הדף היומי בזוהר הסולם – וישלח – סד-סו (שיעור השקפה)

<

 שיעור  שמע:

הזוהר הקדוש דף היומי שיעור למתחילים אנחנו לומדים היום בע"ה ע"מ: ס"ד, ס"ה, ס"ו בפרשת וישלח.

אנחנו לומדים פה שלושה נושאים.

• הנושא הראשון הוא על לימוד תורה, מה החשיבות שלו.
• הנושא השני הוא על בני עלי
• והנושא השלישי הוא על הזיווג של יעקב עם לאה עם מחשבה על רחל שיצא מזה ראובן. מה התוצאות של זה? ומה זה אומר מבחינה השקפתית.

הנושא הראשון הוא לימוד תורה. אומר לנו הזוהר הקדוש, אומר רשב"י שכל מה שאדם לומד תורה אפילו אם הוא לימוד תורה קטן אז השכל שבה שעסק בה והמילים הם עולים למעלה. מה זה למעלה? למקום המופשט מה שמעבר לזמן ולמקום בא לעולם הבא זה מה שמשמש אותו. למה? כי התפקיד של התורה היא מקום, קו אמצעי היא המשמשת, היא כמו הטרנספורמטור בין העולם הזה לעולם הבא, בין דרכי הגוף לדרכי הנשמה, עושים פעולה בגשמיות אבל היא לא מכוונת כדי לתת תוצאה גשמית, היא מכוונת כדי לקנות מדרגה נפשית, רוחנית ורק עם מדרגות רוחניות עולים לעולם הבא כי שם זה הכל רוחניות זה לא מדרגות גשמיות. והיות והתורה היא עושה את הטרנספורמציה הזאת אז כדאי גם לכוון אליה, כי לפי מה שאתה מכוון שם אתה נמצא בסופו  של דבר ונראה את זה בהמשך. נראה בהמשך שיש קשר בזה שכשאדם עושה פעולה צריכה להיות לו כוונה זה יהיה בנושא השלישי של היום. לכן לעת תחיית המתים אותה תורה שיש לאדם היא תשיח  למעלה ותעזור לאדם. איך? כמה? לפי האיכות ולפי הכמות שנתדבק באדם בעולם הזה. עד כאן נושא ראשון.

נושא שני: מספר לנו על בני עלי. עלי היה זקן מאוד, היה כהן גדול, שמע את כל אשר יעשו בניו בכל ישראל את אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד. פלא פלאים, לפני שנבנה בית המקדש, לפני שלמה המלך, אחר כך נולד שמואל כמו הסיפור הידוע ששימש שם איתו. אומר: הרג את בניו, השאלה מה קרה? נו מה מה קרה? "אשר ישכבון את הנשים" אומר הזוהר הקדוש: היעלה על דעתך שכהנים שמשמשים בקודש יעשו כזה דבר? ודאי שלא, ודאי שלא יעשו כזה דבר. אלא, מה הם עשו? אומר שהם עיכבו, מעכבים את הנשים מלהכנס למקדש והיו מוחים בידיהם שלא להכנס להתפלל תפילה מטרם שהקורבנות נעשו כי רצו לכאורה את החלקים שהיו מגיעים להם, היו מקריבים את הקורבנות, חגים, תפילה.. אומר היו מעכבים אותם כי היו רוצים שקודם כל יהיו קרבנות, אחר כך שהם יבואו לתפילה. אומר הזוהר דבר מאוד מאוד, מאוד חשוב לאדם. קודם כל משום שהנשים ביקשו להכנס אל המקדש והם עיכבו אותם. מקדש זה אהבה. קדושה זה אהבה בין איש לאישתו, בין זכר לנקבה בחיבור בין הבורא לנברא וזכו, אם זכו לחיבור אמיתי מתוך הזדככות, לא מתוך התאווה האישית, מתוך הזדככות, זכו- שכינה ביניהם. אם לא זכו- אש אכלתם. לכן מי שמעכב, אומר הזוהר, כל מקום שנמצא שימוש של מצווה שורה השכינה על המקום שהיא נמצאת שם. לכן אדם צריך לחפש שתשרה קדושה במקום, שתשרה שימוש של מצווה. מי שגורם לעכב שימוש של מצווה גורם להסתלקות השכינה מן העולם. כך זה גם באדם אחד, אדם צריך להגיע לקדושה בעולם והוא מתעכב, יש לו כל מיני תירוצים. זה יכול להיות עבודה, פרנסה, הוא עייף, אין לו זמן, אחר כך, עוד מעט, הילדים לא נותנים לו, האישה לא נותנת לו…כל מיני תירוצים. וקשה להגיד על בן אדם: תשמע, אתה סתם מתרץ תירוצים, כל אחד יש לו את התרוצים שלו, כל אחד במדרגה שלו צריך להתקדם, אבל הוא אומר: תדע לך יהודי יקר, איפה שאתה מעכב את הקדושה הזאת, את שימוש המצווה, אתה גורם לשכינה להסתלק ומי שגורם לשכינה להסתלק, מי שגורם לעיכוב השימוש של המצווה גורם לשכינה להסתלק, גורם לה ללכת, להסתלק, משם אנחנו ניזונים. ולכן הבלבול של המיטה, ופה אנחנו חוזרים לעניין של בלהה, הבלבול של המיטה שעשה, זה אותו דבר כמו בני עלי. על מה שכתוב "אשר ישכבון את הנשים הצובאות" מה הן עושות? הן צובאות, הכוונה היא שהן עומדות על הפתח כדי לבוא לקדושה הזאת. אז כשיש לכם כאלה רצונות בלב שעומדים, אתה כבר מרגיש שאתה רוצה אבל אתה מעכב את עצמך, כמו אדם רוצה לחזור בתשובה אבל…מה יגיד הוא? ומה יגיד זה? כל מיני דברים שעוצרים את האדם מלעשות. אז אומר אותו דבר היה עם בלהה וראובן. מה עשה ראובן? גרם לכך שתסתלק השכינה מן העולם. עכשיו בא ואומר דבר מדהים, בעיניי לפחות, אומר יעקב אבינו, שבא אל לאה, וזה

הנושא השלישי שלנו, הוא בא אל לאה ולא ידע שזאת לאה והמחשבה שלו הייתה ברחל, לכן ראובן נולד ראשון, אמר: ראו- בן, אני לא יודע מי זה, זה בן, בן כללי לא יודע מה המצב שלו כי המחשבה שלי הייתה במקום אחר, המחשבה שלי הייתה ביוסף, ברחל, בבכור שיבוא מרחל. דהיינו המחשבה שלי הייתה על רחל שממנה באה השכינה הקדושה דהיינו מדרגת חכמה והנה בא ראובן שזה בכור, בכור של מדרגת נשמה, אני התכוונתי ברחל. מה קורה בסוף? יוסף נהייה הבכור. יוצא אם כך שני דברים מדהימים: המחשבה קובעת. מחשבה זה הפנימיות מעשה זה החיצוניות. המחשבה קובעת, אבל יש פה יסוד שקרה שהוא יסוד לחיים: החיצוניות באה לפני הפנימיות. ראובן בא קודם ואחר כך הפנימיות כאילו משתלטת על החיצוניות. אותו דבר קורה עם אומות העולם, אומות העולם באו לפני שהיה ישראל, אחר כך ישראל באו יצאו מתוך אומות העולם, מתוך עבודה זרה, אברהם יוצא מתוך עבודה זרה ומקיים עם בניו יצחק ויעקב את עם ישראל ועם ישראל הוא פנימיות כל אומות העולם והוא בסוף יצטרך, הוא זה שמקבל את התורה, בהתחלה קטן, כולם נגדו, לא מבינים אותו בכלל, בטוחים שהוא בא לקלקל את העולם חס ושלום והוא זה שצריך להוביל את העולם לדבר אחר. ואותו דבר חכמת הקבלה, פנימיות התורה. הרי פנימיות התורה היא דבר חשוב יותר מחיצוניות התורה. חיצוניות התורה באה לשמש את פנימיות התורה אבל משום מה חכמי התורה בחיצוניות הם עולים על חכמי..במעשה. אותו דבר היה עשיו ויעקב עשיו נולד לפני יעקב, אותו דבר קין והבל, אותו דבר כלים דעיגולים לפני כלים דקו, אותו דבר עולם הנקודים-עולם השבירה לפני עולם הנקודים וכן הלאה…אותו דבר קין והבל לפני שת. אם כך אנחנו רואים שזה דרך בעולם. האם זה שראובן נולד ראשון חייב היה לחטוא? התשובה היא לא. זה נכון שהקו שמאל בא לפני הקו ימין. מה הוא אומר? מה אמר יעקב? אומר: ראו-בן. מה זה בן? יצא מהבורא רצון לקבל לעצמו ואני צריך להפוך אותו  לבעל מנת להשפיע, הכוונה שלי היא בעל מנת להשפיע. מהבורא בא רצון לקבל זה לא ממני, זה היה בשגגה, הוא נתן לי הלובן העליון נתן לי את לאה, זה מצידו הרצון לקבל, זה הבן. אני רוצה בעל מנת להשפיע, אני רוצה את יוסף, אני רציתי שזה יבוא מרחל. אם זה יבוא מרחל שזה מדרגת חכמה זה חייב לבוא עם השתתפות של התחתון והשתתפות של התחתון מחייבת שתהייה כוונתו. כי חייב להיות כשיש אהבה שגם התחתון ישתתף ואם התחתון משתתף אז חייב שזה יהיה לפי מחשבתו והמחשבה הזאת בסוף מנצחת עד שיגיד הקב"ה, מה יגיד? –ניצחוני בניי. למה? כי הרצון ליתר דבקות בסוף קובע. כמובן שזה גם היה מראש במחשבת הבריאה אבל אותו דבר קרה פה: הוא בא אל לאה וראובן אחר כך צריך לחטוא לכאורה בשביל שיוסף יהיה אחר כך בכור. אז פה נשאלת שאלה שניה. אז קודם כל נסכם את הנושא הראשון בנושא השלישי הזה, שראובן הוא כמו הרצון לקבל  שנולד מלמעלה בשגגה וברור שהכוונה בסוף היא תהיה זה שהיא בכורה לכן יוסף קיבל את הבכורה. העניין השני פה בנושא השלישי הוא: למה סובבו מלמעלה שראובן יחטא? מה הוא אשם? האם זה גם הסדר שתמיד מי שיוצא ראשון, ראובן, או עשיו להבדיל כמובן עשיו זה בטומאה, שעשיו יצטרך להיות שונא ישראל, שכלים דעיגולים  יהיו שונאים לכלים דקו? אנחנו רואים שבקדושה לא היה ככה. הכלים דעיגולים לא  שונאים לכלים דקו, הם משמשים אותם. אבל מאז שהיה חטא זה מתגלגל בחטאים אבל לא חייב להיות ככה. אז ראובן לא חייב היה לחטוא, כל החטא שלו היה כדי שהבכורה תינתן ליוסף אבל הוא יכול היה לעשות את זה אחרת , לא כתוב אבל לעניות דעתי, אפשר היה, אם אנחנו מסתכלים על ההסטוריה שאנחנו לומדים בתורה אז הייתה לו הזדמנות פז במכירת יוסף להגיד לאחיו להעביר אליו את הבכורה. למה לא העברת לו את הבכורה אז? למה היית צריך לשים אותו בבור מלא עקרבים ונחשים? למה לא לנסות לאמר לך ולהגיד: הנה הוא בא לחפש אותנו, את האחווה והוא מספר לנו כאלה סיפורים, כאלה חלומות. מה הם החלומות? שבמקום של הדמיון, של מעבר לתפיסת המציאות הזאת, מעבר לתפיסת המעשה, לכן זה בא בחלום בנבואה, צריך להיות שיוסף שולט, ואם אנחנו לא נרצה זה יבוא בכך שאחר כך כל הסיפור של עשרת הרוגי מלכות קורה בגלל אותו עניין. משמע שאפשר אחרת. לכן כל בן אדם שלא יגיד: טוב, חטאתי בשביל זה. אבל אם חטאת, וראובן חטא בעניין הזה שהוא עניין של ביאה אבל זה לא חטא כמו שחושבים, אבל אם חטאת יש לך תפקיד גדול לבוא, להודות שחטאת כלפי שמייא אפילו ולתקן, ומי שחוטא ומתקן הוא הרבה יותר גדול הרבה פעמים מכאלה שמתנהגים רק מלמעלה ואפילו לא פוגשים בחטא אבל חוטאים כל הזמן במחשבה בליבם, כל הזמן חוטאים בליבם, וכל הזמן עם מחשבה פגומה אבל במעשה הם צדיקים גדולים אבל בסוף המחשבה שלהם תקבע, מה הם יעשו? אומרים לך אדם חטא במעשה אבל המחשבה שלו היא תמיד של תיקון , זה יותר גדול כי בסוף זה יתפוס. זה לא אומר שצריך לעשות מעשה לא בסדר, בשום פנים ואופן. אבל צריך לעשות תיקון גדול במחשבה, תיקון גדול בכוונה ולא לפספס אותה. מחשבה זה כח עצום לאדם היא מכוונת את ליבו, הן המודעת והן הלא מודעת רק צריך לעשות גם תיקון גדול. אם כך, יוסף נהיה בכור. יוסף זה מקום הזווג, זה מקום היסוד, ממנו באה בחינת האהבה, הקשר והוא גם אמצעי הוא נקרא שלום, מלך שהשלום שלו  שבונה את בית המקדש אחר כך ,שלמה המלך, ושמה מקום הזווג  של קבלת האור אחר כך גם בשים שלום שכל מה שזכינו בלילה באמונה ובאור הגדול שהיה ביום, מצד אברהם אבינו, זוכים לו דווקא בזיווג הגדול בשים שלום.

עד כאן היום, תודה רבה.