009- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – כח'-כט' (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
וַיְחִי כח-ל
מֵתָה עָלַי רָחֵל בַּדֶּרֶךְ
לאדם מטרה להגיע לאושר המלא, אך בדרך, בזמן תיקון מרגיש הוא שאינו יכול לממש רצון גדול זה, ושוקע בבינוניות, היא בחינת מוות. בדרך לקדושה, הרצון הפנימי החזק להגיע לדבקות רדום. הקב"ה מבטיח שיש שכר לפעולה, להליכה בדרך אֶפְרָתָה, לרצונות שהם ישר-אל דבקות ואהבה עם השם. אז יבין האדם שהבנות הקטנות שהיו לו בדרך, חשובות ומצטרפות, ושכרם רב. ניתן להוציא הבנות נשגבות כאשר מפרשים נכון את המציאות ושמים לנגד עינינו את המטרה, את התכלית. לכן כל מי שנלחם על האמת נראה תחילה כמובס, אך האמת מנצחת.
בזמן תיקון יש דין על הפרטיות ולא ניתן לממש הרצונות, זו בחינת עקרה.
וכאשר דיבר לשון עבר – וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם, דיבר על הפוטנציאל העתידי בו תוכל ללדת הבנות ורצונות לקדושה. ובמצב זה, כשאדם בא לרצון הקדושה של ישר-אל הוא כבר לא מת, שהמוות נגרם מהסיגים של הרצון לקבל לעצמו.
להשלים את שמו של הקב"ה, פירושו להרגיש את השפע לאחר שבונים כלי אמיתי ראוי ונקי מסיגים. זו המלחמה עם העמלק שבאדם, שמתנגד לאמונה, זו המלחמה בפרטיות, אותה ניתן לתקן בדרך בהדרגה בניסיונות מתמשכים, ובגמר תיקון, אותם רצונות שהם בחינת לב האבן, יתוקנו במלואם. לכן רחל מתה בדרך, שלא יכלה לתקן הכול, ובגמר תיקון ישובו בנים לגבולם, לגבול הקדושה.
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם. רבי אבא פתח: כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ, ואחריו כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. שואל למה אינו אומר לשון עתיד, אלא ושבו, הלא הבטחה היא לעתיד והיה לו לומר וישובו?
משיב רבי אלעזר: בשעה שיהיה הדין על ההר, והסוד הוא: רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, (על מה לשמוח כשאינה מולידה – המלכות, רחל) רבים יהיו בני הכסא שכתוב: כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה. ואז תשוב השכינה לבעלה, בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בזמן הגלות המלכות אינה יולדת בנים אלא בגמר תיקון. בשלב הראשון יש לה חוכמה אך אין חסדים, וכאשר ממעטת עצמה תוכל לקבל ו"ק מז"א.
ובגמה"ת, שתתוקן עצם המלכות לגמרי, ולא תצרך עוד לקבל מִתוקים מהבינה, אז נאמר: רׂני עקרה, כי רבים יהיו בני הכיסא מבניה עצמה. כי כל אלו שקיבלו ממנו במצב הא' במדרגת כיסא אל הבינה, שנאבדו מהעולם מרוב הדינים שבה, חזרו (בגמר תיקון) כולם לתחייה, ומה שחשבה השכינה שהיא עקרה בלא בנים במצב הא', ותראה שהבנים ממצב הכיסא מרובים מבנים שלה עצמה, מבנים ממצב הב', שמטרם התיקון רק היא הייתה בעלת בנים. כמ"ש: כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה, בני הכיסא הם רבים, מבני בְּעוּלה, מבני מצב הב', שרק היא הייתה בעולה ובת בנים. ואז תשוב השכינה לבעלה, כמ"ש: בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד
מקודם לכן תאמר השכינה לבעלה הבנים שלי (ממצב ה-א') היכן הם, ויאמר לה שהם בדין, והיא חושבת שנאבדו בדין, והיא מבכה על בניה שנאבדו בדין, והוא יאמר לה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי – כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, כי הרבה שכר יש לך לקבל ממני משום שהיית עמהם, וכבר שבו הבנים מארץ השנואה, כי כבר נגאלו. בזה מתרץ שאמר וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם לשון עבר.
ושואל, וכי לא ידע יוסף שאמו מתה, הלא היה עמה שם כשמתה, ולמה היה צריך יעקב לספר לו זה? ומשיב, אלא יאמר ישראל העליון, כשתבוא גאולת ישראל, תתעורר השכינה, ותתעורר כנסת ישראל ותערוך מלחמה עם העמים, וימותו מהם מישראל במלחמה זו, ויתקרבו לאט לאט לבא אל הארץ. יאמר לה ה' כשהיא בוכה על בניה שמתו, אל תפחדי שכר יש להם לבנים שמתו במלחמה על שמי, אחרים שלא מתו כבר שבו, והם שמתו ישובו ויחיו בתחית המתים.
מֵתָה עָלַי רָחֵל, מתה על ייחוד שמו של הקב"ה, דהיינו בניה שנהרגו על קדוש השם, ועל זה נאמר: מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה, דהיינו שמתו על יחוד שמו של הקב"ה בחוץ לארץ, במלחמה לביאת הארץ ולאחר שבאים לארץ ישראל אינם מתים עוד.
אמר רבי אבא: עתידים ישראל לערוך מלחמה בדרך לאפרת (ישראל) וימותו עם רב מהם, ואחר כן יקומו לתחית המתים, וממשלה יתרה תהיה לאותם שמתו בדרך לאפרת, מכל אלו שיהיו כבר לפניהם בירושלים, כלומר יותר מכל אלו שלא מתו במלחמה.
ולמה נקרא שם המקום הקדוש של המקום הזה לחם, שהכתוב אומר: אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם? משום שהוא משמו של הקב"ה, כי ימותו שם במלחמה על שמו, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק, שפירושו, שימותו שם, כדי להשלים את השם י"ה, כי אין השם שלם בהויה, עד שימחה זכר עמלק, וע"כ המלחמה הוא להשלים את השם י"ה עם ו"ה. וע"כ נקרא המקום לחם, מלשון מלחמה, כי לָחם בגלות, משום שהוא בא להשלים את שמו של הקב"ה.
