פיקודי צה-צז

מְצוּדוֹת לֹוכּדּוֹת נִמְצָאוֹת  [טסקורי קמיטין שכיחין]

רפח בסיבוב שמסובבים המדבריות, שליטת הקליטה של החכמה בתוכם. גלגל אחד יש בהם, שמסובב ואינו מסובב, עומד ב- 12000 עולמות. נמצא בין הגלגלים, עולה ונוסע בתוכם. העולם נחלק ליישוב ולמדבריות. קו ימין מיוחס ליישוב, קו שמאל מיוחס למדבריות. בסיבוב שמסובבים המדבריות, קו שמאל, שליטת הקליטה, השגת החכמה, בתוכם. כי מסיבובים דקו שמאל נמשכת החכמה. הגלגל הרביעי, מלכות, אינו נחשב לקו מיוחד, אלא שמקבל מג' הקווים, ויש גם בו ג' קווים. והוא מסובב ואינו מסובב, כי מבחינת ג' קווים שמקבל נחשב למסובב, אבל מבחינת עצמו אין בו סיבוב, ע"כ נחשב שאינו מסובב. עומד ב-12000 עולמות, כי ג' קווים שבו מאירים בחו"ג תו"מ שבו, וג"פ ד' הם 12, והארת החכמה שבהם מכונה אלפים, וע"כ הם 12000 עולמות, שגלגל הרביעי עומד עליהם. משום שנמצא בין ג' קווים, הוא עולה ונוסע בתוכם, וסיבובו בא לו מטעם שמצא בג' קווין, אבל מבחינת מה שהוא 12000 עולמות ולא 16000, נחשב שאינו מסובב, שהרי בחינתה עצמה חסרה. כי אפילו במלכות אין יותר מג' קווים, ולא בחינת מלכות.

רפט תחת הגלגל הרביעי שלעיתים מסתובב כאשר מתכלל בג"ר ולעיתים לא מסתובב כשאינו מתכלל עומד עמוד אחד, התקוע עד תהום הגדול, שבתהום הגדול מתגלגלים אבנים, בתוך התהומות הם עולים ויורדים. העמוד ההוא עומד עליהם, נוסע ואינו נוסע, תקוע מלמעלה למטה. מסובבים ר"כ (220) גלגלים אחרים מסביב העמוד ההוא. תהום הגדול, מלכות הממותקת בבינה. העמוד התקוע, היסוד דז"א. תחת הגלגל הרביעי, מלכות שמחזה ולמעלה דז"א, כלומר, מחזה ולמטה דז"א, עומד עמוד אחד, יסוד דז"א, התקוע עד תהום הגדול, המלכות הממותקת. בתהום הגדול מתגלגלים אבנים, מסכים, בתוך התהומות, בתוך המלכויות, הם עולים, שהמסָכים מעלים או"ח, ויורדים, ויורד או"י, כדרך הזיווג של אור העליון על המסך שבכלי מלכות. העמוד ההוא עומד עליהם, שאור העליון נמשך דרך היסוד אל האבנים האלו. היסוד מקבל כל הבחינות שבפרצוף הז"א, והוא עצמו קו האמצעי שמחזה ולמטה דז"א. ולפי זה גם הוא נחשב בין ג' קווים הנוסעים. שמצד אחד נחשב לנוסע, להיותו קו האמצעי, וגם מקבל חו"ג תו"מ אותם גלגלים של מעלה, וא"כ הוא נוסע כמוהם ומקבל מפני שמתכלל בקו אמצעי. ומצד אחד נחשב שאינו נוסע, כי במקום שמחזה ולמטה אין נסיעת הקווים, אלא ממה שמאירים עליהם הגלגלים שלמעלה מחזה. ששם המלכות גנוזה ברדלא אלא רק בסוד האמונה, תקוע מלמעלה למטה, שממשיך כל מה שיש מלמעלה לחזה דז"א, למקום שלמטה מחזה דז"א מחזה ולמעלה נק' יראה שבלעדיה לא ניתן להגיע לאהבה. היסוד כלול מחכמה ומחסדים, ונקרא אברך, אותיות אב רך, מחכמה אב, מבחינת חסדים רך. אמנם השליטה שבו לחסדים, והחכמה בהתכללות בלבד. ונאמר, מסובבים ר"כ גלגלים אחרים מסביב העמוד ההוא, לא כגלגל הרביעי, שהשליטה שבו לחכמה, אלא הגלגלים המסובבים ומאירים מסביב היסוד, ר"כ גלגלים, הם חסדים בלבד, הנקראים רך ודווקא בשל כך נתקבלים חסדים. ועוד, ר"כ מורה על הארה כללית של כל כ"ב אותיות, שכל אות יש בה ע"ס ועשר פעמים כ"ב הם ר"כ. וכשקו שמאל שולט חייבים לעשות תיקון ולא לקבל חוכמה

רצ הגלגל האחר שעל העמוד התקוע, הגלגל הרביעי, העומד ב

12000 עולמות, מסובב בתוך המשכן, שהוא נוקבא דז"א, מסובב ואינו מסובב, ומשכן עומד על 12000 עולמות. במשכן נמצא כרוז הקורא, הישמרו מהגלגל המסובב מפני שצריך זהירות בגלגל המלכות, שהוא מחזה ולמעלה שיכול להיות בחינת דין קשה, או מתכללת בעליון. כיש לאדם רצון, עליו לבדוק האם הוא תואם את הרצון בעולמות העליונים. וכשמסתכל על המשכן הפנימי יבדוק כפי שבדק משה בכלי המשכן שעליהם להיות בבחינת התכלת, השמים.

רצא מי שהוא בעל עיניים בתבונה, יידע ויסתכל בחכמת אדונו, ויידע אלו דברים עליונים, שמפתחות ריבונו נמצאים שם שזו הדרך להתקשר לקב"ה, אשר הם צפונים בתוך המשכן הקדוש, אשריהם בעוה"ז, ואשריהם בעוה"ב. עליהם כתוב: אשרי אדם, עוז לו בךְ, מסילות בלבבם. אשרי תבחר ותקָרֵב ישכון חצריך, נשׂבעה בטוּב ביתֶךָ, קְדוש היכלֶךָ.

אְוֹתִיּוֹת הוֹיָה כאותיות אֲדֹנָי  [אתוון דהוי"ה כאתוון דאדנ"י]

רצב במשכן נמצאים סודות עליונים, השם הקדוש אדנ"י. זהו סוד המשכן. כעין סוד העליון, סוד הארון כמ"ש: הנה ארון הברית, אדון כל הארץ. אדון כל הארץ, סוד הקדוש של השם, אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. כעין השם הקדוש הוי"ה. כי אותיות של אדנ"י הם כאותיות הוי"ה. ואיך יכול להיות שתי ההשגחות של שם א-ד-נ-י שהוא דין, הוא כמו שם הויה – רחמים

רצג א' דאדנ"י כמו יוד דהוי"ה, אבא. יו"ד במילואה, הוא כמו א'. כי צורת א' הוא י' מלמעלה, ו' באמצע, ד' למטה. כלומר יו"ד. ד' דאדנ"י, הוא ה' דהוי"ה, אמא. כי בעת שהמלכות מלבישה קו שמאל דאמא היא נקראת ד' מפני שהיא דלה ולא יכולה להאיר, שמאל דבינה. וזו כעין זו. נ' דאדנ"י, הוא ו' דהוי"ה, ת"ת, קו האמצעי. אע"פ שו' זכר, ונ' נוקבא, אבל זו התכללה בזו, ת"ת דאדנ"י, המלכות, נ', התכללה בת"ת דהוי"ה, ז"א, ו'. נו"ן וא"ו באמצע. כי נו"ן באמצע אותיות העשיריות: יוד כ' ל' מ' נ' ס' ע' פ' צ'. ו' באמצע אותיות היחידות: א' ב' ג' ד' ה' ו ' ז' ח' ט' יוד. נ', נקבה, במחצית הראשונה. ו', זכר, במחצית השנייה. משום שהן כלל אחד. ה' דהוי"ה היא י' דאדנ"י, מלכות, משום שהי' שכאן היא חכמה קטנה, הנקראת חכמת שלמה, הארת החכמה המתגלה במלכות.

רצד  ונכללו האותיות אלו באלו, ד' אותיות אדנ"י נכללו בד' אותיות הוי"ה. כלולים אלו באלו והכול אחד. משכן שלמטה בארץ, נמצא במשכן העליון, מלכות, הנקראת אדנ"י, ומשכן העליון נמצא במשכן אחר העליון על כל, בינה. והכול הוא כלול זה בזה להיות אחד. וע"כ כתוב: והיה המשכן אחד. וזהו הסוד שהפעולות הראויות שלנו בארץ תואמות את הפעולות שלמעלה וכך ניתן להגיע להשוואת צורה ודבקות בהשם

וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן

רצה רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק, וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד שעמלק הוא הראש לבחינת בעל מנת לקבל, ומכניס ספק אמוני בלב ביום שהוקם המשכן ע"י משה שהוא צד האמונה שבנפש האדם, שלא יכלו להקים אותו, עד שהקים אותו משה. בדומה למלכה, שאין רשות לאדם אחר להקימה חוץ מבעלה. אף כאן, כל האומנים כולם באו להקים את המשכן, ולא יכול להקים על ידיהם, עד שבא משה, שהוא מרכבה לז"א, בעלה של מטרוניתא, והקים אותו, משום שהוא בעל הבית. אין אפשרות להגיע לאהבה ללא אמונה. הקשר האמיתי הוא בחינת משה שבנפש, הוא המאפשר את הקשר ובניית האהבה. מכאן שבעל הבית הוא לא הכוח, השכל אלא האדם המאמין. השימוש הנכון בשכל הוא רק כדי להגדיל את האמונה. אדם שעושה בתום לב פעולה חיצונית גשמית באמונה, הדבר מפעים גם נקודה פנימית.

רצו כיוון שהקים משה את המשכן למטה הוקם משכן אחר למעלה. כתוב: הוקם המשכן, ואינו מפרש ע"י מי, כי הוקם מעולם העליון הסתום והגנוז, ע"י משה, ז"א, כדי להיתקן עימו.

רצז כתוב: וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים. אם המדובר במשכן של מעלה, מי הם החכמים העושים שם מלאכת הקודש? הם ימין ושמאל וכל שאר הקצוות דז"א, שהם אורָחות ושבילים להיכנס אל הים, המלכות, המשכן, ולמלא אותו. והם שעשו את המשכן למעלה והתקינו אותו התקינו אבל לא הקימו אלא רק משה ולא עושי המלאכה שעשו רק את ההכנה ומשה את הזיווג.

רצח כעין זה במשכן של מטה. כתוב: ועשה בצלאל ואהוליאב, בצלאל בצד ימין, חסדים, ואהוליאב בצד שמאל, חכמה. זה מיהודה, מלכות מימין, וזה מדן, שמאל. שהם כנגד ימין ושמאל דז"א. ואח"כ כתוב: וכל איש חכם לב. ויבואו כל החכמים העושים את כל מלאכת הקודש, שהם כנגד שאר צדדים דז"א. והכול במשכן של מטה כעין המשכן של מעלה.

רצט ביום שהוקם המשכן התבטל המוות מהעולם. אל תאמר התבטל, אלא שהסתלק המוות מהעולם ולא יכול לשלוט שהרי לא הגענו לגמר תיקון. הרי לא יתבטל מהעולם היצה"ר, שהוא מלאך המוות, עד שיבוא מלך המשיח, והקב"ה ישמח במעשיו, ואז כתוב: בילע המוות לנצח. כאשר הוקם המשכן ע"י משה, אז נפרד כוח היצה"ר, ונכנע, ולא היה יכול לשלוט. בשעה ההיא הפריד ס"מ כוח רוגז השמאל מעל כוחו של נחש הרע, וע"כ לא יכול הנחש הרע לשלוט על העולם, ולא יכול להתחבר בבן אדם ולהסית אותו. כשאדם מקים את המשכן הפנימי, את הלב הנאמן, נאמנות פנימית זו לחוקי העליון מכניעים את היצר הרע ואין הוא יכול להסיט מדרך האמת.

ש רבי יהודה אמר: כשעשו ישראל את העגל, כתוב: וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. משום שראה את יצה"ר, שהיה הולך ביניהם. אמר משה, צד הקדושה לא ישרה בתוך צד הטומאה. כל זמן שצד הקדושה שולט, צד הטומאה אינו יכול לשלוט, ונכנע לפני הקדושה. וע"כ, כל זמן שירושלים תהיה מלאה, צוֹר הרשעה תהיה חרבה. כל זמן שאדם פועל בנאמנות של צד המשכן, יצר הרע חרב ולא יכול לשלוט.

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

פיקודי צב-צד

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה

לפני הקמת המשכן הסתכל ובדק משה שכל הכלים הוכנו כראוי על פי הסדר האמיתי כפי שנמצא בעולמות העליונים.

רפג בזמן שהקים משה את המשכן, הסתכל בכל אלו המלאכות שעשו, שהיו כראוי, ואז הקים אותו. וכל אלו המלאכות שהיו במשכן, כל אחת ואחת הביאו למשה כמ"ש: בתולות אחריה רֵעותיה מובאות לךְ. מובאות לך זהו כוח חדש שבא לעולם, לשכינה הקדושה, הוא כמ"ש: ויביאו את המשכן אל משה. ז' הנערות, המביאים המלכות, המשכן, אל משה, ז"א.

רפד הביאו את המשכן, כי היה זיווג דמשה, ז"א. ע"כ, ויביאו את המשכן, מלכות, אל משה שהוא בחינת הזכר, כמו שכלה באה לבית החתן. משום שמתחילה צריכים להביא הכלה אל החתן כמ"ש: אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁהָ. ואח"כ הוא בא אליה שכתוב: ויבוא אליה וכתוב: ויבוא משה אל אוהל העדות, אל מלכות.

רפה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן הענן הוא בחינת ההסתרה הוא זמן ההכנה לקנות את האמונה. משום שהייתה מתקנת עצמה, כאישה זו המיתקנת והמתקשטת לבעלה. ובשעה שהיא מתקשטת, אינו ראוי לבעלה לבוא אצלה. וע"כ, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן. משום זה, ויביאו את המשכן אל משה. עוד כתוב: ויַרְא משה את כל המלאכה. מכאן לומדים שיש זמן הכנה, ואין לבוא לזיווג לפני התיקונים.

רפו בכל מלאכות המשכן היה צבע התכלת, משום שתכלת הוא צבע להתעטר בכל הצבעים, שהוא אור שחור שבנר, שבו נאחז אור הלבן. כמ"ש: ויעשו את ציץ נזר הקודש זהב טהור, ויכתבו עליו מכתב פיתוחי חותם קודש לה'. וייתנו עליו פתיל תכלת. וכתוב: ועשית ציץ זהב טהור ופיתחת עליו פיתוחי חותם קודש לה'. ושמת אותו על פתיל תכלת. התכלת הוא בחינת השמים וברגע שאדם בארץ בוחר לראות ולהתכופף למלכות השמים, הוא זוכה בכוח לבנות את המשכן הפנימי שלו, אחרת זו בחינת הדין. את זה בדק משה, לראות שכלי המשכן הם כעין העליון. כך על האדם לבחון את רצונותיו ומה מהנה אותו, האם הרצון מביא לידי ביטוי את רצון העליון. העבודה הנפשית היא בקו אמצעי, שאז המלכות, הלב נמצא בישוב ויכול לעשות פרי. אחרת קו שמאל הוא בחינת מדבריות בלי אפשרות לקבל את האור.

בעבודת הנפש צריך האדם להבחין בשתי צורות, של מה מותר ומה אסור לעשות.  

מְצוּדוֹת לֹוכּדּוֹת נִמְצָאוֹת  [טסקורי קמיטין שכיחין]

רפז בסודות עליונים, באורות עליונים, מצודות לוכדות נמצאות, הדינים שבקו שמאל. האורות עולים ויורדים. המצודות נמצאות בעמדה שלהן. האורות, גלגלים מסובבים, נמצאים מזמן שהעפר התקבץ, מסובבים את העולם בסיבוב. חו"ג תו"מ דז"א מכונים ד' רגלי הכיסא, הבינה, ומבחינת המרכבה הם מכונים ד' גלגלים, ג' קווים ומלכות המקבלת אותם. ומכונים גלגלים מסובבים, מטעם שמאירים בגלגולם ובנסיעתם. והם נשלמו ביום ג' של מעשה בראשית, שאז ניתקנה המלכות ממה שהייתה, מטרם ביאת קו אמצעי, בבחינת עפר יבש ומפוררת, בד' שבאחד, והתקבץ העפר ונעשה ארץ מוציאה פירות ע"י שקיבלה מקו אמצעי, ואז נשלמו ד' הגלגלים. ע"כ נאמר, נמצאים מזמן שהעפר התקבץ, משעה שכתוב: תַדשא הארץ דשא. והם מאירים ע"י סיבובם אל המלכות, שנקראת עולם, נוקבא דז"א. ואלו הגלגלים מסובבים את העולם בסיבוב, כי אינם מאירים לעולם, נוקבא דז"א, אלא ע"י סיבוב. וע"כ נבחן שמסובבים את העולם.

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

פיקודי פט-צא

שֵׁם מ"ב וע"ב

עיקר השמחה באה מקיום הברית.

אדם הראשון נתן לדוד המלך שבעים שנה ממנו, דהיינו נתן לו את המשך התיקון שהוא לא השלים. לכן זכה דוד לאריכות ימים בעולם הזה ובבא, הכוונה גילוי של חוכמה. כלומר נתן לו את מדרגת החכמה שיקבל את הגילוי בחייו.

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. האות א שהיא בחינת הזכר המשפיע, הוציאה את כ"ב האותיות, שברא את השמים. האות ה מהמילה השמים היא הבינה שמשפיע לתחתונים. האות ו מהמילה ואת מורה על כ"ב האותיות שהם צינורות השפע לעולם.

לדעת לצרף אותיות אומר לדעת לצרף חסרונות, את צינורות השפע. העולם נברא מהשם מ"ב שהוא שלמות, וכך המשכן שהוא תעתיק של הבנייה למעלה. גם בצלאל ידע את צירופי האותיות כפי שהותקן המשכן למעלה, כך ידע לצרף את האותיות משם מ"ב לבניית כלי המשכן. את הקמת המשכן עצמו יכול היה רק משה.

פיקודי פט-צא

שֵׁם מ"ב וע"ב

האות א שהיא בחינת הזכר המשפיע, הוציאה את כ"ב האותיות, שברא את השמים. האות ה מהמילה השמים היא הבינה שמשפיע לתחתונים. האות ו מהמילה ואת מורה על כ"ב האותיות שהם צינורות השפע לעולם.

רע כמ"ש: בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אות ב' שהתורה מתחילה בה, ב' דבראשית, בראה בכוח העליון, בכוח אלו האותיות שבשם מ"ב. ב' נקבה, מלכות. א' דכורא, ז"א. כמו שהב' בראה, כך א' הוציאה כלל של כ"ב (22) אותיות, שהיא אֵת, הכוללת כ"ב אותיות מא' עד ת'.

רעא אות ה' של השמיים, מורה על זיווג אחד עם שמיים, בינה המשפיעה לשמיים, לז"א, לתת לו חיים ולהשרות עליו המוחין. ו' של ואת הארץ, ז"א, היא לתת מזון למלכות, לארץ, ולתקן לה הספקה הראויה לה. ו' של ואת, מורה על כ"ב אותיות, כי אֵת מורה על כ"ב אותיות מא' עד ת', שמהם ניזונה הארץ, המלכות. והארץ כוללת אותן לתוכה, כמ"ש: כל הנחלים האותיות הולכים אל הים, שכל צינורות השפע של ז"א הולכים אל המלכות. ואת הארץ, מורה שמלכות מקבצת לתוכה הכול ומקבלת אותם. הארץ לקחה הו' וקיבלה אותה, להיות ניזונה ממנה. מכאן גם למדים שהאותיות נק' גם צינורות של שפע

רעב וזהו, שהמשכן לא הוקם אלא ע"י משה, משום שמצד משה, ז"א, התעוררה מדרגה עליונה, בינה, לקיים את המשכן, מלכות, שיהיה קיום הכול. כמ"ש: ויָקֶם משה את המשכן. שהקימה שלו הייתה באלו האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ, בשם מ"ב.

רעג משום זה כל עבודות שבמשכן, בצלאל עשה בחקיקת האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ, השם מ"ב. וע"כ נקרא, בצלאל, משום שהיה יודע בצלאל חקיקת האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ. ואם לא היה יודע אותן בצלאל, לא היה יכול לעשות אלו עבודות שבמשכן. אלא כמו שמשכן העליון לא היה ולא התקינו כל מעשיו אלא באותיות השם מ"ב, אף המשכן שלמטה לא היה ולא ניתקן אלא באלו האותיות וכל מה שקורה למעלה קורה למטה.

רעד בצלאל היה מצרף האותיות של השם מ"ב, ובכל צירוף היה עושה המלאכה. ובכל עבודה שבמשכן, בכל צירוף היה עושה מלאכה אחת, וכל מה שראוי לה. וכך בכל עבודות המשכן. וכל אלו החלקים והתיקונים שבמשכן, הכול היה בצירוף האותיות של השם הקדוש ע"ב. לדעת לצרף אותיות אומר לדעת לצרף חסרונות, את צינורות השפע. החיסרון יכול להוות צינור שפע גדול. העולם נברא מהשם מ"ב שהוא שלמות, וכך המשכן שהוא תעתיק של הבנייה למעלה. גם בצלאל ידע את צירופי האותיות כפי שהותקן המשכן למעלה, כך ידע לצרף את האותיות משם מ"ב לבניית כלי המשכן. את הקמת המשכן עצמו יכול היה רק משה.

רעה כשבא בצלאל להקים את המשכן, לא היה יכול להקים אותו, משום שהרצון והכוונה, העולה על אותיות השם מ"ב, נמסר למשה בלבד, והוא ידע את הרצון העולה לאלו האותיות. וע"כ הוקם המשכן על ידי משה, כמ"ש: ויקם משה, וייתן משה, ויָשֶם משה. ובצלאל לא היה יודע, ולא היה יכול להקים אותו.

חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ  

רעו פתח רבי יצחק: יְהוָה, בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ, מַה יגיל (יָּגֶל) מְאֹד. חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ  נָתַתָּה לּוֹ;    אֹרֶךְ יָמִים, עוֹלָם וָעֶד. שירה זו אמר דוד על שבחה של כנ"י, המלכות, שהקב"ה משמח אותה בשמחת התורה, שנקראת עוז כמ"ש: ה' עוז לעמו ייתן. וזהו, ה' בעוזך. ישמח מלך, זהו הקב"ה, שנקרא מלך, כמ"ש: ויהי בישורון מלך.

רעז ובישועתך מה יגיל מאוד. זהו ישועת הימין, חסדים כמ"ש: הושיעה ימינך וענני. ותושיע לו ימינו. מה יגיל מאוד. היה צריך לומר יָגֶל ולא יגיל, י' יתרה היא אות ברית קודש, שמחת כל, היסוד. והכול על מלך נאמר, ז"א. עוז הוא אור החוכמה של גמר התיקון. עיקר השמחה באה מקיום הברית. אדם הראשון נתן לדוד המלך שבעים שנה ממנו, דהיינו נתן לו את המשך התיקון שהוא לא השלים. לכן זכה דוד לאריכות ימים בעולם הזה ובבא, הכוונה גילוי של חוכמה.

רעח חיים שאל ממך נתת לו אורך חיים לעולם ועד. דוד המלך לא היה לו חיים כלל, חוץ ממה שאדה"ר נתן לו משלו. דוד המלך חי שבעים שנה, ואלו שבעים שנה נתן לו הקב"ה, מאלו השנים של אדה"ר, שהיה לו לחיות אלף שנים, כמ"ש: ביום אֲכוֹלך ממנו, שהוא יומו של הקב"ה אלף שנים, ולא חי אלא 930 שנה, כלומר חסר 70, שנתן לדוד המלך. ובהם התקיים דוד, וניתנה לו אריכות ימים בעוה"ז ובעוה"ב. וע"ז אומר, חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים כלומר נתן לו את מדרגת החכמה שיקבל את הגילוי בחייו.

רעט כתוב: גדול כבודו בישועתֶךָ. משום שהוא גדול, כמ"ש: גדול אדונינו ורב כוח. ז"א נקרא גדול. וכתוב: ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. שאפילו המלכות, הלבנה, הייתה ג"כ גדולה כז"א, שמש. ועכ"ז ז"א נקרא גדול, כמ"ש: גדול אדונינו ורב כוח. אבל המלכות לא נקראת גדול, משום שחזרה והתמעטה לאחר שקטרגה. והקב"ה לא נקרא גדול, אלא בזה שכתוב: גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו הר קודשו וכמובן שמדובר מצד הסתקלות התחתון. במה ז"א גדול? רק בעיר אלקינו הר קודשו, במלכות. ז"א עצמו תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, ורק בעת הזיווג עם המלכות מופיעה בו החכמה, כדי להשפיע אל המלכות. ואין גדול אלא באור החכמה. נמצא שז"א נבחן לגדול, רק בעיר אלקינו, בעת הזיווג עם המלכות שאז רואים את השפעת אורו יתברך.

רפ כי תשיתהו ברכות לעד. כי תשיתהו ברכות, משום שמלכות ברכה של כל העולם, וכל הברכות שבכל העולם יוצאות מכאן. וזוהי ברכה. כמ"ש:ואעשךָ לגוי גדול ואברכךָ ואֲגַדְלָה שמֶךָ, והיֵה ברכה. כי במלכות שורות כל הברכות שלמעלה, ומכאן יוצאות לכל העולם. וע"כ נקראת ברכה. בד"כ לומדים שבינה נק' ברכה, ויש והמלכות נק' כך, אלא מדבר על מלכות שהתכללה בבינה ויש בה את מידת ההשפעה לתחתונים.

רפא כתוב כאן, תחַדֵהו בשמחה. וכתוב שם, וייחַד יתרו. כמו ששם הייתה השמחה על גאולת ישראל ממצרים, אף כאן היא על גאולה, כי עתיד הקב"ה להקים את כנ"י, המלכות, מעפר מהאגואיזם, מהרצון לקבל, ולהחזיק אותה בימין, ולחדש אותה חידוש הלבנה בשמש.

רפב תחדהו בשמחה את פניך. את פניך, שיהיה לפניך. ויהיה בשמחה מול פניך, באותה השלמות שנשלם לעתיד. כי בזמן שנחרב ביהמ"ק, התרוקנה המלכות מכל מה שהתמלא, כמ"ש: אומללה יולדת השׁבעה. וכתוב: אימָלאה החורָבה. ולעתיד תחזור ותתחדש ותתמלא.

פיקודי פו-פח

שֵׁם מ"ב וע"ב

שם הוא בחינת מלכות, הרצון. שם מ"ב הוא השם המלא באותיות המסוגלות לגלות את הסודות. סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו, מכאן שרק למי שיש יראת הרוממות יכול לגלות הסודות. וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם היא הדרך בה מתגלה האור, דהיינו דרך היסוד, הצדיק, להוריד למלכות, אל הלב. ישנם כאלו המרגישים דברים פנימיים ונוצר בהם פחד לבטא אותם החוצה מפני שאין ההשגה שלמה. כאשר אין בהם יראה, הם כמו המיסיקאנים והשרלטנים המדברים באופן כללי ולא שלם.

האורים והתומים היו מגלים דרך אותיות השבטים את החכמה באופן הראוי, רק כאשר הכהן היה צדיק. אין דרך לגלות את האמת אלא דרך התורה.

רסב פתח אחריו רבי יהודה: סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם. סוד העליון, העומד בגניזה, אינו עומד אלא ליראיו. שהם יראים את הקב"ה תמיד, והם ראויים לאלו סודות עליונים, ושיהיו בהם אלו סודות עליונים בגניזה ובסתימה כראוי, משום שהם סודות עליונים. אבל, ובריתו להודיעם, הסוד, שעומד בברית קודש, להודיעם, משום שהוא מקום העומד לגלות ולדעת. כי היסוד מגלה הארת החכמה במלכות. להודיעם, ע"י המלכות.

רסג סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו. אלו הסודות עומדים ביראה. ואלו יראי חטא, הם ביראה באלו סודות העליונים, שלא לעסוק בהם לגלותם. אבל, ובריתו להודיעם, לדעת ולפרש הדברים, משום שהם דברים העומדים לפרש אותם. כי ע"י היסוד מתפרשים הסודות. ואין פחד לעסוק בהם כשבאים דרך הצדיק.

רסד במ"ב (42) אותיות נחקק העולם, המלכות, ומתקיים. כיסוי האורות והעלמתם מכונה חקיקה. וגילוי האורות מכונה קיום, המוחין המקיימים המדרגה. וכולן הן עטרה של השם הקדוש. כי שם מ"ב הוא ג"ר כח"ב, שנעשים עטרה למלכות, הנקראת שם. כאשר מתחברות מ"ב אותיות להיות משפיעות, עולים באותיותיו למעלה, בבינה, ששם מתגלים בראשונה, ויורדים למטה, לז"א, ומתעטרים עטרות בו, לד' רוחות העולם, שהם חו"ג תו"מ עד החזה, ג' קווים ומלכות המקבלת אותם. ויכול להתקיים, כלומר, לקבל המוחין האלו מבינה, שמתקיים על ידיהם.

ג' בחינות בשם מ"ב:

א.עיקר צורתו, המוחין כח"ב שבאו"א עילאין, שהם חכמה. והם ד' אותיות הוי"ה פשוטה, כתר. ועשר אותיות שיש בהוי"ה מלאה, חכמה. וכ"ח (28) אותיות שבמילוי המילוי של שם הוי"ה, בינה. וביחד הם מ"ב אותיות. מ"ב מבטא את השלמות של העליון

ב.צורת מלך החקוק על חותם, ג' הקווים שיצאו בישסו"ת, בינה, שבאלו ג' קווים דבינה נחתמו כל העולמות, שדומים להם. כמו הצורות בנחתם הדומות אל הצורות שבחותם. אבל או"א עילאין, אע"פ שהם עיקר המוחין דג"ר, מ"מ אינם נחשבים לחותם את המוחין של העולמות, משום שבהם אין הי' יוצאת מאויר שלהם. ושם מ"ב, הוא ב' שמות אהי"ה, שיש באהי"ה אשר אהי"ה, שהם בגי' מ"ב.

ג. שם מ"ב בצורת חותם של שעווה. והוא ג' הקווים של ז"א, שמורה שיש בו ב' פעולות:

א.שהוא נחתם ע"י החותם המקורי, בינה.

ב.שהוא חותם את צורות המוחין שבמלכות. כמו שעווה, שאחר שנחתמת, יכולה להיות גם חותם לחתום על דבר אחר.

וכאן מתחיל בשם מ"ב שבבינה, שהוא החותם המקורי, ואחריה בשם מ"ב שבז"א. ומבאר איך האותיות של שם מ"ב שבז"א יוצאות וחותמות את המלכות, ואח"כ מרמז על שם מ"ב שבאו"א. היוד היא בחינת המלכות שעלתה לבינה וסותמת את האפשרות לקבל את החוכמה, וניתן לקבל רק חסדים מכוסים. שם מ"ב אחד באו"א שני בישסות, ושלישי בחינת חותם של שעווה בסוד ג קווים של ז"א. בארבעים ושתים אותיות נחקק העולם שהוא המלכות.

רסה ואח"כ יוצאות האותיות משם מ"ב שבז"א, עשרה מאמרות ול"ב אלקים שבמעשה בראשית, שביחד מ"ב, המאירים בז"א, ובוראים העולם, המלכות, למעלה ולמטה, שהיא נקודת החולם, החוצה את המלכות לשניים, כו"ח נשארו למעלה, בינה ותו"מ ירדו למטה לעולם הבריאה. כו"ח נשארו בעולם הייחוד, אצילות. בינה ותו"מ ירדו לעולם הבריאה, עולם הפירוד. ואח"ז חזרו ועלו בינה ותו"מ מבריאה לאצילות בנקודת השורוק, ואז נקראים הרי בָתֶר.

כי בינה ותו"מ אחר עלייתם לאצילות נפרדו מהימין, מכו"ח, שנעשתה ביניהם מחלוקת, ודומים כמו שבותרו זה מזה מאחר ובשורוק כשעלו האח"פ שימשו כקו שמאל וכתר וחוכמה קו ימין. והם הרי הפירוד המושקים, כאשר צד דרום, קו ימין, מתחיל להתקרב לקו השמאל, ואז נוזלים מים, והרי הפירוד, קו השמאל, מושקים. ובכוח זה שלמעלה שבז"א נמשכים המים. והכול הוא בשמחה. כאן לימד על שם מ"ב בז"א, דהיינו בחינת התורה שהם ל"ב שמות אלקים ועשר מאמרות.

רסו כשהמחשבה, החכמה, עולה ברצון בחדווה ממכוסה מכל המכוסים, כתר, מגיע ונוזל ממנו אור אחד, בינה, ומתקרבים זה לזה, שהחכמה מתייחדת עם הבינה. וזהו עיקר צורתו של שם מ"ב, המוחין דכח"ב. ד' אותיות הוי"ה פשוטה ועשר אותיות הוי"ה במילוי. וכ"ח אותיות מילוי המילוי, שהם כח"ב, והם ביחד מ"ב אותיות.

רסז ואלו מ"ב אותיות הן סוד עליון, ובהן נברא עולם העליון, ז"א, ועולם התחתון, המלכות. והן קיום כל העולמות כיסוי האורות נק חקיקה וגילוי האורות נק' קיום דהינו גילוי אהרת חכמה  כמ"ש: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד אותיות החקוקות שבשם מ"ב, בחקיקותיו הוא בגילוי. חקיקה מורה העלם וסוד. ואותיות השם מ"ב חקוקות ושקועות, כי החכמה אינה מתגלה בהן. ע"כ כתוב עליהן, סוד ה' ליראיו. אבל לפי מידת חקיקתן בשם מ"ב, הן מתגלות בשם ע"ב במלכות. סוד ה' ליראיו, בשם מ"ב. ובריתו להודיעם, בשם ע"ב שבמלכות. בדומה לחקיקה, אות היא חיסרון כמו השחור שעל הלבן ולכן דרוש תיקון. אותיות אלו כן מתגלות כאשר ז"א מקבל ומעביר אותם למלכות.

רסח כתוב: וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד. את האורים, שמאירים, מראה המאירה, ז"א, חקיקות האותיות של השם הקדוש מ"ב, שבהם נבראו העולמות, והאותיות היו שקועות בהעלם החכמה. ואת התומים, האותיות הכלולות במקום המראה שאינה מאירה, המלכות, שהיא מאירה בע"ב (72) אותיות חקוקות, בשם הקדוש. שהשם ע"ב הוא גילוי אור החכמה שבמלכות. וכולם נקראים יחד, אורים ותומים. כדי לגלות את החוכמה צריך זיווג בין האורים לתומים. שאם הייתה רק בחינת התומים, המלכות אשר כשהיא עומדת לבדה זה בסוד חקיקות שאין בהם אהרה. את הסודות בעולם ניתן לגלות רק ע"י התורה. וכך באדם שיש בו תורה, יכולים להתגלות לו רזי העולם. ומי שאין בו תורה יכול להמציא לעצמו תיאוריות אך למעשה אין הוא מבין כלום. גם בתורות אחרות ישנם חלקי אמיתות, אך גם שקרים.

רסט כאשר אותיות השם מ"ב שקועות בחושן המשפט, באותו כוח מאירות אותיות אחרות שבשבטים. מאירות או שחושכות, הכול באותיות של השמות הקדושים, השם מ"ב. ואלו אותיות באות על התורה, שמתגלות בז"א, הנקרא תורה. וכל העולמות נבראו באלו האותיות. אלו השמות דמ"ב, היו גנוזים ושקועים בחושן, ואותיותיהם של שמות השבטים היו בולטות למעלה. וע"כ הכול הוא מאלו האותיות.

פיקודי פו-פח

שֵׁם מ"ב וע"ב

את סודות העולם ניתן לגלות רק ע"י התורה.

וכך באדם שיש בו תורה, יכולים להתגלות לו רזי העולם. ומי שאין בו תורה יכול להמציא לעצמו תיאוריות אך למעשה אין הוא מבין כלום. גם בתורות אחרות ישנם חלקי אמיתות, אך גם שקרים.

שם הוא בחינת מלכות, הרצון. שם מ"ב הוא השם המלא באותיות המסוגלות לגלות את הסודות. סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו, מכאן שרק למי שיש יראת הרוממות יכול לגלות הסודות. וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם היא הדרך בה מתגלה האור, דהיינו דרך היסוד, הצדיק, להוריד למלכות, אל הלב. ישנם כאלו המרגישים דברים פנימיים ונוצר בהם פחד לבטא אותם החוצה מפני שאין ההשגה שלמה. כאשר אין בהם יראה, הם כמו המיסיקאנים והשרלטנים המדברים באופן כללי ולא שלם.

האורים והתומים היו מגלים דרך אותיות השבטים את החכמה באופן הראוי, רק כאשר הכהן היה צדיק. אין דרך לגלות את האמת אלא דרך התורה.

פיקודי עז-עט

קַו הַמִּדָּה וְקָנֶה הַמִּדָּה

אלו שני סוגי מסכים וצורות מחשבה שבנפש. המידה היא המסך, וכשמגיע אור על המלכות/הלב ולבלום את התגובה המיידית, דהיינו לדחות את האור ולעבד את התגובה. ישנה מלכות, דהיינו תכונה נפשית הנק' מנעולא וישנה מפתחא. לשני סוגי הרצון באים שני סוגי מסך. המסך על המנעולה הוא קנה המידה, ועל המפתחא הוא קו המידה. במפתחא ישנם תבניות ההיגיון האמוניות והמוכרות, במנעולא ישנם את ההגבלות הברורות של רצונות שאסור להשתמש בהם כדי להישמר. כאן אדם מקבל הדבר כחוק אמוני גם אם לא מבין את ההגיון וכן אמונות הנובעות מניסיון.

בקו המידה מחפשים היגיון שנמשך מנקודה ברורה.

קו המידה מאפשר למדוד את כוח המסך של האדם, כמה מסוגל הוא לעשות את ההתגברות. כשאדם מרגיש שאין לו כוח התגברות מספיק, עליו לנסות להתחבר לכוח עליון יותר, לבינה. חוכמה/שפע ניתן לקבל ממלכות/רצון שמתכללים בהשפעה.

פיקודי פ-פב

קַו הַמִּדָּה וְקָנֶה הַמִּדָּה

קנה המידה אומר עם מה מתעסקים, וקו המידה אומר כמה חוכמה ניתן לקבל. האור על קנה המידה נק' חסדים מכוסים, מנעולא, אמונה, כוח היראה, אך בלי אור מטרת הבריאה. כוח החוכמה במפתחא מאפשר למלכות לקבל בתנאי שהתכללה בבינה ומסתפקת בחצי מהאור. המדידה היא איך להאיר חוכמה במסגרת חסדים. במפתחא מודדים באמה על פי קו המידה שהיא מלכות שהתכללה בבינה, חוכמה המאירה בחסדים. לכן בלי יראה, התבטלות לא ניתן לקבל את השפע, אלא רק בהתכללות בהשפעה בצורה מדודה

ישנה מדידה דהיינו צורת מחשבה בה אינני רוצה לחשוב אלא לקבל באמונה מעל טעם ודעת, למשל להתייחס למחקר שמצא שבשר וחלב לא בריא וזה כביכול אמור לחזק אצלי את האמונה. דברים כאלו יש לדחות, וישנה מחשבה בה עלי דווקא להפעיל את השכל ולחשוב.

רמד וכאשר נעשתה מידת האורך במדידה הזו, הם ארבעה צדדים באותו האורך, כנגד חו"ג תו"מ, וכל צד הוא שבע אמות, שהם חג"ת נהי"מ, וע"כ עולים אלו שבע אמות לארבעה צדדים, בעניין שבע, שהם כ"ח שבאורך, משום ששבע הוא עליון בכל. כי שבע הוא המלכות, חכמה תתאה. וכל ל"ב נתיבות החכמה כלולים בשבע, בשם הקדוש, במלכות הנקראת, שם קדוש.

רמה והרי כתוב: מידה אחת לכל היריעות. הלוא משמע שיש בכל יריעה הרבה אמות, וצריך הכתוב לומר שמידה אחת לכולן? ודאי מידה אחת, אמה אחת. אע"פ שהתפשט קו המידה, אמה אחר אמה, וזה אחר זה, אינו מוסיף כלום על האמה הראשונה, כי כולן מאירות רק בחסדים. ונמצא, כי אותה האמה חוזרת ונכפלת, וזה שמשמיענו הכתוב. והכול בא במוחין של המאור שלמעלה, בינה. שיהיה למעלה ולמטה, בבינה ובמלכות, מידה אחת.

רמו והמידה הזו יותר בקדושה, כי יש מידה אחרת, לכסות על עשר היריעות שבפנים, כלומר, המכסה של יריעות עיזים. המידה האחרת המכסה, היא עולה בחשבון ד"ל (34). ואלו היריעות שבפנים הן בחשבון ל"ב. וזה מכסים על זה, ל"ב בפנים ל"ד בחוץ. דל זה רק מה שמכסה למנוע את החיצונים. מנעולא בחוץ כנגד החיצונים ובפנימיות ניתן לקבל דרך ל"ב נתיבות החוכמה.

רמז המידה הראשונה קדושה בצבעים קדושים: שֵׁש מוֹשזָר ותכלת וארגמן ותולעת שָׁני. הרומזים על חג"ת ומלכות: שש חסד, תולעת שני גבורה, ארגמן ת"ת, תכלת מלכות. וכל החשבון עולה ל"ב, כ"ח באורך וד' ברוחב. והמידה השנייה של יריעות עיזים, שבחוץ, המכסה על זו, עולה לחשבון ד"ל, שלושים אמה אורך וד' רוחב. כמ"ש: אשרי משכיל אֶל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ביום רעה ממש, עם הדינים בעצמם, ימלטהו ה'. כי יריעות עיזים, שרומזות על דלות ודינים, הן מכסות ומגנות על הקדושה, שהיא יריעות שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, שלא יינקו מהן החיצוניים. י"א נחשב כדין, שכל המוסיף גורע, וכאן ההגנה היא בדין מול הדין

רמח החשבון בפנים, ביריעות שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, הוא ל"ב נתיבות החכמה. ובחשבון שמבחוץ, כתוב: ועשית יריעות עיזים. השם עיזים מורה על דינים עזים וקשים הייתי מצפה שבמשכן תהיה הגנה עם משהו קדוש. הגוון שלו הוא לתת לו שיכסה על הקדושה, ומשום זה צריכים יריעות עיזים. הדינים שבהן שומרים על הקדושה, שלא יוכלו החיצוניים להידבק בקדושה, במשכן יריעות שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. כמ"ש: אל גינת אגוז ירדתי. אגוז, יש לו קליפה המכסה על המוח שבו, אף כך בכל דבר דקדושה, הקדושה בפנים והס"א בחוץ. כמ"ש: רשע מכתיר את הצדיק. וע"כ נקרא אגוז. גינת אגוז היא מקום בו הקדושה בפנים ומבחוץ שומרת הקליפה. מותר להשתמש בדין קשה לשמירה

רמט באותו שמבחוץ, ביריעות עיזים, כל המוסיף גורע. כמו פרֵי החג, שמתמעטים והולכים, משום שמקריבים אותם על אוה"ע, החיצוניים. אף כאן, במה שבפנים כתוב: ואת המשכן תעשה עשר יריעות, ובמה שמבחוץ כתוב: עַשְׁתֵי עשרה (11) יריעות. מוסיף אות ע' על שתי עשרה, וגורע מחשבון, שנגרע אחד מחשבון שתי עשרה, מחמת הוספת ע' על שתי עשרה. זה סימן שבטומאה כל המוסיף גורע ובפנימיות כל המוסיף, מוסיפים לו. כך צריכה הייתה חווה בכלל להימנע מדברים עם הנחש, ולאחר שהוסיפה ואמרה פן, גרעה. וכך אין בכלל לקבל הוכחות מדעיות על אמיתות התורה, מקבלים את הכל באמונה. הייצר תמיד מנסה להפעיל את השכל במקום שנדרשת אמונה.

מוסיף חשבון, וגורע. מוסיף חשבון, כמ"ש: אורך היריעה האחת שלושים באמה ורוחב ארבע באמה, ויריעות הפנימיות לא היו אלא כ"ח אורך, וכשעולה לחשבון, נגרע, שעולה לחשבון ד"ל. שאין קשה בכל מיני השמות של עניות, כאותו שנקרא דל. ומשום זה, כשעולה יותר בחשבון, הוא עולה בגירעון. על האדם להיזהר מדלות זו, שהרי דל היא בחינת חסרון באמונה. המנעולא שומרת על האדם לפעול מעל טעם ודעת ולא לבוא בכלל במשא ומתן עם היצר.

רנ החשבון של החיצוני נק' דל, חשבון הפנימי נק' לב וכשגורע בחשבון, הוא עולה בהתעלות, כי עולה לל"ב נתיבות החכמה, שהוא כל האמונה, המלכות, השם הקדוש. וע"כ הגורע עולה, והמוסיף גורע. זה עולה וגורע, וזה גורע ועולה. זה בפנים, יריעות שש מושזר, שהוא גורע ועולה. וזה מבחוץ, יריעות עיזים, שעולה וגורע.

כל חשבון במסגרת האמונה, בל"ב נתיבות החוכמה, במפתחא, בקדושה, כל המוסיף מוסיפים לו. בדברים החיצוניים ההיפך.

רנא קו המידה הזה התחיל להתפשט ומדד מידה לקרשים. כמ"ש: ויעש את הקרשים לַמִשכן עצי שיטים עומדים. ואלו הקרשים הם השׂרפים שבעולם הבריאה. כמ"ש: עצי שיטים עומדים, וכתוב: שרפים עומדים.

רנב מדידת מידה זו, היא עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי אמה רוחב. כאן כתוב: עשר אמות ולא כתוב עשר באמה כמו ביריעות. אלו עשר אמה, הן שלוש שלוש שלוש, שהן תשע, חב"ד חג"ת נה"י דשרפים, ואחת השורה עליהן, רוח אחד השורה עליהם, האחוריים של מלכות דאצילות, שליטת החכמה. וכיוון שיש כאן ב' שליטות, שליטת החסדים ושליטת החכמה, ע"כ נקראות אמות, לשון רבים. משא"כ ביריעות, שלא היה שם אלא שליטה אחת של חסדים בלבד, וע"כ נקראות אמה.

רנג שיעור אמה כוללת כ"ח אורך וד' רוחב, הן ל"ב. וכאן שיעור י"א (11) וחצי, עשר אורך, ואמה וחצי אמה רוחב, שהן ביחד י"א אמה וחצי אמה, שהן עולות לשיעור י"ב (12). ואינן עולות, כי חסר להן חצי, משום שחסרות מאופנים, חסרות המלכות, הנקראת אופנים. כי הן רק ג"פ שלוש, שהן תשע חב"ד חג"ת נה"י, וחסרות המלכות שלהן.

במרכבה הקדושה כ' (20) קרשים, לצד ימין עשרה, ולצד שמאל עשרה, עד שעולים לשרפים עליונים, ב' קווים ימין ושמאל דשרפים, הנבחנים לעליונים, וקו אמצעי נבחן לתחתון. ואח"כ עולה הקדושה עד שמתעוררים כולם בבריח התיכון, שמקבלים קו האמצעי. ואלו ג' קווים ברת"ס, חב"ד חג"ת נה"י. אבל חסרה בהם המלכות. וע"כ יש בהם חצי אחד בלי שלמות. והם רק י"א וחצי ולא י"ב שלמים.

המלכות החסרה היא מלכות דמנעולא, שיש רק מלכות דמפתחא, יסוד, וע"כ נחשבת המלכות שחסרה חצי פרצוף שלה שמחזה ולמטה, מ"ה (45) אורות. י"ב הם ג' קווים, שבכל קו חו"ג תו"מ. וכיוון שהמלכות, פרצוף הי"ב שבהם, היא רק חצי פרצוף עד החזה, נמצא שאין בהם אלא י"א פרצופים וחצי פרצוף. משום שחסרים מבחינת עצם המלכות, אין בהם אלא רק חצי פרצוף המלכות שעד החזה שלה, שעד שם נחשבת לט"ר שבה עד היסוד, וחצי פרצוף שמחזה ולמטה חסר, וע"כ אינם אלא י"א וחצי. וע"כ הקרשים הם ג' קווים, שהם עשרה לימין ועשרה לשמאל, ובריח התיכון, והמלכות לא נזכר בהם, כי חסרה מהם.

א. מי הוא שכתוב עליו איש בפסוק ויבא אותי שמה והנה איש מראהו כמראה נחושת?
ב. מתי נחשב גבריאל לבוש בדים ומתי לא?
ג. באיזה אופן המלאך היורד לשליחות משנה את לבושיו, ואלו דברים קבועים יש בלבושי המלאכים?
ד. מה ההבדל בין קו המידה לקנה המידה? במה השתמשו במשכן ומדוע?
ה. מהו השיעור של אלף חמש מאות ומהו השיעור של שלושים ושתים

פיקודי עז-עט

קַו הַמִּדָּה וְקָנֶה הַמִּדָּה

אלו שני סוגי מסכים וצורות מחשבה שבנפש. המידה היא המסך, וכשמגיע אור על המלכות/הלב ולבלום את התגובה המיידית, דהיינו לדחות את האור ולעבד את התגובה. ישנה מלכות, דהיינו תכונה נפשית הנק' מנעולא וישנה מפתחא. לשני סוגי הרצון באים שני סוגי מסך. המסך על המנעולה הוא קנה המידה, ועל המפתחא הוא קו המידה. במפתחא ישנם תבניות ההיגיון האמוניות והמוכרות, במנעולא ישנם את ההגבלות הברורות של רצונות שאסור להשתמש בהם כדי להישמר. כאן אדם מקבל הדבר כחוק אמוני גם אם לא מבין את ההגיון וכן אמונות הנובעות מניסיון.

בקו המידה מחפשים היגיון שנמשך מנקודה ברורה.  

קו המידה מאפשר למדוד את כוח המסך של האדם, כמה מסוגל הוא לעשות את ההתגברות. כשאדם מרגיש שאין לו כוח התגברות מספיק, עליו לנסות להתחבר לכוח עליון יותר, לבינה. חוכמה/שפע ניתן לקבל ממלכות/רצון שמתכללים בהשפעה.

רלו פתח ואמר: ויָבֵא אותי שמה והנה איש, מראהו כמראה נחושת ופתיל פישתים בידו, וקנה המידה, והוא עומד בשער. זה ראה יחזקאל בנבואה, והאיש הוא השליח בלבושים, בד"כ איש הכוונה גבריאל. לבושים הם הצורה שבה מתלבש גבריאל כדי להופיע בעולם וגם בלבוש המתאים לשליחות שלו.

רלז כאן אומר, איש, ואינו אומר, איש לבוש הבדים. אלא בשעה שעושה שליחות לעשות דין, או להראות דין בחיזיון, נקרא לבוש הבדים. כפי השליחות כך משתנה המראה שלו ומשתנה בלבושים. אמנם הוא תמיד בצד שמאל, שגבריאל וכל אלו הבאים מצידו, הם בשמאל המרכבה. אמנם גבריאל תמיד בשמאל המרכבה אך במסגרת לבושי השמאל יש כה לבושים בהתאם לשליחות. וכך כשגבריאל נשלח לעשות דין, בא הוא בלבוש הבדים.

רלח כאן התלבש בלבוש הרי נחושת, הנוגה שמצד הקדושה. וגבריאל הביא מידה לעשות מדידה.

רלט המידה אינו ניצוץ הקשה הנעלם והגנוז, אלא מניצוץ הקשה יוצא קנה המידה למטה, שהגליד מהאור שנעזב מניצוץ הקדוש בעת שהסתלק למעלה, וגולף שם בתוך הספיריוּת, הנוצץ שאינו נודע, רדל"א. וע"כ נמצא קנה המידה ההוא במדידות המידה הנמצאת למטה בעוה"ז.

מידה זה המסך שתפקידו לייצר כלים, שמתוך ההכאה שלו בהתפשטות אור העליון, יוצאים כל שיעורי קומה הנמצאים בא"ק ואבי"ע. ומסך הזה ניתקן בכלי מלכות. אמנם יש ב' בחינות מלכות: מנעולא ומפתחא המאפשרת התפשטות בו"ק בלבד. ע"כ יש ג"כ ב' מיני מסכים: מסך דמפתחא ומסך דמנעולא. מסך דמפתחא נקרא קו המידה. מסך דמנעולא נקרא קנה המידה או ניצוץ הקשה.

מסך דמנעולא נגנז ברדל"א, ושימש רק בפרצופי א"ק ולא באבי"ע. ואיך אפשר שהמסך הזה היה ביד גבריאל וישמשו עימו בעוה"ז לבניין הבית? הלוא הוא נגנז ברדל"א, ואינו אפילו בעולם אצילות? אלא קנה המידה אינו ניצוץ הקשה, אינו המסך דמנעולא עצמו, שגנוז ברדל"א, אלא שמניצוץ הקשה יוצא קנה המידה, שהגליד מהאור שנעזב מניצוץ הקדוש בעת שהסתלק למעלה. קנה המידה זה מנעולא הנק' גם בוצינא דכרדינותא (שחרות האור שדוחק ואינו מאפשר כניסת האור) וקו המידה מפתחא. כאן הוא משמש המסך דמנעולא לדחייה אך לא לזיווג, והמלכות שנגנזה ברדלא זה רק לצורך הזווג.

כי בשעה שהמסך דמנעולא הסתלק למעלה לרדל"א ונגנז, עזב והשאיר למטה במקומו את הארתו, והארה זו שעזב היא הנקראת קנה המידה. וכיוון שמלכות זו ששימשה בפרצופי א"ק, היה מקומה בנקודה דעוה"ז, נמצא שההארה הזו שהמלכות דמנעולא עזבה, נמצאת בעוה"ז למטה, וע"כ נמצא קנה המידה ההוא במדידות המידה הנמצאת למטה בעוה"ז, ואפשר למדוד עימה את ביהמ"ק בעוה"ז. קנה המידה בעולם הזה הוא לב האבן, והמלכות מצד הרשימות לצורך זיווג נגנזה ברדלא.

רמ לפעמים משתמשים בקנה המידה, ולפעמים בקו המידה. וע"כ פתיל פישתים, קו המידה. וקנה המידה הוא מידה לעשות מדידה. כל המדידות של יחזקאל היו בקנה המידה, ולא בפתיל פישתים, קו המידה. ובמעשה המשכן הכול היה בקו המידה, מסך דמפתחא.

רמא במשכן, במדידה שלמטה, שהוא קו המידה, פתיל פישתים, כשהתחיל להתפשט, היה בכל אמה קשר אחד, שעד הקשר היה שיעור אמה. ובמידת אמה ההיא היה מודד עם אותה מידת אמה היה סופר ומודד. וע"כ אפילו כשמודד כמה אמות, נקרא אמה ולא אמות. משום זה כתוב: אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה, והרוחב ארבע באמה. ולא כתוב ארבע אמות, משום שהיה מודד אמה לכל צד. כלומר, שאין כאן אמה חדשה, אלא אותה האמה היה הולך וכופל לכל צד שצריך.

רמב וקו המידה הזו יוצא מהמאור שלמעלה, בינה, שהמדידה שלמטה במלכות נמצאת מהמדידה שלמעלה, בבינה. המדידה שלמטה היא אלף וחמש מאות בחינות, וכל בחינה 12,000 אמות, וע"כ אמה אחת הולכת בכולם, שכל אמה תופסת שיעור זה, ואותה אמה שבקו המידה, שזה מדד אותה, הולך עוד ומתפשט קו המידה ונגלית בו אמה שנייה, ומודד עוד אמה. וכן בכל אלו המידות.

קנה המידה, מסך דמנעולא, נמשך ממלכות עצמה. קו המידה הוא מסך דמפתחא, שפירושו שהמלכות ממותקת בבינה, וקיבלה צורת בינה. והמדידה הנמצאת למטה במלכות אינה מכוח עצמה, כמו קנה המידה, אלא נמצאת מהמדידה שלמעלה. שמכוח עליית המלכות לבינה, קיבלה ממנה הקטנות והגדלות, וכל המדידות שבמדרגותיה. כל אמה פירושה שיעור מידת המוחין, שאפשר להמשיך מלמעלה למטה. והנה המוחין באים בג' קווים, שקו ימין חסדים, וקו שמאל חכמה, וקו אמצעי כלול משניהם מחסדים ומחכמה. היריעות הן שמיים, ז"א, וחכמה מכוסה בו, ורק החסדים לבדם מאירים בו. המוחין דהארת חכמה ספירותיהם אלפים. המדידה שלמטה, מדידה הנמשכת מלמעלה למטה, היא אלף וחמש מאות בחינות, קו וחצי קו, קו ימין שלם, אלף, וחצי קו אמצעי מחסדים שבו, חצי אלף, חמש מאות. אבל האלף וחמש מאות, שמקו שמאל ומחצי קו האמצעי מחכמה שבו, אינן מתגלות בו.

אמנם אע"פ שרק אלף וחמש מאות הימנים נמשכים, שהם רק החסדים, אל תטעה שהם חסדים בלבד בלי התכללות מקו שמאל, חכמה, ע"כ נאמר, וכל בחינה 12,000 אמות, כי 12 הוא ד"ס חו"ג תו"מ, שבכל אחת ג' קווים, שכל בחינה מאלף וחמש מאות כלולה מ-12,000 אלו, שיש בהם בהכרח הארת השמאל. אמנם מה שנבחנים לקו וחצי של ימין, משום השליטה לימין, והשמאל רק בהתכללות.

רמג שמונה ועשרים באמה, אורכה של אמה אחת. ורוחבה ארבע באמה, הוא באותה האמה. אין בהם שינוי מאמה לאמה, כי כל אחת מאירה רק בחסדים. וע"כ נבחנים לאמה אחת. נמצא שאמה אחת היא ל"ב (32) שלישים, כמ"ש: וכל בשָליש עפר הארץ כל זה היסוד שנמצא בשליש התחתון שנק' עפר. שליש פירושו, הארת החכמה שבשמאל. מידת האורך והרוחב היא הארת השמאל המלובש בחסדים. כי אור החכמה מכונה אורך, ואור החסדים מכונה רוחב. ע"כ מכנה אותם ל"ב שלישים, שהם כ"ח (28) וד'. והם ל"ב כנגד ל"ב שבילים של החכמה היוצאים מלמעלה. אבל השליטה היא להארת חסדים בלבד.

פיקודי עד-עו

נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים

עדיין לא הועלה השקפה ולא נשלח

רכד וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו, רבי יוסי פתח: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים גמר תיקון, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. והיה באחרית הימים, כשיפקוד הקב"ה את בת יעקב המלכות, ויקים אותה מעפר מהתפיסה של הרצון בעל מנת לקבל, ויתחבר השמש עם הלבנה, ז"א עם מלכות. אז, נכון יהיה הר בית ה', ירושלים שלמעלה, המלכות, שתהיה מתוקנת בתיקוניה להאיר באור העליון. כי כל אורותיה אינם מיתקנים אלא באור העליון דז"א שאור חוכמה לא יכול להתקבל ללא חסדים. ובזמן ההוא יאיר עליה אור העליון, פי שבעה ממה שהיה מקודם לכן. כמ"ש: והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים. אור החמה ז"א, ואור הלבנה מלכות יאירו גם ז"ת באור מלא ויהיו בחינת ג"ר.

רכה בראש ההרים, הלא בראשי ההרים היה צריך לומר, אלא אור שיהיה לה אז, הוא בראש ההרים. ראש ההרים, כוהן גדול, חסד דז"א. כי חג"ת נקראים הרים, וחסד ראש שלהם. שכולו צד ימין, חסד, והוא שמתקן את הבית, מלכות, ומברך אותה להאיר פניה. וע"ז כתוב: נכון יהיה. אור זה הוא חסד, הכוהן המתקן את האפשרות להאיר בבית, עם חסדים לטובת היחד.

רכו ובמה יתקן אותה, בלבושים, שהם כעין של מעלה, כז"א. והלבושים עומדים בשש, כנגד מידת ההשפעה חג"ת נה"י או כנגד 6 שהיא בחינת זמן היגיעה, הכלולים בחסד, כוהן גדול. כמ"ש: ויעשו את הכותנות שֵׁשׁ, ואת המצנפת שש ואת פַּארֵי המגבעות שש. והבית הזה, כשיהיה מתוקן בראש ההרים, שהוא כוהן גדול, חסד דז"א, אז מתקשר הבית ומתעלה למעלה בקיום העליון, בינה, ויאיר העולם מאור העליון שבבינה. וזהו, ונישא מגבעות, מכל שאר צבאות ומחנות עליונים. ואז כמ"ש: ונהרו אליו כל הגויים.

רכז בשעה שהכוהן למטה, בעוה"ז, פורש ידיו, אז רוח עליון, בינה, מאיר ויוצא. וכל הנרות, כל הספירות דז"א, מאירים. ואורות נמשכים ומאירים ומתקשרים אלו באלו, עד שיאירו פניה של כנ"י, המלכות, והכול הוא ע"י אור הראשון, הכוהן, חסד. וכשהכוהן מתעורר למטה, מתעורר למעלה, ובמעשים שלמטה מתעורר התעוררות שלמעלה. אמנם הכוונה הכרחית, אך לא ניתן להגיע להנפשה פנימית בלי המעשה החיצוני. את המעשה החיצוני כמו כיסוי ראש, או לקום בלילה ללמוד אין לעשות מתוך כורח אלא מתוך רצון.

רכח וע"כ, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים אור החסדים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. כי עתה, כל שאר עמים עכו"ם, יש להם ממונה ברקיע עליהם. ובעת ההיא, יבעֵר אותם ויפיל אותם הקב"ה מממשלתם. כמ"ש: יפקוד ה' על צבא המרום במרום. וכיוון שכולם יעברו מממשלתם, אז ישגב הקב"ה לבדו, כמ"ש: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. כמובן שהקב"ה תמיד נשגב, אך כאן מדבר על החידוש בתפיסת הנברא ואז, ונהרו אליו כל הגויים. כמ"ש: והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית יעקב. קשה לגוי שבנפש לוותר על "השליטה" אך אז הרצונות הגויים הללו יקבלו את צד ישראל שבנפש שבא כחלוץ לפני המחנה להוביל את כל העולם.

רכט והכול הוא בשעה שהכוהן, ראש ההרים, חסד, יאיר למלכות, והכול בשש, שבכל הו"ק יאיר לה זהו הכוח הגדול של החסד, מידת המרחב הנפשי של האדם.

לִפְעָמִים מְשַׁבֵּחַ עַצְמוֹ ולפעמים מַשְׁפִּיל

רל רבי אלעזר ורבי יצחק היו הולכים בדרך. אמר רבי אלעזר: עת היא ללכת עם השכינה, כי השכינה לא תשרה עלינו, אלא מתוך דברי תורה, אמר רבי יהודה, מי שהוא בראש יפתח בראש. אדם הרוצה ללכת בדרך השם צריך ללכת עם השכינה דהיינו מתוך דברי תורה

רלא פתח רבי אלעזר שהוא מדרגת חוכמה: צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי. דוד המלך לפעמים היה משבח את עצמו, כמ"ש: ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם, וכתוב: נאום דוד בן ישי, ונאום הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב. ולפעמים עשה עצמו עני, כמ"ש: כי עני ואביון אני. וכתוב: צעיר אנוכי ונבזה. והוא אמר: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. דוד המלך מייצג את בחינת היסוד דמלכות, הזכר שבשכינה, המשיח. מתי הוא מייצג שבח לעצמו ומתי שיפלות

רלב כשהיה עולה במדרגת השלום, ומתעלה בדין אמת, והיה שולט על שונאיו, היה משבח את עצמו. וכשראה את עצמו בצרה ושונאיו היו מצֵרים לו, אז השפיל עצמו, והיה קורא את עצמו, עני, צעיר מכל, משום שלפעמים היה מושל, ולפעמים היה בצרה משונאיו. דוד המלך היה בענווה שמוכן היה לקבל כל ביקורת או לחץ מהשונאים, שהיה ברור לו שהם שליחי השם ועליו לתקן משהו.

רלג  ועכ"ז היה שולט עליהם תמיד ולא יכלו לו דהיינו לא הצליחו להסיטו מדרך השם. ודוד המלך תמיד היה משפיל עצמו אל הקב"ה כלומר כל מה שעשה, ביקש את התוצאה לכבוד הקב"ה, שכל מי שמשפיל עצמו לפני הקב"ה, הקב"ה מגביה אותו על הכול. ומשום זה הקב"ה רצה בדוד בעוה"ז ובעוה"ב. בעוה"ז, כמ"ש: וגַנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. בעוה"ב, כמ"ש: וביקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדוּ אל ה' ואל טובו באחרית הימים. דוד הוא מלך בעוה"ז, ודוד יהיה מלך לעוה"ב. וע"כ אמר, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

רלד בשעה שהשמש, ז"א, מחזיר פניו ואינו מאיר אל הלבנה, מלכות, עובר האור מהלבנה, ואינה מאירה. אז היא בעניות מכל הצדדים, ונחשכת, ואין לה אור כלל. וכשהשמש חוזר כנגדה ומאיר לה, אז פניה מאירות ומתקשטת לשמש, כמו נוקבא שמתקשטת לזכר. ואז היא בממשלה בעולם ואין היא יכולה לקבל את האור אלא כאשר ממעטת עצמה.

רלה  דוד היה מעטר את עצמו כמו הלבנה, כי דוד הוא מלכות. לפעמים עני, ולפעמים בעשירות על הכול כמו הלבנה שחסרה או מלאה, תלוי בקשר שלה עם המשפיע שלה, השמש. ומשום זה היה אומר, צעיר אנוכי ונבזה. ועכ"ז, פיקודיך לא שכחתי. כעין זה יש לאדם להיות נבזה בעיניו, ולהשפיל עצמו בכל דהיינו ענווה, שיהיה כלי, שהקב"ה רוצה בו.

פיקודי סב-סד

חוֹשֵן ואֵפֹד

תפילה שבלב ללא ביטוי בפה אינה עולה.

גם תפילת הלחש חייבת להיות בהוצאה בפה אך ישמיע רק לאוזניו. כשמתפללים או קוראים בתורה את שם הויה, אומרים א-ד-נ-י שזה השם המבטא את המלכות עם הדינים שבא, למרות בפנימיות זה שם הרחמים. וכך כל דברי התורה, יש בהם גלוי ופנימי. וכך האפוד הוא בחינת המלכות והחושן הוא הפנימי, בחינת זעיר אנפין.

הבחינות של גלוי ונסתר משלמים זה את זה כמו קול ודיבור. קול פנימי בלי לומר אותו אינו מועיל מפני שאינו מבטא את ההוצאה מהכוח אל הפועל. וכך התפילה היא עבודה שבלב, אך יש לבטא אותה בפה כדי להשלים התפילה.

היחס בין חושן לאפוד הוא כיחס בין ז"א למלכות. החושן מחולק ל י"ב אבנים המתארים את י"ב שבטי ישראל. בשעה שהכוהן הגדול היה שם אלו י"ב אבנים, ולבש אותם בחושן ואפוד, אז שרתה עליו השכינה. ואלו י"ב אבנים מפותחות בשמות כל השבטים. וכשהאבנים האירו, היו האותיות בולטות לחוץ, והאירו על מה שהיו צריכים. רבנו בחיי אומר שאלו עיקרי כל האבנים והכל נובע מהם, כמו יסודות. בגדי הכהן הגדול מביאים את החסדים השלמים המכוסים שאין בהם חיסרון וכשלובש אותם שורה עליו השכינה הקדושה לכל שבט הייתה אבן מיוחדת על החושן, דהיינו הבנה מיוחד המאפיינת אותו.

ע"י האורים והתומים שהם כעין מדרגת חוכמה יכול היה הכהן הגדול לקבל מסרים מלמעלה. דומה הדבר לתפילין בהם יכלו חכמים לראות אהרה ובקשר שלהם היה אור שאינו גלוי.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

קצ וע"כ שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. על שכתוב בו ביוסף: באשר אַת אשתו, ורמזו לו במילה, באשר, אם מזרע ההוא של יוסף אתה בא, התפלל שישתוק הים מאתנו. ושכתוב: למי הרעה הזאת לנו. במילה, למי, רמזו לו, ואם מזרע של יעקב אתה בא, כמ"ש: למי אתה ואנה תלך, והם, אלו, שיעקב אמר להם את זה, היו מלאכים הקדושים ששלח לעשיו בשליחותו, וניצל מהצרה ההיא, התפלל גם אתה לאדונך וישלח מלאכיו ונינצל מהצרה ההיא. יש כוח ליעקב ואפילו לעצמות יוסף, ולכן בקשו שבזכות כוח זה יעזור להם יונה

קצא ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים.

קצב מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה שהוא יתברך מעל כל האלילים. הם לא שאלו אותו, אלא דבר שבגילוי ושבמכוסה, לדעת בו. שרמזו לו במילה באשר ובמילה למי, שהוא במכוסה, והשאר שאלו לו בגילוי. ויונה השיב להם הכול בגילוי.

קצג וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. כיוון ששמעו שם הקב"ה, מיד יראו, משום שכולם היו יודעים הניסים והגבורות שעשה הקב"ה בים. עוד אמר להם, שהוא בורח לפני הקב"ה. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו?

מה הם נסערים, גם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלאכים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

קצד כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. וכולם ראו אותו, כשנופל בים, ואותו הדג שעלה ובלע אותו, וכשבא אותו הדג הגדול לעיני כולם, והקיא אותו ליבשה. באו אליו והתגיירו כולם. כמ"ש: משמרים הַבְלֵי שווא חסדם יעזובו.

קצה כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו. כי כשמקדשים שמו בגלוי, שמו הנסתר, הוי"ה, מתעלה על כיסא כבודו, אדנ"י, שנעשה ייחוד הוי"ה אדנ"י כמ"ש: ונקדשתי בתוך בני ישראל כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, וזו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

קצו וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. למה בפתיל תכלת? להראות שתכלת, המלכות מבחינת הדין שבה, הקשורה עם החסד, מתקשרת בכל. וע"כ, הכול הוא בעליון. שתכלת מקשרת החושן, ז"א, עם האפוד, המלכות. תפקיד התכלת לקשר בין ז"א למלכות, בין חושן לאפוד, בין פנימי לחיצוני

קצז ויעשו פעמוני זהב טהור, וייתנו את הפעמונים בתוך הרימונים. כתוב: ונשמע קולו שקול זו הבחינה הפנימית בבואו אל הקודש לפני ה'. משום שצריך לקול הנשמע, ז"א, וברכות תשרינה על העולם בזכות הכוהן, שמברך הכול ועושה הכול. פעמון זהב, הוא קול הנשמע, ז"א. רימון, המלכות, שמתמלאה מכל, שמקבלת מכל העליונים. רימון בחינת יראת הרוממות, מצד העבודה של המלכות שתפקידה  לדחות האור ממטה למעלה, ופעמון, פעימת הלב של התפשטות ממעלה למטה.

קצח ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג, כלִיל תכלת. מעיל האפוד כמו מלכות. כליל תכלת, תכלת היא אור הכיסא, ממלכות, שהיא אור השחור שבנר השורף והמכלה כל מה שמתחתיו, והיא תכלת כשהיא נקשרת באור הלבן שבנר, חסד. וע"כ התכלת היא לאפוד, להיותו אור המלכות.

קצט אלו כלי לבושים של הכוהן בסוד עליון, שיהיו הלבושים שלמטה כעין שלמעלה. וכיוון שמיכאל הוא כוהן גדול, ובא מצד ימין, למה כתוב בגבריאל, האיש לבוש הבדים? הרי לבושים הם לכוהן גדול, ומיכאל כוהן ובא מימין? אלא שהשמאל נכלל תמיד בימין, ע"כ התלבש גבריאל, שמאל, בלבושים שמימין. אדם המעורר כראוי מעשיו למטה, מפעיל כראוי את העולמות העליונים

ר  גבריאל התמנה שליח לעוה"ז. וכל שליח שהתמנה לעוה"ז, צריך להתלבש בלבושים של העוה"ז. וכן כשהנשמה עולה למעלה, היא מתלבשת בלבוש של מעלה, כדי להיות שם. וכן כשיורדת מלמעלה למטה, היא מתלבשת בלבוש. כל לבוש כעין המקום שהולכת שם. כעין זה, כל השליחים שהתמנו בשליחות בעוה"ז, צריכים ללבוש מעוה"ז. כפי הנראה בגשמיות משתמשים בלבוש המייצג תפקיד מסוים, כך כדי לגלות את הפנימי צריך את הלבוש הראוי בעולמות העליונים. כך אנחנו כשליחים בעולם הזה צריכים את הלבוש המתאים המבטא את פנימיותו, זו השלמות.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

קצ וע"כ שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. על שכתוב בו ביוסף: באשר אַת אשתו, ורמזו לו במילה, באשר, אם מזרע ההוא של יוסף אתה בא, התפלל שישתוק הים מאתנו. ושכתוב: למי הרעה הזאת לנו. במילה, למי, רמזו לו, ואם מזרע של יעקב אתה בא, כמ"ש: למי אתה ואנה תלך, והם, אלו, שיעקב אמר להם את זה, היו מלאכים הקדושים ששלח לעשיו בשליחותו, וניצל מהצרה ההיא, התפלל גם אתה לאדונך וישלח מלאכיו ונינצל מהצרה ההיא. יש כוח ליעקב ואפילו לעצמות יוסף, ולכן בקשו שבזכות כוח זה יעזור להם יונה

קצא ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים.

קצב מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה שהוא יתברך מעל כל האלילים. הם לא שאלו אותו, אלא דבר שבגילוי ושבמכוסה, לדעת בו. שרמזו לו במילה באשר ובמילה למי, שהוא במכוסה, והשאר שאלו לו בגילוי. ויונה השיב להם הכול בגילוי.

קצג וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. כיוון ששמעו שם הקב"ה, מיד יראו, משום שכולם היו יודעים הניסים והגבורות שעשה הקב"ה בים. עוד אמר להם, שהוא בורח לפני הקב"ה. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו?

מה הם נסערים, גם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלאכים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

קצד כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. וכולם ראו אותו, כשנופל בים, ואותו הדג שעלה ובלע אותו, וכשבא אותו הדג הגדול לעיני כולם, והקיא אותו ליבשה. באו אליו והתגיירו כולם. כמ"ש: משמרים הַבְלֵי שווא חסדם יעזובו.

קצה כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו. כי כשמקדשים שמו בגלוי, שמו הנסתר, הוי"ה, מתעלה על כיסא כבודו, אדנ"י, שנעשה ייחוד הוי"ה אדנ"י כמ"ש: ונקדשתי בתוך בני ישראל כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, וזו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

קצו וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. למה בפתיל תכלת? להראות שתכלת, המלכות מבחינת הדין שבה, הקשורה עם החסד, מתקשרת בכל. וע"כ, הכול הוא בעליון. שתכלת מקשרת החושן, ז"א, עם האפוד, המלכות. תפקיד התכלת לקשר בין ז"א למלכות, בין חושן לאפוד, בין פנימי לחיצוני

קצז ויעשו פעמוני זהב טהור, וייתנו את הפעמונים בתוך הרימונים. כתוב: ונשמע קולו שקול זו הבחינה הפנימית בבואו אל הקודש לפני ה'. משום שצריך לקול הנשמע, ז"א, וברכות תשרינה על העולם בזכות הכוהן, שמברך הכול ועושה הכול. פעמון זהב, הוא קול הנשמע, ז"א. רימון, המלכות, שמתמלאה מכל, שמקבלת מכל העליונים. רימון בחינת יראת הרוממות, מצד העבודה של המלכות שתפקידה  לדחות האור ממטה למעלה, ופעמון, פעימת הלב של התפשטות ממעלה למטה.

קצח ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג, כלִיל תכלת. מעיל האפוד כמו מלכות. כליל תכלת, תכלת היא אור הכיסא, ממלכות, שהיא אור השחור שבנר השורף והמכלה כל מה שמתחתיו, והיא תכלת כשהיא נקשרת באור הלבן שבנר, חסד. וע"כ התכלת היא לאפוד, להיותו אור המלכות.

קצט אלו כלי לבושים של הכוהן בסוד עליון, שיהיו הלבושים שלמטה כעין שלמעלה. וכיוון שמיכאל הוא כוהן גדול, ובא מצד ימין, למה כתוב בגבריאל, האיש לבוש הבדים? הרי לבושים הם לכוהן גדול, ומיכאל כוהן ובא מימין? אלא שהשמאל נכלל תמיד בימין, ע"כ התלבש גבריאל, שמאל, בלבושים שמימין. אדם המעורר כראוי מעשיו למטה, מפעיל כראוי את העולמות העליונים

ר  גבריאל התמנה שליח לעוה"ז. וכל שליח שהתמנה לעוה"ז, צריך להתלבש בלבושים של העוה"ז. וכן כשהנשמה עולה למעלה, היא מתלבשת בלבוש של מעלה, כדי להיות שם. וכן כשיורדת מלמעלה למטה, היא מתלבשת בלבוש. כל לבוש כעין המקום שהולכת שם. כעין זה, כל השליחים שהתמנו בשליחות בעוה"ז, צריכים ללבוש מעוה"ז. כפי הנראה בגשמיות משתמשים בלבוש המייצג תפקיד מסוים, כך כדי לגלות את הפנימי צריך את הלבוש הראוי בעולמות העליונים. כך אנחנו כשליחים בעולם הזה צריכים את הלבוש המתאים המבטא את פנימיותו, זו השלמות.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום, דייהנו כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים. מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁהשהוא יתברך מעל כל האלילים.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו? אלא שגם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלחים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו.

כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, זו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

פיקודי סב-סד

חוֹשֵן ואֵפֹד

היחס בין חושן לאפוד הוא כיחס בין ז"א למלכות. החושן מחולק ל י"ב אבנים המתארים את י"ב שבטי ישראל.

קעט בשעה שהכוהן הגדול היה שם אלו י"ב אבנים, ולבש אותם בחושן ואפוד, אז שרתה עליו השכינה. ואלו י"ב אבנים מפותחות בשמות כל השבטים. וכל שבט ושבט נחקק על אבן אחת, והאותיות היו משוקעות באבנים, וכשהאבנים האירו, היו האותיות בולטות לחוץ, והאירו על מה שהיו צריכים. רבנו בחיי אומר שאלו עיקרי כל האבנים והכל נובע מהם, כמו יסודות. בגדי הכהן הגדול מביאים את החסדים השלמים המכוסים שאין בהם חיסרון וכשלובש אותם שורה עליו השכינה הקדושה לכל שבט הייתה אבן מיוחדת על החושן, דהיינו הבנה מיוחד המאפיינת אותו.

האות ט לא נכתבה בשמות השבטים למרות שהיא מבטאת את המילה טוב, מפני שהיא צמודה לאות ח.

ע"י האורים והתומים שהם כעין מדרגת חוכמה יכול היה הכהן הגדול לקבל מסרים מלמעלה. דומה הדבר לתפילין בהם יכלו חכמים לראות אהרה ובקשר שלהם היה אור שאינו גלוי.

הבחינות של גלוי ונסתר משלמים זה את זה כמו קול ודיבור. קול פנימי בלי לומר אותו אינו מועיל מפני שאינו מבטא את ההוצאה מהכוח אל הפועל. וכך התפילה היא עבודה שבלב, אך יש לבטא אותה בפה כדי להשלים התפילה. תפילה שבלב ללא ביטוי בפה אינה עולה. גם תפילת הלחש חייבת להיות בהוצאה בפה אך ישמיע רק לאוזניו. כשמתפללים או קוראים בתורה את שם הויה, אומרים א-ד-נ-י שזה השם המבטא את המלכות עם הדינים שבא, למרות בפנימיות זה שם הרחמים. וכך כל דברי התורה, יש בהם גלוי ופנימי. וכך האפוד הוא בחינת המלכות והחושן הוא הפנימי, בחינת זעיר אנפין.

קפ בכל שמות השבטים לא היו ב' האותיות ח' ט', אותיות חטא, משום שבכולם לא היה נמצא חטא. ח' שהשם גרם, כי השם חת פירושו ירידה, או נחיתה. יפה הוא שאינו בשמות השבטים. אבל ט', היא אות טובה. ומי שרואה אות ט' בחלומו, טוב לו, משום שבה פתח התורה, כי טוב, כמ"ש: וירא אלקים את האור כי טוב. והרי היא אות טובה, א"כ למה לא נכתב בשבטים?

קפא משום שב' אותיות אלו סמוכות זו לזו, שהסמיכות שלה מורה חטא. ע"כ לא היו בשבטים. ועוד, כי אות ט' גנוזה ונסתרת, שהיא מורה על יסוד הבינה, והיא מאירה הארת כולן, ואין אור נמצא חוץ מהאות הזו, כי כל האורות יוצאים מיסוד הבינה, כמ"ש: וירא אלקים את האור כי טוב, שהוא הארת האור ההוא שבאות ט', הגנוזה והנסתרת. ועל האות הזאת כתוב: לא ימנע טוב להולכים בתמים, וזהו האור של כל השבטים. וכיוון שהיא גנוזה כל כך, אינה נמצאת בשבטים. ועוד, שכל י"ב שבטים יוצאים מהמסדרון הזה, יסוד דבינה, הנסתר, שהוא אות ט', וע"כ היא נסתרת וגנוזה ואינה נראית בשבטים. האותיות מתחלקות למלכות ז"א ובינה. אומר שאות ט  היא יסוד דבינה ממנה בא כל האור דרך היסוד שהוא קו אמצעי דנה"י שלה. היות וכל האור בא דרך היסוד באות זו שהיא נסתרת, האור גנוז

קפב כל האבנים שהיו בחושן, עומדות בדרך אות ונס, כשהיו מאירות, היו מאירות פניו של הכוהן הגדול, והאותיות היו מאירות ובולטות, שיהיו ניכרות מהאבנים ולחוץ. וכשהיו מאירות פניו של כוהן גדול, אז היה ניכר בליטת האותיות שהוא לטוב. ובזה ניכר הכוהן, אם הוא צדיק או לא, וע"כ הכול היה באות ובנס. לפי אחד הפירושים בתוך כפל שבחושן היה פתק של אורים ותומים עם השם המפורש

קפג רבי אבא היה מצוי לפני רבי שמעון, אמר לו זה שכתוב: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה. אורים מאירים מה ששואלים. תומים משלימים דבריהם. אבל הפירוש אינו מספיק עוד אנו צריכים לדעת.

קפד אמר לו ודאי כך הוא: חושן ואפוד כנגד אורים ותומים. וזה תפילין וקשר של תפילין, שהם כנגד ב' אלו. כתוב: וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. וראית את אחוריי, שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין שיש בשמים. ופניי, תפילין ממש, סוד עליון, שם הקדוש. אחוריי, קשר של תפילין. תפילין הם מראה המאירה, ז"א. קשר של תפילין מראה שאינה מאירה, המלכות. הראה למשה רק את בחינת המלכות, האחוריים ולא את בחינת ז"א, האור

קפה כנגד זה, אורים מאירים בדבריהם, ז"א, מראה המאירה. תומים משלימים בדבריהם, המלכות, המאירה בהארת חכמה, כמ"ש: וראית את אחוריי, שבה כל השלמות. פנים האורים. אחור התומים. וזה קול ודיבור: קול, ז"א, מאיר לדיבור, המלכות, לדבֵּר. כי הדיבור משלים הדבר. כלומר, שהקול הוא עיקר הממשות, והדיבור משלימו. ועולים תמיד זה בזה, ואינם נפרדים זה מזה לעולם. כי אין להפריד בין הקול לדיבור. וע"כ חושן ואפוד, פנים ואחור. והכול אחד. כך החושן כנגד הקול והאפוד כנגד הדיבור

קפו חושן ואפוד אינם נפרדים לעולם. ומי שמפריד אותם, כתוב עליו, מפריד אלוף, כי הם רומזים לז"א ולמלכות. ושכתוב: ויהי בברוֹח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילָה, אפוד ירד בידו. ואילו חושן אינו אומר. נמצא שהפרידם זה מזה.

קפז אמר לו רבי שמעון: כל מה שחשוב הוא נסתר וגנוז ואינו נזכר. כתוב: נושאי אפוד בד, ולא נזכר החושן שידוע שהיה שם מפני חשיבותו. מה שיותר בגלוי נזכר, כדי שיתכסה מה שבגניזה ובמכוסה, וע"כ נזכר מה שבגלוי יותר, שהוא האפוד.

קפח משום זה, שם העליון הוא סוד שבמכוסה ובגניזה, ואינו נזכר אלא בשם שבגלוי. זה נזכר וזה נגנז. השם הנגנז הוא הוי"ה, השם בגלוי הוא אדנ"י. ע"כ נכתב באותיות נסתרות הוי"ה, ונקרא באותיות אדנ"י. והתכסה זה בזה, השם אדנ"י מכסה את השם הוי"ה, כדי שיהיה כבוד העליון מכוסה וגנוז לעולם. שכל דרכי התורה גלוי וסתום. וכל דברי העולם, בין של עוה"ז ובין של עולם העליון, הם מכוסים וגלויים. כלומר, שבכל דבר יש פנימיות.

פיקודי מו-מח

כָּל מַעֲרָכָה בְּשָׁלוֹשׁ [כל סדרא בתלת]

קלא וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, שִׁבְעִים כִּכָּר, וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת, שָׁקֶל. אמר רבי יהודה: כל זה ירד למטה, בצורה עליונה של האמונה, מלכות. כעין זה עשה נבוכדנצר הרשע צלם ההוא שהתקין. כי זה לעומת זה עשה אלקים. אמר רבי יוסי: אלא שנבוכדנצר לא עשה כן, אבל בחלומו ראה צלם, אשר ראשו של זהב, ואח"כ כסף, ואח"כ נחושת. ברזל וחרס שהיו בצלם, למה אינם במשכן? משום שאינם חשובים להכניסם לקודש. ואלו, זהב כסף ונחושת, שהם חג"ת, נכנסו. כל זמן שהמלכות עדיין מצומצמת אי אפשר להכניס אותה למשכן שבו הכל היה בקדושה. בצלם של נבוכדנצר היו גם סיגים כפי שנראה בשבירת הכלים שבכל רצון היו גם סיגים

קלב סוד המשכן הוא בשלושה במתכות האלו, זהב כסף ונחושת כנגד ג קווים. ובשאר דברים היה ארבע, כנגד חו"ג תו"מ, כגון תכלת מלכות, ארגמן ת"ת, תולעת שָׁני גבורה, ושֵׁשׁ חסד. וכגון ארבעה טורי אבן, כנגד חו"ג תו"מ.

קלג אמר רבי יהודה: מהם בשלושה, מהם בארבע, מהם בשניים, מהם באחד. אבל כל מערכה בשלוש. ג' מערכות הן, המתחלקות לכל רוח, לארבע רוחות העולם, ובכל מערכה שבכל רוח יש שלוש מערכות אחרות.

ד' רוחות העולם הם חו"ב תו"מ. בז"א ומלכות הם חו"ג תו"מ. ואע"פ שנכללים זה מזה אינם ד"פ ד', אלא ג"פ ד', שהם י"ב (12). מטעם כי חו"ג תו"מ אלו הם ג' קווים חג"ת, ומלכות המקבלת ג' הקווים, כי המלכות מבחינתה אין לה, אלא רק ג' הקווים שמקבלת מז"א בעלה. וע"כ יש רק ג' קווים בכל רוח, שהם י"ב, ואינם ט"ז (16). כל מערכה בשלוש, ג' קווים, ג' מערכות הן, המתחלקות לכל רוח, שבכל רוח מד' רוחות חו"ג תו"מ, יש ג' קווים. ובכל מערכה שבכל רוח, בכל קו וקו, יש שלוש מערכות אחרות, כי ג' הקווים שבכל רוח נכללים זה מזה, ויש בכל קו ג' קווים. נמצא שיש תשעה קווים לכל רוח. מאחר והמלכות מצומצת אין אפשרות שהיא תגיע להתכללות ולכן יש רק ארבע כפול שלוש. המלכות כאן היא רק נספח מאחר ועצם המלכות נגנזה ברדל"א.

קלד הסדר הראשון בצד מזרח, ת"ת. ג' סדרים, ג' קווים, משום שכלולים זה מזה, נמצא ט' קווים. וכמה אלף ורבבות מדרגות נמצאות תחתיהם. אלו ט' סדרים, שהם ג' קווים, שכל קו כלול מג', כולם מונהגים באותיות רשומות, כ"ז (27) אותיות שבא"ב, כ"ב (22) אותיות ומנצפ"ך הכפולים. וכל סדר, כל קו, מסתכל, כדי לקבל שִפעו, לאלו האותיות הרשומות, מכ"ז האותיות המיוחסות אליו. וכן לכל סדר וסדר, לכל קו וקו, הקו צריך לקבל את שפעו לצורך החיסרון, האות שנמצאת שם.  שכולם נוסעים באותיות הרשומות, ואלו למעלה מאלו, ועומדים אלו על אלו. שורש ג' קווים הם ג' הפעולות, הנעשים בג' נקודות חולם שורוק חיריק שבבינה. שביאת האות י' באור הבינה ונעשית אויר, המחלקת המדרגה, היא נקודת החולם. ויציאת הי' מאויר, החוזר ומשלים המדרגה, אלא שסותם האור, היא נקודת השורוק. ועליית ז"א במ"ן ומסך דחיריק, לייחד ב' נקודות אלו זו בזו ולפתוח הארתם, היא נקודת החיריק. נקודות בבינה, אותיות בזו"ן. ג' פעולות שמהם נמשכים ג' קווים, הם ג' אותיות העומדות במערכה של ימין שמאל ואמצע. באופן, ששורשי ט' קווים שבכל צד מג' צדדים דרום צפון מזרח, הם כ"ז אותיות, ט' אותיות לכל צד. ורוח מערב, מלכות, מקבלת לתוכה את כולם.

קלה וכשאלו אותיות פורחות באוויר של הרוח הממונה על הכול, ביאת י' באור ונעשה אויר שבאות הימנית, ויציאת הי' מאויר, שחזר ונעשה אור, שבאות השמאלית, אשר האוויר הזה ממונה על כל סדר יציאת המוחין, שכולם יוצאים ע"פ סדר של ג' קווים, הנמשכים מהשינויים הנעשים באוויר הזה. אז כל האותיות נוסעות. ואות אחת בוטשת מלמטה, האות האמצעית מנקודת החיריק, ז"א העולה למ"ן, ונעשה זיווג על מסך דחיריק שלו, המוציא קומת החסדים, המאחדת הימין והשמאל. והאות ההיא עולה באו"י, ויורדת באו"ח. ושתי אותיות, ימנית מנקודת החולם, ושמאלית מנקודת השורוק, פורחות על האות האמצעית. ואות מלמטה, האמצעית, עולה מלמטה למעלה, שהוא ז"א העולה לבינה ומייחד ב' קווים ימין ושמאל שבבינה. ומתחברת בהם ונעשו ג' אותיות, כולן לפי האותיות יה"ו, שהם ג' תוך מראה המאירה, ז"א, אשר י' ימין, ה' שמאל, ו' האמצעי. מאלו מתחלקים שלושה סדרים, ג' קווים, והם ב' אותיות, שנמשכות מחולם שורוק, ימין ושמאל דבינה. ואות אחת העולה, ז"א העולה מלמטה אל הבינה, מתחברת עימהן, והן שלושה.

קלו אלו ב' האותיות העליונות העולות באוויר, הימנית והשמאלית, כלולות זו בזו, חסד ודין. ומשום זה הן שתיים. והן מעולם העליון, ימין ושמאל שבבינה, הזכר. שנבחנות לזכרים, כי בינה זכר. והאות האמצעית, העולה ומייחדת אותן זו בזו, נקבה. כי להיותה ז"א, העולה למ"ן לבינה, ע"כ נחשב בערך ב' אותיות של הבינה, נקבה. והיא נכללת בשתיהן.

קלז כמו שהנוקבא מלכות, נכללת מב' צדדים, מימין ושמאל דז"א, ומתחברת בהם, כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, אף כך האות האמצעית, הנקבה שעלתה למ"ן מהתחתון ויוצרת חיסרון בכל אחד מהם, מתחברת בשתי האותיות האחרות שבב' הצדדים ימין ושמאל. אלו ב' האותיות העליונות, מבינה, ואלו האמצעיות המייחדות כל ב' האותיות העליונות, הם תחתונים, מז"א. והכול הוא אחד, זכר ונקבה. שכל ב' אותיות עליונות הן זכרים, וכל אות המייחדת אותן, העולה מהתחתון, היא נקבה.

פיקודי נט-סא

חוֹשֵן ואֵפֹד

לבוש מכסה אך גם בא לגלות מהחלק המופשט שהוא החלק החיצוני. וכך החלוקה בעבודה הנפשית מתחלקת לי"ב כפי שבנויים העולמות העליונים עליהם לומדים מעבודת הכוהן, על החיבור בין המוח ללב.

החושן שהוא צד הזכר משפיע לאפוד שהוא צד הנקבה ע"י י"ב צירופי הוי"ה שבו .