015- הדף היומי בזהר הסולם – צו מו-מח למתקדמים

צַו  מו- מח

הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו

קכד) רבי יהודה פתח: המְקָרֶה במים עליותיו. הקב"ה כשברא העולם, הוציאו מתוך מים, וערך אותו על מים. הבריאה היא יש מאין. הבריאה היא צמצום, כאשר בצמצום א צמצם האור ולא המים, ובצמצום ב בבחינת הזו"ן כן מדבר על המים . חילק את המים לב' חצאים כציור האות אלף המחלקת יוד עליונה ויוד תחתונה, מחצה למטה, ומחצה למעלה, ועשה בהם פעולות כפי שהפרסא מחלקת את המדרגה לגלגלתא ועיניים לבין אח"פ. ממחצה שלמטה עשה ותיקן את העוה"ז היינו את כלי הקבלה שנק' אח"פ, וערך אותו על מחצה הזו, ותיקן העולם למעלה ממנה כמ"ש: כי הוא על ימים יְסָדָה. ומחצה האחרת העלה למעלה, וסָפַן עימה תִקרות העליונות עם גלגלתא ועיניים שם עשה את המסכים כמ"ש: המְקָרֶה במים עליותיו. בעליונים עשה מסכים שמחייבים את התחתון, שפועלים עליו כחוק.

חילק ועשה בעליונים מלכות שמים, שצריכה להשגיח על כל הנבראים.

הבריאה נבראה יש מאין בכוח הבורא יתברך. לאחר מכן היה הצמצום וכך תופס הנברא שיש צמצום באור.

יש הבדל בין צמצום א' לצמצום ב'. בצמצום א' צומצם האור, ב' המים. האור של הו"ק, של הגוף נק' מים, שהוא נותן חיות לתחתון, כפי שבטבע המים נותנים את החיות. בראש המחשבה נותנת את האור.     

קכה) ועשה רקיע בין שתי המחצות האלו כמ"ש: יהי רקיע בתוך המים. ועליהם תיקן וסידר מלאכים עליונים קדושים, מתוך הרוח שנגזר מפיו כמ"ש: וברוח פיו כל צבאם הם צבאות השמים, המלאכים ששם כדי להנהיג את עולמו.

קכו) ובאלו המלאכים תיקן וסידר מזמורי שבחיו ביום. והם מתערבים בלהבות אש. ואלו גדודי צבאות, אומרים שירה ביום, תשבחות בבוקר, וזמירות בערב. כשמגיע הלילה, כולם פוסקים מלומר שירה. אלא מלאכים אחרים אומרים שירה בלילה. כי אלו שביום אינם מזמרים בלילה. למעלה מהם יש גדודי אש, העומדים בשלהבת חזקה, ומריחים אש אוכֵלה, וחוזרים למקומם.

קכז) ויש בצד האחר דהיינו בקליפות, שהתהומות עולים אלו על אלו, ויש תהום עליון, בינה דקליפות, ויש תהום תחתון, מלכות דקליפות. ובכולם שוכנים בעלי הדין מצד הדין הקשה.  קו שמאל. ויש בתוך תהום התחתון שלהבות השורפות ניצוצי אש, הממונים על דיני העולם, לשרוף הרשעים באש, הנמשכת מנהר דינור. וכולם אש, ומראה שלהם אש לוהטת, ועומדים בין עליונים לתחתונים. באים לעשות דין לרשעים, לצדדים שאינם עושים תפקידם כראוי בעולם.

קכח) וכשעשן המזבח עולה, עוברים ונאבדים מלאכי חבלה מתהום התחתון, העומדים לכלות ולהאביד. הקרבן על המזבח עומד כנגד מלאכי החבלה. לכן במקום שאותו חוטא יינזק מאותם מזיקים, אז הקורבן מכפר. ואותה הנזילה של אש חזק מנהר דינור, חזק ועליון, חוזרת למקומה ולא מזיקה ובכך רואים את התיקון. וכל החיצוניים נהנים מעשן המזבח, משום שנתקן כנגד מזבח העליון, וע"כ נהנים ממנו. והם קרבים לעשן הזה. והוא עשן אמוּרים ופדרים שמתאכלים בלילה, יש בסדר התפילה קובן תמיד בבוקר ואחר הצהרים, ויש להוסיף תפילת ערבית מפני שאמוּרים ופדרים מהם ניזונים החיצוניים. ועשן אחר עולה מן הקרבנות ביום, שהוא לקדושה. כי לכל אחד ואחד מזין העשן, הן לקדושה והן לס"א. והוא רצון הכל העולה למעלה, מפני שהוא נחת רוח אל המלך הקדוש.

העשן עוזר למעלה לתקן, וכל מיני מאגיות ומעלי עשן למינהם, כדי לייצר עשן שמטהר, אך דווקא בכך הם מחזקים את כוחות האופל ומגבירים את כוחות הדין בעולם.

התפילה כנגד הקורבן, והיא התפילה מסוגלת לעשות את הניקוי הפנימי של האדם.  

לכל אדם יש במחשבתו גם קליפות, דהיינו עיוותים במחשבה. עיוותים אלו מסיתים את האדם מדרך הישר. כשמעלה קרבן, כלומר נותן בניגוד לתאוותו ולרצון לקבל לעצמו, מראה בכך שנותן הוא חשיבות עליונה למלך, יותר מהרצון הגופני שלו. כאשר הוא משבח את הערך הפנימי, ומוכן לשלם עבורו, מראה הוא בזה שהוא מקריב למען ערך עליון.

הקורבן מראה שהאדם מוכן לשלם בדומם צומח חי שבו, למען הערך החשוב, הוא צד האדם שבו.

אֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ רוֹבֶץ כְּאַרְיֵה  [אשא דמדבחא רביע כאריה]

קכט) במזבח עולה ונראה אוריאל, כמראה אריה גיבור הרובץ על טרפו. והיו כהנים וישראל רואים ושמחים, שהיו יודעים, שקרבנם התקבל ברצון לפני המלך הקדוש. דהיינו היה להם סימן לפי צורת האש, האם זה ציור של אריה, אז היום שמחים שהתקבל קורבנם. ואש אחר עליונה וקדושה ירדה מלמעלה, שהיא המלאך אוריאל, כנגד אש התחתונה שנתנו על המזבח, אז היה האדם הולך ומזדעזע לפני אדונו, ושב בתשובה שלמה. מזדעזע כשמקבל משוב, הד חוזר מלמעלה, שיש קשר בין עליונים לתחתונים, וכך מזיז את האדם לעשות תשובה.

בנוסף לאש התחתונה שעולה מהמזבח, באה לאכול גם אש עליונה. נס גלוי בכל פעם שהקריבו, אם הייתה האש העליונה בצורת כלב, ידעו שהקרבן אינו ראוי, ובאש בצורת אריה  ידעו שהקרבן ראוי.

האריה במרכבה בצד ימין, דהיינו חסד שיש בו גם צד של גבורה. אוריאל הוא קו אמצעי המשלב כראוי שניהם, את הקו הזה יש להשיג.

קל) בדומה למלך, שהעם שלחו לו מתנה, והייתה רצויה לפניו, אמר לעבדו, לך וקח מתנה זו שהביאו לי. כך אמר הקב"ה למלאך אוריאל, לך וקבל המתנה, שבניי הקריבו לפניי. כמה השמחה הייתה נמצאת בכל, וכמה מתיקות הייתה נמצאת בכל, בשעה שהכהן והלוי ואותו שהקריב הקרבן, היו מכוונים להקריב הקרבן כראוי בייחוד השלם.

מכאן רואים שצריכה להיות כוונה אמיתית להקריב את הקרבן הזה. וכך בתפילה צריך שתהיה כוונה אמיתית, ולא חס ושלום שעושים את זה כדי לצאת לידי חובה.

קלא) ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולָה. אש שהוא המלאך אוריאל, שירד כמראה אש בשלהבת כדי לקבל את המתנה עבור המלך, עד שירד למזבח לקבל המתנה, הקרבן, והיה נראה כאריה גדול רובץ על הקרבן.

קלב) וכשישראל לא נמצאו זכאים, או אותו שהקריב הקרבן לא הקריב כראוי, ולא התקבל קרבנו, היו רואים שהעשן לא היה עולה בדרך ישר, והיה קם רוח אחד מן הנקב של הקליפות שבצפון, ובא אל המזבח, והיו רואים צורה של כלב אחד חצוף רובץ על הקרבן. אז היו יודעים שהקרבן לא התקבל ברצון.

מהו כלב ? הנובח הב הב, הב לי מעולם הזה והב לי מהבא. זה כל מה שמניין אותו, ועל זה הוא בא לתת קרבן, ואז עומד מול מציאות שבודקת אותו מבפנים, האם הוא נותן בלב שלם, או רוצה להשאיר קצת לעצמו. אז אם חלילה אתה בא לתת מתנה למלך, כדי לקבל גם לעצמך, תקבל ציור אש של כלב, ומראים לך צילום נפשי של עצמך. האריה הוא מידת החסד, שמראה שהאדם מקריב מתוך השפעה.

קלג) בדומה למלך, ששלחו לו מתנה. ראה אותה המלך שאיננה כדאית להקריבה לפניו. ראה המלך את כוונת ליבם, שמתכוונים למרוד בו, דהיינו לעשות רק כדי לצאת ידי חובה, אמר המלך, תסלקו מתנה ההיא, ותנו אותה לכלב, כי אינה כדאית להביאה לפניי. כך בשעה שהקרבן נקרב, ולא התקבל ברצון מאחר וראה שאין כוונה אמיתית של המקריב, נמסר הקרבן אל הכלב. ומשום זה היו רואים צורת כלב על המזבח.

שְרִיפָת קְדשִּׁים

קלד) ותצא אש מלפני ה', ותאכל על המזבח את העולה. אמר רבי יהודה: זה אוריאל, שנראה כשלהבת אש על המזבח. שהיה רובץ על הקרבן. ואז השמחה הייתה בכל, כי נתקבל ברצון כמ"ש: וירא כבוד ה' אל העם. ואם לא היה ביום הזה, הבלבול של מיתת בני אהרון, הנה מיום שיצאו ממצרים, לא הייתה נמצאת נחת רוח כזו למעלה ולמטה.

האש הייתה סימן גדול, ולכן שמחו, אך יש גם זיכרון מאותה אש שבני אהרון מתו בא, מפני שהקריבו אש זרה.