038- הדף היומי בזהר הסולם – פקודי קי-קיב למתקדמים

פיקודי קי-קיב

וַיָּבִיאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן אֶל-מֹשֶׁה

ה' שומע תפילת כל פה שמייחד כראוי.

את רצונות הלב מביאים לבדיקה אל בחינת משה שבנפש. תפילת הצדיקים היא העלאת ביקוש כדי לייצר את קשרי האמונה. כאן לא נבחנת עוצמת הרצון, אלא האם ההשתוקקות מבטאת רצון אמוני לקשר.

שמ כשהאוויר של המלכות מכה על ארבע החיות, מעלה אלו ארבע החיות שמתחת חיה זו, המלכות, והן מעלות את החיה, עד שמביאים אותה לזוהר העליון, ז"א, לאצילות וכך מתקנים אותה כמ"ש: בתולות אחריה רֵעותיה מובאות לךְ. כי ארבע החיות נקראות כך. ואינן זזות מהחיה, מהכיסא, המלכות, לעולם. ומעלות המלכות מלמטה למעלה לתקן את הכיסא, המלכות, לגבי מעלה, ז"א. כמ"ש: ויישאו את התיבה (המלכות, הנק' משכן) ותָרום מעל הארץ. וכשהמלכות עולה למעלה, לז"א, ואלו ארבע החיות מעלות אותה, אז כתוב: ויביאו את המשכן אל משה. המלכות נקראת משכן, ומשה ז"א, וארבע החיות הן המביאות אותה. ישנם אמצעים לעלות וליישר את הלב, את ההרגשה לכיוון הקב"ה לבחינת ז"א ע"י הבתולות שהן בחינות האמונה והחידוש. ז"א הוא השורש, וגם בחינת משה רבינו, וגם נק' אדם. כאן התיקון הוא להעלות את ההרגשה לדרגת אדם ולא לבוא עם הרגשת בהמה שכל מה שמעניין אותה זה לאכול ולקבל לעצמה עולם הזה. כוחות החידוש, נק' בתולות.   

ארבע חיות הן נהי"מ דנוקבא דז"א, שנפלו לבריאה בעת מיעוטה. וכל עוד שאינן חוזרות אליה, אין הנוקבא ראויה לזיווג עם ז"א, כי כשחסרה נהי"מ של הכלים, שהם ד' החיות, היא חסרה ג"ר דאורות. ועליית נהי"מ דמלכות נעשית ע"י הורדת המלכות מבינה למקומה. ואז יוצא רוח מנוקבא דז"א ומעלה את ד' הכלים נהי"מ שלה, ד' החיות, ואז היא ראויה לזיווג. ונבחן, שד' החיות נושאות את הכיסא, המלכות, שמשלימות אותה לזיווג עם ז"א. מרימות אותה לזיווג היות וגורמות לגדלות המלכות ורק כאשר היא גדולה היא ראויה לזיווג

כשהרוח דנוקבא דז"א בוטש בד' חיות, היא מעלה את ד' החיות, שמתחת החיה, הנוקבא דז"א. שמעלה אותן ומחברת אותן אליה, להשלים ע"ס של הכלים שלה. והן מעלות את החיה, עד שמביאים אותה לזוהר העליון, ז"א, שמכוח שמשלימים ע"ס דכלים שלה, מתלבשים בה ג"ר, וראויה לזיווג עם ז"א. ונחשב כאילו החיות העלו את הנוקבא דז"א. וכשהמלכות עולה למעלה, אז כתוב: ויביאו את המשכן אל משה, כי ד' החיות מביאות את המשכן, נוקבא דז"א, אל משה, ז"א. ויביאו את המשכן למשה, זו בחינת עליית המלכות לז"א ע"י הרצונות התחתונים של האדם, הם ד' החיות. ולא מספיק שאדם יעלה רצונות כאלו, אלא עליו להתכוון ליצור בכך קשר של אמונה, של יחד, ולא לצורך המאווים שלו.

ואע"פ שהמלכות המסיימת יורדת מבינה למקומה צמצום ב', מ"מ לא מתבטל משום זה הסיום שנעשה על ידה אלא אח"פ דעליה. וסיום הזה שאינו מתבטל, נקרא רקיע. זהו הרקיע העומד על ארבע חיות. וכשהן מתעלות, אינן זוקפות ראשן למעלה, כי הרקיע שעליהם, הסיום דצ"ב, שלא התבטל, גורם, שאע"פ שהתעלו והתחברו אל הנוקבא דז"א, מ"מ אינם מתחברים לגמרי. באופן שיתבטל הרקיע שעל ראשם. לפני שמתקנים יש להעלות את ההשתוקקות למקום של קדושה וכך ניתן לפעול כראוי מפני שבמקום החשק ישנה אחיזה לטומאה.

שמא ויביאו את המשכן. החיות מביאות את המלכות  כתוב: ויישאו את התיבה, שהחיות נושאות את המלכות אל משה כמ"ש: דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, שהוא ז"א. משה נקרא אדם, כמ"ש: לא ידון רוחי באדם לעולם בְּשַׁגַם הוא בשׂר. שהוא משה. כי בשגם הוא אותיות משה. ומשום זה על הכיסא, המלכות, עומדת דמות אדם, משה, ז"א. וע"כ כתוב: וממעל לרקיע אשר על ראשם, של ארבע חיות. כמראה אבן ספיר דמות כיסא, המלכות. ועל דמות הכיסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, ז"א, הוי"ה דמ"ה, שבגי' אדם (45). כי ארבע החיות נושאות ומביאות המלכות לזיווג עם ז"א.

שמב ויביאו את המשכן. אלו ארבע חיות המביאות המלכות כשעולות לאצילות. אלו כל איברי הגוף, הספירות דז"א, שכולם בהשתוקקות קדושה, וכולם אוחזים במשכן, המלכות, שיתחבר זכר ונוקבא יחד. ויביאו את המשכן, פירושו להביא את הכלה, המלכות, לחופה, לזיווג המכונה חופה. בתחילה הם צריכים להעלותה ולהביאה אליו, ואח"כ הוא יבוא אליה תמיד. הרצונות הן המביאות את הכלה לגדלות ומאפשרות לז"א שהוא צד האדם לבוא אליה. על האדם להביא את רצונותיו לקשר עם העליון. ומי שמביא את הרצונות הללו לקשר, אלו בחינות הצדיקות שבאדם שמעלים את התפילה בכוונה וסדר כראוי, תוך כדי לימוד הייחודים הראויים.

שמג כל הצדיקים, שקושרים קשרי הייחוד, ומייחדים בכל יום הייחוד של האמונה, המלכות, שנקראת משכן, הם מעלים הכיסא, המלכות, עד שמביאים אותה אל משה, ז"א. עליהם כתוב: ויביאו את המשכן אל משה. וכיוון שהצדיקים מחברים אותה עם משה, הם מרוויחים ברכות ממקור החיים בזכות קשרי הייחוד שקושרים, כשקושרים הייחוד כראוי שכל מה שהתחתון מביא לעליון גם הוא מקבל מזה כמ"ש: ויַרְא משה את כל המלאכה. כלומר ייחוד הכול, ואז, ויברך אותם משה. שהרוויחו הברכות ממקום שמדרגת משה עומדת בו, ז"א. והם החכמים העושים את כל מלאכת הקודש, משום שיודעים לסדר מלאכת הקודש, ע"י הייחודים שעושים.

שמד כל מי שמתפלל תפילה וקושר הייחוד אפילו אומר לשם ייחוד קודש אבריך הוא ושכינתה, מסתכלים בו. אם התפילה והקשר כראוי, אז הוא מתברך תחילה ממקום שכל הברכות יוצאות. כמ"ש: והנה עשו אותה, כאשר ציווה ה' כן עשו. מיד, ויברך אותם משה.

שמה משום זה כתוב: ויביאו את המשכן אל משה, ז"א, בעל הבית, שיראה בתיקון הבית, המלכות. וצריך לראות התיקונים שלה, שלא ניתנו לאחר להסתכל ולראות בה, באלו הנסתרות והסודות שלה, חוץ ממשה לבדו.

שמו וע"כ, ויביאו את המשכן אל משה, את האוהל, ואת כל כליו. וכשהביאו למשה הכול, הביאו לו איברים לתקנם, כל אחד ואחד, ולהכניס איבר באיבר, זה בזה. וכשרצו בעצמם לתקן זה בזה ולהכניס זה בזה, לא היה עולה בידם. וכיוון שהביאו אל משה, מיד הכול עלה בידו. וכל איבר היה עולה ונכנס במקומו. כמ"ש: ויקֵם משה את המשכן מאחר והוא ידע את הכלל, לכן הצליח עם כל הפרטים הנובעים מהכלל.

שמז בשעה שהתחיל משה להקים את המשכן, והתחיל להתקין תיקון האיברים, להכניסם זה בזה, אז נחלשו כל האיברים וכל התיקונים של הס"א הטמא. כשהתחיל להתחזק הצד הקדוש, נחלש הצד הטמא. זה מתחזק וזה נחלש. כל זמן שהקדושה חזקה, נחלשים כל האיברים של צד האחר. זה מלא וזה חרב. וזהו ירושלים וצוֹר הרשעה. כשזו מלאה, נחרבת זו. וע"כ כשמתחזקת הקדושה, נחלש הס"א.

שמח משום זה, ויקם משה את המשכן, כדי להתחזק מלמעלה, מז"א, כי משה מרכבה לז"א, ולא יקבל חיזוק מלמטה. וע"כ משה, שהיה מתוך המראה המאירה, ז"א, היה צריך להקים המשכן, שיאיר ממנו ולא מאחר. שהלבנה, המלכות, צריכה להאיר מהשמש ולא מאחר. כנ"י, המלכות, צריכה לעלות למעלה ולהתדבק בשמש, ז"א. לכן צריכה היא חסדים, ואמר לה לכי מעטי את עצמך. בקדושה הזכר צריך להוביל את הנקבה, ובטומאה הנקבה רוצה לעלות על הזכר.