012- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – לב-לד (למתקדמים)
וַיְחִי לב-לד
אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה
מעשי המצוות אינם מספיקים, יש צורך גם בכוונה, ברוח חדשה.
מסביר כאן כיצד דברי תורה עַרֶבים כקול התור שכתוב: וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, והתורה נמשלה ליונה שקוֹלה ערב וגם דברי התורה שמחברים בין האדם לבורא. מלמד כאן על דרך תפיסת התורה, ומחדד את השאלה מהי צורת ההבנה והסדר אותו מקבל האדם מלמעלה, האם בחינת זכר, יראה – השפעה, או בחינת קבלה, אהבה. לבחינת האהבה נגיע דרך לימוד הפנימיות בדרך הסולם. פנמיות התורה היא המרכבה המחברת לקב"ה. בזה בודקים את האדם, האם הקול הפנימי של התורה נמצא בתוכו, אז אפשר שיקבל את הברכה.
רבי אבא פתח: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, זה תור (שתי המילים) שווים כביכול, כלומר שמתחברים יחד. האות ז מ-זה מתחברת לאות ר של תור, ויוצא צירוף זרת. וו מתור מתחברת ל-ה מזה, שהם ז"א ונוקבא.
וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם – כיוון שהם עוסקים בדברי תורה, שאמר אשר נתן לי אלקים בזה, שהיא התורה. ויש מידה של זה ביניהם, ואברכם.
אומר על התורה זה ולא זאת מאחר וחסר צד הנקבה. זהו מצב בזמן תיקון בו רק צד הזכר, ההשקפה מופיע בלי הגוף, בלי האות ה אחרונה.
וזה סוד וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, שהשם יעקב פירושו בחינת קטנות ומסתפק להיות בלי מוחין ואח"כ כתוב: וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי דהיינו שאמר לו מה עניין זה שאתה שואל לשמי אשר שם פירושו השגה לעניין הזה הקודם. שאמר לו שאינו עתיד לברך אותם אלא זכות של זה, וע"כ אמר לָמָּה זֶּה.
התורה נק' זה וכן כתוב: זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וסיני הוא תורה, ונאמר זה משה האיש. וכן כתוב, זה אלי ואנוֵוהו, שפירושו שהתורה, הנקראת זה, הייתה יורדת מלפני אלקי ישראל. ואז אמרו, זה אלי ואנוֵוהו. כאשר מחוברת ויכולה לעשות זיווג עם הנקבה נק' התורה זאת.
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. רבי חזקיה למד, זהו ישראל למטה ומשום זה אין אתה מוצא כלשון הזה בכל התורה. כי כשישראל יהיו בגלות כל ימי החורבן הזה, נזדקנו, לא יכלו לראות פני השכינה עד שיבא רוח אחר בהם. כדי שיוכלו לראות צריכה לבוא רוח של התחדשות, ע"י משיח בן יוסף, או הארי הקדוש, או בעל הסולם שיראו את פנימיות התורה.
מקודם לכן (לפני שקול התורה נשמע) נטמאו בארץ העמים בגלותם, ולא היו הולכים בחוקי התורה כמו שצריך, וישבו זמן רב בין הנכרים דור אחר דור, ולמדו מדרכיהם כמ"ש וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ, מַעֲשֵׂיהֶם. כאשר ישובו לארצם, בתחילה לא יכלו לראות פני השכינה עד שנתן להם הקב"ה רוחו בהם. אנו מבקשים: ורוח נכון חדש בקרבי.
כמ"ש: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. ואח"כ, ועשיתי את אשר בחוקי תלֵכו ומשפטיי תשמרו ועשיתם. כי לאחר שאתן רוחי בכם וקדושה, תלכו בחוקי ותתהלכו בהם.
רבי אבא פתח: בְּאוֹר-פְּנֵי-מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנו כְּעָב מַלְקוֹשׁ. כי כאשר יקבלו פני שכינת הקב"ה ויעסקו באלו המרכבות שמהן חיות העולם, עליהם נאמר באור פני מלך חיים. דהיינו כאשר יעסקו בפנמיות התורה, שזו המרכבה להתחבר לעליון.
לא תמצא בלשון המקראות הללו כולם, שבפרשת ויחי עד כאן, שידברו בהקב"ה. שאע"פ שהם עוסקים בגאולה, וכשכתוב יעקב, פירושו יעקב העליון או ישראל העליון, הקב"ה, למה מדבר הכתוב בלשון ושמות בני אדם?
משום שכאשר ישובו לארצם, וייתן להם הקב"ה רוח חכמה, אז תהיה הלשון שלהם תמיד בהקב"ה. כמ"ש, גם לשוני כל היום תֶהגֶה צדקתך. כי המקראות עד כאן מדברים בביאת הארץ, בטרם שהקב"ה נתן בהם רוח חכמה. וע"כ מדברים בשמות בני אדם, ולא נזכר בפירוש שמו של הקב"ה.
כל זמן שלא הגיעו לגדלות, מדבר איתם ברמז, וכשאומר יעקב העליון מתכוון לקב"ה. כל זמן שעדיין אין רוח חדשה של חוכמה, לא ניתן להבין דרך המקראות את הדבר האמיתי.
היות ואדם מצוי בזמן תיקון בתודעה גשמית, יש לתת לו את הדברים בלשון בני אדם, מסגרת של סיפורים שהוא מסוגל להחזיק, בלי ליצור סתירה עם מהלך החיים המורגש.
