028- הדף היומי בזוהר הסולם – הקדמת ספר הזוהר – עמודים נג-נד (שיעור השקפה)

שם המאמרים: "אותיות דרב המנונא סבא" ו- "חכמה דעלמא קיימא עלה"

בשיעור זה אנו למדים על התורה הגונזת בחובה את סודות התורה העצומים, הקשורים לעולמות העליונים המקבלים ביטוי דרך העולם הזה. התורה מתחלת בכפילותן של האותיות אל"ף ובי"ת, הנובעת מן הפסוק: "ב'ראשית ב'רא א'לוקים א'ת וכו'", שהם ב' פעמים בי"ת ו-ב' פעמים אל"ף. כפילותן של האותיות מצביעה על התגלותה של התורה ממצב הקטנות (עמידה על רגל אחת), לבחינת אמת העומדת על ב' רגליים, כאותה מערת המכפלה, בה קבורה אותה אמת במצב הקטנות, שיש להולידה ולגלותה בצורה השלמה לאחר מכן. מסביר הזוה"ק שישנם בתורה אותיות גדולות כנגד ספירת הבינה (עולם העליון) הכוללת א"ב הראשונות "מבראשית ברא וכו'" וישנם אותיות קטנות כנגד זו"ן (עולם התחתון) הכוללים א"ב השניות "מבראשית מברא וכו'".

לכך, יוצא שהתורה כוללת אותיות גדולות ואותיות קטנות, המכילות אותה האמת הכפולה, הקיימת בעולמות העליונים ומושגת דרך פעולות מעשיות של העולם הזה. העולם העליון אשר מעבר לפעולות המעשיות של העולם הזה, מייצג את בחינת האמונה, שהיא האקסיומה והוודאי הראשוני, עליו מושתתת כל התפיסה המדעית של העולם הזה, עד כדי כך שכל בניין האני הפנימי של האדם לא בנוי זולת אותה אמונה ראשונית, שעל האדם לקבלה בבחינת "למעלה מדעת", כודאי ראשוני שאי אפשר בלעדיו שמתחיל את הכל וכולל את הכל. שאין לו סיבה מוקדמת, שאיננו מתפרק ושיש לו שלמות מצד עצמו, כעין אברהם אבינו שקיבל את האמונה למעלה מדעתו.

בכך אנו חותמים את מאמר האותיות וניגשים לתחילתו של מאמר חדש הנקרא "מאמר חכמה דעלמא קיימא עלה", המדבר אודות בניין המרחב הנפשי של האדם.
המאמר פותח בבחינת הראשית, שהיא אותה החכמה (כנגד אריך אנפין המתאחד עם הכתר שהוא עתיק) הבאה מלמעלה בלא סיוע מצד התחתון כבחינת האור והכלי הבאים כאחד.
אותה חכמה המדוברת, היא צורת מציאות עליונה היורדת אל התחתון ממקום סתום אשר איננו מודע אליו, בבחינת "רישא דלא אתיידע", וכל פעולת התחתון מתחילה מן הצורה בה הוא מגיב למציאות סתומה זו.
כדי שמציאות זו של החכמה תתפשט אל התחתון, צריכה היא לעבור דרך אמצעי קישור בין העליון לתחתון, העונה לשם "תודעה" כחלק מפרצופי אבא ואמא, המתחלקים להכרה (ג"ר דבינה – ראש דגוף דראש) ותודעה (ז"ת דבינה- גוף דגוף דראש).
כדי שתודעה זו תתפשט לתחתון באופן הראוי לכשנוכל לשכלל באמצעותה, עליה להתבסס ולהתארגן על-פי ההכרה העליונה, התופסת באופן עקיף את הקורה למעלה בחכמה העליונה, היא האור העובר דרך הנתיב (בינה) בבחינת ל"ב נתיבות חכמה, שבגין כך נקראת התודעה בשם ל"ב נתיבות חכמה.
לאחר מכן התודעה שהיא בחינת ז"ת דבינה – גוף דגוף דראש, מתפשטת לגוף שהוא המרחב או האני של האדם (הלב – הים הגדול המתפרד לרצונות קטנים) , בבחינת שישה קצוות (ו"ק – חג"ת נה"י ; בחינת ששת מימדי המרחב).
נמצא אם כן שהתודעה המהווה את מרכז חייו של האדם, דרכה הוא חי, חש ואף חושב, מבוססת על מידת ההשפעה בבחינת החסד הראשון, שבהתפשטותה לגוף התחתון יוצרת את בחינת הלב האמיתי של האדם.