תפילתך עלי.

אמר לו מאין תדע שתמות? אמר לו: הנה נשמתי מסתלקת ממני כל לילה ואינה מאירה לי בחלום כמו מתחילה, ועוד, כאשר אני מתפלל ומגיע לשומע תפילה, אני מסתכל בצלם שלי שעל הכותל (השכינה הקדושה), ואיני רואה אותו – (לכן) אומר אני שאמות, הואיל שעבר ממני הצלם ואינו נראה, כי כרוז יוצא ומכריז: אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, כל זמן שצלמו של אדם לא עבר ממנו, יתהלך איש ורוחו מתקיים בתוכו. נעבר צלמו של אדם ואינו נראה, הוא נעבר מעולם זה.  בודדים מגיעים לדרגה רוחנית בה הם יכולים לראות את הצלם שלהם, את בחינת ההיגיון האמוני שבהם.

אמר לו ר' יהודה: גם מכאן נשמע זה שכתוב: כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי-אָרֶץ. כל אלו הדברים שבקשת אעשה, אבל אני מבקש ממך שבעולם ההוא תבחר מקומי אצלך כמו שהייתי אצלך בעולם הזה. בכה ר' יצחק ואמר: בבקשה ממך שלא תיפרד ממני כל אלו הימים (עד שאמות).

הלכו לר' שמעון ומצאהו שהיה עוסק בתורה (כרגיל). נשא עיניו ר' שמעון וראה את ר' יצחק שמלאך המוות רץ ורוקד לפניו. קם ר' שמעון ואחז בידו של ר' יצחק ואמר: גוזר אני, מי שרגיל לבא אצלי יבא, ומי שלא רגיל לבא אלי לא יבא. נכנסו ר' יצחק ורבי יהודה. קשר בזה (שגזר) את מלאך המוות לחוץ ולא יכול להיכנס.

הסתכל ר' שמעון וראה שעד עתה עוד לא הגיע זמנו למות, אלא עד שמונה שעות של היום הוא זמנו. הושיבו לפני ר' שמעון ועסק עמו בתורה, אמר לר' אלעזר בנו: שב בפתח ומי שתראה לא תדבר עמו, ואם ירצה (מלאך המוות) להיכנס, תשבע שבועה שלא יכנס.

שאל  ר' שמעון לר' יצחק, הראית צורת אביך ביום הזה או לא? כי למדנו בשעה שהאדם מסתלק מן העולם, אביו (הביולוגי או הרוחני) וקרוביו נמצאים שמה עמו, רואה אותם ומכירם, וכל אלו שיהיה מִשּכַּנו עימהם בעולם ההוא במדרגה אחת, כולם מקבצים ונמצאים עמו והולכים עם נשמתו עד המקום שישכן שמה. אמר ר' יצחק עד עתה עוד לא ראיתי את צורת אבי.

בתוך זה קם ר' שמעון ואמר: ריבונו של עולם, נודע רבי יצחק אצלנו, ומאלו שבע עיניים הוא כאן, דהיינו משבעת התלמידים שנשארו בחיים ביציאתם מאידרא רבא קדישא, הנה אני אוחז בו, ותן אותו לי (לוקח עליו אחריות). יצא בת קול ואמר: הכסא של אדונו דהיינו הנוקבא קרבה לזיווג על ידי כנפיו של רבי שמעון, דהיינו ע"י עבודתו ותפילתו, הנה שלך רבי יצחק, ותבא עמו בזמן שתבא לשבת בכסאך. דהיינו בשעה שיפטר רבי שמעון מן העולם. אמר רבי שמעון: ודאי כן אעשה, שאביאהו עמי בשעת פטרתי מעולם.

בתוך כך ראה רבי אלעזר שמלאך המוות נסתלק ואמר: אין גזר דין קיים במקום של רבי שמעון. אמר ר' שמעון לבנו: בוא הנה ואחוז בו (בלימוד תורה) ברבי יצחק, כי אני רואה אותו שהוא מפחד.

ישן רבי יצחק, וראה את אביו. אמר לו אביו, בני אשרי חלקך בעולם הזה ובבא. כי בין העלים של עץ החיים מגן עדן אתה יושב, אילן גדול וחזק בשתי העולמות הוא רבי שמעון, אשר הוא אוחז אותך בענפיו.

שאל רבי יצחק (בחלום): אבי, ומה אני שם בעולם האמת? אמר לו שלש ימים היו מכינים בחפזון את חדר משכבך, ותקנו לך חלונות פתוחים להאיר לך מארבע רוחות העולם, ראיתי מקומך ושמחתי, שאמרתי אשר חלקך בני, לבד שעד עתה לא זכה בנך בתורה, שהייתי מצטער מזה. משמע שהיה לו עדיין לתקן את בנו של רבי יצחק, שיש מצווה ללמד את הבנים.

והרי עתה היו עתידים לבא אליך י"ב צדיקים מן החברים, ובעוד שהיו יוצאים, נתעורר קול בכל העולמות, מי הם החברים העומדים כאן, התעטרו בשביל רבי שמעון, שבקש בקשה מהקב"ה שלא ימות רבי יצחק וניתנה לו.

ולא זה בלבד, כי שבעים מקומות מתעטרים כאן בשבילו, וכל מקום ומקום, פתחים פתוחים לע' עולמות, וכל עולם ועולם נפתח לע' רצים, וכל רץ נפתח לע' כתרים עליונים, ומשם נפתחים דרכים לעתיקא שהוא סתום מכל, לראות בנועם העליון ההוא המאיר ומענג לכל. כמ"ש: לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ, שכתוב: בְּכָל-בֵּיתִי, נֶאֱמָן הוּא.

אמר לו רבי יצחק, אבי: כמה זמן נתנו לי לחיות עוד בעולם הזה? אמר לו אין לי רשות להודיעך את זה, ואין מודיעים זה לאדם, אבל בשמחה הגדולה של רבי שמעון, ביום פטירתו (שאז גילה רשב"י את כל תיקוני הדיקנא), תהיה שם עורך שולחנו, כלומר שישתתף עמו בגילוי הסודות כמ"ש: צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ.

בתוך כך הקיץ רבי יצחק, היה צוחק ופניו מאירים. ראה רבי שמעון ושאל דבר חדש שמעת? אמר לו מה שראה בחלומו, השתטח רבי יצחק על הארץ לפני רבי שמעון. להראות שכולו מתבטל לפניו.

מיום ההוא והלאה, היה אוחז רבי יצחק את בנו בידו, ועסק עמו בתורה, ולא הניח אותו מידו. כשנכנס לפני רבי שמעון הושיב את בנו בחוץ והיה קורא לפני רבי שמעון אֲדֹנָי עָשְׁקָה לִּי עָרְבֵנִי.

 שיעור שמע:

 שיעור שמע:

וַיְחִי  מו-מח

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת

ניסוח לכאורה מוזר, האם הימים מתים, ועוד אומרת הגמרא שיעקב לא מת. ישראל (יעקב) היה צדיק שעשה את התיקונים של חצות לילה.

מלמד כאן מה על האדם לעשות בכדי להיות צדיק, מה אחריתו, ומה קורה למי שלא מתקן.  בעבודת הצדיק עולה רוחו בכול לילה לכלל, וההשתוקקויות שלו הופכים לחומר גלם לאהבת השם. בלימוד תורה בלילה, עולים הרצונות הרוחניים ע"י כרוז, אור גדול מלמעלה.

הכרוז בא להעיר את האדם מהתודעה הגשמית. לאדם צד הגבורה בו מתעוררת ההשתוקקות, וצפור מימין של האמונה. על האדם לחבר את שניהם וכך להכין עצמו לצדיק בעבודת הלילה  באותו היום.

התעוררות אומר להעביר את הרצונות לרוחניות, לא להתייחס למצב ולמקרה, אלא לדבר הפנימי הנצחי, וכך לקנות אמונה ואהבת השם.

כאשר לא מבינים את קול הכרוז בדרך תורה, מקבלים אותו בדרך ייסורים. הכרוז קורא להתעורר בדרך נועם.

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם, אמר ר' יהודה: אוי לעולם אשר בני אדם אינם רואים שומעים ויודעים, שבכל יום ויום נשמע קול הכרוז במאתים וחמישים עולמות.

הארת הזיווג דלילה בסוד שליטת השמאל, הארת החכמה הבלתי מושלמת, נקרא כרוז (אור מקיף מרחוק שלא ניתן לקבל בפנימיות)  או קול הכרוז, כי זיווג השלם של יום נקרא קול ודיבור (מתקבל בפנימיות). בבינה יש חמש ספירות כח"ב תו"מ או חג"ת נ"ה, והן חמישה עולמות, ומשום שספירות הבינה הן במספר מאות, הן חמש מאות עולמות, ומכוח עליית המלכות לבינה (בצמצום ב), נבקעה לב' חצאים, ר"נ (250) עולמות נשארו בבינה (כולל נקבי עיניים), ר"נ עולמות התחתונים נפלו ממנו לחוץ מהמדרגה (חצי מצד התכונה של רצון לקבל, ורצון להשפיע). ואע"פ שבגדלות חוזרים ר"נ עולמות הללו אל הבינה, מ"מ הם נבחנות לאחוריים של הבינה. ור"נ עולמות העליונים נבחנים לפנים של הבינה.

כשנעשה זיווג דחצות לילה, שהארתו נקראת כרוז (העיגול שמעורר את ההשתוקקות, הארת הזיווג להשלמת כלים, התעוררות האח"פ), בר"נ עולמות שנפלו מבינה, נשמע בהם קול הכרוז, שמחזירם למדרגתם לבינה. וכן בכל המדרגות שלמטה מבינה, שכל אחת ואחת נשלמת מכוח קול הכרוז הזה, שכל מחציות המדרגות שנפלו מהן, חוזרים למדרגתם ונשלמים.

עולם אחד נודע למעלה, הנוקבא. וכשהכרוז יוצא ומשלים אותו, מזדעזע עולם ההוא ומתחלחל, מטעם שהזיווג הזה בא בשליטת השמאל, המעורר את הדינים (שליטת השתוקקות צד הבריאה שאינה יכולה לקבל את האור). שני ציפורים יוצאים, שעלו מעולם ההוא, שמעוֹנָן (המעון בו הן נמצאות) תחת האילן (בחינה ד, עץ הדעת טוב ורע), שמראה החיים והמוות בו. כאשר מתעוררת שאלה באדם, סימן שההשתוקקות העצמית התעוררה. כאן עליו לקבל בקו ולא בעיגול שהוא עצם בבריאה. הצד הטוב הוא שאדם מעורר את השאלות והשאיפה לשלמות, ומצד שני עליו לדעת להסתפק בחלק מהאור, בתשובות חלקיות בזמן התיקון.

ב' ציפורים הם ב' ניצוצים מחו"ב דנוקבא, שנפלו לקליפות, בעת החטא דעצה"ד (אור הע"ב של הנשמה – הכלי עם הזיכרון של הדבקות בהשם כפי שהיה בגן עדן) עם הכלים דאחוריים של הנוקבא, שירדו אז לקליפות. ובזיווג דחצות לילה, המחזיר כלים דאחוריים, שנפלו מן הנוקבא ומחברם בנוקבא. נמצאים גם ב' הציפורים חוזרים עם כלים דאחוריים הללו אל גוף הנוקבא (בסוד אחים בכורים). וכשהכרוז יוצא, הארת הזיווג שבחצות לילה, יוצאים אותם ב' הציפורים שנסתלקו מהנוקבא ונפלו לקליפות, ונתחברו שוב אל הנוקבא, שמעוֹנָן תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו, באחוריים דנוקבא, המכונה תחת האילן, שמראה החיים והמוות בו. כי תחת, פירושו, כלים דאחוריים, והנוקבא מכונה אילן טוב ורע. ואלו הציפורים מעוֹנָן שם, כי עימהם יורדים לקליפות ועימהם עולים משם.

הכרוז גורם לאח"פ של הנוקבא לעלות, הם ב' ציפורים – רנ.

יוצאת ציפור אחת לצד דרום, אותה שבאה מניצוץ החכמה, ימין. וציפור אחת יוצאת לצד צפון, אותה שבאה מניצוץ הבינה, שמאל. ואחת יוצאת בעת שהאיר היום, מחכמה. ואחת כשחשך היום, לעת ערב, אחר חצות היום, מבינה. כל אחת ואחת קוראת ומכריזה מה ששמעה מאותו הכרוז, שמאירים באותו השיעור שקיבלו מהארת הזיווג דחצות לילה, הנקרא כרוז. ב ציפורים: השלמת כלים בשמאל, ואמונה בימין אשר יש לחברם.

אח"כ, כשהחשיך הלילה, רוצים לעלות למקומם לאחוריים דגוף הנוקבא, ששם מעוֹנָן, ונכשלו רגליהן בנקב תהום הגדול. כי בתחילת הלילה מתרבים הדינים, ושוב נופלים כלים דאחוריים דנוקבא אל הקליפות דבריאה, המכונים נקב תהום הגדול, ועימהם נפלו ונלכדו שם הציפורים. ומלוכדים בתוכו עד שנחצה הלילה. וכשנחצה הלילה, שנעשה הזיווג דחצות לילה, כרוז קורא, כמ"ש, וכציפורים האחוזות בפח. כי ע"י הארת הזיווג, הנקרא כרוז, הן ניצולות ויוצאות מן הפח, וחוזרות ומתחברות באצילות במעוֹנָן כבתחילה. וכן בכל יום ויום. חצות לילה הוא זמן מסוגל להעלאת ניצוצות, ויש לנצל זמן בלימוד פנימיות, ולא לבלות את הזמן.

קלח אמר ר' יהודה: בשעה שנלכדו רגליו של בני אדם וימיו מתקרבים, יום ההוא נקרא יום ה' להשיב אליו הרוח. בשעה ההיא פוקד אותו כתר הקדוש עלרוחו של האדם שכתוב: בו יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה שהיא כתר השביעי לכל דהיינו הנוקבא שהיא ספירה שביעית ומסיימת כל הספירות.

ואם מצד הגבורה באה הנוקבא אל האדם, דהיינו בינה שהיא למעלה מז' ספירות כתוב: וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה. כי כתר הגבורה הוא השמיני, מכאן אין עוד מקום להתמשכות החיים כמו שכתוב: וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן, כי במקום שאין יסוד לא יתקיים הבניין.

נשמת אדם נולדה מזו"ן, שהם ז"ס חג"ת נהי"מ, שכל אחת כלולה מעשרה והן ע' (70). וע"כ מספר אלו ע' ספירות הם כמ"ש, ימי יעקב שני חייו. ומבחינת הכלים הם מתחילים מלמעלה למטה, נמצא שעשר שנות חייו הראשונות הם מחסד, והשניות מגבורה, עד עשר שנים האחרונים שהם מהמלכות. ואז אין לו עוד ממי לקבל וע"כ הוא מת, כי אין לו עוד יסוד מספירות העליונות דזו"ן שיקבל חיות ממנו. ואם שורש נשמתו מבינה, שהיא גבורה, כמ"ש, אני בינה לי גבורה, אז שנות חייו שמונים שנה. ואם יחיה ימים רבים יותר מזה, וְרָהְבָּם  עָמָל וָאָוֶן אין לו ממי לינוק.

אמר ר' יהודה אשריהם הצדיקים, כשרוצה ה' להשיב רוחם אליו, ולשאוב אות הרוח שבתוכם, אם צדיק הוא אותו רוח כתוב: וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ. הם מאושרים, כי גם השטן רוצה לקחת את רוחם. ואם אינו נמצא צדיק, אוי לאותו הרוח, שהוא צריך להתרחץ באש שורף ולהתתקן כדי להשאב בגוף המלך. ואם אינו מתתקן (באש) מתגלגל כאבן בכף קלע שכתוב: ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. אם הרוח ההוא זוכה, כמה טוב צפון לו בעולם ההוא שכתוב: עַיִן לֹא-רָאָתָה, אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ.

אמר ר' יוסי: כשקרבו ימיו של אדם למות, מכריזים עליו בעולם שלושים יום שהגיע זמנו למות (מסתלק ממנו הצלם), ואפילו עוף השמים מכריזים עליו, ואם צדיק הוא, מכריזים עליו שלושים יום בין הצדיקים בגן עדן. מודעים להם שמגיע עוד חבר, ברוב עם הדרת מלך, והם שמחים.

כל אלו שלושים יום, יוצאת הנשמה ממנו בכל לילה ועולה ורואה מקומה בעולם ההוא, ואותו אדם אינו יודע מזה, אינו משגיח ואינו שולט בנשמתו כל אלו שלושים יום כמו בתחילה, שכתוב: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, לִכְלוֹא אֶת-הָרוּחַ וגו, אמר ר' יהודה:  כשמתחילים אלו שלושים יום, צלמו של אדם נחשך, והצורה של הצלם הנראית בארץ נמנעת מלהראות. צדיקים כמו האר"י הקדוש יכול היה לראות זאת.

שיעור שמע:

וַיְחִי  מג-מה

לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב

נותן כאן השקפה על היחסים בין אהבה ליראה, מצד המתכות שמלבישות את המדרגות הרוחניות. מתכת היא צד הדין המלביש את התכונה הנפשית. זהב מלביש את האהבה, וכסף (כיסופים) את היראה. כהן גדול הוא תכונה נפשית פנימית שכל כולו ימין, השפעה, ולכן כסף לא מופיע בבגדיו.

בגוף הרוחני יש היפוך, בו הכסף – החסד גבוה יותר מהזהב – הגבורה. בזמן תיקון הכסף חשוב יותר – ההשתוקקות. דהיינו כשהעבודה היא שמירה (שמור) הכסף חשוב יותר, וזהב לבן טהור בעבודת זכירה (זכור) – כהן גדול כשניתן כבר לבטל את הרצון.

שאל ר' יהודה את רבי אבא, כתוב: וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, ואלו כסף לא כתוב: הרי בנדבת המשכן כתוב: זהב וכסף? אמר לו גם כן נחושת לא כתוב: אע"פ שכסף ונחושת היו בחשבון נדבת המשכן, וכאן בבגדי כהן גדול אינם נזכרים, אלא אם לא גלה ר' שמעון סוד זה במקומו, לא הייתי צריך לגלות גם אני. כאן מדובר על בגדי הכהן ולא במשכן והם שני דברים.

כהן גדול מופשט מכל רצון לקבל, כולו חסדים מכוסים, וקדושה היא קידוש האשה, הרצון לקבל. כל עבודת הכהן הגדול היא רק טהרה, ובכל אופן הוא נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, רק הנקודה הנפשית הגבוהה של סוד הטהרה מאפשרים לאדם להיכנס למקום זה.

לכאורה יש הכל בכל מקום, וכשמדבר על קדושה מלמד שכסף ונחושת אינם שייכים לתכונת הנפש הפנימית הנק' כהן גדול שבאדם.

א. מה שאלתו של רבי יהודה לרבי אבא?
ב. מתי זהב חשוב מכסף, ומתי כסף חשוב מזהב?
ג. מהי מדרגת כהן גדול
ד. מדוע כהן גדול מקבל בגדי קודש שהן אף הדיוט ראוי ללובשם?
ה. מהי תשובתו של רבי אבא לרבי יהודה? הסבר ונמק.

שיעור שמע:

וַיְחִי  מג-מה

לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב

נותן כאן השקפה על היחסים בין אהבה ליראה, מצד המתכות שמלבישות את המדרגות הרוחניות. מתכת היא צד הדין המלביש את התכונה הנפשית. זהב מלביש את האהבה, וכסף (כיסופים) את היראה. כהן גדול הוא תכונה נפשית פנימית שכל כולו ימין, השפעה, ולכן כסף לא מופיע בבגדיו.

בגוף הרוחני יש היפוך, בו הכסף – החסד גבוה יותר מהזהב – הגבורה. בזמן תיקון הכסף חשוב יותר – ההשתוקקות. דהיינו כשהעבודה היא שמירה (שמור) הכסף חשוב יותר, וזהב לבן טהור בעבודת זכירה (זכור) – כהן גדול כשניתן כבר לבטל את הרצון.

שאל ר' יהודה את רבי אבא, כתוב: וְהֵם יִקְחוּ אֶת-הַזָּהָב, וְאֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, ואלו כסף לא כתוב: הרי בנדבת המשכן כתוב: זהב וכסף? אמר לו גם כן נחושת לא כתוב: אע"פ שכסף ונחושת היו בחשבון נדבת המשכן, וכאן בבגדי כהן גדול אינם נזכרים, אלא אם לא גלה ר' שמעון סוד זה במקומו, לא הייתי צריך לגלות גם אני. כאן מדובר על בגדי הכהן ולא במשכן והם שני דברים.

כהן גדול מופשט מכל רצון לקבל, כולו חסדים מכוסים, וקדושה היא קידוש האשה, הרצון לקבל. כל עבודת הכהן הגדול היא רק טהרה, ובכל אופן הוא נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים, רק הנקודה הנפשית הגבוהה של סוד הטהרה מאפשרים לאדם להיכנס למקום זה.

לכאורה יש הכל בכל מקום, וכשמדבר על קדושה מלמד שכסף ונחושת אינם שייכים לתכונת הנפש הפנימית הנק' כהן גדול שבאדם.

א. מה שאלתו של רבי יהודה לרבי אבא?
ב. מתי זהב חשוב מכסף, ומתי כסף חשוב מזהב?
ג. מהי מדרגת כהן גדול
ד. מדוע כהן גדול מקבל בגדי קודש שהן אף הדיוט ראוי ללובשם?
ה. מהי תשובתו של רבי אבא לרבי יהודה? הסבר ונמק.

שיעור שמע:

וַיְחִי  מ-מב

תרי גמלי [שני גמלים]

מלמד את הדרך לעבור מהסתר לגילוי, מהשתוקקות גדולה לגילוי. כך בעל הסולם מגלה לנו את הסודות העצומים שנסתרו מעיני חכמים לאחר הסתלקות רבי שמעון.

כפי שלגמל אין הגיון אמוני להבין, כך אדם בגלות מנסה לשווא לקבל חוכמה (שפע) כאשר חסרים לו חסדים, וגם שמראים לו סודות חוכמה, ואינו רוצה בהם.

אמר רבי יוסי: מיום שיצא רבי שמעון מן המערה, לא נתכסה שום דבר מן החברים, והיו מסתכלים בסודות עליונים ונתגלו בהם, כאלו ניתנו באותה שעה בהר סיני. אחר שמת ר' שמעון כתוב: וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם, דהיינו שנסתמו מעיינות החכמה. והיו החברים הוגים דברים ולא עמדו בהם לדעת סודם. כלומר כשיצא רבי שמעון מהמערה, שהיא בחינת קטנות דיחידה, וזכה לגדלות, זכו החברים בסודות – זו בחינת גאולה.

כי יום אחד ישב רבי יהודה על פתחה של טבריה וראה שני גמלים (יצר הטוב ויצר הרע) שהיו מסלקים מעל כתפיהם חבילה של (רצונות) בגדי צמר (מידת השפעה) יקרים. נפל המשא של בגדי הצמר, ובאו ציפורים על המקום שהמשא היה צריך ליפול, ומטרם שהבגדים הגיעו אליהם נבקעו הציפורים.

אחר זה באו כמה ציפורים והיו הולכים עליהם (לגדל חזרה את המדרגה בצורה ראויה), על הציפורים שנבקעו ושכנו על הסלע ולא נבקעו. והיו צווחים אליהם אל הציפורים כדי להרחיקם מן הציפורים הנבקעות, ולא היו נפרשים מהם. שמעו קול אחד: העטרה שעל העטרות שורה בחשך ואדונה בחוץ. לא הצליחו לזכות בגאולה.

בעוד שהיה יושב רבי יהודה, עבר איש (אליהו הנביא) הסתכל בהם ואמר: לא קיים זה מה שכתוב: וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם. אמר לו רבי יהודה, הרי עשיתי שיפרשו הציפורים מהם, דהיינו שצווח עליהם ולא נפרשו. החזיר האיש ההוא את ראשו לר' יהודה ואמר: טרם מרט זה שֹער ראשו של אדונו, וטרם עשה גבחת בגבירה. ולא הבין ר' יהודה למה התכוון. רץ אחריו שלשה מילין והפציר בו שיגלה לו פירוש דבריו, ולא אמר לו. חלשה דעתו של ר' יהודה.

מפרש בעל הסולם: ואלו שני הגמלים הן נשמות שהיו משוקעות בשליטת קו שמאל וקבלו צורת גמלים בסוד גמל נושא משא כבד, כי כל המדרגות הנעלות שהיו לנשמות אלו נקפאו ונחשכו ולא יכלו ליהנות מהן, עד שהיו עליהם למשא כבד, שכל מגמתם היתה רק איך להפטר מהן (מצב שורוק). ולפיכך נדמו לגמלים, כי גמל אפילו ישא על גבו כל אוצרות הון, ימאס בהם ויהיו עליו למשא, שהוא מטעם שאין לו עניין ליהנות מהם.

יום אחד ישן ר' יהודה תחת אילן וראה בחלומו שמתקנים ארבע כנפים, ורבי שמעון עולה עליהם, וספר תורה עמו, ולא הניח מכל ספרי סודות עליונים ואגדתא, שלא העלה אותם עמו לרקיע, וראה שמתכסים מן העין ואינם נגלים יותר.

כאשר הקיץ אמר, ודאי משמת ר' שמעון נסתלקה החכמה מן הארץ. וי לדור שאותו אבן הטוב שהיו נאחזים בה וסומכים עליה עליונים ותחתונים נאבדה מהם.

בא לפני ר' אבא וסיפר לו. העלה ר' אבא את ידיו על ראשו בכה ואמר: רחים שטוחנים בו מן טוב כל יום, דהיינו גילוי סודות תורה, המכונה מן, ולוקטים אותו כמ"ש: הממעיט אסף עשרה חמרים, ועתה נסתלקו הרחים והמן ולא נשאר ממנו בעולם מלבד מה שכתוב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. שפירושו להניחו בצנעה, ועתה מי יוכל לגלות סודות ומי יודע אותם.

לחש ר' אבא לר' יהודה: ודאי איש ההוא שראית הוא אליהו, ולא רצה לגלות לך הסודות, כדי שתדע מעלתו של ר' שמעון שהיה בימיך ויבכו עליו הדור. ר' יהודה היה בוכה עליו כל יום, כי היה עם ר' שמעון באדרא קדישא עם שאר החברים, ואמר אוי לי שלא הסתלקתי עם אלו שלשה שנסתלקו באדרא כדי לא לראות כי התהפך הדור.

שיעור  שמע:

וַיְחִי  לז-לט

וַיְחִי יַעֲקֹב

 בכדי להשיג את הסודות, יש להתקשר לכלל.

לכן כתוב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ – שהן העם הוא כלל, והן הצדיק שהוא בחינת כל, וכל מקרה פרטי המשויך לכלל מעבר לזמן ומקום.

אדם מרגיש באופן טבעי את הרצונות החיצוניים, מחפש תענוג נפשי – ורץ לאכול שוקולד גשמי. לכן שום עבד לא יכל לברוח ממצרים, ממיצרי הנפש, ואז נופלים לבינוניות ושוקעים ברצונות קטנים.

בעולם זה אין תענוג או שכר, שכר יש רק בפנימיות, שהיא בחינת עולם הבא. לכן כאשר אדם מבקש לאכול בדרך מסתכן בנפשו, דהיינו לקבל תענוג בזמן תיקון. זה אפשרי בתנאי שמבין שאין זו המטרה, ובדרך יש רק לעבוד בשמחה, כאמצעי להמשיך הלאה. בפנימיות יש השוואת צורה בין האור לכלי, בחיצוניות אין, שהיא בחינת נפרדות. ומי שדבק במלך – חי.

כשאדם בדרך ופועל כדי להשיג את המטרה, גם כשנאלץ לפעול שלא לשמה, אך אם כוונה והשתוקקות להגיע לשמה – כבר השכינה שורה עליו. גם בשלמות שבדרך שורה שכינה.

השמחה היא אמצעי לעבודת השם. אך לא השמחה מטרה, אלא עבודת השם, עבודה אליה צריך להביא את השמחה. עבודה בעצבות אינה עבודה, בעבודת השם האמיתית אין טרחה, שכתוב: וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב:  כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל.

החיוּת באה מהחיוּת מהכלל, מהיחד. הצדיקות קונה את הקשר לשכינה, שָּם האור, ובנוסף אין עבודה אלא בשמחה. מכנה את צדיקים – אלו שנימלו. אין מדובר על מי שעבר ברית בגיל שמונה ימים, אלא על מי שמקפיד לשמור על הברית, על השאיפה לקשר, הוא יורש ארץ, את ארץ החיים.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה רבי חייא פתח: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר. אשריהם ישראל מכל העמים עכו"ם (שעובדים לכוחות המשנה, לאמצעי, ולא לכוח העליון) שהקב"ה קרא אותם צדיקים, להוריש להם ירושת עולם בעולם הבא, ולהתענג בעולם ההוא שכתוב: אָז תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, משום שישראל מתדבקים בגוף (תחתון יכול להתדבק רק בגוף של העליון) המלך דהיינו בקו אמצעי שכתוב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים  בַּיהוָה  אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

רבי יצחק אמר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ מקרא זה סוד עליון הוא בין קוצרי השדה, דהיינו אותם שזכו לקבל פירות מעבודתם בשדה העליון (הם אלו המשיגים את הסודות). כי למדנו בסודות האגדה מרבי שמעון, נחלת ירושה העליונה של ארץ ההיא (הנוקבה), אין מי שירש אותה חוץ מאותו שנק' צדיק, כי הנוקבא מתדבקת בו להתמתק מן הדינים המרים שבה, ועל כן הדציק יורש ודאי את השכינה.

באהבת הקב"ה את ישראל, אמר וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים,  ומשום זה לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ (השכינה הקדושה), כי ראויים לרשת את השכינה, משום שנמולו, וכל מי שנמול ונכנס בנחלה הזו ושומר את הברית (של היחד), נכנס ומתדבק בגוף המלך, ונכנס הצדיק שנעשה מרכבה לז"א ונכנס בצדיק הזה שנעשה מרכבה ליסוד.

נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר – היינו ענף מאלו הענפים שנטע הקב"ה כשברא העולם שכתוב: ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם, וארץ הזו היא אחת מאלו הנטיעות. נטע שורש בנפש שמאפשר להתקשר למקור החיים.

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים זהו יעקב ובניו שירדו למצרים בין עם קשה עורף, ונמצאו כולם צדיקים. משום זה כתוב עליהם לעולם ירשו ארץ, כי משם ממצרים עלו לרשת את הארץ הקדושה, משם העלו רצונות גדולים מניצוצות שנפלו מאדם ראשון, ואותם ביררו מהקליפה, ופדו את הרצונות מהשבי, בזכות שמירת הברית.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שואל למה פרשה זו סתומה (הפרשה מתחילה באמצע שורה), שאין ריוח כלל בספר התורה בין סיום פרשת ויגש לתחלת פרשת ויחי? רבי יעקב אמר, בשעה שמת יעקב נסתמו עיניהם של ישראל, רבי יהודה אמר: כי אחר מיתת יעקב ירדו לגלות והמצרים העבידו אותם.

רבי שמעון אמר: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. פירוש שהיו שם  במעדני מלכים, ואין הפסקה בפרשות לומר שגם יעקב היה נמצא במעדני מלכים בתענוג ומחמדים לעצמו. לכן לא נפרדו הפסוקים.

ובמצרים נקרא, ויחי, שנחשב לו חיים, שהרי כל ימיו לא נקרא ויחי, משום שכל ימיו היו בצער, ובצער היו נמצאים. שכתוב: לא שָלַוותי, בביתו של לבן. ולא שקטתי מן עשיו. ולא נָחתי  מן דינה ושכם – ויבוא רוגז, הרוגז של מכירת יוסף. ואחר שירד למצרים, נקרא, ויחי: ראה את בנו מלך, ראה לכל בניו טהורים וצדיקים, כולם בתענוגים ומעדני עולם, והוא יושב ביניהם, כיין טוב השוקט על שמריו. ואז נקרא, ויחי יעקב. וע"כ אינו מפריד, שלא משאיר רווח בין, ויפרו וירבו מאוד, לבין ויחי יעקב, כי כן ראוי להיות, להיותם המשך אחד. אפשר היה לחשוב שטוב לרדת למצרים, אך דבר זה נכון רק למי שמסוגל לרדת למצרים, לברר רצונות גדולים ולהישאר צדיק. מי שחס ושלום מתכלל עם המצרים, נופל.

שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה – אמר רבי שמעון: כל ימיו של יעקב היו בצער, כיוון שראה את יוסף הייתה נפשו נשלמת כאלו ראה את אמו של יוסף, כי יפיו של יוסף היה דומה ליופייה של רחל, ונדמה לו כמו שלא עבר עליו צער מימיו.

כאשר יוסף נפרד ממנו נתקיים לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, כי צרה זו היתה קשה ליעקב מכל מה שעבר עליו. כי צרה זו היתה קשה ליעקב מכל מה שעבר עליו. ובשעה שנפרד ממנו יוסף מה כתוב: יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה וכל ימיו של יעקב לא היו לו צער כזה כל יום לאלו שבע עשרה שנה של יוסף.

מה ענו לו ליעקב מהשמים? וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ, הנה לך שבע עשרה שנה אחרות, בתענוגים בהנאות ומחמדים. כל אלו השנים שכינת כבודו של הקב"ה הייתה נמצאת עמו, ומשום זה, אותם השנים שבמצרים נק' חיים. לא בגלל שקיבל תענוגים גשמיים, אל זכה לשכינת כבודו של הקב"ה, היא רחל שהייתה נמצאת איתו כאשר היה רואה את יוסף בנה, הוא ממשיך השכינה, שנמצאת גם במקום שמחפשים ומבקשים חוכמה.

וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, משמע שמתחילה היה מת הרוח שלו, גם לא היה מתכוון להמשיך ולקבל רוח אחר. אמר רבי יוסי: השכינה אינה שורה אלא במקום שלם. כי רוח עליון אינו שורה אלא במקום שלם ולא במקום חסר, פגום או עצב, אלא במקום שמחה. ומשום זה כל אלו השנים שיעקב היה ללא יוסף והיה עצב, לא שרתה עליו השכינה.

אמר רבי אלעזר: עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה, בא להוציא שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך שמחה, שאין השכינה שורה מתוך עצבות שכתוב בשאול: וְעַתָּה, קְחוּ-לִי מְנַגֵּן; וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-יְהוָה. שואל למה כתוב: כאן מנגן ג' פעמים? ומשיב כדי לעורר הרוח ממקר השלמות שהוא ז"א הכולל ג' קווים שהוא רוח שלם.

אמר רבי אבא: מארבע רוחות נמצא הכל, שהם ג' קווים שבז"א, דרום צפון מזרח, והשכינה, המקבלת ג' הקווים, רוח מערב. שמהם יוצאים ג' העולמות בי"ע וכל מלואם. וכל השורשים שבעולמות העליונים ותחתונים נאחזים בהם. נכנס ומאיר קו ימין, דרום. יוצא ואינו מאיר קו שמאל, צפון, שאינו מאיר בלי קו ימין. סותם קו אמצעי, מזרח, המאיר רק בחסדים מכוסים, מטרם הזיווג שלו עם הנוקבא. פורש נוקבא, המאירה בחסדים מגולים בעת הזיווג עם ז"א, הנ' רוח מערב (מפתחה). מתייחדות הרוחות כל אחת בחברתה, נכללות זו מזו, ואז הן אבות הכל, שכל המציאות, בי"ע, נמשכים ונולדים מהם.

רבי שמעון אמר: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה.  כתוב: באבותיך שהם שלשה ממש אברהם יצחק ויעקב, ומהם מסתעפים ומתאחזים כל שאר האחרים. כל המדרגות שבבי"ע, שעולים למ"ן לזו"ן, לעטר את השם, להמשיך מוחין חדשים לנוקבא, הנקראת שֵם.

שאלות חזרה ויחי לז-לט
1. מה ההבדל בין דברי רבי חייא לרבי יצחק בעניין ירושת הארץ?
2. מי הארץ המדוברת שאותה יורש הצדיק ומהי בנפש האדם?
3. מה הטעם שישראל נקראים צדיקים ומה הטעם שיורשים את השכינה?
4. מדוע יעקב ובניו נקראים "ועמך כולם צדיקים"
5. למה פרשת ויחי סתומה הן לדברי רבי יהודה והן לדברי רבי שמעון?
6. מהו הטעם של שבע עשרה שנה שיעקב קיבל תפנוקים ותענוגים במצריים?
7. הסבר את הפסוק לא שלוותי, ולא שקטתי ולא-נחתי; ויבוא רוגז.?
8. מהו התנאי להשראת השכינה בעבודת ה'?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

 זוהר יומי: פ' ויחי, עמ' ל"ז-ל"ט

מאמר: ויחי יעקב ב' – אותיות ק"ה – קי"ז

מה זה "ויחי יעקב"?

"ויחי יעקב" מספר לנו שיעקב קיבל את הקשר לשכינה, ולכן נהייתה לו חיות.

כשאנו רוצים לקבל את החיות, היא תמיד באה מהיחד – שזו השכינה הקדושה.

ומהו הכלל?  "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ"

ב' הסברים. ר' חייא מפרש מצד העם, מצד הישות הכללית של עם ישראל. שכשעם ישראל כולם צדיקים, אז הם יורשים את הארץ הקדושה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", דהיינו, אתם מקבלים את החיים מהארץ הקדושה.

ר' יצחק מסביר זאת על האדם באופן פרטי: אם אדם הוא צדיק, אז הוא יורש את הארץ הקדושה, שהם "קוצרי השדה", דהיינו, אלה שמגלים את סודות פנימיות התורה זוכים בארץ הקדושה, ולא אחר.

כרעיון, שניהם מפרשים על אותו הרעיון, שהצדיק יורש את הארץ.

בא ושואל הזוה"ק:  למה ישראל נקראים צדיקים? ומה הטעם שהם יורשים את השכינה?
ועונה: בגלל שהם נימולו, הם נקראים צדיקים.

"מה הטעם שישראל נקראים צדיקים ומה הטעם שיורשים את השכינה, הוא משום שנמולו, כמו שלמדנו…" מה זה נימולו? קיבלו על עצמם את הברית. אם מקבל ומקיים את הברית, נקרא צדיק, ואם נקרא צדיק, יורש את הארץ, דהיינו את ארץ החיים שהיא השכינה הקדושה, ובה אפשר לקבל חיות.

וכעת מעלה הזוה"ק שאלה: למה פרשה זו סתומה? כלומר שמתחילה באמצע השורה, ולא מתחילת פסוק? מפרשים שונים מסבירים זאת שעם מות יעקב, נסתמו עיניהם של ישראל, או פירוש אחר שאז ירדו לגלות במצרים.

ר' שמעון אומר: שכשירדו בני ישראל מצרים, ירדו ממש כבני מלכים, כאחים של יוסף, וקיבלו "מעדני מלכים". לא נראה הגיוני, שדווקא בארץ מצרים, ארץ טמאה מאד, פתאום השכינה מתגלית.

יעקב אבינו 17 שנה לא ראה את יוסף. יוסף הוא הנקרא צדיק, והרי צדיק מקבל את השכינה הקדושה. אז אם בחינת יעקב, שנקודת הצדיקות בו מסתלקת, אז אינו יכול להתקשר לשכינה.

הרי ליעקב היה צער, "לא שלותי, ולא שקטתי, ולא נחתי ויבא רגז". לא שלותי – בבית לבן. ולא שקטתי – מעשיו. ולא נחתי – מן דינה ושכם. ויבוא רוגז – של מכירת יוסף. הכל יכולתי לסבול, אך כשלוקחים ממני את נקודת הצדיק שלי, שהיא נקודת הברית – כשאני מרגיש שאני לא רוצה ולא עומד בברית, זה גורם לרוגז ולהסתלקות השכינה הקדושה.

יוצא שכאשר יעקב לא ראה את יוסף, שהיה בדיוקנה של רחל, הכוונה היא שדרך הצדיק מתגלית השכינה. לכן הצדיק היא בדיוקנה של רחל שהיא השכינה. שמירת הברית היא בדיוקנה של רחל. כששומרים על הברית, אז יש את היחד, ושם שורה השכינה.

לכן, כשנפרד יוסף מיעקב, לא זכה לשכינה הקדושה, ואילו כשירד למצרים זכה.

נותרה לנו השאלה, איך אפשר כך בארץ מצרים, בארץ טמאה?

והתשובה לזה היא שהצדיק יכול להיות גם בארץ טמאה, ברצון טמא. השכינה הקדושה גם יכולה להיות בארץ טמאה. הקב"ה – שזה אור ישר אינו יכול. האור של מטרת הבריאה והשכינה הקדושה, את תיקון הבריאה.

ודווקא שם צריכים שם לשמור על הברית. פעמים רבות בודקים אותנו בשמירה על הברית דווקא כשבאים לארץ מצרים ורוצים לקחת מאתנו את היחד. כשאנו רוצים להיות כמו כל הגויים. כששם שומרים על הברית, אז זוכים לשכינה הקדושה.

אחד הדברים ששומרים על הברית, היא לעבוד את ה' מתוך שמחה, ולהראות שעבודה זו חשובה לך. עבודה מתוך עצב, רוגז או מרירות משקפת תפיסה שרוצים את המנוחה

אומר הזוה"ק שבמקום העצבות לא שורה השכינה, והצדיק צריך להיות שמח, כי הוא מצדיק את הבורא.

לסיכום: ויחי יעקב, שהחיים של יעקב באים על-ידי זה שהוא מעורר את נקודת הצדיק, אפילו אם זה במצרים, כי המצב לא קובע. אפילו במצב קשה, מתוך ברית ונאמנות, וודאי שיכולה לשרות שם שמחה וצדיקות.

שכל אחד יראה שמצד אחד שומר על הברית, משיג נאמנו ושמח מהברית, אז יכולה לשרות השכינה הקדושה ואז מגלה את בחינת רחל אמנו.

וַיְחִי  לז-לט

וַיְחִי יַעֲקֹב

 בכדי להשיג את הסודות, יש להתקשר לכלל.

לכן כתוב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ – שהן העם הוא כלל, והן הצדיק שהוא בחינת כל, וכל מקרה פרטי המשויך לכלל מעבר לזמן ומקום.

אדם מרגיש באופן טבעי את הרצונות החיצוניים, מחפש תענוג נפשי – ורץ לאכול שוקולד גשמי. לכן שום עבד לא יכל לברוח ממצרים, ממיצרי הנפש, ואז נופלים לבינוניות ושוקעים ברצונות קטנים.

בעולם זה אין תענוג או שכר, שכר יש רק בפנימיות, שהיא בחינת עולם הבא. לכן כאשר אדם מבקש לאכול בדרך מסתכן בנפשו, דהיינו לקבל תענוג בזמן תיקון. זה אפשרי בתנאי שמבין שאין זו המטרה, ובדרך יש רק לעבוד בשמחה, כאמצעי להמשיך הלאה. בפנימיות יש השוואת צורה בין האור לכלי, בחיצוניות אין, שהיא בחינת נפרדות. ומי שדבק במלך – חי.

כשאדם בדרך ופועל כדי להשיג את המטרה, גם כשנאלץ לפעול שלא לשמה, אך אם כוונה והשתוקקות להגיע לשמה – כבר השכינה שורה עליו. גם בשלמות שבדרך שורה שכינה.

השמחה היא אמצעי לעבודת השם. אך לא השמחה מטרה, אלא עבודת השם, עבודה אליה צריך להביא את השמחה. עבודה בעצבות אינה עבודה, בעבודת השם האמיתית אין טרחה, שכתוב: וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב:  כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל.

החיוּת באה מהחיוּת מהכלל, מהיחד. הצדיקות קונה את הקשר לשכינה, שָּם האור, ובנוסף אין עבודה אלא בשמחה. מכנה את צדיקים – אלו שנימלו. אין מדובר על מי שעבר ברית בגיל שמונה ימים, אלא על מי שמקפיד לשמור על הברית, על השאיפה לקשר, הוא יורש ארץ, את ארץ החיים.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה רבי חייא פתח: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר. אשריהם ישראל מכל העמים עכו"ם (שעובדים לכוחות המשנה, לאמצעי, ולא לכוח העליון) שהקב"ה קרא אותם צדיקים, להוריש להם ירושת עולם בעולם הבא, ולהתענג בעולם ההוא שכתוב: אָז תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, משום שישראל מתדבקים בגוף (תחתון יכול להתדבק רק בגוף של העליון) המלך דהיינו בקו אמצעי שכתוב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים  בַּיהוָה  אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

רבי יצחק אמר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ מקרא זה סוד עליון הוא בין קוצרי השדה, דהיינו אותם שזכו לקבל פירות מעבודתם בשדה העליון (הם אלו המשיגים את הסודות). כי למדנו בסודות האגדה מרבי שמעון, נחלת ירושה העליונה של ארץ ההיא (הנוקבה), אין מי שירש אותה חוץ מאותו שנק' צדיק, כי הנוקבא מתדבקת בו להתמתק מן הדינים המרים שבה, ועל כן הדציק יורש ודאי את השכינה.

באהבת הקב"ה את ישראל, אמר וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים,  ומשום זה לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ (השכינה הקדושה), כי ראויים לרשת את השכינה, משום שנמולו, וכל מי שנמול ונכנס בנחלה הזו ושומר את הברית (של היחד), נכנס ומתדבק בגוף המלך, ונכנס הצדיק שנעשה מרכבה לז"א ונכנס בצדיק הזה שנעשה מרכבה ליסוד.

נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר – היינו ענף מאלו הענפים שנטע הקב"ה כשברא העולם שכתוב: ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם, וארץ הזו היא אחת מאלו הנטיעות. נטע שורש בנפש שמאפשר להתקשר למקור החיים.

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים זהו יעקב ובניו שירדו למצרים בין עם קשה עורף, ונמצאו כולם צדיקים. משום זה כתוב עליהם לעולם ירשו ארץ, כי משם ממצרים עלו לרשת את הארץ הקדושה, משם העלו רצונות גדולים מניצוצות שנפלו מאדם ראשון, ואותם ביררו מהקליפה, ופדו את הרצונות מהשבי, בזכות שמירת הברית.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שואל למה פרשה זו סתומה (הפרשה מתחילה באמצע שורה), שאין ריוח כלל בספר התורה בין סיום פרשת ויגש לתחלת פרשת ויחי? רבי יעקב אמר, בשעה שמת יעקב נסתמו עיניהם של ישראל, רבי יהודה אמר: כי אחר מיתת יעקב ירדו לגלות והמצרים העבידו אותם.

רבי שמעון אמר: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. פירוש שהיו שם  במעדני מלכים, ואין הפסקה בפרשות לומר שגם יעקב היה נמצא במעדני מלכים בתענוג ומחמדים לעצמו. לכן לא נפרדו הפסוקים.

ובמצרים נקרא, ויחי, שנחשב לו חיים, שהרי כל ימיו לא נקרא ויחי, משום שכל ימיו היו בצער, ובצער היו נמצאים. שכתוב: לא שָלַוותי, בביתו של לבן. ולא שקטתי מן עשיו. ולא נָחתי  מן דינה ושכם – ויבוא רוגז, הרוגז של מכירת יוסף. ואחר שירד למצרים, נקרא, ויחי: ראה את בנו מלך, ראה לכל בניו טהורים וצדיקים, כולם בתענוגים ומעדני עולם, והוא יושב ביניהם, כיין טוב השוקט על שמריו. ואז נקרא, ויחי יעקב. וע"כ אינו מפריד, שלא משאיר רווח בין, ויפרו וירבו מאוד, לבין ויחי יעקב, כי כן ראוי להיות, להיותם המשך אחד. אפשר היה לחשוב שטוב לרדת למצרים, אך דבר זה נכון רק למי שמסוגל לרדת למצרים, לברר רצונות גדולים ולהישאר צדיק. מי שחס ושלום מתכלל עם המצרים, נופל.

שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה – אמר רבי שמעון: כל ימיו של יעקב היו בצער, כיוון שראה את יוסף הייתה נפשו נשלמת כאלו ראה את אמו של יוסף, כי יפיו של יוסף היה דומה ליופייה של רחל, ונדמה לו כמו שלא עבר עליו צער מימיו.

כאשר יוסף נפרד ממנו נתקיים לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, כי צרה זו היתה קשה ליעקב מכל מה שעבר עליו. כי צרה זו היתה קשה ליעקב מכל מה שעבר עליו. ובשעה שנפרד ממנו יוסף מה כתוב: יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה וכל ימיו של יעקב לא היו לו צער כזה כל יום לאלו שבע עשרה שנה של יוסף.

מה ענו לו ליעקב מהשמים? וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ, הנה לך שבע עשרה שנה אחרות, בתענוגים בהנאות ומחמדים. כל אלו השנים שכינת כבודו של הקב"ה הייתה נמצאת עמו, ומשום זה, אותם השנים שבמצרים נק' חיים. לא בגלל שקיבל תענוגים גשמיים, אל זכה לשכינת כבודו של הקב"ה, היא רחל שהייתה נמצאת איתו כאשר היה רואה את יוסף בנה, הוא ממשיך השכינה, שנמצאת גם במקום שמחפשים ומבקשים חוכמה.

וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, משמע שמתחילה היה מת הרוח שלו, גם לא היה מתכוון להמשיך ולקבל רוח אחר. אמר רבי יוסי: השכינה אינה שורה אלא במקום שלם. כי רוח עליון אינו שורה אלא במקום שלם ולא במקום חסר, פגום או עצב, אלא במקום שמחה. ומשום זה כל אלו השנים שיעקב היה ללא יוסף והיה עצב, לא שרתה עליו השכינה.

אמר רבי אלעזר: עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה, בא להוציא שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך שמחה, שאין השכינה שורה מתוך עצבות שכתוב בשאול: וְעַתָּה, קְחוּ-לִי מְנַגֵּן; וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-יְהוָה. שואל למה כתוב: כאן מנגן ג' פעמים? ומשיב כדי לעורר הרוח ממקר השלמות שהוא ז"א הכולל ג' קווים שהוא רוח שלם.

אמר רבי אבא: מארבע רוחות נמצא הכל, שהם ג' קווים שבז"א, דרום צפון מזרח, והשכינה, המקבלת ג' הקווים, רוח מערב. שמהם יוצאים ג' העולמות בי"ע וכל מלואם. וכל השורשים שבעולמות העליונים ותחתונים נאחזים בהם. נכנס ומאיר קו ימין, דרום. יוצא ואינו מאיר קו שמאל, צפון, שאינו מאיר בלי קו ימין. סותם קו אמצעי, מזרח, המאיר רק בחסדים מכוסים, מטרם הזיווג שלו עם הנוקבא. פורש נוקבא, המאירה בחסדים מגולים בעת הזיווג עם ז"א, הנ' רוח מערב (מפתחה). מתייחדות הרוחות כל אחת בחברתה, נכללות זו מזו, ואז הן אבות הכל, שכל המציאות, בי"ע, נמשכים ונולדים מהם.

רבי שמעון אמר: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה.  כתוב: באבותיך שהם שלשה ממש אברהם יצחק ויעקב, ומהם מסתעפים ומתאחזים כל שאר האחרים. כל המדרגות שבבי"ע, שעולים למ"ן לזו"ן, לעטר את השם, להמשיך מוחין חדשים לנוקבא, הנקראת שֵם.

וַיְחִי  לב-לד

אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה

מעשי המצוות אינם מספיקים, יש צורך גם בכוונה, ברוח חדשה.

מסביר כאן כיצד דברי תורה עַרֶבים כקול התור שכתוב: וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, והתורה נמשלה ליונה שקוֹלה ערב וגם דברי התורה שמחברים בין האדם לבורא. מלמד כאן על דרך תפיסת התורה, ומחדד את השאלה מהי צורת ההבנה והסדר אותו מקבל האדם מלמעלה, האם בחינת זכר, יראה – השפעה, או בחינת קבלה, אהבה. לבחינת האהבה נגיע דרך לימוד הפנימיות בדרך הסולם. פנמיות התורה היא המרכבה המחברת לקב"ה. בזה בודקים את האדם, האם הקול הפנימי של התורה נמצא בתוכו, אז אפשר שיקבל את הברכה.

רבי אבא פתח: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, זה תור (שתי המילים) שווים כביכול, כלומר שמתחברים יחד. האות ז מ-זה מתחברת לאות ר של תור, ויוצא צירוף זרת. וו מתור מתחברת ל-ה מזה, שהם ז"א ונוקבא.

וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם – כיוון שהם עוסקים בדברי תורה, שאמר אשר נתן לי אלקים בזה, שהיא התורה. ויש מידה של זה ביניהם, ואברכם.

אומר על התורה זה ולא זאת מאחר וחסר צד הנקבה. זהו מצב בזמן תיקון בו רק צד הזכר, ההשקפה מופיע בלי הגוף, בלי האות ה אחרונה.

וזה סוד וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, שהשם יעקב פירושו בחינת קטנות ומסתפק להיות בלי מוחין ואח"כ כתוב: וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי  דהיינו שאמר לו מה עניין זה שאתה שואל לשמי אשר שם פירושו השגה לעניין הזה הקודם. שאמר לו שאינו עתיד לברך אותם אלא זכות של זה, וע"כ אמר לָמָּה זֶּה.

התורה נק' זה וכן כתוב: זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וסיני הוא תורה, ונאמר זה משה האיש. וכן כתוב, זה אלי ואנוֵוהו, שפירושו שהתורה, הנקראת זה, הייתה יורדת מלפני אלקי ישראל. ואז אמרו, זה אלי ואנוֵוהו. כאשר מחוברת ויכולה לעשות זיווג עם הנקבה נק' התורה זאת.

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן

וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. רבי חזקיה למד, זהו ישראל  למטה ומשום זה אין אתה מוצא כלשון הזה בכל התורה. כי כשישראל יהיו בגלות כל ימי החורבן הזה, נזדקנו, לא יכלו לראות פני השכינה עד שיבא רוח אחר בהם. כדי שיוכלו לראות צריכה לבוא רוח של התחדשות, ע"י משיח בן יוסף, או הארי הקדוש, או בעל הסולם שיראו את פנימיות התורה.

מקודם לכן (לפני שקול התורה נשמע) נטמאו בארץ העמים בגלותם, ולא היו הולכים בחוקי התורה כמו שצריך, וישבו זמן רב בין הנכרים דור אחר דור, ולמדו מדרכיהם כמ"ש וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ, מַעֲשֵׂיהֶם. כאשר ישובו לארצם, בתחילה לא יכלו לראות פני השכינה עד שנתן להם הקב"ה רוחו בהם. אנו מבקשים: ורוח נכון חדש בקרבי.

כמ"ש: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. ואח"כ, ועשיתי את אשר בחוקי תלֵכו ומשפטיי תשמרו ועשיתם. כי לאחר שאתן רוחי בכם וקדושה, תלכו בחוקי ותתהלכו בהם.

רבי אבא פתח: בְּאוֹר-פְּנֵי-מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנו כְּעָב מַלְקוֹשׁ. כי כאשר יקבלו פני שכינת הקב"ה ויעסקו באלו המרכבות שמהן חיות העולם, עליהם נאמר באור פני מלך חיים. דהיינו כאשר יעסקו בפנמיות התורה, שזו המרכבה להתחבר לעליון.

לא תמצא בלשון המקראות הללו כולם, שבפרשת ויחי עד כאן, שידברו בהקב"ה. שאע"פ שהם עוסקים בגאולה, וכשכתוב יעקב, פירושו יעקב העליון או ישראל העליון, הקב"ה, למה מדבר הכתוב בלשון ושמות בני אדם?

משום שכאשר ישובו לארצם, וייתן להם הקב"ה רוח חכמה, אז תהיה הלשון שלהם תמיד בהקב"ה. כמ"ש, גם לשוני כל היום תֶהגֶה צדקתך. כי המקראות עד כאן מדברים בביאת הארץ, בטרם שהקב"ה נתן בהם רוח חכמה. וע"כ מדברים בשמות בני אדם, ולא נזכר בפירוש שמו של הקב"ה.

כל זמן שלא הגיעו לגדלות, מדבר איתם ברמז, וכשאומר יעקב העליון מתכוון לקב"ה. כל זמן שעדיין אין רוח חדשה של חוכמה, לא ניתן להבין דרך המקראות את הדבר האמיתי.

היות ואדם מצוי בזמן תיקון בתודעה גשמית, יש לתת לו את הדברים בלשון בני אדם, מסגרת של סיפורים שהוא מסוגל להחזיק, בלי ליצור סתירה עם מהלך החיים המורגש.

שיעור שמע:

וַיְחִי  כח-ל

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף

 על המתחבר עם חילוני, ולו גם בכדי לקרבו – להתחזק ביתדות האמונה.

כשאתה בא להתספח עם גרים, עם הרצונות זרים שבך, עליך להתחזק באמונה. נקודות הגירוי של האדם באות מבחוץ, ולעיתים בתוכו אין הוא יכול לגדול, ללא הגירוי החיצוני, אך עליו להישמר. דהיינו כאשר אתה בא להתרחב, זכור היטב את המטרה, את היחד.

הגרים הם כספחת מפני רצונם לפרוץ את גבול הקו האמצעי, שרגילים הם לפעול בקו שמאל של הרצון הפרטי לקבל, כי כל ההבדל בין 599שראל לעמים, הוא בסוד אחיזת ישראל בקו אמצעי המגביל הרצון לקבל ומייחד אותו עם השפעה – זה סוד גבול ישראל. הסכנה היא בגר החילוני שבאדם, שאינו רוצה גבול, חופש הפרט לטעמו הוא חופש ההפקרות.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר  מִי-אֵלֶּה, רבי אבא פתח: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד לִי אֶת-אֵלֶּה (מהיכן הגיעו כל הרצונות הללו שלי) – שואל מה רוצה הכתוב לומר? ומשיב ישראל למטה ראה שיבואו בני ישראל לפניו, בעת שיבואו מעילם ומשנער, ומחמת מאיי העם, ויתקבצו כולם (כל הרצונות הנוכריים של האדם) ויהיו עם רב. תאמר השכינה (נקודת הנפש של האהבה, של היחד) מי המה כולם, האם אין בהם פסול מבנים נכרים עמנו, כי יתפרשו זה מן זה, שהערב רב יתפרדו מישראל, וימולו יחד ויתגיירו, וישובו הגרים עם ישראל ויהיו ביחד.

קָשִׁים גֵרִים לְיִשְׂרָאֵל כסָפַחַת בְּעוֹר הַחַי, וכתוב: כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת יַעֲקֹב, וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנִּיחָם, עַל-אַדְמָתָם, כשישובו הבנים לארצם ותהיה בהם אהבה, יהיה ה' אחד ושמו אחד, ואז יתחברו גרים עם ישראל ויהיו להם כספחת בבשרם.

ושואל למה הם כספחת? אמר רבי שמעון על גבולי הארץ הוא המדובר, כי כל אחד יהיה חפצו לדור בארץ ישראל ויראו הדירים מחוץ לגבול. ותסתער פירושו ויתראה. כי לראות את העדים. אומר שיש לראות מהם גבולי הרצון, רוצה לומר היתדות שהיו עמך מקודם לכן בעת הגלות (בעת שרכשת אמונה), חזק אותם ותקן אותם יותר מכל שאר העמים, כביכול כמו שראית לחזק אותם כשהיית בכל העמים האחרים, והגרים יהיו רבים. כי כל ההבדל בין ישראל לעמים, הוא בסוד אחיזת ישראל בקו אמצעי המגביל קומת השמאל ומייחד אותו עם קו ימין, וז"ס גבול ישראל. אבל שאר העמים אחוזים בקו שמאל ואינם רוצים בגבול הקו האמצעי ובגמר תקון יתרחב גבול המסך הזה מקומת מ"ה לקומת ע"ב.

הגויים שיתגיירו וידורו בארץ ישראל, ומשום ששורשם הוא שלא מזרע ישראל, ע"כ יש לחשוש מהם, שלא יפרצו את הגבול לגמרי, כלומר שלא ירצו לקבל על עליהם גם המסך דע"ב הגדול, ולפיכך צריכים חיזוק היתדות, דהיינו הגבולות, כי יתד האהל עושה גבול לרוחב האהל.

שכל אחד יהיה חפצו לגור בארץ ישראל הסו"כ כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ.

שכל הגֵרים מכל הגויים יבואו ויתיישבו בא"י, כמ"ש, כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גויים יירש. וע"כ שהגֵרים יפרצו הגבול של הארץ ויתראו מחוץ לגבול, מכוח שורש אבותיהם, שאינם חפצים בשום גבול. ולכן כתוב ויתדותיך חזקי. רוצה לומר שהיתדות, שהיו עימך מקודם לכן, מעת הגלות, חזֵק אותם ותקֵן אותם, יותר מכל שאר העמים, שיחזקו הגבול שיהיה חזק, ששאר העמים לא יפרצו אותו. ומה שאומר שהיתדות, שהיו עימך מקודם לכן, הוא משום שבעת גמה"ת, לא יהיה להם אז עוביות, שיוכלו להעלות מ"ן למסך וגבול, וע"כ צריכים אז להשתמש בעוביות שהיה להם מקודם לכן, כדי להעלות מ"ן למסך וגבול, שכביכול צריכים כל כך לחזק את היתדות, המסכים, כבעת שהיו בגלות בעמים אחרים, כי אחר גמה"ת לא יהיה עוביות מספיק למסך וצריכים להשתמש בעוביות שהיה להם בזמן הגלות.

אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה  וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. רבי שמעון באר התור אשר שם משה וגו, ואמר ישראל למטה המכונים יוסף, כאשר ישראל העליון עליהם מלמעלה. בני הם שנתן לי הקב"ה את התורה שנקראת זה.

כמה הם ישראל וחוקיהם אמתיים בחוקי התורה שנתנה להם. כשיהיו ישראל תחת כנפי השכינה הנק' התורה – זה. וז"ש זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וכתוב: אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וכל זמן שלא היה דוד תחת כנפי השכינה, אלא שניבא מה שיהיה בעתיד נק' התורה זאת – נקבה בגמר תיקון, תחילה יראה ולבסוף אהבה. התורה נק' לפעמים זה ולפעמים זאת, פעם זכר הפועל ומשפיע וזאת הנק' מקבלת הפעולה והיא עצמה אינה פועלת כלום, בסוד שאמרו אסתר קרקע עולם הייתה.

מבאר רבי שמעון: בזמן הגלות שהם חוסים תחת כנפי השכינה, שהם נק' תמכין דאורייתא, שהם פועלים ועושים את התורה, כי אז נבחנת התורה שלהם בחינת זכר. בזמן התגלות התורה וגילוי הסודות שבה, ואין בה שום פעולה נבחנת התורה אז בבחינת נקבה, כי אז מגולה רק השכר שבה והיא כקרקע עולם.

רב נחמן אמר: מכאן נשמע ההפרש בין זה אל זאת שכתוב: אִם-תַּחֲנֶה עָלַי, מַחֲנֶה לֹא-יִירָא לִבִּי אִם-תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה  בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ, זאת היא התורה שתהיה לכשיבא המשיח, דהיינו בעת שתתגלה (סודות) התורה, שאז נק' זאת. ועל כן כתוב: וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ (משיח) שהוא לשון זכר, ולא כתוב: תורה. תור הוא שם היונה שנמשלה התורה ליונה, כי מה יונה קולה ערב, כך דברי תורה קולה ערב. וקול זה יהיה לכשיבא המשיח ביום הדין מטרם הגאולה, שאז המשיח עושה דינים ומלחמות בעמים המשעבדים את ישראל, ועוד לא הגיע הזמן לגילוי התורה, ע"כ נק' תור ונק' זה.

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הנצנים אלו האבות מן המרכבה שיקומו בעולם ויתראו בארץ.

עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ הינו השירה שישוררו הלויים כשישובו לעבודתם כבתחילה (התעוררות קו שמאל, שזמיר עשה צמצום ב'). וקול התור הוא סוד הכתוב: אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה כלומר שהתורה בחינת זכר. שנקראת זה, שעליו סובב הכתוב, אשר נתן לי אלקים בזה. דברי תורה שערֵבים כקול התור, שהוא זה.

שואל מה רוצה לומר? ומשיב סוד הדבר הוא זמן שישראל לא יחוסו תחת כנפי 594שכינה, האות א של זאת יורדת מתחת כל המדרגות ומסתלקת האות ה של זה אלי ואנוהו, כי משנחרב הבית, האות ה לא יכלה לדור ולהיות בין העמים עכו"ם, ה קדושה נפרדה מן השם. כאשר ישובו ישראל לארצם, האות ה הקדושה תשוב אל ז"ה, ותצא יום הדין, והאות א תקבל תקונה ותשוב אל זאת. האות א מסמלת את הצמצום, לכן שואל פה מה ישוב, ההמתקה או הרצון. הרצון ה נגנזה ברדלא – התשובה ששניהם ישובו יחד. בזמן חיסרון אי אפשר בלי א. בגמר תיקון תשוב ה אחרונה ותהיה א – ונזכה לדרגת אדם – שם הויה במילוי אלפין.