09- הדף היומי בזוהר הסולם – הקדמת ספר הזוהר – עמודים טו-טז (שיעור השקפה) |☆מאמר מי ברא אלה, שאלות מ"י ומ"ה

ח) ויש אחר למטה, ונקרא מ"ה. מה בין זה לזה? הראשון הסתום, שנקרא מ"י, נוהגת בו שאלה. כיוון ששאל האדם וחקר, להסתכל ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות, אחַר שהגיע שָמה, הוא מ"ה. שפירושו, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה.

ביאור הדברים. הנוקבא דז"א, בהיותה עם הז"א פב"פ, נקראת גם הנוקבא בשם מ"ה, כמו הז"א. והיא נבחנת לקצה השמים שלמטה, כי היא סוף כל מדרגות ומסיימת את האצילות. ונמצא הז"א, הנקרא שמים, עומד בין הישסו"ת, הנקרא קצה השמים למעלה, ובין הנוקבא, הנקרא קצה השמים למטה.

ונאמר, כיוון ששאל האדם וחקר להסתכל. להסתכל, פירושו, הזיווג דאו"א, הנקרא הסתכלות או"א זה בזה, ע"י עלייתם לראש דא"א, שאז הבינה חוזרת לקבל הארת החכמה בשביל הזו"ן. כי אפילו ישסו"ת, הז"ת דבינה, אינם צריכים להארת החכמה לצורך עצמם, כי מבחינת עצמם דומים הז"ת דבינה אל הג"ר שלהם, ואינם נזקקים לקבל חכמה. אלא בעת שהזו"ן עולים למ"ן לישסו"ת, מתעוררים הישסו"ת בשבילם, לעלות לראש דא"א ולקבל חכמה. אבל גם הזו"ן אינם עולים למ"ן לישסו"ת, אלא רק ע"י העלאת מ"ן מבני אדם התחתונים אל הזו"ן. באופן, שנשמות בני אדם עולות למ"ן אל הזו"ן, ואז עולים הזו"ן למ"ן אל הישסו"ת, ואז עולים הישסו"ת לא"א, ונעשים שם פרצוף אחד עם או"א עילאין, ואז מסתכלים או"א זה בזה, וממשיכים חכמה בשביל הזו"ן.

וכיוון ששאל האדם, כלומר שמַעֲלה מ"ן, וחקר, כלומר שחוקר במעשיו, כדי להעלות הזו"ן לזווג או"א, להסתכל, בכדי שאו"א יסתכלו זה בזה וימשיכו חכמה. ולדעת ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, המלכות. כי הארת החכמה, הנמשכת ע"י עליית מ"ן וזיווג, נקרא בשם ידיעה, או נקרא חכמה ע"י הדעת. כי הזו"ן העולים למ"ן, נבחנים שם לדעת לאו"א, כי הם הגורמים לזיווג שלהם. והזיווג נקרא ידיעה, מלשון, והאדם ידע את חווה אשתו.

ולדעת, פירושו, להמשיך המוחין בדעת ממדרגה למדרגה, מדעת של מדרגת או"א אל המוחין של מדרגת הז"א. עד סוף כל המדרגות, מהז"א אל הנוקבא, הנקראת סוף כל המדרגות. כי הבינה עומדת אב"א עם החכמה, להיותה רק חסדים, וחוזרת פב"פ עם החכמה רק לצורך הזו"ן.

ואחַר שהגיע שָמה הוא מ"ה. כיוון שהמוחין הגיעו שָׁמה אל הנוקבא דז"א, אז נקראת הנוקבא בשם מ"ה. המדרגה התחתונה, עולם התחתון, מלכות, נקראת מ"ה. וכתוב, מה ה' אלוקיך שואל מעימָך. אל תקרא מ"ה אלא מאה. משום שכל המדרגות עליונות בשלמותן, שהם חמישים, הם כאן במלכות, וע"כ נקראת מאה.

כי חמישים שלה, כח"ב תו"מ, שכל אחת כוללת עשר, וחמישים של בינה, הם מאה. וע"כ בינה נקראת מ"י, שהם חמישים, והמלכות מ"ה, שהוא מאה, מפני שכוללת בתוכה גם החמישים דבינה. הרי שע"כ נקרא מ"ה, להורות שכל השלמות הגדולה של המוחין ההם, באה רק אחר שהגיעו המוחין לנוקבא.

ונאמר, מ"ה ידעת, מ"ה הסתכלת, מ"ה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. המלכות נקראת מ"ה, כי אע"פ שההמשכה העליונה של חכמה נמשכת דרך מדרגות העליונות, בינה וז"א, אינה מתגלה עד שנשלמת כאן במלכות, מקום הסוף של כל המדרגות, הסוף של המשכת הכל, ועומדת בגלוי, בהארת החכמה. ואע"פ שהתגלתה יותר מכולם, היא עומדת לשאלה: מה ראית, מה ידעת? כמ"ש, כי לא ראיתם כל תמונה.

ואע"פ שכבר נמשכו לה המוחין העליונים, ע"י העלאת מ"ן, וכבר נשלמה בהן, מ"מ נוהגת בה שאלה, כמו שישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. ע"כ נאמר, מה ידעת, מה הסתכלת, מה חקרת, הלוא הכל סתום כבתחילה. אשר אחַר העלאת המ"ן והמשכת המוחין, עוד הכל סתום בנוקבא, כמו מטרם העלאת מ"ן, שעומדת עוד לשאלה, העלאת מ"ן.

א"כ מה מועילים התחתונים בהעלאת מ"ן? ולמה נמשכו אליה המוחין, כיוון שאינם נגלים כלל? אל תקרא הנוקבא מ"ה, אלא מאה, מאה ברכות, שהנוקבא משפיעה לתחתונים. לפי זה איך עוד עומדת לשאלה, והכל סתום כבתחילה?

כי יש ב' מוחין דגדלות בנוקבא, הנקראים גדלות א' וגדלות ב':

בגדלות א' עולים רק או"א עילאין לראש דא"א, ולא הישסו"ת. ואע"פ שנעשו לפרצוף אחד, מ"מ נשארו ישסו"ת בגוף א"א, אלא שהתעלו למקום או"א שמקודם לכן, שמלבישים מפה עד החזה דא"א. ולפיכך מצד אחד נעשו הישסו"ת בחינת ראש א"א, שהרי נעשו פרצוף אחד עם או"א עילאין, העומדים עתה בראש א"א. וכן עלו למעלה מפרסא דחזה דא"א, ששם מאיר הראש דא"א, ע"ד שהתבאר באו"א עצמם, שהיו עומדים שם מטרם העלאת מ"ן.

ומשום זה הם משפיעים מוחין שלמים דג"ר אל הז"א, והז"א אל הנוקבא, והנוקבא נעשית מאה ברכות. כי ע"י מוחין אלו מתעלים הזו"ן ועולים למקום הישסו"ת, שמקודם העלאת מ"ן, מחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת הנוקבא במקום אמא. וע"כ נעשית הנוקבא מאה, כמו אמא, כי בחינת מאה היא באמא, ואלפים היא באבא, והתחתון העולה לעליון נעשה כמוהו.

אמנם מצד אחר, דומה הנוקבא רק לבחינת מ"י, שעומדת לשאלה, כמו ישסו"ת מטרם העלאת המ"ן והמשכת המוחין. והוא מטעם הלבשתה את מקום הישסו"ת דקטנות, מהחזה עד הטבור דא"א. ונמצאת עומדת למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, שהארת ראש דא"א נפסק למעלה מפרסא זו. וע"כ מבחינה זו לא הרוויחה הנוקבא את המוחין וראש א"א, שכל העלאת המ"ן היו לזה, והכל סתום כבתחילה, כמטרם העלאת מ"ן. אמנם מבחינה אחרת, הרי הרוויחה הנוקבא בחינת אמא, כי עלתה למקום ישסו"ת, שנקרא אמא, שנעשתה מאה ברכות.

ומשום זה נבחנים אלו המוחין רק לו"ק דגדלות, כי לא תוכל לקבל בחינת ראש דגדלות, להיותה נמצאת למטה מפרסא דחזה דא"א. אבל מדרגתה עתה שווה כמו הישסו"ת בעת היותו ו"ק, מטרם העלאת מ"ן, שהיה עומד מחזה עד הטבור דא"א, שזה גדלות גדולה בשביל הנוקבא, אלא שהיא ו"ק דגדלות. אבל עוד חסר ג"ר דגדלות. והשגת ג"ר דגדלות נקרא גדלות ב' של הנוקבא.

עתה תבין למה נקראת הנוקבא בשם מ"ה. אשר בטעם הא' מבאר המוחין העליונים, שהשיגה הנוקבא, הנקראת מאה ברכות. שע"כ נאמר, אל תקרא מ"ה אלא מאה. שע"י עלייתה למקום ישסו"ת בכוח אלו המוחין. וטעם ב', כיוון שעלתה רק למקום הישסו"ת דקטנות, שהיא עומדת לשאלה, מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין דנוקבא דומים לגמרי כמוהו, ונעשית גם הנוקבא עומדת לשאלה, שפירושו ו"ק בלי ג"ר. אלא הרווח אמנם גדול מאוד, מפני שהוא ו"ק דאו"א עילאין, ו"ק דגדלות.

וגם כאן, שנאמר, מה ידעת, הלוא הכל סתום כבתחילה, אין הפירוש של כבתחילה, כמו שהנוקבא הייתה מטרם העלאת מ"ן. אלא כמו שהישסו"ת היו מטרם העלאת מ"ן. אבל הנוקבא הרוויחה הרבה ע"י העלאת מ"ן, שהרי קיבלה עתה בחינת אמא, מאה ברכות, אלא שהן ו"ק דגדלות. ונמצאת עוד עומדת לשאלה, כמו הישסו"ת מטרם העלאת מ"ן.

ט) על העניין הזה כתוב, מה אעידֵךְ מה אדמֶה לָך הבת ירושלים. כי כשחרב ביהמ"ק, יוצא קול ואומר, מה אעידך מה אדמה לך. כלומר, במ"ה ההוא אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ.

מה אדמה לך. באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. כמ"ש, הזאת העיר, שיאמרו כלילת יופי. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו.

מה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כמו שעתה אין נכנסים בך העם הקדוש בסדרים הקדושים, כך אני נשבע לך, שלא אכנס אני למעלה, עד שיכנסו בך צבאותיך למטה. וזו היא הנחמה שלך, מאחר שאני משווה לך מדרגה זו, ירושלים של מעלה, המלכות, בכל. ועתה שאת כאן, גדול כיָם שיברךְ. ואם תאמרי, שאין לך קיום ורפואה. מי יִרְפָא לך, אותה מדרגה הסתומה העליונה, הנקראת מ"י, שהכל מתקיים על ידיה, שהיא בינה, תרפאך ותקים אותך.

ביאור הדברים. חורבן ביהמ"ק היה מחמת שחטאו ישראל בעבודה זרה ולא רצו להעלות מ"ן לזיווג זו"ן, אלא שרצו להמשיך השפע לס"א, הנקרא אלוהים אחרים, שמסיבה זו נפרד הזיווג דזו"ן, והתבטלו מאה הברכות מהנוקבא, ונחרב ביהמ"ק. ושנאמר, יוצא קול ואומר, מה אעידך. שבכל יום ויום העידותי בך מימים קדמונים. אלו ו"ק דגדלות, שהנוקבא מקבלת במ"ה, נקרא ימים קדמונים. כמ"ש, כי שְׁאַל נא לימים ראשונים, ולמִקצה השמים ועד קצה השמים. ונקרא כן, להיותם ו"ק דאו"א, כי הישסו"ת הוא ז"ת דאו"א. וז' הימים של או"א הם ראשונים אל ז' הימים דזו"ן, כמ"ש, העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. פירושו על זיווג זו"ן, הנקראים שמים וארץ, שהזהיר הכתוב לשמור ולקיים את הזיווג. ואם לא, מזהיר הכתוב, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ. וכמ"ש, מ"ה אעידך, על אלו מאה ברכות הזהרתי אותך לשומרם ולעשותם, ואתה עברת עליהם, לכן התקיים בכם, כי אָבוד תאבֵדון מַהר מעל הארץ.

ונאמר, מ"ה אדמה לך, באותו אופן ממש, העטרתי לך בעטרות קדושות, ועשיתי אותך ממשלה על העולם. קראתי לך ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו. כי אלו מאה הברכות, שהנוקבא מקבלת מהז"א בזיווג. שמ"ה, הן בעלייתם לישסו"ת, ונעשה ז"א לבחינת ישראל סבא, והנוקבא נעשתה לבחינת תבונה. ואז נעשים האורות שלה מאה ברכות, כמו האורות דתבונה. וע"ז כתוב, כעיר שחוברה לה יחדיו. כי הנוקבא, הנקראת עיר, התחברה עם התבונה יחדיו, ונעשתה הנוקבא לבחינת התבונה. והיא מקבלת משם המוחין דתבונה, הנקרא עטרות קדושות, ואז נקרא כלילת יופי משׂושׂ כל הארץ, ומקבלת ממשלה על העולם.

ושנאמר, מ"ה אשווה לך ואנחמך. כעין שאת יושבת, כך הוא כביכול למעלה, בירושלים של מעלה. כלומר, שבסיבת חטאם של ישראל, שנחרב ביהמ"ק ונגלו מעל אדמתם, גרמו בזה גם פירוד לנוקבא, כי ט"ס התחתונות שלה נפלו לקליפות, והיא חזרה לנקודה תחת היסוד. וכמ"ש, מ"י ירפא לך, אם ישובו בני ישראל בתשובה, ויתקנו מעשיהם, ויעלו מ"ן לזו"ן. הנה אז שוב יימשכו המוחין עילאין אל הזו"ן, ושוב תעלה הנוקבא לישסו"ת, הנקרא מ"י, ואז תהיה לך רפואה.

יוד) מ"י קצה השמים. מ"י, קצה השמים למעלה, ישסו"ת. מ"ה, קצה השמים למטה, המלכות. וזה ירש יעקב, ז"א, המבריח מן הקצה אל הקצה. מן הקצה הראשון, מ"י, עד הקצה האחרון, מ"ה. משום שעומד באמצע בין ישסו"ת למלכות. וע"כ כתוב, מי ברא אלה. ישסו"ת, מ"י, בראו את ז"א ומלכות, אל"ה.

ביאור הדברים. היה לו לכתוב, מראש השמים ועד קצה השמים. ולמה אומר, מקצה ועד קצה, מסוף עד סוף? אלא נאמר, מ"י קצה השמים למעלה, ישסו"ת, שעומד לשאלה, הוא המלביש מהחזה עד הטבור דא"א. מ"ה, הנוקבא שמטרם העלאת מ"ן, היא סוף כל מדרגות מחזה דז"א ולמטה. וביניהם עומד יעקב, ז"א, המתחיל להלביש ממקום הטבור דא"א עד הנוקבא.

ואז הוא מבריח מקצה דמ"י עד הקצה דמ"ה. כי המ"י מסתיים בטבור דא"א, ושם מתחיל יעקב. והנוקבא, מ"ה, עומדת בסיומו. אמנם הכתוב מדבר כבר אחַר המשכת המוחין אל הזו"ן, כמ"ש, שאַל נא לימים הראשונים, שהוא בעת שהזו"ן עולים ומקבלים המוחין דישסו"ת, הנקרא ימים ראשונים. שאז נמצא, שקצה השמים שלמטה, מ"ה, הנוקבא, עלתה והלבישה על קצה השמים למעלה, על מ"י, ישסו"ת. ונמצאים שניהם במקום אחד ממש.

וע"כ כתוב, מקצה עד הקצה, שהרי עתה נעשו שניהם בחינת קצה השמים אחד. כי הימים הראשונים מקבל הז"א, שהם ו"ק מישראל סבא, חג"ת נה"י, והנוקבא נוטלת התבונה, המלכות דבינה, הנמצאת עתה בקצה דז"א, הנקרא שמים. אלא בערך הקודם למוחין, נבחנת לראש השמים.

ויש עוד פירוש, אשר השמים שלמעלה הוא ישראל סבא, הכולל ו' הימים הראשונים, חג"ת נה"י דבינה. וקצה השמים שלמעלה הוא התבונה, המלכות דבינה. ויהיה פירוש הכתוב מהקצה של ישראל סבא, עד הקצה דז"א, הנקרא שמים שלמטה.

ועל אלו המוחין כתוב, מ"י ברא אלה, כי מ"י הוא ישסו"ת, העומד במקום בריאה דא"א, מחזה עד הטבור, למטה מפרסא שבתוך מעֵי א"א, ששם אינה מגיעה עוד הארת ראש דא"א. שע"כ נבחן לבריאה, לבַר מראש דא"א. וע"כ הוא עומד לשאלה. ונמצא אחַר שהזו"ן משיגים אלו המוחין, שהם עולים ומלבישים את המ"י הזה, ונוטלים מקומו מהחזה עד הטבור דא"א, הרי גם המוחין שלהם עתה רק בבחינת בריאה דא"א. וכמ"ש, מ"י ברא אלה, הזו"ן, נטלו מוחין דבריאה מהמ"י.