013- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – מ-מב (שיעור השקפה)
שיעור שמע:
וַיְחִי מ-מב
תרי גמלי [שני גמלים]
מלמד את הדרך לעבור מהסתר לגילוי, מהשתוקקות גדולה לגילוי. כך בעל הסולם מגלה לנו את הסודות העצומים שנסתרו מעיני חכמים לאחר הסתלקות רבי שמעון.
כפי שלגמל אין הגיון אמוני להבין, כך אדם בגלות מנסה לשווא לקבל חוכמה (שפע) כאשר חסרים לו חסדים, וגם שמראים לו סודות חוכמה, ואינו רוצה בהם.
אמר רבי יוסי: מיום שיצא רבי שמעון מן המערה, לא נתכסה שום דבר מן החברים, והיו מסתכלים בסודות עליונים ונתגלו בהם, כאלו ניתנו באותה שעה בהר סיני. אחר שמת ר' שמעון כתוב: וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם, דהיינו שנסתמו מעיינות החכמה. והיו החברים הוגים דברים ולא עמדו בהם לדעת סודם. כלומר כשיצא רבי שמעון מהמערה, שהיא בחינת קטנות דיחידה, וזכה לגדלות, זכו החברים בסודות – זו בחינת גאולה.
כי יום אחד ישב רבי יהודה על פתחה של טבריה וראה שני גמלים (יצר הטוב ויצר הרע) שהיו מסלקים מעל כתפיהם חבילה של (רצונות) בגדי צמר (מידת השפעה) יקרים. נפל המשא של בגדי הצמר, ובאו ציפורים על המקום שהמשא היה צריך ליפול, ומטרם שהבגדים הגיעו אליהם נבקעו הציפורים.
אחר זה באו כמה ציפורים והיו הולכים עליהם (לגדל חזרה את המדרגה בצורה ראויה), על הציפורים שנבקעו ושכנו על הסלע ולא נבקעו. והיו צווחים אליהם אל הציפורים כדי להרחיקם מן הציפורים הנבקעות, ולא היו נפרשים מהם. שמעו קול אחד: העטרה שעל העטרות שורה בחשך ואדונה בחוץ. לא הצליחו לזכות בגאולה.
בעוד שהיה יושב רבי יהודה, עבר איש (אליהו הנביא) הסתכל בהם ואמר: לא קיים זה מה שכתוב: וַיֵּרֶד הָעַיִט, עַל-הַפְּגָרִים; וַיַּשֵּׁב אֹתָם, אַבְרָם. אמר לו רבי יהודה, הרי עשיתי שיפרשו הציפורים מהם, דהיינו שצווח עליהם ולא נפרשו. החזיר האיש ההוא את ראשו לר' יהודה ואמר: טרם מרט זה שֹער ראשו של אדונו, וטרם עשה גבחת בגבירה. ולא הבין ר' יהודה למה התכוון. רץ אחריו שלשה מילין והפציר בו שיגלה לו פירוש דבריו, ולא אמר לו. חלשה דעתו של ר' יהודה.
מפרש בעל הסולם: ואלו שני הגמלים הן נשמות שהיו משוקעות בשליטת קו שמאל וקבלו צורת גמלים בסוד גמל נושא משא כבד, כי כל המדרגות הנעלות שהיו לנשמות אלו נקפאו ונחשכו ולא יכלו ליהנות מהן, עד שהיו עליהם למשא כבד, שכל מגמתם היתה רק איך להפטר מהן (מצב שורוק). ולפיכך נדמו לגמלים, כי גמל אפילו ישא על גבו כל אוצרות הון, ימאס בהם ויהיו עליו למשא, שהוא מטעם שאין לו עניין ליהנות מהם.
יום אחד ישן ר' יהודה תחת אילן וראה בחלומו שמתקנים ארבע כנפים, ורבי שמעון עולה עליהם, וספר תורה עמו, ולא הניח מכל ספרי סודות עליונים ואגדתא, שלא העלה אותם עמו לרקיע, וראה שמתכסים מן העין ואינם נגלים יותר.
כאשר הקיץ אמר, ודאי משמת ר' שמעון נסתלקה החכמה מן הארץ. וי לדור שאותו אבן הטוב שהיו נאחזים בה וסומכים עליה עליונים ותחתונים נאבדה מהם.
בא לפני ר' אבא וסיפר לו. העלה ר' אבא את ידיו על ראשו בכה ואמר: רחים שטוחנים בו מן טוב כל יום, דהיינו גילוי סודות תורה, המכונה מן, ולוקטים אותו כמ"ש: הממעיט אסף עשרה חמרים, ועתה נסתלקו הרחים והמן ולא נשאר ממנו בעולם מלבד מה שכתוב: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח צִנְצֶנֶת אַחַת, וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר, מָן; וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה, לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. שפירושו להניחו בצנעה, ועתה מי יוכל לגלות סודות ומי יודע אותם.
לחש ר' אבא לר' יהודה: ודאי איש ההוא שראית הוא אליהו, ולא רצה לגלות לך הסודות, כדי שתדע מעלתו של ר' שמעון שהיה בימיך ויבכו עליו הדור. ר' יהודה היה בוכה עליו כל יום, כי היה עם ר' שמעון באדרא קדישא עם שאר החברים, ואמר אוי לי שלא הסתלקתי עם אלו שלשה שנסתלקו באדרא כדי לא לראות כי התהפך הדור.
