010- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – ל-לא (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
וַיְחִי כח-ל
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף
על המתחבר עם חילוני, ולו גם בכדי לקרבו – להתחזק ביתדות האמונה.
כשאתה בא להתספח עם גרים, עם הרצונות זרים שבך, עליך להתחזק באמונה. נקודות הגירוי של האדם באות מבחוץ, ולעיתים בתוכו אין הוא יכול לגדול, ללא הגירוי החיצוני, אך עליו להישמר. דהיינו כאשר אתה בא להתרחב, זכור היטב את המטרה, את היחד.
הגרים הם כספחת מפני רצונם לפרוץ את גבול הקו האמצעי, שרגילים הם לפעול בקו שמאל של הרצון הפרטי לקבל, כי כל ההבדל בין 599שראל לעמים, הוא בסוד אחיזת ישראל בקו אמצעי המגביל הרצון לקבל ומייחד אותו עם השפעה – זה סוד גבול ישראל. הסכנה היא בגר החילוני שבאדם, שאינו רוצה גבול, חופש הפרט לטעמו הוא חופש ההפקרות.
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה, רבי אבא פתח: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד לִי אֶת-אֵלֶּה (מהיכן הגיעו כל הרצונות הללו שלי) – שואל מה רוצה הכתוב לומר? ומשיב ישראל למטה ראה שיבואו בני ישראל לפניו, בעת שיבואו מעילם ומשנער, ומחמת מאיי העם, ויתקבצו כולם (כל הרצונות הנוכריים של האדם) ויהיו עם רב. תאמר השכינה (נקודת הנפש של האהבה, של היחד) מי המה כולם, האם אין בהם פסול מבנים נכרים עמנו, כי יתפרשו זה מן זה, שהערב רב יתפרדו מישראל, וימולו יחד ויתגיירו, וישובו הגרים עם ישראל ויהיו ביחד.
קָשִׁים גֵרִים לְיִשְׂרָאֵל כסָפַחַת בְּעוֹר הַחַי, וכתוב: כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת יַעֲקֹב, וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנִּיחָם, עַל-אַדְמָתָם, כשישובו הבנים לארצם ותהיה בהם אהבה, יהיה ה' אחד ושמו אחד, ואז יתחברו גרים עם ישראל ויהיו להם כספחת בבשרם.
ושואל למה הם כספחת? אמר רבי שמעון על גבולי הארץ הוא המדובר, כי כל אחד יהיה חפצו לדור בארץ ישראל ויראו הדירים מחוץ לגבול. ותסתער פירושו ויתראה. כי לראות את העדים. אומר שיש לראות מהם גבולי הרצון, רוצה לומר היתדות שהיו עמך מקודם לכן בעת הגלות (בעת שרכשת אמונה), חזק אותם ותקן אותם יותר מכל שאר העמים, כביכול כמו שראית לחזק אותם כשהיית בכל העמים האחרים, והגרים יהיו רבים. כי כל ההבדל בין ישראל לעמים, הוא בסוד אחיזת ישראל בקו אמצעי המגביל קומת השמאל ומייחד אותו עם קו ימין, וז"ס גבול ישראל. אבל שאר העמים אחוזים בקו שמאל ואינם רוצים בגבול הקו האמצעי ובגמר תקון יתרחב גבול המסך הזה מקומת מ"ה לקומת ע"ב.
הגויים שיתגיירו וידורו בארץ ישראל, ומשום ששורשם הוא שלא מזרע ישראל, ע"כ יש לחשוש מהם, שלא יפרצו את הגבול לגמרי, כלומר שלא ירצו לקבל על עליהם גם המסך דע"ב הגדול, ולפיכך צריכים חיזוק היתדות, דהיינו הגבולות, כי יתד האהל עושה גבול לרוחב האהל.
שכל אחד יהיה חפצו לגור בארץ ישראל הסו"כ כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ.
שכל הגֵרים מכל הגויים יבואו ויתיישבו בא"י, כמ"ש, כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גויים יירש. וע"כ שהגֵרים יפרצו הגבול של הארץ ויתראו מחוץ לגבול, מכוח שורש אבותיהם, שאינם חפצים בשום גבול. ולכן כתוב ויתדותיך חזקי. רוצה לומר שהיתדות, שהיו עימך מקודם לכן, מעת הגלות, חזֵק אותם ותקֵן אותם, יותר מכל שאר העמים, שיחזקו הגבול שיהיה חזק, ששאר העמים לא יפרצו אותו. ומה שאומר שהיתדות, שהיו עימך מקודם לכן, הוא משום שבעת גמה"ת, לא יהיה להם אז עוביות, שיוכלו להעלות מ"ן למסך וגבול, וע"כ צריכים אז להשתמש בעוביות שהיה להם מקודם לכן, כדי להעלות מ"ן למסך וגבול, שכביכול צריכים כל כך לחזק את היתדות, המסכים, כבעת שהיו בגלות בעמים אחרים, כי אחר גמה"ת לא יהיה עוביות מספיק למסך וצריכים להשתמש בעוביות שהיה להם בזמן הגלות.
אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. רבי שמעון באר התור אשר שם משה וגו, ואמר ישראל למטה המכונים יוסף, כאשר ישראל העליון עליהם מלמעלה. בני הם שנתן לי הקב"ה את התורה שנקראת זה.
כמה הם ישראל וחוקיהם אמתיים בחוקי התורה שנתנה להם. כשיהיו ישראל תחת כנפי השכינה הנק' התורה – זה. וז"ש זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וכתוב: אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וכל זמן שלא היה דוד תחת כנפי השכינה, אלא שניבא מה שיהיה בעתיד נק' התורה זאת – נקבה בגמר תיקון, תחילה יראה ולבסוף אהבה. התורה נק' לפעמים זה ולפעמים זאת, פעם זכר הפועל ומשפיע וזאת הנק' מקבלת הפעולה והיא עצמה אינה פועלת כלום, בסוד שאמרו אסתר קרקע עולם הייתה.
מבאר רבי שמעון: בזמן הגלות שהם חוסים תחת כנפי השכינה, שהם נק' תמכין דאורייתא, שהם פועלים ועושים את התורה, כי אז נבחנת התורה שלהם בחינת זכר. בזמן התגלות התורה וגילוי הסודות שבה, ואין בה שום פעולה נבחנת התורה אז בבחינת נקבה, כי אז מגולה רק השכר שבה והיא כקרקע עולם.
רב נחמן אמר: מכאן נשמע ההפרש בין זה אל זאת שכתוב: אִם-תַּחֲנֶה עָלַי, מַחֲנֶה לֹא-יִירָא לִבִּי אִם-תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ, זאת היא התורה שתהיה לכשיבא המשיח, דהיינו בעת שתתגלה (סודות) התורה, שאז נק' זאת. ועל כן כתוב: וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ (משיח) שהוא לשון זכר, ולא כתוב: תורה. תור הוא שם היונה שנמשלה התורה ליונה, כי מה יונה קולה ערב, כך דברי תורה קולה ערב. וקול זה יהיה לכשיבא המשיח ביום הדין מטרם הגאולה, שאז המשיח עושה דינים ומלחמות בעמים המשעבדים את ישראל, ועוד לא הגיע הזמן לגילוי התורה, ע"כ נק' תור ונק' זה.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הנצנים אלו האבות מן המרכבה שיקומו בעולם ויתראו בארץ.
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ הינו השירה שישוררו הלויים כשישובו לעבודתם כבתחילה (התעוררות קו שמאל, שזמיר עשה צמצום ב'). וקול התור הוא סוד הכתוב: אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה כלומר שהתורה בחינת זכר. שנקראת זה, שעליו סובב הכתוב, אשר נתן לי אלקים בזה. דברי תורה שערֵבים כקול התור, שהוא זה.
שואל מה רוצה לומר? ומשיב סוד הדבר הוא זמן שישראל לא יחוסו תחת כנפי 594שכינה, האות א של זאת יורדת מתחת כל המדרגות ומסתלקת האות ה של זה אלי ואנוהו, כי משנחרב הבית, האות ה לא יכלה לדור ולהיות בין העמים עכו"ם, ה קדושה נפרדה מן השם. כאשר ישובו ישראל לארצם, האות ה הקדושה תשוב אל ז"ה, ותצא יום הדין, והאות א תקבל תקונה ותשוב אל זאת. האות א מסמלת את הצמצום, לכן שואל פה מה ישוב, ההמתקה או הרצון. הרצון ה נגנזה ברדלא – התשובה ששניהם ישובו יחד. בזמן חיסרון אי אפשר בלי א. בגמר תיקון תשוב ה אחרונה ותהיה א – ונזכה לדרגת אדם – שם הויה במילוי אלפין.
