ספר הזוהר פרשת ואתחנן

ספר הזוהר פרשת ואתחנן

ואתחנן א – ג

והגית בו יומם ולילה

מי שמכוון מטרה, מנווט כל מקרה להתקדמות.

ואתחנן גימטרייה תפילה, אגב כך מלמד רבי יוסי פתח, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' מלמד הרב"ש, קיר נק המלכות שלא יהיה דבר חוצץ בין השכינה הקדושה לבין המתפלל, כמה חזק כח התורה וכמה היא עליונה על הכל כי כל מי שעוסק בתורה אינו ירא מעליונים ותחתונים ואינו ירא מהמקרים הרעים שבעולם, משום שאחוז בעץ החיים שהוא התורה, ואוכל ממנו בכל יום. המקרה לא קובע למי שעוסק בתורה. הוא מכוון בבינה יציבה, דרך התורה אל המטרה ואינו מוטרד ממקרים חולפים. התורה היא נצחית, סם מרפא, הגנה מפני המקרים החיצוניים. 

כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך האמת, מלמדת לו עצה איך לשוב לפני אדונו ואפילו מות נגזר עליו, הכל מתבטל ומסתלק ממנו ואינו שורה עליו. וע"כ צריך לעסוק בתורה יומם ולילה ולא יסור ממנה. ז"ש והגית בו יומם ולילה, ואם מסיר ממנו התורה או שנפרד ממנה, הוא כאלו נפרד מהחיים. התורה מלמדת לאדם את הדרך, אך עליו ללכת בה בעצמו.

עצה לאדם כשהוא עולה על מטתו בלילה, צריך קבל עליו עול מלכות שמים בלב שלם. בקריאת שמע מקבלים עלינו עול מלכות שמים. השמים מסמלים את התכלית של האדם, ויש לקבל בשמחה את היגיעה הדרושה להגעה לתכלית. 

בלילה רוכשים אמונה כדי לקבל הארה בתפילת העמידה בבוקר, וזאת לאחר הכנה של קורבנות ותשבחות.

בתפילה צריך לכוון רצונו לפני אדונו ויבקש בקשתו, כלומר על המתפלל לתת לרצון צורת השפעה שתאפשר דבקות לקב"ה.

ואתחנן ד – ו שעור 2

בתפילה צריך לכסות עיניו שלא יסתכל בשכינה

אין אפשרות לבוא לתפילה בדרישות אלא בתחנונים.

הדמיון הוא הקשר בין הרוחניות לבין העולם הנראה.

בספרו של רב המנונא סבא אמר, שמי שפותח עיניו בשעת התפלה או שאינו משפיל עיניו לארץ, מקדים עליו מלאך המות, וכשנפשו יוצאת בשעת פטירתו מהעולם לא יסתכל באור השכינה ולא ימות בנשיקה. מי שמזלזל בשכינה מזלזל בשעה שנצרך לה, ז"ש כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

יש לעצום עיניים בתפילה, כדי לתרגל את התפיסה שאין להסתכל בשכינה, והכן יש לכוון שהכן השכינה עומדת לפניך.

לומדים ממשה שבא קודם כל בשבח, ואז בבקשה, והתחיל בשם אדנות ואז שם אלוקים, להראות שבאים בענווה ממטה למעלה, להכליל התחתון עם העליון. 

אתה החלות להראות

משה גדול מיעקב, שיעקב הוא חיצוניות תפארת ומשה פנימיות ת"ת. אתה החלות אומר שהחל בגדילה הרוחנית על לשיא שיכול לו בן אנוש.

אמר לו הקב"ה למשה, משה, רב לך שהתחברת בשכינה, מכאן ולהלאה אל תוסף. רבי יצחק אמר, רב לך באור השמש שהיה אצלך אל תוסף להאיר כי הגיע זמן הלבנה שהיא יהושוע והלבנה אינה יכולה להאיר עד שיאסף השמש. אבל, וצא את יהושע וחזקהו ואמצהו, אתה שהוא השמך צריך להאיר אל הלבנה שזה זמן ההסתרה, בו ניתן לתקן את האמונה. האמונה של הנברא לא יכולה להאיר עד שתבוא הסתרה שתאפשר מקום עבודה לתחתון. כלומר השם מורה למשה לפנות את מקומו מתוך יתרון שבהסתרה יוכלו ישראל לפתח את האמונה. כך ישנם מצבים שמסלקים את השכל כדי לפעול באמונה מעל טעם ודעת.

היהודי נבדל משאר העמים בכך שהאמונה מנהלת אותו, וכך באדם אחד, הוא פועל את צד היהודי שבו כאשר פועל כל דבר אגב האמונה בהשם.

ואתחנן ז – ט שעור 3

קול דברים

וידבר ה' אליכם מתוך האש. קול דברים פירושו קול הנק' דבור, שכל הדבור תלוי בו, אלו הגאים הבאים לבטא קול פנימי.

ורצע אדוניו את אזנו במרצע, הוא שגם אחרי שש שנים רוצה להמשיך להיות עבד. היהודי עמד במעמד הר סיני, שמע בקול פנימי שאין לו להיות עבד לאף אחד, אפילו לא לתאוותיו, אלא להשם יתברך בלבד. בזמן תיקון, אין ברירה אלא לעבוד גם שלא לשמה לצורך הקיום, אך כל פעולה כזו צריכה להיות אגב המטרה והתכלית, שהיא דבקות בהשם.

תאווה אינה דבר פסול, כאשר היא חומר גלם לרצון להגיע לקדושה, כמו סעודת שבת או סעודת חברים. אך כאשר התאווה היא המטרה, אז אסורה. אין הקב"ה דן את האדם כאשר כוונתו טובה, בתנאי שאינו פועל נגד חוקי התורה שהוא מכיר. כוונת לב אינה מספיק, צריך המעשה להביע את הכוונה.

ואתחנן י – יב שעור 4

ואתה עמוד פה עמדי

השמירה המעולה לאדם היא לימוד תורה באחדות חברים.

כאשר החברים מאוחדים ועסקים בתורה ביחד, נכנסים הם לעולם הזכר, הוא מקום השמירה. לצורך כך צריך את האמונה בהשם ואת האמונה ביחד, זוהי התפיסה האמונית.  

אמר רבי יהודה, כל מי שהולך בדרך, שמתירא מפני לסטים יכוון לג' דברים, דורון תפילה ומלחמה כמו יעקב.  החשוב מהם היא תפלה ואע"פ שהתפלה חשובה יותר. שני חברים או שלשה שעוסקים בדברי תורה, הוא עוד יותר חשוב מכל, כי אינם מתיראים מפני לסטים, משום שהשכינה מחוברת עמהם מחמת שעוסקים בתורה. התורה היא שמירת הנפש, היא שומרת מפני הליסטים, הם כוחות היצר הרע שבא להסיט האדם לדברים אחרים

ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, כי עד עתה היו מופשטים מעור ההוא, ומשיב, שעד עתה לא היו להם כותנות עור כי כלי לבושי יקר היו. הלבושים הם לבושי התודעה, ולאדם ראשון טרם החטא לא הייתה תודעה של זמן ומקום. לאחר החטא לקח אדם הראשון את לבושי העור שקיבל, לצורך תיקון, הצליח להשתמש בעולם הזה.

ותפקחנה עיני שניהם היינו שנפקחו עינים בטופס של עולם הזה, בציור הרגיל בעולם הזה, מה שלא היה מקודם שהיו משגיחים ופקחים למעלה בעולם העליון, מכאן שקודם החטא לא הייתה תפיסה של העולם הגשמי. 

בתפיסה חיצונית לא ניתן אפילו להכיר את הבורא בבחינת ממעשיך הכרנוך, אלא רק ע"י תפיסה פנימית. מלמד הרב"ש על הכתוב ותפקחנה עיניהם לראות, שרק לאחר שזוכה אדם להשיג פנימיות התורה, מבין הוא שקודם היה עיוור וחרש, שאומר הנביא וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר–אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.

ואתחנן יג – טו שעור 5

ד' פרשיות התפילין

מַחְשָׁבָה נָכוֹנָה בנויה עַל אֱמוּנָה, בְּחִירָה, חֶסֶד, ויכולת כפייה עַצְמִית.
הַבִּינָה הִיא כֹּחַ הַבְּחִירָה שבאדם, המאפשר לָצֵאת מהאנוכיות.

התפילין הם סוד צורת המחשבה הנכונה של האדם, מייצגים הם את המוח, ובהתאם את הצורה הנכונה לכוון המחשבות. בשלב ראשון בבנית מחשבה נכונה על האדם לשים עצמו בצד, ולהקדיש כולו לעליון. לכן בית ראשון בתפילין, קדש לי כל בכור, כל מחשבה ראשונית, להקדיש להשם, לכוון לבוא בביטול בהשוואת צורה לרצון הקב"ה. 

ישנן מחשבות בתת המודע הנפשי המשפיעות על המחשבה המודעת, לכן עושים פעולות חיצוניות, שברור שהם משפיעות על הפנימיות.

פרשה שניה, יציאת מצרים, היא כוח הבחירה של האדם, מדרגת בינה, היא החרות שבאמונה מאפשרת בחירה. 

בית שלישי בתפילין, ואהבת את השם, בחינת חסד. המחשבה צריכה להיות בנויה על חסד, מפני שזה רצון המלך. מי שאוהב את המלך עושה חסד ביותר, שעושה חסד עם הכל, וחסד יותר ההוא נק' חסד של אמת, שאינו רוצה שכר בעד מעשיו, אלא עושה משום אהבת המלך שאוהב אותו ביותר ועושה בשמחה רצון המלך.

בית רביעי, והיה עם שמוע, בחינת דין, כאשר היכולת לעבוד ברוחניות מצריכה כפייה עצמית. 

ואתחנן טז – יח שעור 6

ד' פרשיות התפילין

על האדם לחבר ארץ ושמים, כלומר רצון עם התכלית.

הבתים שבתפילין הם כנגד הכלים, פרשיות כנגד האורות המלובשים בכלים. כלומר התפילין מייצגים את צורת המחשבה הנכונה שצריך האדם לאמץ. זוהי מחשבה הנובעת מאמונה, יכולת ביטול מכבלי היצר כדי לאפשר בחירה חופשית, ודעת לחיבור של אהבה בין הפרטיות לבין העליון. דעת זו מורכבת מאהבה, צד החסד, ומצד הגבורה שהוא שכר ועונש, כלומר פעמים שצריך לקבל שכר, ופעמים שיש לעשות תיקון. 

ואלו הם התפילין שמניח הקב"ה, ואנו רוצים להתדמות לו יתברך. רואים כאן שז"א דאצילות מניח תפילין ולא המלכות, כך על הזכר להניח תפילין. האישה אינה מחויבת להניח תפילין, אך בהחלט עליה לפתח את צורת המחשבה הראויה כפי סדר הפרשיות, דהיינו אמונה, ביטול, השפעה ואהבה. 

אמר רבי יהודה, כתוב בו בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. מהו הטעם שנק' אדמוני, הלוא אין מדובר שדוד היה ג'ינג'י אלא נק אדמוני על שם הדין שבמלכות, ויפה עיניים אומר שהיה כלול בו חסד.

ואתחנן יט – כא שעור 7

יחוד עליון ויחוד תחתון

שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מצווה זו היא ליחד שמו של הקב"ה בכל יום כמו שמיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מתיחד שמו למעלה ונמצא הקב"ה יחיד למעלה ולמטה. מי שמיחד שמו של הקב"ה ישום לבו ורצונו ביחוד הלב הוא כוונת הרצון, כלומר צריך גם את הלב וגם את ההשתוקקות.  פעולת התחתון מגרה את המקום הפנימי, וכך מגלה את המקום העליון. מצוות צריכות כוונה, ולפי כל הפוסקים ישנן מצוות החייבות כוונה, כמו כוונת הייחוד, אחרת לא יצא ידי חובה. הייחוד הוא חיבור כל האברים למטרה שמעידה שהוא יתברך יחיד. 

ליחד שם הקב"ה אומר שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד. אחד הוא באחדות בעצם ולא שייך בו שינוי, מצד יחיד אומר שכל פעולותיו מיוחדות להטבה, מיוחד אומר שמושא הפעולות שלו אחד, גם פעולת ההטבה וגם מי שמקבל את ההטבה. כדי להגיע לכך צריך חדות של פרט מסוים כדי להיכנס לכלל, ואז דרכו לתקן פרטים רבים. 

השכינה נק השושנה הקדושה. כדי להגדיל את השושנה יש ללקט את כל הפרטים, את אברי הגוף שהם נשמות ישראל. פעולה זו נעשית ע"י אהבת הכלל.

ואתחנן כב – כד שעור 8

יחוד עליון ויחוד תחתון

סו. המשך

בייחוד שמע ישראל ישנם שש מילים, הייחוד נעשה ע"י אמון בין אמונה לרצון לקבל תענוג. תפיסת הבורא שבאדם חייבת להיות אֳמוּנִית בניגוד לטבע הרגיל המחפש תענוג לעצמו. ייחוד פירושו קבלת הקב"ה כשולט בעולם. 

ביחוד התחתון, המלכות, האני של האדם, יש לפעול כך שכל תענוג יש לקשר לבורא. הייחוד הוא בעבדות של יראה והאהבה, זיווג של קו אמצעי. היראה ע"י קבלת עול מלכות שמים, ויתור על קבלת האור שנק חסדים מכוסים. עבודת האהבה היא חסדים מגולים. זוהי האחדות, אמונה בבריאה ואמונה בבורא בו תלויה הבריאה. 

ואתחנן כה – כז שעור 9

היראה

לא הפחד צריך להניע את האדם, אלא האהבה.

האמונה בהשם, היא השמירה על האדם.

צווה ליראה את הקב"ה בדרך כלל ובדרך פרט. והרי היראה העמדנו שפירושו משום שיש לו לאדם להתירא מפני הקב"ה תמיד. ומשום יראה שהיא אמצעי זו ישמור דרכיו. יראת הפחד אינה הדרך המובחרת, אלא יראת הרוממות, בגין דהיו רב ושליט. יראת העונש היא השלא לשמה, יעילה לרשעים כדי להתקדם, אך אין היא מביאה לאהבת השם.

ואחר כך יש לפחד מפניו בדרך פרט באחריות אישית בידיעה שהוא עולם קטן, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה'.

יראת הפחד היא רק אמצעי בתחילת הדרך, אך מסוכנת מפני שברגע שירגיש בגאוותו שאינו מפחד, יפרוק עול. יראה ראויה באה ממקום החסד, ובה יש סיכוי להגיע לאהבה. 

האהבה

מי שאוהב את הקב"ה מקיים עשרה מאמרות דהיינו עשר ספירות למעלה ולמטה, וע"כ כל אלו עשרה ניסיונות שהתנסה בהם אברהם ועמד בכולם.

 הם כנגד עשרה מאמרות, כי כל ניסיון הוא מאמר אחד דהיינו ספירה אחת שהתנסה במאמר ההוא ועמד בו, זו היא אהבה רבה דהיינו חסד, אהבה נובעת מטעם הקשר לקב"ה.

המזוזה

מצוה שהאדם יקבע מזוזה לפתחו שיהיה כל אדם נשמר ע"י הקב"ה כשיוצא מהבית וכשיבוא אל הבית,  וזה סוד, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. כי סוד המזוזה הוא נמצא תמיד על הפתח, בליבו של האדם.

כיון שהאדם רואה מזוזה, נזכר בעצמו לעשות מצות אדונו וסוד האמונה היא שמזוזה כוללת זכר ונקבה יחד שם הויה מבפנים ומבחוץ שם שד"י.

אין להניח זבל מחוץ לבית ליד המזוזה, וכן מבחינה פנימית, אל לו לאדם לשים בשערי ליבו, במקום שמשער בליבו, תבנית התודעה שלו, לא ישים בו אשפה, דהיינו ספקות באמונה ורצונות לקבל לפרטיות.

ואתחנן כח – ל שעור 10

המזוזה

ע"י התקווה ניתן להתגבר על הדינים.

כשהאדם מתקן מזוזה לפתחו, כשאותו האדם נכנס לביתו, יצר הרע ההוא והשד ההוא שומרים אותו בעל כרחם, ואומרים זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשלא נמצאת מזוזה לפתחו של אדם, היצר הרע ואותו השד מתחזקים ומתקנים יחד ומניחים ידיהם על ראשו בזמן שנכנס ופותחים ואומרים אוי לו לפלוני שיצא מרשות אדונו. מאותו זמן והלאה הוא נמצא בלי שמירה, שאין מי שישמור עליו הרחמן יצילנו.

האדם נבחן בכל פעם כשעומדים לפתחו של הלב רצונות, וכאן אורבים לו שד ויצר הרע. שד הוא רצון לקבל תענוג בלי כלי ראוי. כלומר שאדם נבחן כיצד הוא מקבל חכמה/שפע בחיים. המסך לשמירה הוא שם שד"י המופיע על המזוזה, זהו המסך המכין את האדם לחיות את האני המשותף ולא את האני הכוזב הפרטי. לשם שד"י שני צדדים, האחד לעצור ולמנוע קבלת האור, וצד שני חיבור לכלל. כך שכאשר כבר מקבלים החכמה, יש להעמיד בראש את האמונה והערכים העליונים.   

וכן כאשר יש לאדם ידיעה שהיא בחינה של אור מקיף, או תקווה, אז התקווה יכולה להציל אותו, לעומתו אדם המיואש מקבלת חסדים, הדינים יכולים בקל להאחז בו.

לכן בכל פעם שבא לקבל חכמה, צריך הוא לזכור את הימין, היינו את האמונה, וכאשר מקבל כבר את התענוג עליו להישמר מהשמאל, שלא יסטה לקבל לעצמו, ולכן כשיוצא והמזוזה לשמאלו צריך את השמירה שתגביל את התענוג, וכן שידע לכוונו למקום הראוי, ליחד. 

ואתחנן לא – לג שעור 11

שמע ובשכמל"ו

כל המציאות הוא דבר אחד שלם.

תפיסת הנברא שלמה רק כשהיא נובעת מתפיסת הבורא.

למרות שנראה לאדם שאין שלמות במציאות, תפקידו לייחד הפרט והכלל כדי להגיע לשלמות, להבנת הכלל ששם הויה הוא האלוקים, שניהם מייצגים את הייחוד. זוהי תפיסה של קבלה של מעין שני הפכים שהם באחדות, כמו למשל הכל צפוי והרשות נתונה. המטרה להגיע לתפיסה שהשם אחד ושמו אחד. השם אחד זה מצד הכלל, ושמו גימטרייה, זוהי תפיסת חיים שכל המקרים, העליות והירידות הם שהביאו לשלמות, לתכלית. למלמד כאן שהויה הוא האלוקים ואז כאשר שני הייחודים בתפיסה באים בשלמות במלכות, אז הוא אחד ושמו אחד, שזה גמר תיקון, עצמאות הבריאה.

לתחתון אין אפשרות לתפוס את הכלל בלי הפרטים, ואין הפרטים יכולים להיות שלמים אלא אם כן הם מבטאים את הכלל. וכך יש לתפוס את התורה שבכתב שהיא כלל, יחד עם תורה שבעל פה.

התפילין הם סוד אור מקיף שעדיין לא שלם בתפיסת הנברא

ואתחנן לד – לו שעור 12

ד פרשיות תפילין של ראש וזרוע

לאחר שנעשה הייחוד, דהיינו החיבור בראש, צריך שהדעת תתפשט גם לגוף. משה תיקן את סוד האמונה, ויעקב בא לתקן למטה במלכות כדי שתתפשט ההארה לתחתונים. זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא. 

השאיפה היא להגיע לשערי הבינה, שערי ההשפעה, ע"י כיוון הלב בשמע ישראל, שעולים למדרגת הבינה, מדרגה בה קונים את מידת ההשפעה, מקום הבחירה ביתר דבקות.  מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר. 

אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים  עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

ואתחנן לז – לט שעור 13

אלקינו אלקיך    

חָייב אָדָם אֶת המצוות כְּדֵי לְבַטֵּא עַצְמוֹ כָּרָאוּי בַּחַיִּים.
המצוות מצוותות ומקשרות בֵּין הַחוּץ לִפְנִים.
כָּל דָּבָר שעושה אָדָם בְּדֶרֶך בִּיזָיוֹן, מְעוֹרֵר הוּא שֵׁד.

משה ידבר והאלקים יעננו בקול. ולמדנו מהו בקול, היי בקולו של משה.

הגה הוא מלכות, וקול הוא מה שבא מבפנים ומקבל ביטוי דרך ההגה. קולו של משה בא ממדרגת זעיר אנפין ושאר הנביאים מדברים ממדרגת המלכות. משה קנה מדרגה גבוהה מאדם הראשון, ומשה הוא שמוריד לנו את התורה. וקשה שאומרים חז"ל שמשנה תורה אמר משה מפי עצמו, אלא בדרגת משה, התורה עוברת דרכו.  

עשה הקב"ה לישראל ונתן להם מצוות התורה כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. המצווה היא כעין מזוזה שעומדת בין הפנים לחוץ, וכך הפעולה החיצונית של המצווה שומרת על האדם כשיש בה שם הויה ושם שדי. בפנימיות כל אחד ישנה נקודה שלמה, וכשזוכים לגעת בנקודה זו בהשראה, יש ענין לקליפות להאחז בדבר. כמו המזוזה השומרת, כך ניתן ע"י שמירת המצוות להנצל מהקליפות. היציאה החוצה מביאה עוד פרטים ומציאות כדי לעבוד בפנים בכוח האני האמיתי, ובכך להביא עצמו למימוש תכליתו. 

רבי יצחק אמר שלא ישפוך בין הפתחים מים דרך בזיון, מהטעם שיש לו לשד רשות להזיק. מים מסמלים חכמה, תענוג, וכאשר שופכים אותם בביזיון, נותנים כח לשד ומעוררים אותו. מפגש עם תענוג של זוהמה שבחוץ מסוכן, שכן עלול האדם לקחת אותו לפרטיותו, לכן הפתח בו רובץ החטאת בו נמצאת נקודת הבחירה המאתגרת לאדם, להביאו מהחוץ לפנים בדרך קדושה.

ואתחנן מ – מב שעור 14

הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם

כּשֶׁטוֹב לְיִשְׂרָאֵל, מתברכים גַּם אוּמוֹת הָעוֹלָם.
כְּדֵי לִבְנוֹת הֲגָנָה עַל הָאָדָם לכוון אֶת ליבו לאמונות הבסיסיות.
הַפְּנִימִיּוֹת נוֹתֶנֶת אֶת כֹּחַ השמירה מִבַּחוּץ.

ע"י הדמיון יכול לנסות אדם לתפוס חוויה קודמת של שלווה וחיבור לנקודה הפנימית ועליה להישען. ע"י הדמיון מכוונים את הלב כדי לתת את הכח לשמירה ממקרים חיצוניים. רק כוונה אינה מספיקה. דרושה מסגרת של תורה מצוות והנהגות, כאשר המעשה החיצוני נדרש גם הוא כדי לגבות את השמירה הפנימית. מזוזה הכוונה למצוות התורה שאדם מעבד את המציאות להנפשה דרכה, וכך בונה מזוזה בליבו. בכל מקרה או מפגש עם המציאות, יש לבחון כיצד יעבור הוא את המזוזה שבפתח הלב. וכך יוכל להימנע ממצב של עבד כי ימלוך, תאווה גשמית במקום אמונה בשם הויה. 

בנוסף לתפקידו של כל אחד, יש גם תפקיד לכלל עם ישראל לגדל ולטפח את הנקודה הפנימית ע"י תורה ומעשים טובים. אם צד אומות העולם שבנפש האדם מחפש הנאה לפרטיות, אין הוא ממלא תפקידו.

בנפש האדם הרצונות הגדולים נמצאים בשמירה ע"י הגויים, רצונות שיש לפדות בהדרגה כשבאים בגלות, ועד גמר תיקון יש להיבדל מהגויים, אך אין לתת לעבד למלוך. היציאה מהגלות הנפשית, ממצרים אומרת שניתן להשתחרר משליטת שרי האומות, ולבוא לאמונה בשם הויה ולא בכוחות, באלוקים אחרים שהם רק שליחים של השם שברא יש מאין. 

ואתחנן מג – מה שעור 15

אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים

הדבר החשוב ליהודי הוא האמונה בהשם. 

מזוזה מחברת בין הפנים לחוץ, ואם יוצאים מפנימיות הלב ובאים לרצון חיצוני, לקליפה, מאבדים את קשר הברית עם הקב"ה. מפגש חיצוני עם המציאות, אינו מציאת האור כמטרה, אלא זהו מפגש עם חומר גלם לעבודה נפשית, שמזמנת ההשגחה כדי לאפשר לאדם להתקדם. מכאן שכל מקרה או מפגש חיצוני יש להביאו דרך מבחן האמונה בשם הויה, ושמירה על הברית עם מקור הכוחות והבריאה כולה. 

בעוד שהיו הולכים, אמר רבי אבא מה שכתוב אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם. במקום להתחבר לשם הויה, מחפשים קשר עם שמות וכוחות אחרים. שם הויה הוא היסוד, הוא הבורא יש מאין, וכל שאר הכוחות נובעים ממנו יתברך. תענוגות העולם הזה הם הבורות נשברים, תענוג מידי שאינו מחזיק וודאי שאינו מועיל.

והעמיד ר"ש במקומו שמי שמשים עלילת דברים על אשתו הראשונה ומוציא עליה שם רע, הוא דומה כמו שמוציא שם רע למעלה במלכות, שכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שרומז על המלכות. המלכות מייצגת את תפיסת הבריאה, שהיא מתחדשת תדיר, ולכן משולה לבתולה. מי שמאמין שיש חידוש כפי שצריך, לא יוציא שם רע על המחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית. הרגש הוא גמיש, לכן יש לרכך את הלב לקבל בשמחה את החוקים העליונים. כדי לעשות תנועה נפשית הכרחית זו, יש להתגבר על הפחד משינוי, ע"י מידת הגבורה, כפי שאומר דוד המלך גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ, היינו בכוח הגבורה להשיב אל הלב.

האובדים בארץ שור

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו. היובל הנק שופר גדול, בו אנו מבקשים לצאת לחרות. מאה ועשרים שנות חיי האדם, ומאה עשרים צירופי שמות אלקים, שהם הדינים שאותם יש להוציא לחרות בחמישים שערי בינה. חמישים כפול מאה ועשרים שווה ששת אלפי שנים זמן התיקון. 

האובדים ממש, משום שהם בארץ אחרת. אין לגור בארץ אחרת, אלא אם כן מביאים משם ניצוצות. יוצאים החוצה לא כדי לקבל שם את האור, אלא כדי לקחת רצונות ולגייר אותם לצורה של רצונות ישר-אל.

ואתחנן מו – מח שעור 16

ישמר צאתך ובואך

פעוּלה חִיצוֹנִית מָפעִימָה הִתְעוֹרְרוּת נפשית פנימית.
אַהֲבַת הַשֵּׁם הִיא הָמִגְדָלוֹר הָנַּפְשִׁי לֶבִּינָה יציבה.

רוגע נפשי אמיתי שורה במי שמסיר הספקות, לומד ומיישם את דברי הזוהר, ומפנים את הראייה והפירוש הנכון של המציאות.

צריך אדם לשים מזוזה בשעריו, בכניסה למה שמשער בליבו, כדי לפרש נכון את המציאות, להבין מה מוציא מתוכו, ואילו רשמים רשאי הוא לקלוט לפנימיותו. המצוות הן כמו המזוזה המורות לאדם כיצד להכניס את המציאות לתוכו, או לאיזו מציאות לצאת. 

מאחר ואין זמן ברוחניות, העולם הבא נמצא בהווה בפנימיות האדם, ניתן להגיע לפנימיות זו, ויש להישמר מה מכניסים לשם. לכן מי שלא שׂם מזוזה על פתח ליבו, יחטיא את המטרה, שהרי לפתח חטאת רובץ. 

אדם הזה המשים רושם קדוש לביתו  בדברי שם העליון דהיינו המזוזה, משומר מכל, כלומר המזוזה מעוררת רשימה קדושה בנפש, כמו כל מפגש עם דבר חיצוני, שבא להפעים התעוררות של רשימה נפשית. 

כיוון שגרמו עונותיהם של ישראל, היינו עוון שלא שמו מזוזה, שהתייחסו למציאות החיצונית באופן מעוות, גלו מארץ הקדושה, הקב"ה לא נכנס בגנותו שהיא המלכות ואינו משתעשע בו.  ואומר הנביא ישעיה וְעַתָּה מי לי [מַה לִּי] פֹה נְאֻם יְהוָה כִּי לֻקַּח עַמִּי חִנָּם. הוא כש"א חנם נמכרתם בגלל שהלכו למקום ריק, שהס"א קנתה אותם בכסף מזויף. 

בכל מקרה הקב"ה אוהב את ישראל, וכאשר מייצר לנו תפיסה בה ניראה שהוא מתרחק, זה כדי שנפסיק לפעול בצורה מעוות. 

אין לך דבר שחביב לפני הקב"ה כמי שאוהב אותו כראוי, כמו שכתוב בכלל לבבך, שבא לכלול ב לבבות אחד טוב ואחד רע, בכל נפשך, ב נפשות אחת טובה ואחת רעה, ברצון לקבל וברצון להשפיע. בכל מאודך, אמר אלעזר בין שנופל לו כסף בירושה או מצד אחר, או בין שהוא הרוויח אותו, עליהם כתוב בכל מאודך. כלומר עליך לתת הכל ולא משנה עם קיבלת ירושה, או ירשת כישרון מלמעלה, או נתת יגיעה להשיג יכולות כלשהן. 

ואתחנן מט – נא שעור 17

ואהבת את ה' אלקיך

אַהֲבָה חייבת לָבוֹא מבְּחִירָה, שהרי אֵין כְּפִיָּה בּרוּחָנִיוּת.
לֹא ניתן לְקַבֵּל אֶת אוֹר הָאַהֲבָה בְּלִי חיבור לעתיקה קדישה.
שְׁלֵמוּת מוּשֶׂגת כַּאֲשֶׁר כָּל פְּרָט פּוֹעֵל אֶת תפקידו בְּקֶשֶׁר לכלל.

אהבה היא בחירה ביחד, חווית התענוג מהמקום המשותף, תוך ויתור על הרצון לפרטיות והבאת הישות העצמית למתן עדיפות ליחד. אין דבר גדול יותר מהחיבור להשם יתברך, רק מסיבה אחת, שזו האמת. לכן כל עבודת השם צריכה להיות בשמחה, תוך הסכמה פנימית שתתגבר על הניסיונות.  

אמר רבי אבא, מי שאוהב את הקב"ה מתעטר בחסד מכל הצדדים ועושה חסד עם כל ואינו דואג על גופו ועל כספו. מאין לנו זה, מאברהם שמשום אהבת ריבונו לא חמל על לבו על נפשו ועל כספו. מכאן שקודם יש לפתח את האהבה, שאז החסד יתפתח ממילא.

אשרי חלקם של אלו שאהבת אדונם נדבקה בהם, לאלו אין שיעור לחלקם בעולם ההוא שבאהבת השם שלהם זוכים שההארה שלהם היא אין סופית, זוכים לאחדות פנימית שלמה, תוך נאמנות שמירה על הברית בראיה שקטן מתבטל בפני גדול. 

ואתחנן נב – נד שעור 18

בתחילה היצה"ר הוא כאורח

יֵצֶר הָרַע שבאדם לֹא רוֹצֶה לִשְׁמוֹעַ מהי הָאֱמֶת.
לֹא בודקים אֶת הָאֱמֶת עַל פִּי הֻרְגַּשׁ.
אִישָׁהּ הרוצה נֶאֱמָנוּת מִבַּעְלָהּ ,תִקְשׁוֹר אוֹתוֹ ללימוד תּוֹרָה.

רבי חייא אמר, יצר הרע בשעה שבא להתחבר עם האדם, הוא דומה לאדם הקרב לפתח, ליבו של האדם, ורואה שאין מי בבית שיעכב בידו, שאין האדם שולט על ליבו. כיוון שנכנס לבית ואין מי שיעכב בידו הוא התמנה על הבית ונעשה בעל הבית עד שנמצא שכל הבית עומד ברשותו. לו היו מגרשים אותו בפתח, בזמן ההרהור, אז לא יכול היה להיכנס, כמו מחשבות שבאות והולכות, וכשאין שליטה הופך הוא לבעל הבית. בשלב ראשון לא אומר לאדם לך לחטא, אלא גורם היצר הרע רק להסתכל על החטא, ומהרהר בדבר בלי להרחיקו, ופתאום נראה לו כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, חושב לעצמו אפשר לחטוא פעם או פעמים בלבד, ואז כבר נעשה לו להרגל מותר לדעתו. לכן כתוב וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ כלומר מחסום להגיגים, למחשבות, שהרי הרהורי עברה קשים מעברה נוטריקון מעקה. לכן חייב אדם לבנות מסך, כלי לסנן מה מותר ומה אין להכניס לליבו.

גם כאשר שומעים דעות משונות, או כל הנקרא בדרכך, יש להעביר את פירושם דרך מסננת מדויקת של החוקים העליונים כפי שמלמד בעל הסולם בתלמוד עשר ספירות. יש להחזיק כל ידיעה כמו תאוריה מופרכת, אלא אם כן יודעים להעמידה מול יסודות האמת הקבליים.

ועל כן צריך האדם לשום תמיד דברי תורה עליו כדי שאותו יצר הרע יהיה נשבר על ידיהם שאין לו ליצר הרע צורר כמו דברי תורה. היצר לא רוצה שאדם ישמע את האמת שהיא נצחית, אלא שיצרוך תענוגות זמניים שאין בהם שום תכלית. 

ישנה חשיבות שהפה ידבר דברי קדושה, שאז באים למחשבות באופן הנכון לרכישת הגיון אמוני נכון.

ואתחנן נה – נז שעור 19

כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ

יש ואדם פוגש רצונות שאינם נראים בדיוק רצונות השם, אך כאשר בוחן את הדברים מעבר לזמן ומקום, ולומד שכל פרט מלמד על הכלל אליו הוא שייך, אז גם רצונות כאלו יכולים להיכנס לדרך השם. 

פתח רבי אלעזר ואמר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים, מֵרִים קָלוֹן. אשרי הם העוסקים בתורה. כל מי שעוסק בתורה זוכה לרשת ירושת הנחלה שלמעלה וזוכה לרשת ירושת נחלה בעולם הזה, כשאדם הולך בדרך הישר לפני הקב"ה ועוסק בתורה הנה הוא יורש לעצמו אותו כבוד ה' וכמה מגינים ומליצי יושר נמצאים למעלה על האדם וכולם מלמדים עליו זכות לפני המלך הקדוש. ואם האדם אינו עוסק בתורה ואינו הולך בדרך אדונו הוא עושה קטרוג קלון עליו.

כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם שהנהר עולה ומשקה הארץ אבל כאן  למטר השמים תשתה מים. כלומר אין לרשת רצונות של פרטיות. השאלה מהיכן מקבלים את החַיּוּת שנק מים. ממצרים מקבלים מהארציות ובישראל מקבלים משמים, מהתכלית, כי ארץ הקדושה שותה משמים תמיד. האדם נבחן ממה הוא בוחר לקבל את האור, האם מהתכלית אליה הוא שואף, כלומר בחינת השמים, או מהשאיפה לתענוגות הארציים.

כשאדם חוזר בתשובה עליו לשכוח את מצרים, בה לא יורד גשם ואת החַיּוּת מקבלים מהארציות, אלו כל אותם דמיונות ומחשבות שהיו לו קודם. יציאה ממצרים איננה רק מעבר נפשי גבוה יותר, אלא התקדמות ומעבר מטומאה לקדושה.

פנים אל פנים

ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. נבדל משה נביא הנאמן מכל שאר נביאי העולם, שכולם היו לפניו כקוף בפני אדם, כלומר שינוי מדרגה גמור, שאר הנביאים היו מסתכלים במראה שאינה מאירה ועם כל זה לא היו נושאים פניהם למעלה להסתכל. ומשה נביא הנאמן לא היה כן, שהוא היה מסתכל במראה המאירה, ועמד במעמדו. לא צריך היה סביבת פעולה מיוחדת כדי לקבל נבואה, ממדרגתו העליונה לא צריך היה לשנות כדי לראות את המקום. משה יכול היה להחזיק בתפיסת העולם הזה וגם לראות דברים נשגבים בלי לשנות תודעה ולצאת מדעתו מפני שיודע היה לשייך כל פרט לכלל הגדול, לקב"ה, ויכול היה לשוב מיד למחנה. 

ואתחנן נח – ס שעור 20

ושננתם לבניך

לִימוּד תּוֹרָה צָרִיך לְהָבִיא ליידי יישׂוּם מדויק.
צָרִיך אָדָם לִנְהוֹג בְּבֵיתוֹ בֶלִיבּוֹ בְּנַחַת וּשְׂמֵחָה.
הַשְּׂמֹאל, הָרָצוֹן יָכוֹל לִהְיוֹת אֵין סוֹפִי כשכפוף לִימִין.

ושננתם לבניך ודברת בם , פירושו כש"א חציך שנונים כי אדם צריך לשנן לחדד דברי תורה לבנו כחרב שהיא ששונה בב' צדדיה כדי שיכניס בו חדוד ושמחה של תורה ולא יהיה נמצא לבו בסכלות. ודברת בם היי שכל הדברים שבתורה יש לו לכל דבר ודבר דרך בפני עצמו. ודברת בם, היינו תפעל בעצמך בדרך תורה, דוגמא לבנך. צריך האדם לשנן דברי התורה לבנו, בצורה מדויקת כמו חרב משני צדדיה, גם מצד החיבור לכלל, וגם הגבולות של ההלכה, כלומר מהו הגבול ולאיזו מדרגה מתייחס הדבר. ודיברת בם אומר שהאב המלמד את בנו צריך להיות בבחינת קו אמצעי בלי נטייה לימין או שמאל, הם בחינת הימין בו נמצאת ההשראה הגבוהה של הדברים, מהיסוד הרוחני, והן צד שמאל בו הגבולות ברורים.

בשבתך בביתך היי לנהוג עצמו בביתו בדרך הישר ובדרך תקון שילמדו ממנו בני ביו וינהג עמהם בנחת ובשמחה ולא יטיל אימה יתרה בתוך ביתו. וכל מעשיו בבית יהיו בדרך תקון בקו אמצעי, ובלכתך בדרך להתנהג בדברי תורה ויתקן עצמו בהם כמו שצריך להנהיג עצמו בדרך התורה.

ובקומך, כאשר אתה פוגש בתוכך נקודה של חַיּוּת, של גדלות, לזכור שהכל מהשם. 

ובשובך, לנהוג עצמו ביראת אדונו בקדושה דהיינו הבדלת האמת בין הערכים הגבוהים ולהחשיבם ביותר. בענווה שלא יהיה עז פנים לפני אדונו. ובקומך היי לתת תשבחות לאדונו שהשיב נשמתו.

ואתחנן סא – סג שעור 21

אוֹרוּ מֵרוֹז

במלחמת היצר, הקב"ה נותן כוח להצליח בתנאי ששומרים על הברית.

בשעה שהמלך הקדוש מסר ביתו  ליד המלכה, דהיינו את השליטה ללב, לשכינה הקדושה, ליחד שהוא כלי האהבה, כל כלי זיין ורמחים ומרגמות שלו הפקיד בידה, וכל אלו עושי מלחמה שלו הפקיד עמה, ז"ש הנה מטתו שלשלמה שה"ס המלכות ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל. כאשר ישנה שליטה של השכינה הקדושה ניתן לה כוח ועליה לנהל דרך הגבורה את המלחמה בס"א, כח זה ניתן כשישראל מתנדבים בעצמם מכוח הבחירה שלמור על הברית ואז באים הכוכבים לעזור להם. אלו הכוכבים להם אין מספר, כלומר חסד אין סופי שמתפשט.

ומלאך זה הוא סוד שכל הדינים וכל המלחמות של המלך הם ברשותו ועל זה אמר מלאך ה' וזה הוא שכתוב המלאך הגואל אותי, שהוא כח הבחירה שבאדם. אלו גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ.

ואתחנן סד – סו שעור 22

הן עוד היום גדול

גָּלוּת הִיא נקודה בָּהּ אֵין הרצונות פּוֹעֲלִים אֶת תפקידם.
אָדָם צָרִיך לְהַפְנִים שניתנה לוֹ דֶּרֶך, אַך עָלָיו לָלֶכֶת בָּהּ בְּלִי לְחַפֵּשׂ הנחות ושינויים. אֵין זֶה מַסְפִּיק לימוד תּוֹרָה, צָרִיך לעסוק בַּתּוֹרָה.

עסק צריך להניב פירות ותוצאות רצויות. עסק התורה צריך להביא את האדם לתיקון פנימיותו. הרווח הוא חיבור לקב"ה וכלוואי אפשרות לקבלת האור. יש לפעול בהתמדה בכוח הסבלנות ובכוח התקווה.

מביא כאן הזוהר את סיפור הבאר בה מצאו האבות הקדושים את זיווגם, ומתאר את גמר התיקון. הבאר היא הנקודה הנפשית, מקור החַיּוּת שמאפשר לאדם להגיע לגאולה הפרטית. כשאדם בא בהסכמה מלאה פנימית שיש לקיומו כפרט תפקיד בתכלית הכללית, שהוא חש שהוא מקיים תפקידו מתוך בחירה, אז יכול לזכות לקבלת ההארה. 

אז יאמר הקב"ה הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בלא זכות ובלי מעשים טובים, אבל רפואה אחת יש לכם, השקו הצאן עסקו בתורה, שתהיינה נשקות ממימי התורה, ולכו רעו ותלכו למקום המנוחה, למקום טוב וחמדה של נחלתכם. 

ללא מעשים טובים של ישראל, עלולה הגלות להתארך, מפני שאינם מרגישים ומצפים מספיק חזק לגאולה, אמנם רוצים את תוצאת הגאולה, אך לא מוכנים לשלם במטבע המועיל, היינו בלימוד פנימיות התורה. 

צד שמאל בטבעו, הוא רצון לקבל תענוג מלא, אך לא ניתן לקבל זאת בזמן תיקון. לכן חייב אדם לוותר על השאיפה משמאל של רצון לקבל תענוג לפרטיות, ולהסכים לקבל את שליטת האמונה מימין. 

אי אפשר להגיע למטרת הבריאה וקבלת מלוא ההטבה,  טרם תיקון צמצום ב כלומר גאולה של בחינת משיח בן יוסף, התלויה בתורה שכתוב, מציון תצא תורה. וגמר הגאולה תהיה בדבר השם מירושלים שהיא המלכות.

ואתחנן סז – סט שעור 23

מראש האצילות עד תחה"מ

מלמד כאן על השורש לבריאת האדם, שבא מעולם אצילות המייצג את התוכנית הרוחנית של האדם, שבא מזיווג של ז"א והשכינה הקדושה. נקודה זו אינה תחילה ומחשבת הבריאה, אלא המקום ממנו אנחנו יכולים ללמוד בתפיסה של ג קווים. מעל נקודה זו הכל בנוי על אמונה של שלמות בלי שום חיסרון. המציאות מורכבת משלמות אותה ניתן לתפוס רק בבחינת אמונה של שלמות הבורא וקבלת ההטבה השלמה, וחלק של פרטים, של מדע שהוא כמו גוף כלפי הנשמה. בנקודה זו יש להבחין בין המופשט הבא מז"א לבין הפרקטיקה אותה יש ליישם.

הציווי לא לאכול מעץ הדעת הוא למעשה לא לפעול את צד המלכות, הרצון, אלא רק כאשר הוא תחת שליטת הנשמה, לא לתת שליטה לתודעת הגוף. החטא היה במתן שליטה לרצון הגופני לקבל, נגזר עליו מיתה. ירד האדם ממדרגתו לאחר החטא, והמחשבה מהעליון לוקחת החטא כדי למנף, להתגבר ולעלות למדרגה גבוהה יותר, עד שתגיע התחייה בכוח עצם הלוז.

ואתחנן ע – עב שעור 24

מראש האצילות עד תחה"מ

לְהַאֲמִין בתחיית הַמֵּתִים, אוֹמֵר לְהַאֲמִין שהבריאה נצחית.
יֵשׁ לְהַחֲזִיק בָּאֱמוּנָה הַגְּדוֹלָה שהבורא הוּא הַטּוֹב הַשְׁלֵם, וּבָרָא אֶת הַבְּרִיאָה יֵשׁ מֵאַיִן.

מתוך אמונה זו, רשאי האדם לחקור, דהיינו לבוא כשותף ולהיבנות לפני תבנית עולם האצילות, דהיינו קביעות בקדושה. רק בניה אֳמוּנִית יכולה להיות שלמה ולא להיפגם. על האדם לבוא לשותפות עם הבורא, כאשר השלב הראשון מחייב עיצוב צורת מחשבה המקבילה לעולמות העליונים. 

היסוד הראשוני אומר שיש להחזיק באמונת חכמים גם אם רואים בגשמיות ההיפך. 

עצם הבריאה היא המלכות, ליבו של האדם, שצריך להרגיש עצמו משמעותי שרוצה לקבל.

באצילות בזיווג בין הקב"ה לשכינה הקדושה, נברא עולות בריאה יצירה ועשיה, שהם בחינת הגוף, ונברא אדם שהוא פנימיות העולמות. את ההטבה השלמה צריך לקבל האדם, שנברא עפר מן האדמה, כלומר רצון עם התכללות במידת ההשפעה. 

את הרצון לקבל הגדול, האדם לא מסוגל להקדיש לכלל, ליחד, לכן עליו לנעול אותו. ומאחר ולא הצליח אדם ראשון בכך, נולד קו שמאל הוא קין ראשון ורק אחריו הבל, ואז שמאל הרג את הימין. 

כעת התיקון הוא, כשמגיע רצון עצמי יש לנעול אותו, ומותר להשתמש רק ברצון שניתן להפכו להשפעה. כלומר התיקון הוא בניית מסך נפשי על הרצון הגדול לקבל, ובכך מרפא את כל המומים.  

כל התיקון שלנו בששת אלפי השנים הוא תיקון חטא אדם הראשון. אנחנו מאמינים בהישארות הרצון שהוא נצחי, שהבריאה נצחית, לכן לוקחים את הרצון וקוברים אותו, וצריך להאמין שיקום לתחיה.

ונודע שכל העצמות נרקבות בקבר חוץ מעצם קשה אחת שנק' לוז, או בתואל הארמי, בתואל נוטריקון ביתו של האל, כלומר שהרצון לקבל נצחי שבא מהבורא, עצם הבריאה, שבתחילה היא נלוזה מפני שנמצאת תחת הצמצום. בתחיית המתים נתקן את המום בארץ ישראל, ברצון ישר-אל.

ואתחנן א – ג

והגית בו יומם ולילה

מי שמכוון מטרה, מנווט כל מקרה להתקדמות.

  1. ואתחנן גימטרייה תפילה, אגב כך מלמד רבי יוסי פתח, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה' מלמד הרב"ש, קיר נק המלכות שלא יהיה דבר חוצץ בין השכינה הקדושה לבין המתפלל, כמה חזק כח התורה וכמה היא עליונה על הכל כי כל מי שעוסק בתורה אינו ירא מעליונים ותחתונים ואינו ירא מהמקרים הרעים שבעולם, משום שאחוז בעץ החיים שהוא התורה, ואוכל ממנו בכל יום. המקרה לא קובע למי שעוסק בתורה. הוא מכוון בבינה יציבה, דרך התורה אל המטרה ואינו מוטרד ממקרים חולפים. התורה היא נצחית, סם מרפא, הגנה מפני המקרים החיצוניים. 
  2. כי התורה מלמדת את האדם ללכת בדרך האמת, מלמדת לו עצה איך לשוב לפני אדונו ואפילו מות נגזר עליו, הכל מתבטל ומסתלק ממנו ואינו שורה עליו. וע"כ צריך לעסוק בתורה יומם ולילה ולא יסור ממנה. ז"ש והגית בו יומם ולילה, ואם מסיר ממנו התורה או שנפרד ממנה, הוא כאלו נפרד מהחיים. התורה מלמדת לאדם את הדרך, אך עליו ללכת בה בעצמו.
  3. עצה לאדם כשהוא עולה על מטתו בלילה, צריך קבל עליו עול מלכות שמים בלב שלם בקריאת שמע מקבלים עלינו עול מלכות שמים. כמו שהשמים קיבלו על עצמם ביום השני, ולא סרו מתפקידם, כך עלינו לעמוד בדבקות בדיבורנו. השמים מסמלים את התכלית של האדם, ויש לקבל בשמחה את היגיעה הדרושה להגעה לתכלית., ולהקדים למסור אליו פקדון הנפש והעמידו משום שכל אדם טועם בלילה טעם המות כי אילן המות שורה בעולם שהוא המלכות וכל רוחות בני אדם יצאים ועולים ומסתתרים אצלו אצל המלכות. ומשום שהם נתנים בפקדון, כולם חוזרים אח"כ למקומם. 

חצות לילה

  1. כשמתעורר רוח צפון צד הגבורה, אור להשלמת כלים הנותן לאדם השתוקקות בחצות לילה והכרוז יוצא, והקב"ה בא לגן עדן להשתעשע ברוחות הצדיקים אז מתעוררים כל בני המלכה וכל בני ההיכל לשבח את המלך הקדוש ז"א ואז כל אלו הפקדונות של הרוחות שנמסרו בידה של המלכות כולם מחזרת לבעליהם ורוב בני העולם נעורים משנתם בשעה ההיא ופקדונות של כולם מוחזרים להם.
  2. אלו שהם מבני ההיכל העליון, דהיינו עובדי השי"ת עומדים בקיומם ומתעוררים ועוסקים בתשבחות התורה, ומתחברים עם כנסת ישראל שהיא המלכות, עד שמאיר היום. כשבא הבוקר הוא וכל בני היכל המלך כולם באים אל המלך הקדוש ז"א ונק' בני המלך והמלכה. בלילה רוכשים אמונה כדי לקבל הארה בתפילת העמידה בבוקר, וזאת לאחר הכנה של קורבנות ותשבחות
  3. כשבא הבוקר צריך לנקות את עצמו בכל בנקיות הגוף ונקיות הנפש, ולהזדיין בזיון שלו בכלי המלחמה, דהיינו בציצית ותפילין, להשתדל עם מלך הקדוש ז"א כי בלילה השתדל במלכה עתה בבוקר בא עם המלכה לחבר אותה עם המלך. 
  4. בא לבית הכנסת מטהר עצמו באמירת הקרבנות משבח בתשבחותיו של דוד המלך, אחוז בתפילין בראשו, ציצית בכנפי בגדו, אומר תהלה לדוד. והרי העמידו, המתפלל תפלה לפני אדונו צריך לעמוד בתפלה כמו מלאכים עליונים ולהתחבר עמהם שהם נק' העומדים כמש"א ונתתי לך מהלים בין העומדים, וצריך לכוון רצונו לפני אדונו ויבקש בקשתו לאחר שכיוון הרצון, כלומר לתת לרצון צורת השפעה שתאפשר דבקות לקב"ה.
  5. בשעה שהאדם קם בחצות לילה ממטתו לעסוק בתורה, כרוז קרא עליו ואומר, הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות, עתה בבוקר כשהוא עומד בתפלה לפני אדונו, הכרוז הההוא קורא עליו ואומר, ונתתי לך מהלכים  בין העומדים האלה כלומר עליו להתפשט מהגשמיות, היא הרצון לקבל לעצמו.
  6. אחר שגומר תפלתו ברצון לפני אדונו, העמידו שצריך למסור נפשו ברצון הלב לאותו מקום שצריך, דהיינו למלכות.  כמה עצמות יש לאדם בכל דבר, ובשעה שהוא נמצא בתפלה כל אלו המלים שהאדם מוציא מפיו בתפילה ההיא עד שמגיעים למקום שמגיעים ומתעטרות בראש המלך ועושה מהם עטרה. והרי העמידו החברים, התפילה שמבקש האדם מהקב"ה, צריך לכוון שתהיה תפלת תחנונים. מאין לנו זה, ממשה שכתוב אתחנן אל ה' זו היא תפילה טובה.

ואתחנן ד – ו שעור 2

בתפילה צריך לכסות עיניו שלא יסתכל בשכינה

אין אפשרות לבוא לתפילה בדרישות אלא בתחנונים.

  1. מי שעומד בתפילה צריך ליישר רגליו וכבר העמידו, וצריך לכסות ראשו כמי שעומד לפני המלך וצריך לכסות עיניו כדי שלא יסתכל בשכינה כחוצפן. בספרו של רב המנונא סבא אמר, שמי שפותח עיניו בשעת התפלה או שאינו משפיל עיניו לארץ, מקדים עליו מלאך המות, וכשנפשו יוצאת בשעת פטירתו מהעולם לא יסתכל באור השכינה ולא ימות בנשיקה. מי שמזלזל בשכינה מזלזל בשעה שנצרך לה, ז"ש כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
  2. מי שמסתכל בשכינה בשעה שמתפלל, איך יכול להסתכל בשכינה, ומשיב, אלא לדעת אשר ודאי השכינה עומדת לפניו בשעת תפלתו וע"כ אסור לו לפתוח עיניו, ז"ש ויסב חזקיה פניו אל הקיר כי שם שרתה השכינה, משום זה צריך שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר בשעת תפילתו. הדמיון הוא הקשר בין הרוחניות לבין העולם הנראה. יש לעצום עיניים בתפילה, כדי לתרגל את התפיסה שאין להסתכל בשכינה, והכן יש לכוון שהכן השכינה עומדת לפניך.
  3. מי שעומד בתפילה צריך תחילה לסדר שבחו של אדונו ואח"כ להתפלל תפלתו. כי משה כך אמר בתחילה, אתה החילות וגו' ולבסוף אמר תפלתו, אעברנה וגו'. רבי יהודה אמר, מהו השינוי כאן שכתוב תחילה אדני, באלף דלת נון יוד ולבסוף הויה שאנו קוראים אלקים. דהיינו אדני הויה אתה החילות וגו, ומשיב, אלא הסדר כך הוא ממטה למעלה, כי אדני הוא מלכות, הויה ז"א ואמר כך כדי יום הוא ז"א ומדת לילה מלכות. לומדים ממשה שבא קודם כל בשבח, ואז בבקשה, והתחיל בשם אדנות ואז שם אלוקים, להראות שבאים בענווה ממטה למעלה, להכליל התחתון עם העליון. 

אתה החלות להראות

  1.  אתה החלות להראות, איזו התחלה היא כאן, שאמר אתה החלות, ומשיב, אלא ודאי משה היה התחלה בעולם להיות שלם לגמרי, ואם תאמר יעקב היה שלם תחילה למשה שהאילן שהוא ז"א נשלם בו למטה כעין של מעלה, כי היו לו י"ב בנים כנגד י"ב גבולים דז"א וע נפש כנגד ע ענפים שבאילן העליון שהוא ז"א, כך הוא ודאי, אבל מה שהיה למשה לא היה לאדם אחר כי התעטר ביותר שלמות בכמה אלפים ורבבות מישראל בתורה, במשכן, בכהנים ובלויים בי"ב שבטים. בי"ב נשיאים הממנוים עליהם בע סנהדרין והוא נשלם בגוף שלם שה"ס ת" הכולל ימין ושמאל כי אהרן היה לימינו נחשון לשמאלו והוא ביניהם. משה גדול מיעקב, שיעקב הוא חיצוניות ת"ת ומשה פנימיות ת"ת. אתה החלות אומר שהחל בגדילה הרוחנית על לשיא שיכול לו בן אנוש.
  2. משום זה כתוב אתה החלות להראות את גדלך היינו מימין שזהו אהרן ואת ידך החזקה היינו משמאל נחשון וע"כ משה היה התחלה בעולם ולא יעקב. ואם תאמר כמי הוא הסיום, משיב מלך המשיח הוא הסיום כי אז תמצא שלמות בעולם מה שלא היה כן לדורי דורות. בעת ההיא תמצא שלמות למעלה ולמטה ויהיו כל העולמות בזווג אחד, אז כתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
  3. אמר רבי חייא, אמר לו הקב"ה למשה, משה, רב לך שהתחברת בשכינה, מכאן ולהלאה אל תוסף. רבי יצחק אמר, רב לך באור השמש שהיה אצלך אל תוסף להאיר כי הגיע זמן הלבנה שהיא יהושוע והלבנה אינה יכולה להאיר עד שיאסף השמש. אבל, וצא את יהושע וחזקהו ואמצהו, אתה שהוא השמך צריך להאיר אל הלבנה שזה זמן ההסתרה, בו ניתן לתקן את האמונה. האמונה של הנברא לא יכולה להאיר עד שתבוא הסתרה שתאפשר מקום עבודה לתחתון. כלומר השם מורה למשה לפנות את מקומו מתוך יתרון שבהסתרה יוכלו ישראל לפתח את האמונה. כך ישנם מצבים שמסלקים את השכל כדי לפעול באמונה מעל טעם ודעת.
  4. רבי יוסי אמר, אשרי העם שככה לו שככה גימטרייה משה, אשרי העם שהקב"ה בחר בהם מכל העמים עקום והעלה אותם לגורלו וברך אותם בברכתו בברכת שמו, ז"ש כי הם זרע ברך ה' ברך ה' ממש דהיינו ברכת שמו.
  5. כל שאר העמים שבעולם מסר אותם הקב"ה למתווכים לשרים ממונים השולטים עליהם וישראל אחז אותם הקב"ה לגורלו ולחלקו להתאחד בהם ממש ונתן להם התורה הקדושה כדי להתאחד בשמו וע"כ ואת הדבקים בה' ולא בממונה אחר כשאר העמים. היהודי נבדל משאר העמים בכך שהאמונה מנהלת אותו, וכך באדם אחד, הוא פועל את צד היהודי שבו כאשר פועל כל דבר אגב האמונה בהשם.

ואתחנן ז – ט שעור 3

קול דברים

  1. וידבר ה' אליכם מתוך האש. אמר רבי אלעזר, מקרא זהה יש להסתכל בו, אמר קול דברים, מהו קול דברים, ומשיב, אלא שפירושו קול הנק' דבור, שכל הדבור תלוי בו, קול הוא ז"א ודבור היינו המלכות כאשר יש זיווג מלכות ז"א, ההגאים באים לבטא קול פנימי אלא כיון שהדבור תלוי בקול, ע"כ נק' המלכות קול דברים. וע"כ כתוב וידבר ה' אליכם מתוך האש, כי דבור תלוי במקום  זה במלכות הנק' אש וזו המלכות הנק' דברים.
  2. אתם שומעים כי שמיעה אינה תלויה אלא בזו במלכות משום ששמיעה תלויה בדיבור ומשום זה כתוב אתם שומעים. וכבר העמידהו, ורצע אדוניו את אזנו במרצע שגם אחרי שש שנים רוצה להמשיך להיות עבד שהוא משום שפגם המקום שנק' שמיעה והיינו דבור והיינו שמיעה. למה את אוזנו שהיא מדרגת בינה, אלא גם באוזן יש נקב שנוצר מעליית המלכות לבינה. היהודי עמד במעמד הר סיני, שמע בקול פנימי שאין לו להיות עבד לאף אחד, אפילו לא לתאוותיו, אלא להשם יתברך בלבד. בזמן תיקון, אין ברירה אלא לעבוד גם שלא לשמה לצורך הקיום, אך כל פעולה כזו צריכה להיות אגב המטרה והתכלית, שהיא דבקות בהשם.
  3. קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, שואל מהו ותמונה, ומשיב, הוא כש"א ותמונת ה' יביט שהיא המלכות שזה נאמר רק בשבחו של משה שהיה מסתכל באספקלריא המאירה שהוא ז"א וע"כ ותמונת ה' יביט שהיא המלכות המגלה את הויה. פירוש אחר, ותמונה זה הוא קול פנימי דהיינו בינה שלא היה נראית כלל אפילו למשה זולתי קול, זה קול אחר חיצון שאמרנו דהיינו המלכות הנק' קול דברים. ותמונה למה נק' הבינה תמונה, ומשיב, משום שכל תקון הגוף שהוא ז"א המכונה גוף, דהיינו ציור ו"ק וי"ב גבולים וע' ענפים, יוצא ממנה מהבינה.
  4. ואם תאמר אחר, דהיינו המלכות הנ' גם כן תמונה שהיא נותנת את ההארה לגוף, ולמה נק' תמונה, משום שהקונים שלמטה דהיינו תקוני בי"ע ממנו יוצאים ומשום זה נק' הבינה והמלכות ה עלאה ה תתאה משום ששוין זו לזו. ה עליונה הסו"ה קול גדול ולא יסף, כי המבועים שלה אינם פוסקים לעולם. כי היא עם אבא שהוא חכמה בזווג דלא פסיק לעלמין. וכל אלו הקולות נמצאו שמה בעת שניתנה התורה לישראל שה"ס ז קולות דז"א כולם יצאו מהקול ההוא הפנימי של הכל שהוא בינה משום שבו תלוי הדבר, כי הם נאצלו מבינה. הקול שהוא חסדים בא מהבינה שהיא מקור החסדים
  5. זו שנק' משנה תורה, משה מפני עמו אמרם. וכבר העמידו הדבר. שואל, למה הוא כך, ומשיב אלא חכמה עלאה נק' כלל התורה וממנה יוצא הכל אל הקול הפנימי ההוא שהוא הבינה. אח"כ מתישב הכל ונאחז במקום שנק' עץ החיים שהוא ז"א שנק' משה ובו תלוי כלל ופרט, דהיינו תורה שבכתב שהוא ז"א שנק' כלל ותורה שבעל פה שהיא המלכות שנק' פרט אחרי שהבינה מאירה את החכמה לתחתונים אז נראה אותו קול פנימי בז"א שנק משה. וכן הם נק' תורה ומשנה תודה. שז"א נק' תורה והמלכות נק' משנה תורה. וע"כ אמרו שמשנה תורה שהיא מלכות משה שהוא ז"א מפני עצמו אמרם, דהיינו שנאצלה ע"י משה שהוא ז"א. בתחילה עשרת הדברות הראשונות הם יצאו מגבורה דלא פסיק דהיינו מבינה שעליה נאמר קול גדול ולא יסף, ועתה דהיינו עשרת הדברות שבמשנה תורה יצאו הכל ביחד, דהיינו מז"א ומלכות בסוד שמש שהוא ז"א מפי עצמו אמרם, משום זה כאן בעשרת הדברות אלו רשומים כולם ב ו ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד ולא תתאווה ו רומזת על ז"א. מה שנראה בתורה שבכתב, היא הכלל, ז"א והתורה שבע"פ היא פרטים. 
  6. שואל רבי יוסי את רבי אלעזר, מהו ולא תתאוה, כיון שכתוב ולא תחמוד, הרי די בזה. אמר לו אשרי הם צדיקי אמת, החמדה היא מדרגה אחת, התאווה מדרגה אחרת. חמדה פירושה שאם יכול ילך לקחת אותה משום אות החמדה שאחזה אותו, ילך לעשות מעשה. תאוה אינו כך, אלא אפילו שלא יקח דרך ללכת אחריה, נחשב גם כן לתאווה וכבר העמידו החברים. תאווה אינה דבר פסול, כאשר היא חומר גלם לרצון להגיע לקדושה, כמו סעודת שבת או סעודת חברים. אך כאשר התאווה היא המטרה, אז אסורה. 
  7. א"ל רבי יוסי, לא כתוב ולא תרצח עם ו תחילה כמו אלו האחרים, אמר לו משום שהמדרגה של רציחה היא דין ותלויה בגבורה בקו שמאל, ולא במקום הרחמים שהוא ז"א שנק' ו וע"כ בלא תרצח לא כתובה בו ו ומשום שצריכים ה ווין כנגד חג"ת נ"ה התווסף ו אצל ולא תתאווה כי בלא תרצח לא צריכה ו לשרות בו משום שהוא בגבורה ע"כ התווספה ה כאן. רציחה היא התנתקות גמורה מהחיות, ואינה יכולה לקבל חסד.
  8. שמע רבי פנחס שישב אחרי רבי אלעזר ונשקו, בכה וצחק. אמר על רבי אלעזר גור אריה אין מי שיעמוד לפניהם, מי יוכל לעמוד לפני אביו בעולם, אשר חלקם של הצדיקים ואשרי חלקי בעולם הזה ובעולם הבא, שזכיתי לזה שחתנו רבי שמעון, ונכדו רבי אלעזר על זה כתוב, יראו צדיקים וישמחו.
  9. רבי אלעזר פתח, קרב אתה ושמה, בוא וראה בשעה שנתנה התורה לישראל כל הקולות נמצאו דהיינו מבינה ומז"א וממלכות שבינה נק' קול פנימי וז"א חיצוני, והמלכות קול דברים. הקב"ה ישב על הכסא שהוא מלכות וזה מתוך זה נראה, שהז"א נראה מתוך המלכות והדיבור של זה של המלכות יצא מתוך העליון שעליו שהוא ז"א וזהו סוד שכתוב פנים בפנים דבר ה' עמכם מתוך האש. שז"א והמלכות היו פב"פ והדבור יוצא ודיבר מתוך האשם והשלהבת שהוא קו שמאל, שדחה הדבור לחוץ מז"א על ידי הדפיקה של רוח ומים שהם קו אמצעי וקו ימין הנותנים כל אל השמאל ונמצא הדבור שהוא המלכות יוצא מכל ג הקווים דז"א. כי אש רוח ומים שהם ג קווים דז"א כי אש רוח ומים שהם ג קווים יצאו מהשופר שהוא בינה כולל את כולם. וישראל התרחקו מתוך היראה הזו. אדם יכול לשמוע את הדיבורים העליונים רק כאשר נשמתו מצליחה לעלות, שאז שומע דברים הבאים מז"א, קול פנימי שבא מבינה. 
  10. ומשום זה היראה כנ"ל אמרו ישראל למשה ואת תדבר אלנו. שאמרו אין אנו רוצים בתוקף העליון שלמעל דהיינו מז"א אלא ממקום הנוקבא שהיא המלכות ולא יותר. וז"ש ואת תדבר אלינו אשר את רומז על הנוקבה, אמר להם משה, ודאי החלשתם הכח שלי והחלשתם כח אחר של המלכות, כי לולא לא התרחקו ישראל והיו שומעים כל אלו הדברים מז"א כבתחילה, לא היה העולם יכול אחר כך להחרב וישראל היו חיים לדורי דורות. ישראל עזבו את תורה החיים מפני ששמעו למלכות במקום לז"א. 
  11. כי בשעה הראשונה אחר ששמעו דבור הראשון מתו משום שכך צריך, כי אילן המוות שהיא המלכות גרם להם ואח"כ חזרו לתחיה וקמו והתגדלו דהיינו שהשיגו המוחין דגדלות. ורצה הקב"ה להכניסם לעץ החיים שהוא ז"א העומד למעלה מאילן המות הוא כדי שיהיו חיים לעולם, הם בחרו בגשמיות התרחקו ולא רצו, אז נחלש כחו של משה שעליהם ונחלש כח אחר של המלכות. אמר הקב"ה, אני רוצה לקיים אתכם במקום עליון שתתדבקו בחיים ואתם רוצים את המקום שהנוקבא שורה בו. ומשום זה לא אמור להם שובו לאהליכם כל אחד ילך לנוקבה ויתיחד ה, כיון שירדו לעלמה דנוקבא.
  12. ועם כל זה כיון שישראל לא עשו זה אלא מחמת יראה עליונה שהיתה עליהם, לא נאמר עליהם אלא מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' מכאן למדנו שכל מי שעושה דבר ואינו משים לבו ורצונו לצד הרע, אע"פ שהדבר רע, כיוון שלא עשה ברצון אין עונש שורה עליו ואינו כאדם אחר העושה ברצון, והקב"ה אינו דן אותו לרע. אין הקב"ה דן את האדם כאשר כוונתו טובה, בתנאי שאינו פועל נגד חוקי התורה שהוא מכיר. כוונת לב אינה מספיק, צריך המעשה להביע את הכוונה.

ואתחנן י – יב שעור 4

ואתה עמוד פה עמדי

השמירה המעולה לאדם היא לימוד תורה של החברים.

כאשר החברים מאוחדים ועסקים בתורה ביחד, נכנסים הם לעולם הזכר, הוא מקום השמירה. לצורך כך צריך את האמונה בהשם ואת האמונה ביחד, זוהי התפיסה האמונית.  

  1. ואתה עמוד פה עמדי מכאן נשמע שנפרד מכל וכל מאשתו מעולם הנוקבא ונתדבק ונתעלה במקום אחר של עולם הזכר ולא בנוקבא. אשרי חלקו של משה הנביא הנאמן שזכה למדרגות עליונות מה שלא זכה אדם אחר לעולם. על זה כתוב, טוב לפני האלקים ימלט ממנה. מהו טוב, זה משה שכתוב בו כי טוב הוא. ומשום שהיה טוב עלה למדרגה אחרת עליונה שהיא מדרגת ז"א מדרגת הזכר וע"כ כתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. עומד עליו בדיוק, עמידה משום כי טוב הוא וטוב הוא זכר, יסוד ז"א ובזכר נוהג עמידה.
  2. ואם תאמר הרי אמר רבי יהודה שדוד כתוב בו טוב, כמש"א וטוב רואי וא"כ למה לא עלה יותר דהיינו למדרגת ז"א כמו משה. אמר לו, וטוב רואי כתבו היינו אשר המראה להסתכל שה"ס המלכות הנק' מראה הייתה טוב, כך היה דוד טוב רואי שהמראה שלו היה טוב דוד שיקף את הטוב, הטוב נראה ממנו, אצל משה כתוב טוב הוא. ובמשה כתוב טוב הוא, דהינו הוא ממש, וכאן נאמר רק וטוב רואי, ועם כל זה היה אחוז דוד בשניהם, דהיינו ביסוד שנק' טוב, ובמלכו שנק' מראה, כי זה אחוז בזה, כי יסוד ומלכות הם תמיד אחוזים זה בזה, אלא שעיקרו היה בבחינת מלכות ובה נשאר. משה אחר שהיה טוב שהוא יסוד דז"א, עלה להיות בבחינת גוף שהוא ז"א עצמו, הנק' איש, שכתוב איש האלקים והאיש משה ענו מאד. בצמצום ב מלכות נגנזה ברדלא והיסוד שבו רק ב שלישים מטעם שהוא צר ואריך, וחסרה בו מדרגת בינה, מקבל השלמתו מהמלכות שנמצאת בשליש התחתון שלו, בחינת וקול בשליש ועפר הארץ. לכאורה דוד המלך שהוא בחינת משיח הגיע לפסגה הרוחנית האפשרית, אך בלי משה אין אפשרות להגיע למדרגה זו. משה 245 + אהבה = משיח
  3. אמר רבי יהודה, בכל מעשיו צריך האדם לשום כנגדו את הקב"ה. רבי יהודה הולך לטעמו ואמר, כל מי שהולך בדרך, שמתירא מפני לסטים יכוון לג' דברים, דורון תפילה ומלמה כמו יעקב בשעה ההיא שהיה מתירא מפני עשו. החשוב מהם היא תפלה ואע"פ שהתפלה חשובה יותר. שני חברים או שלשה שעוסקים בדברי תורה, הוא עוד יותר חשוב מכל, כי אינם מתיראים פני לסטים, משום שהשכינה מחוברת עמהם מחמת שעוסקים בתורה. התורה היא שמירת הנפש, היא שומרת מפני הליסטים, הם כוחות היצר הרע שבא להסיט האדם לדברים אחרים

כותנות עור

  1. רבי אלעזר ורבי חייא  היו הולכים בדרך. אמר רבי אלעזר, כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, כי עד עתה היו מופשטים מעור ההוא, ומשיב, שעד עתה לא היו להם כותנות עור כי כלי לבושי יקר היו. אמר לו רבי חייא, אם כן לא היו להם אפילו כותנות אור,  מאחר שחטאו בעץ הדעת. ואם תאמר שמטרם שחטאו הלביש אותם כותנות עור אינו כן, אלא לאחר שחטאו כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.
  2. אמר לו כך הוא ודאי שלאחר החטא היה, אלא בתחילה היו מלובשים כעין של מעלה דהיינו בזהר העליון של ז"א והיו מופשטים מהגוונים שלמטה, של עולם זה הלבושים הם לבושי התודעה, ולהם לא הייתה תודעה של זמן ומקום, והיה אור העליון מסבב אותם ואחר שחטאו החזיר אותם בגוונים של עולם הזה, והעביר מהם הגוונים של מעלה, שהיה להם מז"א. כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כעין עולם הזה, ואת אהרן ואת בנין תקריב והלבשתם כתנות. שם היה כעין של מעלה, דהיינו מבחינת אור ז"א וכאן בכותנות עור של אדם הראשון, היו כעין של מטה, לפיכך שם נק' כותנות שש הרומז על ז"א שהוא נק' שש ע"ש ו"ק וכאן כותנות עור שהם מבחינת המלכות הנק' עור שהיא בחינת עולם הזה, ואע"פ שהוא כך, היופי שלו אלו הלבושים, היה עולה על הכל. ובעזרת לבושים אלו ידעו הכל. אדם הראשון לקח את הלבושים שקיבל לצורך תיקון, הצליח להשתמש בעולם הזה לצורך תיקון, ע"י שעוסקים בתורה. 
  3. ותפקחנה עיני שניהם היינו שנפקחו עינים בטופס של עולם הזה, בציור הרגיל בעולם הזה, מה שלא היה מקודם שהיו משגיחים ופקחים למעלה בעולם העליון מכאן שקודם החטא לא הייתה תפיסה של העולם הגשמי. לעתיד לבא כתוב, והולכתי עורים בדרך לא ידעו. כי עתיד הקב"ה לפקוח עיניים שלא היו חכמות שיסתכלו בחכמה עליונה ולהשיג מה שלא השיגו בעולם הזה, כדי שיכירו את רבונם. אשריהם הצדיקים שיזכו לחכמה ההיא שאין חכמה כאותה החוכמה, ואין ידיעה כאותה הידיעה, ואין דבקות כאותה הדבקות. בתפיסה חיצונית לא ניתן אפילו להכיר את הבורא בבחינת ממעשיך הכרנוך, אלא רק ע"י תפיסה פנימית. מלמד הרב"ש על הכתוב ותפקחנה עיניהם לראות, שרק לאחר שזוכה אדם להשיג פנימיות התורה, מבין הוא שקודם היה עיוור וחרש, שאומר הנביא וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר–אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.

  1. בעוד שהיו הולכים ראו אשר לסטים הולכי אחריהם לשדוד אותם. הסתכל בהם רבי אלעזר, באו ב' חיות השדה והרגו אותם. אמר רבי אלעזר ברוך הרחמן שהצילנו. קרא עליהם, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל, כתוב כי מלאכיו יצווה לך, וכתוב כי בי חשק ואפלטהו.

ואתחנן י – יב שעור 4

ד' פרשיות התפילין

התפילין הם סוד צורת המחשבה הנכונה של האדם. 

שורש המחשבה הוא אריך אנפין, התפילין מייצגים את מוח האדם, ובהתאם על האדם לכוון צורת מחשבותיו. בשלב ראשון בבנית מחשבה נכונה על האדם לשים עצמו בצד, ולהקדיש כולו לעליון. לכן בית ראשון בתפילין, קדש לי כל בכור, כל מחשבה ראשונית, להקדיש להשם. עולם אצילות נק' אצלו יתברך, וצריך האדם לבוא בהשוואת צורה לרצון הקב"ה. 

ישנן מחשבות בתת המודע הנפשי המשפיעות על המחשבה המודעת, לכן עושים פעולות חיצוניות, שברור שהם משפיעות על הפנימיות.

פרשה שניה, יציאת מצרים, היא כוח הבחירה של האדם, מדרגת בינה, היא החרות שבאמונה מאפשרת בחירה. 

בית שלישי בתפילין, ואהבת את השם, בחינת חסד. המחשבה צריכה להיות בנויה על חסד, מפני שזה רצון המלך.

בית רביעי, והיה עם שמוע, בחינת דין, כאשר היכולת לעבוד ברוחניות מצריכה כפייה עצמית. 

המחשבה צריכה להיות בנויה על אמונה, בחירה, חסד, ויכולת כפייה עצמית.  

  1. למדנו בסוד העליון בספרא דצניעותא, ג חללים של אותיות רשומות שהם יה"ו דהויה מתגלים בגלגלתא ראש דז"א. ולמדנו ג מוחין הם שהם חכמה בינה דעת, הסתומים באלו החללים, הם כלים והמוחין הם האורות המתלבשים בהם. ומתחילת מוח העליון הסתוס דעתיקא קדישא, כלומר מהתפשטות הראשון של מוחא סתימאה דא"א שהתפשטות זו נק' או"א עלאין, שנמשך במוחין של ז"א ההוא, נמצאים ד מוחים, חכמה בינה וימין דדעת שה"ס ת"ת, ושמאל דדעת שה"ס מלכות. ואלו ד מוחין נמצאים בראש ז"א ומתפשטים בכל הגוף, והם ד פרשות שבד' בתים של התפילין שהקב"ה ז"א דאצילות מניחם. המוחין של ז"א נובעים משורשם, מהתיקון שנעשה באריך אנפין מעתיק, שורש מחשבה זה מצוי כבר באריך אנפין. התפילין הם אור מקיף, שצריך בעת עליה לקבל את האור. ז"א בקביעות בקטנות, וכדי לקבל המוחין עליו לעלות. 
  2. ומשום זה צריך האדם להניח תפילין בכל יום כדי להשוות צורה ולהתדמות למעשי הקב"ה משום שהם השם הקדוש העליון באותיות רשומות שהן י"ה ו"ה דהיינו ד מוחין. כתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נק' עליך, ולמדנו שם הויה ממש, אלו הם תפילין שבראש. 
  3. רבי יצחק אמר, היינו שכתוב קדש לי כל בכור פרשייה ראשונה בתפילין, זו היא ספירה הכוללת וסותמת כל אלו האחרות, דהיינו ספירת החכמה שכוללת בתוכה כל הספירות, המשכת אור שלמעלה סתומה בה, וזו נק' פטר כל רחם שהיא פתיחת כל המשכת הרחמים ואור העליון.
  4.  אמר רבי שמעון, ספירת החכמה הזו סתומה ב י של שם הקדוש הויה וזו היא בית אחד של התפילין שהוא קדש לי כל בכור, בכור סתם הוא מוח העליון חכמה.
  5. הבית השני של התפילין הוא, והיה כי יביאך ה', אמר רבי יהודה, הו מוח ששעריו יוצאים לחמשים שערים דהיינו בינה המתפשטת לחמישים שערי בינה, שערים רבים הם כנגד הרבה פעמים שכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוציאך ה' ממצרים. וכמה פעמים נזכר זכר יציאת מצרים והם חמישים פעמים כנגד חמישים שערי בינה, כי יציאת מצרים היתה בהארת הבינה וע"כ הם חמישים כנגד מחמישים שעריה. 
  6. למדנו בספרו של רב המנונא סבא שאמר, שערים רבים שלמעלה ולמטה שהיו סתומים וקשורים בשלשלאות, שיבר הקב"ה כדי להוציא את ישראל ממצרים, כי מאלו שערים של מוח בינה ההוא, נפתחו והותרו כל שאר השערים הסתומים. ולולא שהתעוררו ונפתחו השערים של מוח בינה הזה, לא היו נפתחים שערים אחרים הסתומים לעשות דין במצרים ולהוציא את ישראל מהעבדות, משום זה נזכרו חמישים פעמים יציאת מצרים שהיו ע"י חמישים שערי בינה.  כח הבחירה שבאדם, בינה, מאפשר לצאת מהאנוכיות.  
  7. והכל סתום במח בינה הזה, הנק' אמא עלאה שממנה התעורר כח לאמא תתאה שהיא מלכות, ומה היא, היינו שכתוב בה ולאמי אלי האזינו, אל תקרי לאומי אלא לאמי כי לא זז הקב"ה מחבבה לכנסת ישראל, שהיא הלכות עד שקראה אמי, דהיינו עד שהמלכות קיבלה אורות דאמא עליונה, כי אורות אלו יוצאי מאמא עליונה, שהוא הבית השני של התפלין שנק' ה של השם הקדוש הויה שנפתחה לחמישים שערים וממוח זה יוצא רוח לנקב אחד של חלון החוטם דז"א.
  8. ולמדנו שנת יובל שבו יוצאים העבדים לחירות, מתאחד במוח בינה הזה. וחמישים שערי בינה הם חמישים שנה של יובל ואלו חמישים ימים של ספירת העומר מתאחדים במוח בינה שבו נחים הרוחות של העבדים, ורוחם יוצא לחירות למנוחה, כמו שכתוב, ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומהעבודה. משום זה ה ראשונה דהויה שהיא בינה, היא מנוחת הרוח ומוציא הרוח לחירות. והבית השני הזה של התפילין תלויה בו יציאת מצרים ובאות ה ראשונה של השם הקדוש. עד כאן דהיינו בב' בתים ראשונים דתפילין הם כלל י"ה של השם הקדוש. רואים כאן שיש קשר בין מקום לזמן, ומה שמקשר ביניהם היא תנועה.
  9. מצד אבא שהוא חוכמה יוצא חסד, ומצד אמא שהיא בינה יוצאת גבורה והכל אוחז הקב"ה שהוא ז"א ומתעטר בהם, שהוא אות ו כי ז"א הוא קו האמצעי הכולל לימין ושמאל שהם אבא וחסד שבימין ואמא גבורה שבשמאל.
  10. הבית השלישי של התפילין הוא שמע ישראל, שהוא ישראל סבא, עם ואהבת את ה' אלקיך. תנא רבי שמעון, זה הוא סוד עליון שישראל העליון שהוא ז"א, נתעטר מצד אבא, הוא אברהם, ונתעטר מצד אמא הוא יצחק. קו אמצעי המכריע ומיחד את או"א ה"ס ז"א שעלה ונעשה לדעת בין או"א, וז"ש שמע ישראל, ישראל סבא, שפירושו ישראל העליון שעלה להיות דעת לאו"א, וכיון שמייחד או"א ע"כ הוא כלול משניהם. התכללותו מאבא ה"ס הימין דדעת ונק' חסד שהוא אברהם. התכללותו מצד אמא, גבורה נק' יצחק, וז"ש אתעטר בסטרא דאבא, היינו מה שהדעת נכללת מצד אבא שהוא חחסד דדעת, וה"ס רשת שמע עם ואהבת. התעטר בצד אמא דהיינו מה שהדעת כלולה מאמא הוא יצחק, גבורה שבדעת, וה"ס פרשת והיה אם שמוע.
  11. ואהבת, מי שאוהב את המלך עושה חסד ביותר, שעושה חסד עם הכל, וחסד יותר ההוא נק' חסד של אמת, שאינו רוצה שכר בעד מעשיו, אלא עושה משום אהבת המלך שאוהב אותו ביותר ועושה בשמחה רצון המלך וע"כ נק' אברהם אוהבי שמשום שאהב אותו ביותר הרבה חסד בעולם. וע"כ כתוב כאן בבית ג' דתפילין שהוא חסד, ואהבת משו שבאהבה תלוי חסד וזה הוא בית שלישי בתפילין.
  12. הבית הרביעי של התפילין הוא והיה אם שמוע וג' השמרו לכם וג' וחרה אף ה' וג' שכל זה מורה על דין חזק ודין קשה הוא שיוצא מצד אמא עלאה כלומר שהיא בחינת השמאל שבדעת הכלולה מאמא עלאה שהיא גבורה המוחין מורכבים מחב"ד קדש לי חוכמה, יציאת בינה, דעת מורכבת מחסד וגבורה, חסד אהבה, הדין הגבורה שבחסד. ולמדנו אע"פ שאמא אינה דין, הדין יוצא מצדה שהיא גבורה עלאה, כלומר קו השמאל שבבינה שהוא שורש כל הדינים משמאל. ואם תאמר, והיה אם שמוע אינו דין, שהרי כתוב גם כן ונתתי מטר ארצכם וג' ואכלת ושבעת. משיב, אין ספירה בכל ספירות המלך שלא תהיה כלולה מדין ורחמים, כל שכן גבורה שנכללים בה טוב ורע, וע"כ כתוב בוהיה אם שמוע גם טוב אבל בכלל היא דין קשה

ואתחנן טז – יח שעור 6

ד' פרשיות התפילין

על האדם לחבר ארץ ושמים, כלומר רצון עם התכלית.

הבתים שבתפילין הם כנגד הכלים, פרשיות כנגד האורות המלובשים בכלים. כלומר התפילין מייצגים את צורת המחשבה הנכונה שצריך האדם לאמץ. מחשבה הנובעת מאמונה, יכולת ביטול מכבלי היצר כדי לאפשר בחירה חופשית, ודעת לחיבור של אהבה בין הפרטיות לבין העליון. דעת זו מורכבת מאהבה, צד החסד, ומצד הגבורה שהוא שכר ועונש, כלומר פעמים שצריך לקבל שכר, ופעמים שיש לעשות תיקון. 

  1. ואלו ארבע פרשיות שהן חכמה בינה ימין דדעת ושמאל דדעת, לוקח אותם ו שהיא ז"א ומתעטר בהם ונעשו לו מוחין, דהיינו שנעשו לו מוחין. ואלו הם התפילין שמניח הקב"ה ואנו רוצים להתדמות לו יתברך. רואים כאן שז"א דאצילות מניח תפילין ולא המלכות, כך על הזכר להניח תפילין. האישה אינה מחוייבת להניח תפילין, אך בהחלט עליה לפתח את צורת המחשבה הראויה כפי סדר הפרשיות, דהיינו אמונה, ביטול, השפעה ואהבה. למדנו ו זו שהיא ז"א עולה אל הבינה ומתעטרת בעטרותיו ואוחז לזה ולזה, דהיינו לקו ימין שהוא חכמה שלה, ולקו שמאל שהוא בינה שלה. ומתעטרת בכולם שמשום שיחד קו ימין ושמאל שבבינה ויצא שם ג קווים שהם חכמה בינה דעת, זכה גם ז"א באותם ג מוחין חב"ד ומתעטר בהם. כיוון דתלת מחד נפקי חד בתלת קיימא שהיא ז"א היא אמצע הל למעלה ולמטה בין ימן ושמאל דבינה והוא קו אמצעי למטה בימין ושמאל של המוחין שלו עצמו, להראות שלמות החכמה מכל צדדיה כי הכרעת קו אמצעי משלים החכמה מכל צדדיה. ז"א שעלה לבינה, גרם ל ג' קווים בדעת, ובכך זוכה גם הוא בתפיסה של ג קווים. 
  2. למד רבי אבא, כתוב רק באבותך חשק ה' מכאן אמר ר"ש האבות הן המרכבה הקדושה העליונה. כמו שיש מרכבה קדושה למטה במלכות שהיא מחזה ולמטה דז"א, כך יש מרכבה קדושה למעלה דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, ומי הם, היינו זה שאמרנו שהם האבות הנק' חג"ת והכל נק' המרכבה הקדושה כי הכל נקשר זה בזה ונעשו הכל אחד.
  3. שואל, כתוב, רק באבותיך חשק ה' שאמרת שהאבות הם המרכבה אינם אלא שלשה, והמרכבה היא ארבעה, ומאין לנו  הרביעי, ומשיב שהכתוב הזה בא לכלול באבות את דוד המלך שהוא הריעי להתקן במרכבה הקדושה. כי למדנו, האבות הם תקון ושלמות הכל בתיקון האמונה, והם גוף דהיינו חג"ת דז"א הנק' גוף ובהם השתכלל הגוף ונבנה ובהם התאחד. כלומר שעיקר הגוף שהוא ז"א הוא רק החג"ת שבו שהם למעלה מחזה הנק' אבות. בא דוד המלך ושכלל הכל והתקין הגוף והשלימו בהם כי נעשה להם רביעי שה"ס המלכות המשלמת את ז"א שנק' גוף. אמר רבי יצחק, כמו שזכו האבות להתעטר במרכבה הקדושה כך זכה דוד להתקן בעמוד הרביעי של המרכבה. אמנם משה כולל את כל ג האבות בפנימיות, אך מייחס השכלול לדוד שהוא צד הגוף, צד האישה שבנפש, ולכן ישנו בתפילין של ראש גם צד של האות ש עם 4 קווים.
  4. אמר רבי יהודה, כתוב בו בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. מהו הטעם שנק' אדמוני, הוא משום שחלק גורלו גרם לו, כי להיותו מרכבה למלכות היה בבחינת דין כמו המלכות. אדמוני הוא ודאי דין. עם יפה עינים היינו שהדין היה כלול ברחמים כמ"ש חסד דוד הנאמנים. אין מדובר שדוד היה ג'ינג'י אלא נק אדמוני על שם הדין שבמלכות, ויפה עיניים אומר שהיה כלול בו חסד
  5.  אמר רבי יצחק, חסדי דוד הנאמנים אינם רומזים על התכללות הדין בחסד, אלא והוא אדמוני פירושו כמו שאמרנו שהוא דין, עם יפה עינים הם האבות שהם חג"ת שמאירים בג' גוונים שבעין. ירושלים וציון הם דין ורחמים ירושלים מלכות היא דין וציון בחינת רחמים ואע"פ כן כתוב עיר דוד היא ציון ללמד שהדין כלול ברחמים, וכתוב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, שאמרו שזה רומז שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה. שואל מתי יהיה זה, אמר רבי יהודה כשתחזור מלכות בית דוד למקומה למטה אז יכנס הקב"ה בירושלים של מעלה. מלכות בית דוד אומר שליטה חזרה של המלכות, אלו ימות המשיח כשהעבודה נעשית גם על המלכות ולא רק על ט ספירות ראשונות. כך עיקר עבודת החסידות באה להפגיש את העבודה הרוחנית עם המלכות, עם חלקים הפשוטים במציאות. 
  6. רבי יצחק אמר ש הרשומה בג' קשרים דהיינו ג ראשים ו ש של ארבעה קשרים דהיינו ד ראשים רומזת לג' אבות חג"ת, ארבעה כוללת גם המלכות שיהיו מרכבה קדושה ביחד. כי מלכות משלמת את ז"א ומכאן מפרשים ונמשכים המדרגות התחתונות בדרכיהן ברצועותיהן כלומר שב' ש הרשומים בצדי התפלין הם ש דשדי שאחת מורה על חג"ת לבד ואחת מורה חג"ת ומלכות. ד י דשדי נמשכים ברצועות התפילין שקשר של ראש הוא ד וקשר של יד הו י והן תלויות בשערות הראש שתלויות בהן ונמשכות מהן כל אלו מדרגות האחרות שהם ד י דשדי עד שנקשרים במקומם כי אחר שהן מקבלות שפע משערות ראש הם נקשרים ב ש דשדי ונשלם השם שדי וענין שערות ראש.
  7. ו שהיא ז"א לוקח אלו המוחין העליונים חב"ד שאמרנו והם התפילין שמניח הקב"ה. משום זה צריך האדם להתפאר בהם, כי התפילין נק' פאר, עליהם כתוב וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נק' עליך. שם הויה ממש שהם המוחין חכמה ובינה שהם י"ה וימין ושאל דדעת שהם ו"ה ואלו הם תפלין של ראש. תפלין של הזרוע היא שמאל הנק' עז בסו"ה נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, שימינו זה תורה וזרוע עזו הוא תפלין והמלכות יורשת מעז שה"ס קו השמאל, ז"ש היה לאות על ידכה הם ה יתרה והיא ה שהעמדנו דהיינו המלכות, אשרי חלקם של ישראל וע"כ ה אחרונה שהיא המלכות לוקחת התפילין שהיא שמאל כי המלכות נבנית מקו שמאל, ע"כ לוקחת התפילין שבזרוע השמאלית באים לחזק את הצד שמאל שנקרא חלש, שהרי הימין הוא השפעה, צד הקב"ה.
  8.  שואל, למי הם אלו ארבע הפרשיות שהן גוף אחד שע"כ כלולים בבית אחד ומי הם, משיב הם ת"ת נצח הוד יסוד דהיינו ד הספירות שמחזה ולמטה דז"א והם ה של ידכה שהיא המלכות שכולם כל ד הספירות תנה"י שמחזה ולמטה אחוזים במלכות כדי שתתברך מהם וע"כ היא כלולה מכל ד הספירות שמחזה ולמטה דז"א.
  9. אמר רבי חייא, אם כן כתוב וראית את אחורי ולמדנו שזה קשר של תפילין, וכיון שכתוב בה ראיה משמע שהיא מלכות, ואתה אומר שתפילין של יד הם מלכות יש ובחינת אחוריים נראית שלילית, כמו שאלות מי ומה, אך יש גם שאלות אלו ראויות. אמר לו, הרי כבר העמדנו שתפלין של יד ה"ס המלכות המתקשרת ב י שהו יסוד דז"א והקשר של ד היא המלכות דאחורים שמבחינת מחזה ולמעלה דז"א מטרם שקבלה החסדים דיסוד דז"א שאז היתה דלה וריקה מאור מחמת שהחכמה שבה אינה מאירה בלי חסדים כמ"ש בסולם, ופירוש הזה יפה היא וכולו בירורו של הדבר וע"כ מזו מתפילין של יד תלויה רצועה אחת למטה שזה מורה שממנה תלוים התחתונים ונזונים ממנה וע"כ נק' אות ע"ש שהיא דבוקה ביסוד כש"א זאת אות הברית וכתוב, והיה לאות על ידכה ה יתרה. וכבר העמידוהו, משא"כ ממלכות דאחורים שהיא קשר של ד אין התחתונים יכולים לקבל ממנה להיותה חכמה בלי חסדים, וע"כ היא נק' ג"כ יבשה בסוד ד דאחד.
  10. שמע ישראל, אמר רבי ייסא שהוא ישראל סבא, כלומר שכל היחוד של ה' אלקינו ה' הוא בישסו"ת רבי יצחק אמר, ע גדולה שבשמע כוללת ע שמות שה"ס השם ע"ב שעקרו ע שמות וב' עדים שהוא עדות הכל עדות מפני שעיקר הקשר הוא אמוני, דהיינו המשכת הארת החכמה מעדן העליון הנק' עדות. שמע ישראל, שמעו שמים וכתוב האזינו השמים, שפירושם שהיו עדים אף כן שמע ישראל, מורה על מוחין דעדות והכל ענין אחד. 
  11. הויה היינו ראש הכל שבהארת עתיקא קדישא שהוא חכמה וזה שנק' אב דהיינו אבא. אלקינו הוא עמקות הנחלים והמבועים שמשם יוצאים ונמשכים לכל דהיינו בינה שזו"ן וכל התחתונים מקבלים ממנה שנק' אמא. הויה השני הוא גוף האילן דהיינו ז"א שהוא שלמות השרשים משום שהוא קו אמצעי הכולל חכמה ובינה שהם הויה אלקינו. אחד הוא כנסת ישראל דהיינו מלכות, וכל הספירות הם שלמות אחת ונקשרים זה בזה ולא נמצא ביניהם פרוד אלא הכל אחד. האמון הוא המאפשר להגיע לאהבה. 
  12.  רבי יצחק למד, מרכבה הקדושה העליונה שה"ס חו"ב תו"מ הם ארבע בתים של התפילין שמניח ו שהיא ז"א. מרכבה קדושה אחרת שהם ת"ת נצח הוד יסוד הם ארבע פרשות אחרות הכלולות בבית אחד שהם התפילין שמנחת ה אחרונה דהויה שהיא מלכות.

ואתחנן יט – כא שעור 7

יחוד עליון ויחוד תחתון

פעולת התחתון מגלה בעליונים.

  1. שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מצווה זו היא ליחד שמו של הקב"ה בכל יום כמו שמיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מתיחד שמו למעלה ונמצא הקב"ה יחיד למעלה ולמטה. מי שמיחד שמו של הקב"ה ישום לבו ורצונו ביחוד הלב הוא כוונת הרצון, כלומר צריך גם את הלב וגם את ההשתוקקות ההוא שאמרנו דהיינו שייחד שמו למטה ויחבר כל אבריו דהיינו הספירות באותו היחוד שיהיו כולם אחד. כי כמו שמשים כל אבריו של השם סוד אחד למטה כך למעלה מחבר כל אברים העליונים באותו היחוד שיהיו כולם אחד. פעולת התחתון מגרה את המקום הפנימי, וכך מגלה את המקום העליון. מצוות צריכות כוונה, ולפי כל הפוסקים ישנן מצוות החייבות כוונה, כמו כוונת הייחוד, אחרת לא יצא ידי חובה. הייחוד הוא חיבור כל האברים למטרה שמעידה שהוא יתברך יחיד. 
  2. בשעה שהאדם בא ליחד שם הקב"ה, כל צבאות השמים כולם עומדים שורות שורות כדי להתקן ושיתכללו כולם באותו היחוד לעמוד בסוד אאחד ביחוד אחד. כולם מתקנים בתקונם ע"י יחוד הזה כראוי. בשעה זו עומד ממונה ושמש אחד העומד תחת רמ"ח עולמות שכולם נק' אברי הגוף ושמש הזה נק' הלנ"ו ועומד ומחכה ליחוד ההוא וזה הוא מלקט שושנים כש"א וללקט שושנים שהם אברי הגוף. ליחד שם הקב"ה אומר שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד. אחד הוא באחדות בעצם ולא שייך בו שינוי, מצד יחיד אומר שכל פעולותיו מיוחדות להטבה, מיוחד אומר שמושא הפעולות שלו אחד, גם פעולת ההטבה וגם מי שמקבל את ההטבה. כדי להגיע לכך צריך חדות של פרט מסוים כדי להיכנס לכלל, ואז דרכו לתקן פרטים רבים. 

השכינה נק השושנה הקדושה. כדי להגדיל את השושנה יש ללקט את כל הפרטים, את אברי הגוף שהם נשמות ישראל. פעולה זו נעשית ע"י אהבת הכלל

  1. אברים העליונים לוקט אותם השם העליון הויה בסוד היחוד שמתיחד בסוד מ"ב שמות והוא לוקט כל אלו שושנים העליונים. ושמש זה לוקט כל אלו התחתונים שכולם ממונים בכלל ע"ב שמות ונלקטים כולם ע"י יחוד ההוא ונעשו כולם גוף אחד בסוד אחד. ויחוד ההוא עולה ומיחד הכל בב' צדדים ביחוד אחד. בשעה ההיא מתלקטים כל האברים ותחברים בחבור אחד שיהיו כולם בסוד אחד למעלה ולמטה בסוד הויה אחד ושמו אחד.
  2. ועל כן מאריכים באחד בב' אותיות ח ובאות ד ללקוט שושנים להתיחד בסוד אחד ביחוד שלם. כיון שהתיחדו כל האברי בסוד אחד דיחוד אחד אז נק' הכל קרבן שלם. על סוד זה הכניס הקב"ה את אדם הראשון בגן עדן לעבדה ולשמרה ולמדנו שאלו ב קרבנות בסוד הויה אחד ושמו אחד, שעל אלו הקרבנות כתוב וללקוט שושנים, אלו הם האברים של ב צדדים שהם אחד.
  3. שושנים הוא סוד כאשר מתחברים כל אלו האברים יחד שיהיו כולם ביחוד אחד בסוד הקרבן, אז מתעטר הקב"ה בראשו בעטרה בכתם פז שיהיה מתעטר ביקרו וזה סוד שכתוב שושנים שהם סוד כל אלו האברים שלמעלה ושלמטה וסוד פז ההוא שהוא עטרה המתעטרת ועלה מבניהם והכל הוא בהם בשושנים.
  4. בשושנים אלו יש בהם תרי"ג מצות שהם האברים של ב צדדים בסוד הויה אחד ושמו אחד, ויש בהם העליה של הפז ההוא העולה מבניהם ובכל מקום שהם נמצאים דהיינו יחוד האברים של ב הצדדים עליה ההיא העליונה דעטרת פז נמצאת עולה מבניהם וזה סוד תפוח בעצי היער ושושנה בין החוחים שזה וזה צריך לעלות כאחד ביחוד השלם. אשרי הוא מי שמקריב אלו הקרבנות דהיינו שמיחד אלו היחודים שהוא ודאי לרצון לו בעולם הזה ובעולם הבא. החג"ת נק תפוח, בחינת אמונה דרכה ניתן לתפוס את הקשר לעליון. 

כי יש בשמע ישראל שש מלים הרומזות על שש ספירות חג"ת נה"י דז"א שצריכים ליחד אותן שיהיו אחד, וכיון שז"א נחלק על החזה שמחזה ולמעלה נחשב לבחינתו עצמו מפני שבא ליישם את מידת הבינה, השפעה וחזה ולמטה נחשב לבחינת המלכות ע"כ יש ליחד ב יחודים, יחוד אחד לחג"ת דז"א שמחזה ולמעלה שהם ז"א עצמו וחוד אחד לנה"י דז"א שמחזה ולמטה שהם בחינת המלכות. והטעם שמחזה למטה שייך למלכות הוא כי ז"א ה"ס קו אמצעי אשר במסך דחיריק שבו ממעט ג"ר דשמאל ע"י המנעולא ומיחדו עם הימין ומקבל בו"ק. ומסך הזה הוא כח הדין ועומד בנקודת החזה של ז"א ולפיכך מחזה ולמטה שכבר שולט שם הדין כבר הסתיים בחינת ז"א ונחשב למלכות. לפיכך נחלק ז"א על החזה. היות ויש פרסה המחלקת את המדרגה בין חזה ולמעלה וחזה ולמטה, בסוד מפתחה ומנעולא, כך מחולקים פרצופי אצילות. מחזה ולמעלה מציאות האורות, ומחזה ולמטה מציאות הכלים.

וסוד היחוד הוא בעיקר לקשר וליחד ימין ושמאל שיהיו אחד שעי"ז נקשרים כל שש הספירות להיות אחד כי אע"פ שהמסך דחיריק עומד בקביעות בחזה דז"א. עכ"ז אין יחוד ימין ושמאל אצלו בקביעות, מב' טעמים שהם אחד. א מפני שעוונות התחתונים הולכים ומגבירים כח השמאל ומפרידים אותו מהימין שעי"ז נמצא מתבטל קשר הכרעת קו אמצעי שבמסך דחיריק. ב שאין המסך דחיריק מיחד ימין ושמאל אלא אם כן שנעשה עליו זווג אור עליון על המסך שממשיך קומת החסדים, ואז אברהם מהאי סטרא דהיינו החסדים דקו ימין ויעקב מהאי סטרא דהיינו החסדים דקו אמצעי מכניעים דיני יצחק שה"ס קו שמאל ומתיחד עם הימין, אמנם בסבת עוונות התחתונים דהיינו בזמן הגלות, נפסק הזווג דחסדים מהמסך דחיריק ואינו נוהג אלא בזמן העלאת מ"ן ע"י התפלה ומע"ט ואח"כ נפסק. כיון שנפסק אור החסדים חוזר ומתגבר השמאל ונפרד מהימין. לפיכך צריכים בכל יום לחזור ולעלות מ"ן לעורר המסך דחיריק עם הימין שאין רוכשים אמונה, אלא בפעולה רצופה. וזה שאנו עושים בקריאת שמע, שמעוררים המסך דחיריק שבקו אמצעי וממשיכים עליו הארת החסדים אשר אז הוא מיחד קו ימין וקו שמאל שיכללו זה בזה ויהיו כמו קו אחד. שבזה נקשרים כל ג הקווים ומתלכדים להיות אור אחד שאינו מאיר אלא ביחודם ביחס, כי קו ימין בלי שמאל נחשב כחסר ג"ר מטעם כי יציאת י מהאוויר נעשה רק בקו שמאל וע"כ אין הימין יכו להאיר בשלמותו אלא ע"י התכללותו לאחד עם קו שמאל. וקו השמאל בלי ימין אינו יכול להאיר כלום כי אין הכמה יכולה להאיר משהו אלא בהתכללות בחסדים דימין. 

הרי שאין קו השמאל יכול להאיר אלא אחר שנעשה אחד עם הימין. אמנם אין השמאל ראוי להתחבר עם הימין רק בכח מסך דחיריק שבקו אמצעי, נמצא שהן קו ימין והן קו שמאל, אינם יכולים להאיר זולת כשמתחברים עם קו האמצעי להיות אחד, הרי שהקשר דימין ושמאל הנעשה ע"י מסך דחיריק מקשר ועושה כל ג הקווים לאור אחד ממש שבהתחלש אחד מהם מתבטלים כולם, ולפיכך נק' זה בשם יחוד הימין והשמאל לקו אמצעי שדרכו ניתן להאיר לכל האברים.

ואתחנן כב – כד שעור 8

יחוד עליון ויחוד תחתון

סו. המשך

בייחוד שמע ישראל ישנם שש מילים, הייחוד נעשה ע"י אמון בין אמונה לרצון לקבל תענוג. תפיסת הבורא שבאדם חייבת להיות אֳמוּנִית בניגוד לטבע הרגיל המחפש תענוג לעצמו. ייחוד פירושו קבלת הקב"ה כשולט בעולם. 

ביחוד התחתון, המלכות, האני של האדם, יש לפעול כך שכל תענוג יש לקשר לבורא. הייחוד הוא בעבדות של יראה והאהבה, זיווג של קו אמצעי. היראה ע"י קבלת עול מלכות שמים, ויתור על קבלת האור שנק חסדים מכוסים. עבודת האהבה היא חסדים מגולים. זוהי האחדות, אמונה בבריאה ואמונה בבורא בו תלויה הבריאה. 

אמנם יש ביחוד הזה ב אופנים. א הוא שכל ג הקווים מתיחדים לאחד תחת שליטת אור החסדים והארת הכמה מתכסה באור החסדים. ויחוד הזה נוהג בז"א דהיינו יחוד ג קווים שמחזה ולמעלה הנק' חג"ת, עד החזה ששם מסתיים ז"א כנ"ל. ב הוא שכל ג הקווים מתייחדים לאחד תחת הארת החכמה בחסדים ויחוד הזה נוהג במלכות, דהיינו בג' קווים שמחזה דז"א ולמטה נק' נצח הוד יסוד הנחשבים לבחינת המלכות להיותם מתחת המסך דחזה. ונמצא שיש לעורר את המסך דקו אמצעי שיעשה ב יחודים שנק יראה ואהבה, כאשר ייחוד היראה למעלה מחזה ואהבה מתחת לחזה שהם יחוד עליון דז"א שהוא יחוד דחג"ת ויחוד התחתון דנה"י שהוא מלכות. וגם אלו ב יחודים מתקשרים זה בזה כי יחוד העליון ממשיך חסדים בשביל יחוד התחתון, ויחוד התחתון ממשיך הארת חכמה בשביל יחוד העליון ולפיכך מתקשרים ג"כ חג"ת עם נה"י להיות לאור אחד. וז"ס יחוד של קריאת שמע שיש בו שש מילים כנגד ב יחודים האלו חג"ת נה"י שצריכים ליחד מקודם ב יחודים אלו כל אחד במקומו, ואח"כ לקשר החג"ת עם הנה"י עד שנעשו כולם אור חד ממש. וזה נבחן שמיחדים שש ספירות דז"א ועושים אותן לגוף אחד. ונמצא שעיקר היחוד אינו אלא קשר ימין ושמאל שיהיו אחד, אלא כיון שקו אמצעי הוא הפועל הוא מתחבר ג"כ עמהם ויש ע"כ ימין ושמאל אמצע, וכיון שיש הפרש בין ג קווים שלמעלה מחזה לג' קווים שלמטה מחזה, צריכים ליחד את הימין והשמאל בב' מקומות, נמצא שהיחוד הוא לבסוף בשש ספירות. כך לאה למעלה מחזה ורחל למטה.

וזה אמרו דהא כמה דמייחדי שמא דקב"ה לתתא, דהיינו למטה מחזה בג' קווים נה"י, הכי אתיחד שמיה לעילא דהיינו למעלה מחזה בג' קווים חג"ת נמצא קב"ה יחידי עילא ותתא שקב"ה ה"ס ז"א, נמצא שהוא אור אחד למעלה בחג"ת ולמטה בנה"י. כלומר שכל שש הספירות חג"ת נה"י הן אחד כו שבארנו. שז"ס יחוד שש המילים שבקריאת שמע שה"ס שש הספירות דז"א שיהיו אחד ע"י העלאת מ"ן לעורר המסך דקו אמצעי. וז"ש מאן דמייחד וכו בההוא יחודא דקאמרן דהיינו בב' מקומות מחזה ולמעלה ומחזה ולמטה, ויחבר כ שייפוי דהיינו כל שש הספירות דהיינו שיאירו כולם כאור אחד כנ"ל שכל קו צריך לחבירו וג' תיקון זה נק גם אהבת חברים קווים שלמעלה מחזה צריכים לג' קווים שלמטה מחחזה באופן שהם צריכים לג' קווים שלמטה מחזה באופן שהם כולם שלמות אחת ובהתחלש אחד מהם מתבטל כל האור שיש כאן עניין שצריך שלמות, שהמרחב צריך להיות מאוזן ושלם מכל הספירות. כמה דוי כל שייפוי ברזא דחד, כמו שאדם התחתון מעלה מ"ן ומיחד כל הספירות בסוד אחד, כך נעשה למעלה ביחוד הזה שמתקשרים כל שש הספירות להיות אור אחד.

וזה אמרו בשעתא דאתי ב"נ ליחדא שמא דקב"ה דהיינו בקריאת שמע, כל חילי שמיא כלהו קיימין שורות שורות דהיינו שהמלאכים מסתדרים תחת ג קווים כל אחד בקו שלו, בגין לאתתקנא ולאתכללא כלהו בההו יחודא שעושה האדם, כדי שיבלו הקשר דמסך דקו אמצעי מיחוד העליון שנעשה בחג"ת נה"י דז"א בקריאת שלמעל מיקם ברזא דחד, שגם הימין והשמאל שבהם וחג"ת נה"י שבהם יתקשרו להיות אור אחד כמו בז"א וכולם מתתקנים כמו שביארנו בחג"ת נה"י דז"א כי כל מה שנעשה למעלה בז"א נמשך לכל העולמות. יוצא שתיקון ק"ש לא מתקן רק את האדם, אלא גם את העולמות העליונים שמשפיעים עליו לאחר מכן. 

ויש לדעת שכל המסכים והדינים שמבארים באצילות אין פעולתם ניכרת כלל בעולם אצילות עצמו אלא כל מה שנרשם שם, הוא להפעיל כך בעולמות התחתונים. וגם אותו המסך דחיריק העומד בחזה דז"א. מראה פעולתו רק למטה בעולם היצירה שהוא בבחינת ז"א ששם עומדים המלאכים שעל כל בחינה ובחינה שאנו מבחינים בז"א דאצילות, ויש שם מלאך ממונה מיוחד מלאך הוא כוח, וכשרוצים לקבל כח בעולם היצירה שבנפש יש לפעול ייחוד זה, זהו כוח הגדילה. ואותו מסך דקו אמצעי העומד בחזה דאצילות נמשך כחו בחזה דעולם יצירה והממונה עליו שם נק' הלנ"ו וטעם השם הזה כי אוו סך דחיריק שהוא נושא כמושבשעת היחוד, כל התיקונים וכל האורות יוצאים ע"י פעולתו שמיחד ימין ושמאל זה בזה, הנה שלא בשעת היחוד כל הדינים נמשכים ממנו והוא הממעט כל המדרגות לו"ק בלי ראש, ובמקוות החסרון שנעשה מחמת המיעוט שלו נאחזים הקליפות ואין הפירוש שהוא משתנה, אלא בשעה שנעשה גורם ליציאת כל האורות דקדושה, הרי הרע שבו נהפך לטוב, ובשעה שאינו גורם ליציאות האורות דקדושה, ניכר הרע והדינים שבו. לפיכך כל הרואה אותו ממונה הנושא את מסך דחיריק שבחזה דיצירה, שואל, הלנו אתה או לצרינו ששאל יהושע, שזה המקום בו יכול האדם להצליח או חלילה ההיפך. במסך קטנות יש חיסרון, וכשמייחד הוא לנו, כי מטעם שעומד במקום הקדושה מסתבר שאלינו הוא דהיינו שעוזר אל הקדושה. אבל מתוך הדינים והמיעוטים שממעט כל מדרגות הקדושה מג"ר מסתבר שהוא לצרינו, שהוא בשעת יחוד העליון שעל ידו מתיחד הימין ושמאל וחג"ת נה"י ולכל המוחין מתגלים יודעים הכל שהוא לנו ולא לצרינו למרות שנראה לכאורה שהחסדים הם מהצדדים, עדין כוח המסך דחיריק הוא לנו מפני שעושה ייחוד בקו אמצעי וע"כ נק' המלאך בשם הלנו.

וז"ש בהאי שעתה דהיינו קודם היחוד דקריאת שמע קייא חד ממנא שמשא דהיינו הממונה על מסך דקו אמצעי שבמקום החזה דיצירה, דקיימא חות רמ"ח עלמין וכלו נק שייפין דגופא דהיינו שנק' רמ"ח אברי הגוף, שהם מתחלקים לפי ג קווים שאותו הממונה מקשר כל אלו אברים בכח המסך דחיריק ועושה אותם לגוף אחד, ע"ד שהתבאר בחג"ת נה"י דז"א. ודא אקרי הלנו שממונה הזה נק' הלנו מטעם שמטיל ספק אם הוא הלנו או לצרינו. והוא קיימא מחכה לההוא יחודא דהיינו ליחוד בקריאת שמע שהתייחדו חג"ת נה"י דז"א שמשם מקבל גם הוא כח ליחד כל האברים לגוף אחד. ודא איהו מלקט שושנים שהמסך דחיריק מלקט כל האברים של המלכות המפולגים לימין ושמאל כמו מלקט שושנים ועושה אותם לגוף אחד. כד"א וללקוט שושנים ועושה אותם לגוף אחד. כד"א וללקוט שושנים דאינו שייפין דגופא שלוקט אברי הגוף ומיחד אותם. מלקט את כל המצוות למצוות ואהבת לרעך כמוך

ונודע שיש ב שמות שם מ"ב ושם ע"ב והם כנגד ב יחודים כי שם מ"ב מורה על יחוד העליון שמחזה שאין בו חכמה ולמעלה שמבחינת התכללות חג"ת נה"י אלו באלו, נבחן שיש חג"ת נה"י בחג"ת למעלה מחזה וחג"ת נה"י למטה מחזה. וכיון שיחוד העליון הוא בחסדים מכוסים מחכמה, ע"כ הוא נבחן שאין בכל ספירה שבו"ק שלמעלה מחזה רק שבע ספירות ושש פעמים שבע הם בגימ' מ"ב ושם ע"ב מורה על יחוד התחתון שמחזה ולמטה שהם נה"י ומטעם התכללות יש גם שם חג"ת נה"י. וכיון שיחוד התחתון מגלה הארת חכמה, ע"כ יש בו סוד י"ב פנים בכל ספירה שההם חו"ב תו"מ שבכל אחד ג קווים. ושש פעים י"ב הם ע"ב ומחחזה ולמעלה דעולם היצירה מקבל מהארת השם מ"ב שהוא חסדים ממכוסים. ומחזה ולמטה דעולם היצירה מקבל מהאר השם מ"ב שהוא חסדים מכוסים. ומחזה ולמטה דעולם היירה מקבל מהארת השם ע"ב שיש בו הארת חכמה ואין הפירוש שהשמות בעצמם מאירים שם, כי הם מאירים רק בעולם אצילות אלא כל עולם ועלם ממקבל מהם כפי יכולתו, וז"ש שבאברים שלמעלה מחזה דיצירה שולט השם מ"ב שהוא שליטת החסדים, ולקיט כל אינון שושנים עלאין דהיינו אברים שלמעלה מחזה דיצירה. ושמש הזה לוקט כל אלו האברים התתונים דהיינו אותם שמחזה ולמטה שכולם הם ממונים שכל אבר הוא ממונה מיוחד. כי מחזה ולמטה מקבל מהארת ע"ב ונלקטו כולם, הן אותם שלמעה מחזה והן אותם שלמטה מחזה ואתעבידו כלהו גופה חדא רזא חדא.

וז"ש היינו היחוד של שמע ישראל שהוא מיחד בכל העולמות ב הצדים שבהם שהם קו ימין וקו שמאל ביחוד אחד. שזהו עיקר הייחוד שנעשה היחוד ימין ושמאל ע"י מסך דחזה מתלקטים כל האברים הן למעלה מחזה והן למטה מחזה, שחג"ת נה"י מתיחדים ג"כ להיות בסוד אחד. למעה מחזה ולמטה מחזה כי למעלה מחזה דז"א ה"ס הויה אחד, כי ז"א נק' הויה. ומחזה דז"א ולמטה כבר שייך למלרות הנק' שם וה"ס ושמו אחד.

וז"ש שמאריכים ב אות ד בלבד שלא יחטוף באות ח כי ח רומזת על ז"א שה"ס הויה אחד, שזהו יחוד השלם, קרבן פירושו יחוד דהיינו יחוד שהשלם. ועל זרא דה, לעובדה ולשמרה ותנינן דאילין אינון קרבנין תרין רזא דהויה אחד ושמו אחד, כי לעבדה ה"ס יחוד עליון ולשמרה יחוד תחתון, שב' יחודים אלו ה"ס הויה אחד ושמו אחד. שעל ב' קורבנות אלו נאמר וללקוט שושנים בב' בחינות, כי האברים שמזהה למעלה הם בחינת חדים ומזה ולמטה הם בחינת הארת חכמה וב' בחינות אלו מתיחדות להיות אור אחד.

וזה אמרו, מתי נק' האברים שושנים, היינו בשעה שמחברים האברים שלמעלה מחזה עם האברים שלמטה מחזה, שאז נכלל ז"א מחכמה שבמלות ומקבל מז עטרה דכתם פז שה"ס הארת ההחכמה ואז נק' האברים כולם שושנים. כי השם שושנה הוא שם המלכות שיחוד שלה הוא למטה מחזה, אלא אחר שז"א שלמעלה מחזה נכלל עם למטה מחזה ביחד, נק' גם האברים שלמעלה מחזה על שם המלכות דהיינו שושנים, כי בתרי"ג מצות יש ימין ושאל שהם רמ"ח לימין ושס"ה לשמאל, שרמ"ח מצות עשה ה"ס הויה אחד ושס"ה ל"ת ה"ס ושמו אחד, דהיינו שנמצאים חג"ת נה"י נכללים זה בזה, דהיינו העליה דכתם פז שעטרה זו ז"א מקבל מחמת היחוד דחג"ת נה"י זה בזה. וז"ש רזא דא תפוח בעצי היער שה"ס יחוד עליון הויה אחד, ושושנה בין החוחים שה"ס יחוד תחתון של מטה מחזה שהיא המלכות הנק' שושנה. שיחוד התחתון צריך לכלול כאחד ביחוד העליון ויחוד העליון בתחתון אז הוא יחוד השלם.

ואתחנן כה – כז שעור 9

היראה

לא הפחד צריך להניע את האדם, אלא האהבה.

האמונה בהשם, היא השמירה על האדם.

  1. צווה ליראה את הקב"ה בדרך כלל ובדרך פרט. והרי היראה העמדנו שפירושו משום שיש לו לאדם להתירא מפני הקב"ה תמיד. כש"א ליראת את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, ומשום יראה שהיא אמצעי זו ישמור דרכיו. ויראה היא מקום שנק' יראה דהיינו מלכות, משום ששם שורה יראת הקב"ה, היא נק' יראת הויה שצריכים לירא מפניו וזה הוא סוד הכתוב, וממקדשי תיראו. כי ביראה זו שהיא מלכות, שורה שבט של אש להכות את הרשעים שאינם שומרים מצות התורה כי העונשים באים ממלכות וע"כ יש לפחד בדרך כלל דהיינו יראת העונש. יראת הפחד אינה הדרך המובחרת, אלא יראת הרוממות, בגין דהיו רב ושליט. יראת העונש היא השלא לשמה, יעילה לרשעים כדי להתקדם, אך אין היא מביאה לאהבת השם.
  2. ואחר כך יש לפחד מפניו בדרך פרט באחריות אישית בידיעה שהוא עולם קטן, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהינו כשמשיג מדת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה. יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן לקב"ה. יראת הפחד היא רק אמצעי בתחילת הדרך, אך מסוכנת מפני שברגע שירגיש בגאוותו שאינו מפחד, יפרוק עול. יראה ראויה באה ממקום החסד, ובה יש סיכוי להגיע לאהבה. 

האהבה

  1. מצות לאהבה והרי העמדנו שאהבת הקב"ה פירושה שהאדם צריך לאהוב אותו אהבה רבה כאברהם שאהב את הקב"ה באהבה רבה, ומסר גופו ונפשו אליו. מכאן למדנו מי שאוהב את הקב"ה מקיים עשרה מאמרות דהיינו עשר ספירות למעלה ולמטה, וע"כ כל אלו עשרה ניסיונות שהתנסה בהם אברהם ועמד בכולם הם כנגד עשרה מאמרות, כי כל ניסיון הוא מאמר אחד דהיינו ספירה אחת שהתנסה במאמר ההוא ועמד בו.
  2. ע"כ הם עשרה ניסיונות כנגד ע"ס ובכולם עמד אברהם, משום שנקשר והתדבק בימינו של הקב"ה שנק' אהבה רבה דהיינו חסד דז"א. נק' אהבה רבה משום שמי שעומד באהבה זו נקשר בעולם העליון שהוא ז"א, אהבת עולם הוא סוד עולם התחתון דהיינו מלכות, שאהבת הקב"ה נקשרת בה, והכל אהבה רבה ואהבת עולם, הוא סוד אחד בלי פירוד ביניהם. למדנו סוד האהבה, שאהבה עולה על כל עבודות שבעולם, באהבה מתייקר שמו של הקב"ה יותר מכל, ומתברך, ברוך הוא לעולם ולעולמי עולמים. האהבה נובעת מטעם הקשר לקב"ה.
  3. מצוה לקרוא קריאת שמע ב פעמים בכל יום, אחת כנגד מדרגת היום שהוא ז"א ואחת כנגד מדרגת הלילה שהיא המלכות, לכלול ביום מדרגת לילה ולכלול בלילה מדרגת יום, וכבר למדנו, ע"כ צריכים ב פעמים בכל יום אחד ביום ואחד בלילה. יש חוזק בעבודה בזמן הסתרה, בו ניתן לרכוש אמונה, וכשמאיר היום לוותר על האור כסיבה לרצון בקשר.

המזוזה

  1. מצוה שהאדם יקבע מזוזה לפתחו שיהיה כל אדם נשמר ע"י הקב"ה כשיוצא מהבית וכשיבוא אל הבית,  וזה סוד, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. כי סוד המזוזה הוא נמצא תמיד על הפתח בליבו של האדם וזה הוא הפתח של מעלה שהוא המלכות שהיא פתח לז"א בסוד זה השער לה' וזה הוא מדרגה שנק' שומר להמצא בשמירה.
  2. כי האדם אינו שומר נשמר חוץ משמירה של הקב"ה שהוא שומר תמיד, ונמצא בפתח הבית, והאדם בפנים הבית, ועוד טעם למזוזה, כדי שלא ישכח האדם זכרון הקב"ה לעולם, וטעם זה הוא כמו ציצית, כש"א וראיתם אותו וזכרתם את וגו'. כיון שהאדם רואה זכרון ההוא, נזכר בעצמו לעשות מצות אדונו וסוד האמונה היא שמזוזה כוללת זכר ונקבה יחד שם הויה מבפנים ומבחוץ שם שד"י.
  3. בספרו של שלמה כתוב, סמוך לפתח, כנגד ב מדרגות מזדמן שד אחד שיש לו רשות להזיק. הוא עומד בצד שמאל של הפתח, נושא אדם את עיניו ורואה סוד השם של אדונו שבמזוזה שבימין המפתח ונזכר בו, אין השד יכול להזיק. ואם תאמר אם כן זה נכון כשהאדם בא אל הבית, אבל כשיוצא הפתח לחוץ, הרי השד שנמצא בצד שמאל של הפתח עומד אז לימינו צד האמונה של האדם, והמזוזה בשמאלו, איך נשמר האדם אם המזוזה שורה לשמאלו.
  4. משיב, אלא כל מה שעשה הקב"ה כל דבר ודבר הולך אר מינו. באדם נמצאים ב מדרגות אחת מימינו ואחת משמאלו, אותה שבימין נק' יצר הטוב ואותה שבשמאל נק' יצר הרע. כיון שיוצא האדם מפתח ביתו, אותו השד נושא עיניו ורואה את יצר הרע כשהוא שורה לשמאל, הוא נמשך לאותו הצד שהיצר הרע נמצא דהיינו לשמאל, והוסר מימין, ואז באותו צד שמאל עומד ז השם של אדונו, דהיינו המזוזה ואינו יכול לקבר אליו להזיק לו. והאדם יוצא וניצל ממנו. וכשנכנס אל הבית, נמצא השם הקדוש שבמזוזה עומד לימינו וע"ז שולט הימין על השמאל ואינו יכול לקטרג עליו. כאשר נכנס מהפתח, המזוזה מימינו ובכוח זה נשמר. כאשר יוצא המזוזה לשמאלו, אך היצר הרע תמיד הולך לשמאלו, כלומר בא למקום המזוזה, מקום האמונה של הקב"ה. 
  5. ליכלוך וטינופת הם מקום לס"א וע"כ צריך האדם להזהר שלא יעשה טנוף ולכלוך בשער ביתו ולא ישפוך שם מים עכורים מב' טעמים. א שלא יעשה בזיון אצל שם אדונו שבמזוזה ב שאז יש רשות לאותו המחבל דהיינו השד לחבל. ומשום זה יזהר האדם בזה ויזהר האדם שלא ידחה מפתח ביתו את השם של אדונו. וכן מבחינה פנימית, אל לו לאדם לשים בשערי ליבו, במקום שמשער בליבו, תבנית התודעה שלו, לא ישים בו אשפה, דהיינו ספקות באמונה ורצונות לקבל לפרטיות.

ואתחנן כח – ל שעור 10

המזוזה

האדם נבחן בכל פעם כשעומדים לפתחו של הלב רצונות, וכאן אורבים לו שד ויצר הרע. שד הוא רצון לקבל תענוג בלי כלי ראוי. כלומר שאדם נבחן כיצד הוא מקבל חכמה/שפע בחיים. המסך לשמירה הוא שם שד"י המופיע על המזוזה, זהו המסך המכין את האדם לחיות את האני המשותף ולא את האני הכוזב הפרטי. לשם שד"י שני צדדים, האחד לעצור ולמנוע קבלת האור, וצד שני חיבור לכלל. כך שכאשר כבר מקבלים החכמה, יש להעמיד בראש את האמונה והערכים העליונים.   

  1. וכשהאדם מתקן מזוזה לפתחו, כשאותו האדם נכנס לביתו, יצר הרע ההוא והשד ההוא שומרים אותו בעל כרחם, ואומרים זה השער לה' צדיקים יבואו בו. וכשלא נמצאת מזוזה לפתחו של אדם, היצר הרע ואותו השד מתחזקים ומתקנים יחד ומניחים ידיהם על ראשו בזמן שנכנס ופותחים ואומרים אוי לו לפלוני שיצא מרשות אדונו. מאותו זמן והלאה הוא נמצא בלי שמירה, שאין מי שישמור עליו הרחמן יצילנו.

ביאור המאמר, היסוד הוא קו אמצעי שמבחינת למטה מחזה שהוא המיחד ב הקווים ימין ושמאל שלמטה מחזה. ונודע שהמלכות נבנית מקו שמאל, ומטרם שקו אמצעי ייחד הימין עם השמאל, שהמלכות קבלה משמאל בלי ימין, נעשתה מלכות בבחינת ימא דקאפו שנקפאה בתוכו אורותיה ונסתמת כלומר שיש מצב שהרצון העצמי גדל אצל האדם, זו חכמה בלי חסדים, אלא אחר שבא קו אמצעי ובכח המסך דחיריק שבו ממעט השמאל ומיחדו עם המין, אז נפתחת המלכות מהקפאות והסתימה שבבה, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים שבימין והיא מאירה בכל שלימותה. כי מלמד כוחות הדין שבמסך דחריק דקו אמצעי הממעט את הג"ר דשמאל, צריכים עוד לקומת חסדים שיצא על זווג אור העליון במסך דחיריק וזולת החסדים האלו אין השמאל נכנע להתיחד עם המימין ע"ש. באפן שאין היסוד יכול ליחד הימין ושמאל זב"ז לפתוח המלכות מקפאונה אלא א"כ, שיש בו כחות הדין למעט הג"ר דשמאל ויש בו קומת חסדים המתחברים עם חסדים דימין ואז מכניע השמאל ומיחדו עם הימין ותדע שכחות הדין של המסך דחיריק שביסוד, ה"ס ש"ד דשדי ואור החסדים שבו ה"ס י דשדי שבב' אלה מגביל השמאל שלא יאיר אלא ממטה למעלה, ומיחדו עם הימין ו"ק דחכמה והנה המלכות בכללה נק' בשם בית להיות בית קבול לכל האורות העליונים בדומה לבית גשמי שהוא בית קבול לכל רכושו וצרכיו של האדם. ואותם הדינים והחסדים שהיסוד משפיע אל המלכות מהשם שדי נבחן לפתח הבית, כי זולת הדינים והחסדים האלו היתה המלכות שה"ס הבית, נשארת קפואה וסתומה ועל ידיהם היא נפתחת, ואפשר לבוא אל הבית לקבל משם כל האורות. והמזוזה ה"ס שם שדי הזה הפות את המלכות שע"כ רשום עליה השם שד"י.

וזה אמרו שסוד המזוזה עומד תמיד לבחינת הפתח שהמזוזה היא הפתח של מעלה דהיינו של המלכות כי מאלו הדינים והחסדים בשם שדי נעשה הפתח במלכות שיהיה אפשר לבוא אל הבית לקבל כל האורות שיש שם וזולת הפתח הזה היתה המלכות הנק' בית, קפואה וסתומה מכל צד. ודא איהו דרגא דאקרי שומר, כי הדינים שבשם שדי שומרים האדם שלא יכשל למשוך החכמה בדרך האסור, דהינו ממעלה למטה כי אז תיכף ירבצו עליו הדינים האלו. ותו, דלא ינשי בר נש דוכרנא דקב"ה לעלמין, כי המוחין שהאדם זוכה קבל אחר פתיחת המלכות ע"י שם שד"י נקראים זכרון. ומטרם הפתיחה בעוד שהיתה המלכות תחת קו שמאל בלי ימין, היתה נמשכת ממנה השכחה. ונמצא שעי"ז שרואה את השם שדי בפתח המלכות ניצל משכחה וזוכה לזכרון שה"ס המוחין. וז"ש כיון דחמי וכו אדכר בגרמי למעבד פקודא דמאריה, שכיון שזוכה למוחין דזכרון הוא זוכר לקיים כל מצות הש"י שהסו"ה אצל הציצית וראיתם אותו וגו וז"ש מזוזה כללא דכר ונוקבא כחדא כי ה"ס השם שדי שהוא שם של היסוד שהוא זכר וה"ס פתח הבית דהיינו הפתח של המלכות שהיא נוקבא. זכר הרוצה להייחד עם נקבה, עליו לרכוש את כוח שם שד"י, שיודע מתי להתקדם ומתי לבלום, ייחוד ימין ושמאל. 

והנה השם שדי אינו מקובל אל המלכות בבת אחת, אלא מתחילה מקלת המלכות את הדינים שבמסך שה"ס ש"ד דשד"י ואח"כ מקבלת י דשדי שה"ס ההחסדים. ונמצא שבבעת שמקבלת הדינים עוד אינם נעשים פתח אל המלכות, כי הדינים בלבד אינם יכולים ליחד הימין ושמאל מטרם ביאת החסדים וע"כ נבחן אז שהתווסף עוד דינים על המלכות הדין של הס"א ודינים של המסך כי מתחילה לא היו לה אלא דינים דשמאל שה"ס הקפאון ועתה עם המסך התווספו עליה דיני הנוקבא הממעטים הג"ר דשמאל ונמצא שנגרעה עוד יותר מחמתם כי נכפלו דיניה ע"כ נבחן זה לבחינת מיעוט וחלל בלבד ולא לפתח ובכל מקום שיש מיעוט וחלל בלבד ולא לפתח ובכל מקום שיש מיעוט וחסרון. יש שם מקום לאחיזת הס"א והקליפות. אמנם כיון שהיא עומדת לקבל גם י דשדי החסדים שאז נפתחים אורותיה על ידי הדינים והחסדים יחד ונעשים לה פתח, ע"כ אין הקליפות נאחזות בה גם בבחינת החלל והחסרון מטרם שנעשו לפתח אע"פ שיש להם רשות. מכאן שאם יש לאדם ידיעה של אור מקיף, או תקווה, אז התקווה יכולה להציל אותו. ע"י התקווה ניתן להתגבר על הדינים. אך אדם מיואש מקבלת חסדים, הדינים יכולים להאחז בו.

וז"ש סמיך  לפתח דהיינו בעת שהמלכות עוד מקבלת ש"ד דשדי שה"ס הדינים דמסך, שאך עוד אינם פתח אלא חלל וחסרון, אבל הם סמיך לפתח, כלומר שקרובה לקבל את י דשדי שאז נהפכים הדינים להיות פתח. לקבל השד העומד תחת שתי מדרגות כי אז יש ב מדרגות דינים במלכות, כי מלבד הדינים דשמאל שהיו  לה מכבר התווספו לה עוד דינים דמך שהם דיני הנוקבא, שכנגד ב מדרגות דינים הללו מוכנה הקליפה להאחז בהם שקליפה ההיא נק' שד משום שהיא נאחזות בדינים דש"ד של שדי בטרם שבאה י דשדי ואית ליה רשו לחבלא שיש לו רשות להזיק מכח מקום החסרון שנעשה במלכות אבל מתוך שהוא סמוך לפתח כלומר שהיא קרובה להמשיך י דשדי שאז נעשים הדינים לפתח ע"כ אינו מזיק אע"פ שיש לו רשות.

ויש להבין למה קובעים המזוזה לימין הנכנס אל הבית ושמאל היוצא מהבית, והענין הוא כי הארת הבית ה"ס חכמה שבשמאל בסוד בחכמה יבנה בית. וע"כ הנכנס שפירושו שעוד לא קבל המוחין שבבית נמצא השם שדי שבמזוזה שה"ס הפתח בימין. כי עודו הוא במוחין דימין שהם חסדים, אבל היוצא מהבית שכבר קבל המוחין דו"ק דחכמה שבבית, ויוצא לו משם למדרגה אחרת, הרי המוחין שלו הם ו"ק דחכמה שבשמאל וע"כ השם שדי שבמזוזה הוא בשמאל, כי היוצא מהפתח מקבל עמו המוחין שקבל בבית וצריך שמירה שלא ימשום אותם ממעלה למטה וע"כ צריך להסתכל בסוד השם שדי שבמזוזה השומר אותו ומזכיר אותו שלא יכשל בעצת השד שהוא מסית בני אדם למשוך המוחין ממעלה למטה שהוא בחינת החטא דעץ הדעת, וכל שכן הנכנס אל הבית שצריך שמירה שלא ינזק בעצת השם, כי השד נמצא בצד שמאל של התח ומוכן להסיתו להגביר השמאל על הימין, דהיינו שימשיך החכמה ממעלה למטה. ואז יוכל להזיק לו בין בדיני הזכר שהם דיני השמאל ובין בדיני הנקבה שבמסך להיות השד כלול מב' מדרגות. בכל פעם שאדם נכנס לקבל חכמה, צריך הוא לזכור את הימין, היינו את האמונה, וכאשר מקבל כבר את התענוג עליו להישמר מהשמאל, שלא יסטה לקבל לעצמו, ולכן לשמאל צריך את השמירה שתגביל את התענוג, וכן שידע לכוונו למקום הראוי, ליחד. 

לכן כאשר נכנס למדרגה, נכנס עם גלגלאת ועיניים ולאחר שמקבל את האח"פ ואת אורות החכמה, יש להישמר מקו שמאל. בשלב ראשון בא היצר הרע כנגד הימין כדי למנוע אמונה, לאחר שכבר נכנסים פונה הוא לקחת את האור משמאל. 

ונודע שהדינים שבמסך דחיריק דקו אמצעי כלולים ממנעולא ומפתחא ונמצא שגם השד כלול משניהם והמחוחין דבחינת השמאל אינם מהפכים הדינים להעשות פתח, רק את הדינים דמפתחא שבמסך, אבל דיני המנעולא אינם מהפכים אלא שנגנזים וא"כ הם נשארים עוד בשד והוא יכול להזיק עמהם למוחין דשמאל. וזהו שמקשה ר"מ שאע"פ שהאדם כבר קבל המוחין שבבית שהם ו"ק דשמאל, עוד השד נשאר בימינו דהיינו מדיני הנקבא דמנעולא שהם מבחינת ימין, ומזוזה דהיינו בחינת הפתח שנעשה ע"י גילוי המוחין שבבית, הוא בשמאל שאין להם פעולה כלל על דיני הימין האלו וא"כ אין להם פעולה זה על זה. ומשיב, אחר שכבר קבל הארת השמאל שבבית ויוצא משם ההוא שידא זקיף עינוי וחמי ליצר הרע, כלומר שגם השד נהנה מאלו המוחין דשמאל וע"כ הוא נמשך ליצר הרע של אדם שהוא שמאל, שגם היצר הרע נכנע ממוחין האלו וע"כ השד נמשך לגמרי לצד שמאל דהיינו ליהנות מהם, והוסר לגמרי מדיני הימין ואין לו עוד שום אחיזה בהם שיוכל להזיק עמהם, אמנם עוד הוא יכול להזיקו עי"ז שיטה אותו למשוך האור ממעלה למטה כנ"ל דהיינו בדיני השמאל, אמנם שם שורה השם שדי שהוא שומר שלא יבוא האדם להמשי ממעלה למטה. ע"כ הוא יוצא וניצל ממנו.

היינו שלא ימשיך האור ממעלה למטה שבזה ממשיך טנוף ולכלוך ומים עכורים, כי במעשה זה הוא מבזה השם שדי שהוא נותן הגבול שלא ימשוך ממעלה למטה. וחד דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא עי אז מתבטל הפתח שנעשה בסוד השם שדי וחוזרים הדינים דש"ד למקום שבהם נאחז השד ומזיק לו.

וכד בר נש אתקין מזוזה לפתחיה וכו ההוא יצר הרע וההוא שידא בכל כרחייהו נטרי ליה, כי אותם הדינים דנוקבא ודיני הזכר שהשד כלול מהם הם עצמם מתהפכים לפתח לפתוח כל אוצרות הבית, על ידי השלמת י דשדי, ושומרים אותו שלא יתקלקל הפתח הזה. ואמרי זה השער לה' צדיקים יבואו בו, כי הדינים שבידיהם נהפכו ונעשו לשער אל הויה שיוכלו לקבל כל הארותיו. וכד לא קאים מזוזה לפתחיה, דהיינו שאאינו ממשיך י דשדי המהפכת הדינים דש"ד לפתח. יצר הרע וההוא שידא מתקנין כחדא כלומר שפועלים ביחד שמשימים ידיהם דהיינו הכוחות שלהם שהם הדיני הזכר והנקבה יחד הכלולים בשד, על ראשו דהינו ע הנשמה לו מחאי זמנהא קאים בלא נטירו, והקליפות עושים בו מה שרוצים להסיטו מקדושה לרצון פרטי.

ואתחנן כח – ל שעור 10

שמע ובשכמל"ו

כל המציאות הוא דבר אחד שלם.

תפיסת הנברא שלמה רק כשהיא נובעת מתפיסת הבורא.

למרות שנראה לאדם שאין שלמות במציאות, תפקידו לייחד הפרט והכלל כדי להגיע לשלמות, להבנת הכלל שהויה הוא האלוקים, שניהם מייצגים את הייחוד. זוהי תפיסה של קבלה של מעין הפכים שהם באחדות, כמו למשל הכל צפוי והרשות נתונה. המטרה להגיע לתפיסה שהשם אחד ושמו אחד. השם אחד זה מצד הכלל, ושמו גימטרייה רצון גם אחד. זוהי תפיסת חיים שכל המקרים, העליות והירידות הם שהביאו לשלמות, לתכלית.

  1. שמע ישראל וגו' זה הוא יחוד אחד, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד זהו יחוד אחר שיהיה שמו שהוא המלכות הנק' שם בסוד אחד. וזה סוד הויה הוא האלקים שהויה שהוא ז"א הוא המלכות הנק' אלקים שזה כתוב, כשז"א ומלכות הם ביחוד אחד, וע"כ שמע ישראל ה"ס הויה ובשכמל"ו ה"ס הוא האלקים. 
  2. ואם תאמר א"כ הרי היחוד דשמע ובשכמל"ו הם כעין שכתוב הויה אחד ושמו אחד, שאינו שווה אל ה' הוא האלקים, שאם היה כתוב הויה ושמו הוא אחד היינו אומרים כך, ששווה אל הויה הוא האלקים, אבל לא כתוב, אלא הויה אחד ושמו אחד, וא"כ היה צריך לומר כעין זה, הויה הוא, האלקים הוא, והיה שווה אל הויה אחד ושמו אחד. וכיוון שלא כתוב כן אלא הויה הוא האלקים, הרי אינו דומה להויה אחד ושמו אחד, ואיך נאמר שיחוד שמע ובשכמל"ו שהם ב' יחודים, בדומה להויה אחד ושמו אחד שהוא שווה להויה הוא האלקים.
  3. ומשיב, אלא הכל הוא אחד שיחוד שמע ובשכמל"ו שה"ס הויה אחד בשמע ושמו אחד בבשכמל"ו הם אחד עם ה' הוא האלקים. כי כשמתיחדים ב שמות זה ביחוד אחד, דהיינו ביחוד שמע ישראל וגו' וזה ביחוד אחד, דהיינו ביחוד  בשכמל"ו אז נעשים ב' שמות אלו אחד ונכללים זה בזה ונעשה הכל שם אחד שלם ביחוד אחד, ואז כתוב הויה הוא האלקים. כי אז נכלל הכל זה בזה להיות אחד. אבל מטרם שהתיחדו כל אחד בפני עצמו, וזה בפני עצמו אינם נכללים זה בז להיות הכל אחד. באפן שהויה אחד ושמו אחד ודאי אינו שווה אל הויה הוא האלקים, אלא שהויה הוא האלקים הוא תוצאה מהויה אחד ושמו אחד. למלמד כאן שהויה הוא האלוקים כשיש ביניהם איחוד. כאשר מייחדים את ז"א וכן ייחוד שם המלכות מצד אלוקים, ואז כאשר שני הייחודים באים בשלמות במלכות, אז הוא אחד ושמו אחד, שזה גמר תיקון, עצמאות הבריאה.
  4. הכלל של כל התורה היינו תושב"כ ותושב"פ יחד, כך הוא ודאי. כי התורה היא תורה שבכתב והיא ותורה שבעל פה שבעל פה, זה שכתוב הויה היי ז"א. תורה שבעל פה הוא שכתוב האלקים שהוא המלכות, ומשום שהתורה ה"ס השם הקדוש ע" נק' כך, זה נק' הויה וזה אלקים. כאשר יודעים לצאת מהגלות ולחבר תושב"פ שהיא מלכות, שם אלקים עם תושב"כ שם הויה, אז השם שלם הויה הוא האלוקים. 
  5. תורה שבכתב ותורה שבעל פה זו כלל וזו פרט, התושב"כ היא כלל היי ז"א ותושב"פ היי מלכות, הכלל צריך לפרט והפרט צריך לכלל שאין שלימות לזה בלי זה עד שיתחברו שניהם, ומתיחדים זה בזה ונעשה הכל אחד לתחתון אין אפשרות לתפוס את הכלל בלי הפרטים, ואין הפרטים יכולים להיות שלמים אלא אם כן הם מבטאים את הכלל. וע"כ כלל כל התורה היא כלל שלמעלה ז"א ושלמטה המלכות. משום ששם הזה הוא למעלה ושם הזה למטה, תושב"כ סוד עולם העליון, ז"א תושב"פ הוא סוד עולם התחתון מלכות וע"כ כתוב אתה הראת לדעת כי הויה הוא האלקים שניהם אחד, וזה כלל הכל של כל העולמות, וכל זה שאמרנו צריך האדם לדעת בעולם הזה התפקיד שלנו לאחד את תפיסת הנברא עם תפיסת הבורא, וכל זה דרך ראיית העולם הזה.
  6. ואם תאמר מצוות התורה איפה הם בכלל הזה, אם הויה הוא האלקים הוא כלל הכל, ומשיב אלא זה הויה הוא זכור וזה האלקים הוא שמור וכל מצוות התורה באלו כלולות בסוד זכור ובסוד שמור, שזכור כולל רמ"ח מ"ע ושמור כולל שס"ה ל"ת והכל אחד. גם הגבול, לכאורה שלילה בונה את השלם, גם תפיסת הבריאה, הרצון לקבל הוא חלק מתפיסת השלמות. השלמות היא חיבור הרצון להשפיע עם הרצון לקבל. 
  7. פתח רבי יוסי ואמר זה שלמדנו שתפלת ערבית היא חובה הוא ודאי משום שק"ש של ערבית היא חובה כי הקב"ה מתיחד בלילה בסוד ק"ש כמו שמתיחד ביום. ומדת לילה נכללת ביום ומדת יום נכללת בלילה ונעשה היחוד, ומי שאומר רשות הוא מטעם התפלה שנתקנת כנגד אימורים ופרדים הנעכלים ונשרפים בלילה שהם אינם חוב, כי תפלת שחרית ומנחה הם כנגד ב תמידים שהם חוב ותפילת ערבית כנגד אימורים שהם רשות. וכבר העמדנו. התוצאה נמצאת גם בלילה בו צריכים לעכל את הקורבנות, לכן תפילת ערבית חובה.
  8. כתוב ואהבת את ה' אלקיך, ויש לשאול אם ביחוד הזה דשמע ישראל נכלל הכל, ימין ושמאל, למה כתוב אח"כ ואהבת שהוא ימין והיה אם שמוע שהוא שמאל, הרי ביחוד ק"ש כבר נכללו. ומשיב אלא שם בק"ש הוא בכלל שימין ושמאל דדעת נכללו בכלל אחד, בהויה וכאן בפרט שתחלה כתוב, ואהבת בפני עצמו שהוא חסד, ואח"כ כתוב, והיה אם שמוע בפני עצמו שהוא גבורה, כך צריך להיות. ק"ש היא בדעת, והתפשטות לגוף ואהבת. אין זה מספיק רק את הכלל, צריך גם את הפרט והיה אם שמוע.
  9. ובסוד היחוד אשר הערנו בו היחוד דק"ש הוא כמו היחוד תפילין של ראש ושל יד. בתפילין של ראש יש ד פרשיות וכבר למדנו אותן וכאן בק"ש יש ג שמות הויה אלקינו הויה, שם ארבע פרשיות שכל אחת ואחת היא בפני עצמה וכאן רק ג שמות מה ההפרש בין זה לזה. השאלה האם הדעת הכוללת חסד וגבורה היא אחד או שנים. כל זמן שלא עושים את היחוד הוא שנים במקיף, וכשנכנס למדרגה הוא אחד. 

ד פרשיות תפילין של ראש וזרוע

  1. ומשיב אלא אלו ארבע פרשיות שאחת קדש היא הנקודה הראשונה היי י דהויה שהיא חכמה, ואחת היי והיה כי יביאך היא סוד עולם הבא שהוא בינה. ואחת היי שמע היא ימין דדעת ואחת שהיא והיה אם שמוע, היא שמאל דדעת, אלו הם סוד תפילין של ראש וכאן בסוד זה בק"ש היחוד הזה של ג שמות העליונים הויה אלקינו הויה, הם כעין אלו ארבע פרשיות דתפלין. הויה הראשונה היא נקודה עליונה ראשית הכל, היי חכמה אלקינו ה"ס עולם הבא דהיינו בינה, הויה האחרונה היא כלל ימין ושמאל דדעת, ביחד בכלל אחד, ואלו הם סדר תפילין של ראש וזה הוא יחוד הראשון בק"ש כל זמן שהאור מקיף שעדיין אין בו ייחוד והוא נפרד, ורק כאשר יכנס פנימה הדעת תהיה בחינה אחת, אלא מכוונים אותנו לייחוד כדי לכוון בתפילה ליחדם כמו שניתן בשבת ויום טוב. התפילין הם בסוד אור מקיף שעדיין לא שלם אצל הנברא. 
  2. תפילין של יד הן כלל של כל אלו ד פרשיות ביחד דהיינו בית אחד וזה הוא סוד יחוד ב שבק"ש שהוא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כאן ביחוד ב הוא הכלל של ד פרשיות התפלין של ראש הנכללים תוך התפילין של יד בבית אחד. כלומר שיחוד בשכמל"ו דומה לחוד ד פרשיות תפילה של יד.
  3. וסוד זה הוא ברוך זה סוד נק' עליונה שהיא חכמה שהיא ברוך, משו שכל הברכות נובעות משם, ואם תאמר שעולם הבא נק' ברוך שהיא בינה, אינו כן כי נקודה עליונה חכמה היא זכר ועולם הבא בינה היא נקבה, לפיכך הוא הזכר נק' ברוך והיא הנקבה הנק' ברכה, ברוך הוא זכר וברכה היא נקבה וע"כ ברוך הוא נקודה עליונה דהיינו חכמה. זהו עולם הבא היי בינה שהיא שם גדול כמש"א ומה תעשה לשמך הגדול שמו גימטרייה רצון שהוא הנברא. כבוד זהו כבוד עליון היי דעת שהוא ימין ושמאל דדעת וכולם כלולים בתפלה של יד ההיא היי במלכות שהיא סוד המלה מלכותו, והמלכות לוקחת הכל בתורה, ובזה נכללו במלכות זו כל העולמות לזון אותם ולכלכל אותם במה שצריכים שזהו לעולם ועד. כי ועד לשון מזון כמו בבוקר יאכל עד. ולעולם ועד פירושו שהמלכות מזינה עולם כולו. ברוך חכמה, שם בינה, כבוד דעת, מלכותו שמקבלת, לעולם ועד שמזינה את כל העולמות. 
  4. וזה הוא גם כן היחוד של תפלין של ראש ותפילין של יד כי כעין סוד היחוד של התפלין כן הוא יחוד הכל וזה הוא בירורו של הדבר וכך סדרתי היחוד הזה לפני המאור הקדוש שהוא ר"ש ואמר לי, כי בד' אפני מסתדר היחוד דק"ש וסדר הזה הוא הברור מכולם וכך הוא ודאי. ובכולם הם סוד היחוד היי בק"ש ושאר דברים, אבל הסדר של התפלין הוא יחוד עליון כראוי.

ואתחנן לד – לו שעור 12

ד פרשיות תפילין של ראש וזרוע

לאחר שנעשה הייחוד, דהיינו החיבור בראש, צריך שהדעת תתפשט גם לגוף. משה תיקן את סוד האמונה, ויעקב בא לתקן למטה במלכות כדי שתתפשט ההארה לתחתונים.

השאיפה היא להגיע לשערי הבינה, שערי ההשפעה, ע"י כיוון הלב בשמע ישראל, שעולים למדרגת הבינה, מדרגה בה קונים את מידת ההשפעה, מקום הבחירה ביתר דבקות.  

  1. ומשום שנכלל ימין ושמאל דדעת בסוד שם אחד בק"ש היי בהויה אחרונה בדרך כלל הוא צריך אח"כ להוציאם בדרך פרט היי ואהבת בפני עצמו והיה אם שמוע בפני עצמו, אבל לא בדרך היחוד, כי היחוד כבר נעשה בפסוקים הראשונים בשמע ובבשכמל"ו שהיה הויה אחד תפילין של ראש שהוא היחוד דשמע ישראל ושיהיה שמו אחד בתפלין של יד שהוא היחוד דבשכמל"ו ונעשה הכל אחד. כיון שהיחוד הסתדר הכל בכלל מראש נקודה עליונה צרים אח"כ לעטר מראש של אור הראשון שהוא ראש הכל היי כתר. ע"י התחתון יש לעטר לפי מה שהיה בכלל.
  2. חקק ותקן משה כ"ה אותיות בסוד יחוד הפסוק שכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והן כ"ה אותיות חקוקות בסוד של מעלה היי בסוד ז"א כי כ"ה רומז על כ"ב אותיות התורה ותנ"ך שה"ס ג קווים כמ"ש לפנינו. יעקב רצה לתקן למטה במלכות ביסוד היחוד ותקן בכ"ד אותיות והם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיעקב תקן אותו שיש בו כ"ד אותיות ולא השלים לכ"ה אותיות והוא משום שעוד לא התקן בזמנו המשכן שהוא כנגד מלכות, כיון שהתקן המשכן ונשלם הדבר שהמשכן נמשך ממנו, לא דיבר עמו אחר שנשלם, אלא בכ"ה אותיות להראות שזו המלכות, נשלמה כעין שלמעלה כמו ז"א שיש לו כ"ה אותיות שכתוב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הרי יש בו כ"ה אותיות.
  3. וע"כ יש כ"ה מינים להשלים תקון המשכן שהם י"ג מינים זהב וכסף וגו' וי"ב אבנים שבחשן וכל אלו האותיות למדנו באלו אותיות חקוקות שלמדנו מאדוני. ומשם שהמשכן נשלם בסודות אלו כ"ה אותיות ע"כ נק' המשכן היי המלות בשם כה, שמורה על יחוד השלמות שבמשכן שהוא המלכות וע"כ כתוב וחסידך יברכוכה שהוא אותיות יברכו  כה שה"ס שלימות כל המשכן התקון שלו. הייחוד של כה הוא דבר שלם שצריך להיות בק"ש וגם בבשכמל"ו. המשכן הוא גילוי המלכות, לכן לעתיד לבוא מוסיפים לגמטרייה את הכולל. 
  4. כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה נביאים וכתובים שג' וכ"ב הם כ"ה שהם כלל אחד וסוד אחד. בשעה שישראל מיחדים היחוד בסוד כ"ה אותיות שבמקרא הזה שהם שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד. והיחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם כ"ב אותיות ומכוין בכל אחד מהם כל האותיות מתחברות יחד ועולות לחבור אחד שהם מ"ט אותיות כנגד מ"ט שערים שבסוד היובל שהוא בינה ואז צריך להעלות היחוד עד המלה ועד ולא יותר, כי במלה ועד נגמר החשבון מ"ט ואז נפחים מ"ט שערי בינה, ומחשיב הקב"ה אותו האדם כאלו קיים התורה כולה הבה בכולה במ"ט פנים. מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר. 
  5. וע"כ צריך לכוון הרצון בכ"ה אותיות דשמע ובכ"ד של ברוך שם להעלותם ברצון הלב במ"ט שערי בינה שאמרנו. אחר שהתכוון בזה יכוון באותו היחוד שאמר אדוני אשר שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שיתכוון בהם, ודאי הוא כלל של כל התורה שלמעלה שהוא ז"א תורה שבכתב ושלמטה תורה שבעל פה שהיא מלכות, וזה הוא סוד אדם שהוא שלמות זכר ונקבה, היי השלמות של ז"א ומלכות ויחוד זה הוא סוד כל האמונה זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא. 
  6. רבי אבא שלח לרבי שמעו ואמר לו, זה שהעמיד אדוני בתפלין דרבון עולם ד פרשיות שהם קדש קדשים היי חו"ב ותו"מ דדעת יפה הוא. העור שעל התפילין והרצועות שנק' קדושה סמך על זה מאין לנו. שלח לו ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו' עור הוא בדיוק, היי מלכות הנק' עור וכך העמיד רב המנונא סבא ואלו הם  של ראש שד' פרשיות הם ד מוחין דז"א והעור הוא מלכות דז"א ותפלין שעל הזרוע כתוב ידכה עם ה ללמד שד' פרשיות הן המוחין של אות ה שהיא מלכות. העור מראה על המלכות. יש את ייחוד המלכות שמתאחדת עם ז"א ויש את הביטוי החיצוני שהוא עור. 
  7. אמר רבי שמעון, יש מי שלומד באפן זה אשר והיה אם שמוע, הוא זרוע שמאל של הקב"ה ונק' ספירת הגבורה, אם כן הרי לא נשאר בראש היי במוחין אלא ג פרשיות קדש והיה כי יביאך, שמע שהם חכמה ובינה וימין דחסד וחסר מוח ד שהוא שמאל דדעת שאת אומר אשר והיה אם שמוע הוא בספירת הגבורה שבוא בגו והרי הם בראש ארבעה מוין, אלא ב מרכבות קדושות הם של חו"ב תו"מ זה בתפילין של יד שנקשר בלב, שהוא מלכות וזה בתפילין של ראש, נקשר במוח שהוא ז"א. ונמצא שגם פרשה ד בתפילין של ראש היא ג"כ במוח דהיינו שמאל דדעת ולא בגוף והלב ומוח שהם ז"א ומלכות נקשרים זהה בזה וזווג אאחד להם. ויפה אמרו החברים והיה לאות על ידכה סובב על המלכות כמו שלמדנו שלא נק' המלכות אלא אות כי תפלין של יד הם מוחין דמלכות. מלמד כאן שגבורה זו אינה גוף אלא נמצאת בראש.
  8. אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים  עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.
  9. אז אותו רוח הקדוש עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, אז מצוה המלך העליון לכתוב לפניו כל אלו בני היכלו, כל אלו הנודעים לפניו, ז"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו יראת הרוממות הוא כש"א וחושבי מחשבות שהם מחשבות אומנות, אף כאן אלו שעושים לשמו אומנות בכל דבר אומנות התפילין בבתים  שלהם ברצועותיהם ובכתיבה שלהם, אומנות הציצית בחוטים שלהם בחוט התכלת אומנות המזוזה ואלו הם חושבי שמו כמ"ש וחושבי מחשבות זו האומנות, להביא לידי ביטוי את האמונה שהיא מופשטת.
  10. ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות, ראו מה בני עובד בעולמי, ומי  שנכנס לפניו לבית הכנסת, וכשיוצא מפתחו בלא תפילין בראשו וציצית בלבושו ואומר אשתחווה אל היכל קדשך ויראתך, אומר הקב"ה איפה הוא מוראי, הרי מעיד עדות שקר מפני שלא מביא לידי ביטוי את האומנות של יראי שמו.
  11. אמר רבי יוסי אשרי חלקו של משה שאמר כאן בשמע ישראל אלקינו, כי אמר ר"ש משה נאחז במדרגה עליונה יותר על שאר נביאים הנאמנים וא"ר שמעון, אם היו ידועים בני אדם דברי תורה היו יודעים שאין מלה בתורה או אות בתורה שאין בה סודות עליונים ויקרים.

ואתחנן לד – לו שעור 12

ד פרשיות תפילין של ראש וזרוע

לאחר שנעשה הייחוד, דהיינו החיבור בראש, צריך שהדעת תתפשט גם לגוף. משה תיקן את סוד האמונה, ויעקב בא לתקן למטה במלכות כדי שתתפשט ההארה לתחתונים.

השאיפה היא להגיע לשערי הבינה, שערי ההשפעה, ע"י כיוון הלב בשמע ישראל, שעולים למדרגת הבינה, מדרגה בה קונים את מידת ההשפעה, מקום הבחירה ביתר דבקות.  

  1. ומשום שנכלל ימין ושמאל דדעת בסוד שם אחד בק"ש היי בהויה אחרונה בדרך כלל הוא צריך אח"כ להוציאם בדרך פרט היי ואהבת בפני עצמו והיה אם שמוע בפני עצמו, אבל לא בדרך היחוד, כי היחוד כבר נעשה בפסוקים הראשונים בשמע ובבשכמל"ו שהיה הויה אחד תפילין של ראש שהוא היחוד דשמע ישראל ושיהיה שמו אחד בתפלין של יד שהוא היחוד דבשכמל"ו ונעשה הכל אחד. כיון שהיחוד הסתדר הכל בכלל מראש נקודה עליונה צרים אח"כ לעטר מראש של אור הראשון שהוא ראש הכל היי כתר. ע"י התחתון יש לעטר לפי מה שהיה בכלל.
  2. חקק ותקן משה כ"ה אותיות בסוד יחוד הפסוק שכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והן כ"ה אותיות חקוקות בסוד של מעלה היי בסוד ז"א כי כ"ה רומז על כ"ב אותיות התורה ותנ"ך שה"ס ג קווים כמ"ש לפנינו. יעקב רצה לתקן למטה במלכות ביסוד היחוד ותקן בכ"ד אותיות והם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיעקב תקן אותו שיש בו כ"ד אותיות ולא השלים לכ"ה אותיות והוא משום שעוד לא התקן בזמנו המשכן שהוא כנגד מלכות, כיון שהתקן המשכן ונשלם הדבר שהמשכן נמשך ממנו, לא דיבר עמו אחר שנשלם, אלא בכ"ה אותיות להראות שזו המלכות, נשלמה כעין שלמעלה כמו ז"א שיש לו כ"ה אותיות שכתוב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הרי יש בו כ"ה אותיות.
  3. וע"כ יש כ"ה מינים להשלים תקון המשכן שהם י"ג מינים זהב וכסף וגו' וי"ב אבנים שבחשן וכל אלו האותיות למדנו באלו אותיות חקוקות שלמדנו מאדוני. ומשם שהמשכן נשלם בסודות אלו כ"ה אותיות ע"כ נק' המשכן היי המלות בשם כה, שמורה על יחוד השלמות שבמשכן שהוא המלכות וע"כ כתוב וחסידך יברכוכה שהוא אותיות יברכו  כה שה"ס שלימות כל המשכן התקון שלו. הייחוד של כה הוא דבר שלם שצריך להיות בק"ש וגם בבשכמל"ו. המשכן הוא גילוי המלכות, לכן לעתיד לבוא מוסיפים לגמטרייה את הכולל. 
  4. כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה נביאים וכתובים שג' וכ"ב הם כ"ה שהם כלל אחד וסוד אחד. בשעה שישראל מיחדים היחוד בסוד כ"ה אותיות שבמקרא הזה שהם שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד. והיחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם כ"ב אותיות ומכוין בכל אחד מהם כל האותיות מתחברות יחד ועולות לחבור אחד שהם מ"ט אותיות כנגד מ"ט שערים שבסוד היובל שהוא בינה ואז צריך להעלות היחוד עד המלה ועד ולא יותר, כי במלה ועד נגמר החשבון מ"ט ואז נפחים מ"ט שערי בינה, ומחשיב הקב"ה אותו האדם כאלו קיים התורה כולה הבה בכולה במ"ט פנים. מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר. 
  5. וע"כ צריך לכוון הרצון בכ"ה אותיות דשמע ובכ"ד של ברוך שם להעלותם ברצון הלב במ"ט שערי בינה שאמרנו. אחר שהתכוון בזה יכוון באותו היחוד שאמר אדוני אשר שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שיתכוון בהם, ודאי הוא כלל של כל התורה שלמעלה שהוא ז"א תורה שבכתב ושלמטה תורה שבעל פה שהיא מלכות, וזה הוא סוד אדם שהוא שלמות זכר ונקבה, היי השלמות של ז"א ומלכות ויחוד זה הוא סוד כל האמונה זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא. 
  6. רבי אבא שלח לרבי שמעו ואמר לו, זה שהעמיד אדוני בתפלין דרבון עולם ד פרשיות שהם קדש קדשים היי חו"ב ותו"מ דדעת יפה הוא. העור שעל התפילין והרצועות שנק' קדושה סמך על זה מאין לנו. שלח לו ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו' עור הוא בדיוק, היי מלכות הנק' עור וכך העמיד רב המנונא סבא ואלו הם  של ראש שד' פרשיות הם ד מוחין דז"א והעור הוא מלכות דז"א ותפלין שעל הזרוע כתוב ידכה עם ה ללמד שד' פרשיות הן המוחין של אות ה שהיא מלכות. העור מראה על המלכות. יש את ייחוד המלכות שמתאחדת עם ז"א ויש את הביטוי החיצוני שהוא עור. 
  7. אמר רבי שמעון, יש מי שלומד באפן זה אשר והיה אם שמוע, הוא זרוע שמאל של הקב"ה ונק' ספירת הגבורה, אם כן הרי לא נשאר בראש היי במוחין אלא ג פרשיות קדש והיה כי יביאך, שמע שהם חכמה ובינה וימין דחסד וחסר מוח ד שהוא שמאל דדעת שאת אומר אשר והיה אם שמוע הוא בספירת הגבורה שבוא בגו והרי הם בראש ארבעה מוין, אלא ב מרכבות קדושות הם של חו"ב תו"מ זה בתפילין של יד שנקשר בלב, שהוא מלכות וזה בתפילין של ראש, נקשר במוח שהוא ז"א. ונמצא שגם פרשה ד בתפילין של ראש היא ג"כ במוח דהיינו שמאל דדעת ולא בגוף והלב ומוח שהם ז"א ומלכות נקשרים זהה בזה וזווג אאחד להם. ויפה אמרו החברים והיה לאות על ידכה סובב על המלכות כמו שלמדנו שלא נק' המלכות אלא אות כי תפלין של יד הם מוחין דמלכות. מלמד כאן שגבורה זו אינה גוף אלא נמצאת בראש.
  8. אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים  עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.
  9. אז אותו רוח הקדוש עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, אז מצוה המלך העליון לכתוב לפניו כל אלו בני היכלו, כל אלו הנודעים לפניו, ז"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו יראת הרוממות הוא כש"א וחושבי מחשבות שהם מחשבות אומנות, אף כאן אלו שעושים לשמו אומנות בכל דבר אומנות התפילין בבתים  שלהם ברצועותיהם ובכתיבה שלהם, אומנות הציצית בחוטים שלהם בחוט התכלת אומנות המזוזה ואלו הם חושבי שמו כמ"ש וחושבי מחשבות זו האומנות, להביא לידי ביטוי את האמונה שהיא מופשטת.
  10. ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות, ראו מה בני עובד בעולמי, ומי  שנכנס לפניו לבית הכנסת, וכשיוצא מפתחו בלא תפילין בראשו וציצית בלבושו ואומר אשתחווה אל היכל קדשך ויראתך, אומר הקב"ה איפה הוא מוראי, הרי מעיד עדות שקר מפני שלא מביא לידי ביטוי את האומנות של יראי שמו.
  11. אמר רבי יוסי אשרי חלקו של משה שאמר כאן בשמע ישראל אלקינו, כי אמר ר"ש משה נאחז במדרגה עליונה יותר על שאר נביאים הנאמנים וא"ר שמעון, אם היו ידועים בני אדם דברי תורה היו יודעים שאין מלה בתורה או אות בתורה שאין בה סודות עליונים ויקרים.

ואתחנן לז – לט שעור 13

אלקינו אלקיך    

  1. משה ידבר אל והאלקים יעננו בקול. ולמדנו מהו בקול, היי בקולו של משה ופה הוא בקולו של משה הוא בדיוק, היי באותו קול שהוא אוחז בו שהוא ז"א שהוא עולה בו על כל שאר הנביאים שאינם נאחזים אלא במלכות ולא בז"א. ומשום שהוא נאחז בקול הזה שההוא ז"א יותר מכולם, הנה בקול הזה שהוא מדרגה עליונה היה אמר לישראל ה' אלקיך שהיא המדרגה הנק' שכינה השורה בתוך ישראל שהיא למטה ממדרגת ז"א שנאחז בו משה, אשרי חלקו. הגה הוא מלכות, וקול הוא מה שבא מבפנים ומקבל ביטוי דרך ההגה. קולו של משה בא ממדרגת זעיר אנפין ושאר הנביאים מדברים ממדרגת המלכות. משה קנה מדרגה גבוהה מאדם הראשון, ומשה הוא שמוריד לנו את התורה. וקשה שאומרים חז"ל שמשנה תורה אמר משה מפי עצמו, אלא בדרגת משה, התורה עוברת דרכו.  
  2. אמר רבי שמעון, למדנו, קללות שבתורת כהנים בחומש ויקרא, משה אמרם מפי הגבורה קו שמאל וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.
  3.  וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.
  4. אלא יפה הוא, לא מעצמו אלא מפי עצמו, הוא אותו הקול שמשה אחוז בו דהיינו ז"א וע"כ הללו שבתורת כהנים מפי הגבורה שהיא בינה הנק' גבורה עליונה, והללו במשנה תורה מפי עצמו היינו מפי מדרגה ההיא שנאחז בה משה יותר מכל נביאים הנאמנים שהיא מדרגת ז"א. ועל כן בכל מקום נאמר אלקיך, משום שרומז על מלכות היא למטה מז"א וכאן בשמע ישראל נאמר אלקינו משום שרומז על בינה שהיא למעלה מז"א, שמשה נאחז בו. 
  5. כמה יש לבני אדם לשמור דרכיהם כדי שיעסקו בעבודת ריבונם ויזכו לחי עולם. תחת הכסא של המלך הקדוש שהוא המלכות יש מדורים עליונים. ובמקום ההוא של הכסא שהוא המלכות נקשרת המזוזה להציל האדם מכמה מיני דינים המוכנים לעורר בהם בני אדם בעולם ההוא. כעין זה עשה הקב"ה לישראל ונתן להם מצוות התורה כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. המצווה היא כעין מזוזה שעומדת בין הפנים לחוץ, וכך הפעולה החיצונית של המצווה שומרת על האדם כשיש בה שם הויה ושם שדי. חייב אדם את המצוות כדי לבטא עצמו כראוי בחיים. בפנימיות כל אחד ישנה נקודה שלמה, וכשזוכים לגעת בנקודה זו בהשראה, יש ענין לקליפות להאחז בדבר. כמו המזוזה השומרת, כך ניתן ע"י שמירת המצוות להנצל מהקליפות. היציאה החוצה מביאה עוד פרטים ומציאות כדי לעבוד בפנים בכוח האני האמיתי, ובכך להביא עצמו למימוש תכליתו. המצוות מצוותות ומקשרות בין החוץ לפנים.

מים ששופכים לפני הפתח

  1. רבי חייא אמר, כל מי שרוצה להשמר בדרכיו לא יעבור על מים ששופכים לפני הפתח משום ששם שורה שד אחד והוא בין ב דלתות הפתח, ופניו כנגד הפתח ורואה כל מה שעושים בבית. וע"כ אין אדם צריך לשפוך מים בין ב שערי הפתח השער בין הבית לשער החצר. רבי יצחק אמר, מים צלולים אין איסור בהם, אלא שלא ישפוך אותם דרך בזיון, מהטעם שיש לו לשד רשות להזיק. ולא עוד אלא שמחזיר ראשו כנגד הבית, ובכל מה שמסתכל נעשה מקולל. כל דבר שעושה אדם בדרך ביזיון, מעורר הוא שד. מים מסמלים חכמה, תענוג, וכאשר שופכים אותם בביזיון, נותנים כח לשד ומעוררים אותו. מפגש עם תענוג של זוהמה שבחוץ מסוכן, שכן עלול האדם לקחת אותו לפרטיותו, לכן הפתח בו רובץ החטאת בו נמצאת נקודת הבחירה המאתגרת לאדם, להביאו מהחוץ לפנים בדרך קדושה.
  2. שס"ה כחשבון ימות השנה, יש לו לדש משמשים שהוא שולט עליהם, וכולם יוצאים עם האדם כשיוצא מפתח ביתו, אמר רבי אלעזר, כל זה כי רצה הקב"ה לשמור את ישראל והתקין שמו הקדוש למעלה שהוא התורה וכל התורה היא שם קדוש אחד, ומי שעוסק בתורה עוסק בשמו.
  3. אדם צריך לרשום בפתח ביתו את השם הקדוש שהוא אמונת כל. כי בכל מקום שהשם הקדוש נמצא, מינים רעים אינם נמצאים שם, ואינם יכולים לקטרג על האדם, כמ"ש לא תאונה אליך רעה. כשאדם נמצא בתוך הכלל של מצוות התורה, אז הוא נשמר מפני שהכלל קובע, ואינו נסמך על עצמו כפרט.
  4. המקום שפתח הבית שורה שם הוא כעין שלמעלה המקום שפתח הבית העליון שורה, נק' מזוזה שהוא תקון הבית, ופתח הבית. מזוזה ההיא בורחים בעלי חוק ובעלי הדין אינם נמצאים לפניו. וכנגד זה למטה, כשהאדם מתקן מזוזה לפתח ביתו, וזה השם הקדוש שדי, רשום באותיותיו, הרי אותו האדם מעוטר בעטרותיו של אדונו, ומינים הרעים אינם קרבים לפתח ביתו, ואינם נמצאים שם. חייב אדם לפעול לפי החוקים העליונים, ולא משנה מה הוא חושב או מרגיש. 
  5. רבי אבא בא מלראות את רבי שמעון, פגש בו רבי יצחק אמר לו, מאין אתה בא בעל האור. איש המתדבק באש אוכלה כל יום, הרי האור שורה עמו ואינו צריך לבקש ממני. אמר לו, למדנו שחוב מוטל על אדם לקבל פני השכינה בכל ראש חודש ושבת. ומי הוא זה, זה רבו, וכל שכן מאור עליון קדוש שהוא ר"ש שכל העולם צריכים לקבל פניו, אמר רבי יצחק, אחזור עמך לר"ש ואקבל פני השכינה ואטעם אלו דברים העליונים שטעמת לפניו.

ואתחנן מ – מב שעור 14

הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם

כשטוב לישראל, מתברכים גם אומות העולם.

כדי לבנות הגנה על האדם לכוון את ליבו לאמונות הבסיסיות. 

הפנימיות נותנת את כח השמירה מבחוץ.

ע"י הדמיון יכול לנסות אדם לתפוס חוויה קודמת של שלווה וחיבור לנקודה הפנימית ועליה להישען. ע"י הדמיון מכוונים את הלב כדי לתת את הכח לשמירה ממקרים חיצוניים. רק כוונה אינה מספיקה. דרושה מסגרת של תורה מצוות והנהגות, כאשר המעשה החיצוני נדרש גם הוא כדי לגבות את השמירה הפנימית. מזוזה הכוונה למצוות התורה שאדם מעבד את המציאות להנפשה דרכה, וכך בונה מזוזה בליבו. בכל מקרה או מפגש עם המציאות, יש לבחון כיצד יעבור הוא את המזוזה שבפתח הלב. וכך יוכל להימנע ממצב של עבד כי ימלוך, תאווה גשמית במקום אמונה בשם הויה. 

  1. פרח רבי אבא, שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי–    הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. שיר זה לא כתוב מי אמרו, אלא בכל מקום שהוא סתום ולא נזכר מי אמרו, רוח הקדש שהוא מלכות, אמרו על ישראל בגלות. הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם היה צריך לומר היושב.
  2. ומשיב מי שרוצה להתפלל תפלתו לפני המלך הקדוש צריך לבקש מהעמוקה מכל דהיינו מבינה, שתשפיע ברכות למטה. כמ"ש שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' ואותה י יתרה ב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם היא העמוקה מכל מבינה ומזו צריך לבקש בקשתו להריק ברכות למקום ההוא שנק' שמים שהוא ז"א שיזונו ממנו הכל. וע"כ כתוב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם ממש דהיינו בז"א שנק' שמים, כי כשהברכות נוזלות ונמשכות מאותו המקום העמוק מכל שהוא בינה ומתישבות במקום שנק' שמים, דהיינו בז"א נמצאות אז הברכות בעליונים ותחתונים. אמנם המילה ברוך היא בחכמה, וברכה נמצאת בבינה, וכשיש ברכה אומר שבינה מחוברת לחכמה, ז"א עולה לבינה כשאו"א מחוברים. 
  3. הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים  אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ: כֵּן עֵינֵינוּ, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ  עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ, שואל מהו כְעֵינֵי עֲבָדִים ומשיב אלו הם שאר שרי העמים שהם ע שרים העליונים שאינם נזונים אלא משיורי נוף האילן, שהוא ז"א שישראל מתדבקים בו הם פרטים שמקבלים מהכלל ואינם מונהגים משם הויה, אלא בעיקר משמות אלקים צבאות ויתר השמות הנובעים משם הויה. וכשישראל לוקחים ברכות ממקום ההוא משם הויה כולם מתברכים מישראל. מכאן תפקיד לעם ישראל לגדל ולטפח את הנקודה הפנימית ע"י תורה ומעשים טובים. אם צד אומות העולם שבנפש האדם מחפש הנאה לפרטיות, אין הוא ממלא תפקידו.
  4.  כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ זו היא השפחה שהעמדנו, שהרג הקב"ה הכח שלה במצרים, דהיינו שכתוב עד בכור השפחה. כי אין הכח שלה נמצא אלא כשנמשך מתמצית השפע של ארץ ישראל שהיא המלכות, וארץ ישראל נק' גברתה של השפחה. ועל זהה כתוב, תחת שלש רגזה ארץ. זו ארץ ישראל שהיא המלכות. תחת עבד כי ימלוך אלו הם העבדים שאמרנו שהם ע שרי האומות שזהה נאמר בעת שניתנה ממשלה לאחד מהם. וזה שכתוב, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, דהיינו משעבוד השרים של האומות. שפחה כי תירש גבירתה, זו היא השפחה שאמרנו, שנאמר עליה עד בכור השפחה. בנפש האדם הרצונות הגדולים נמצאים בשמירה ע"י הגויים, רצונות שיש לפדות בהדרגה כשבאים בגלות, ועד גמר תיקון יש להיבדל מהגויים, אך אין לתת לעבד למלוך. היציאה מהגלות הנפשית, ממצרים אומרת שניתן להשתחרר משליטת שרי האומות, ולבוא לאמונה בשם הויה ולא בכוחות, באלוקים אחרים שהם רק שליחים של השם שברא יש מאין. 
  5. מצד שפחה זו יצאו כמה רוחות חוקרי דין שמקטרגים כנגד ישראל, ובאים לקטרג עליהם. והקב"ה עשה שמירה לישראל כמו אב הרוצה לשמור את בנו מכל מקרה. אמר הקב"ה לישראל כמה מקטרגים מוכנים כנגדכם, עסקו בעבודתי ואני אהיה שומר אתכם מבחוץ. אתם תהיו נתונים בבתיכם מבפנים ותהיו ישנים במטתכם ואני אהיה שומר עליכם מבחוץ ומסביב מטותיכם. כמו שישים הגיבורים סביב מיטת שלמה המלך,, כאשר ששים הוא ז"א, הקב"ה שאומר לישראל, שההגנה עליהם היא ע"י שם הויה והתורה שאז לא תהיה שליטה לכוחות הנפשיים הגויים שבנפש בריצה אחרי כבוד, עוצמה וכדומה.
  6. ובא וראה בשעה שאלו מינים הרעים קרבים לפתחו של אדם, נושאים ראשם ומסתכלים בשם הקדוש הנראה מבחוץ שד"י, שהוא שדי המתעטר בעטרותיו דהיינו הממשיך כל המוחין אל המלכות. שם הזה שולט על כולם ממנו יראים ובורחים ואינם קרבים לפתחו של האדם. כפי שבמשכן יריעות העיזים שהם דין חופים עליו, כך ההגנה באה לשמור על האדם ע"י שד מהמילה שד"י עם האות יוד שהיא החכמה.
  7. אמר לו רבי יצחק, אם כן, ירשום האדם שם הזה שדי, בפתח הבית ולא יותר, למה צריכים כל הפרשה שבמזוזה. אמר לו יפה הוא, כי שם הזה, שדי שהוא יסוד אינו מתעטר, אלא באלו האותיות כולם הרשומים ברשימת המלך דהיינו הנכתבים במזוזה שה"ס המוחין הנמשכים ע"י אותו השם, וכשנכתבת כל הפרשה אז מתעטר שם הזה בעטרותיו. והמלך ז"א יוצא בכל צבאותיו כולם רשומים ברשימת המלך שהיא המלכות, אז מפחדים מפניו ובורחים מפניו כי אחר שמתגלה ע"י שם שד"י כל המוחין אל המלכות אז מתהפך החלל להיות מזוזה.
  8. והיה של והיה אם שמוע הוא שם קדוש הויה, ממטה למעלה, כי כתוב תחילה ו"ה ואח"כ י"ה שזה מורה על החכמה שבקו שמאל שאינה מאירה אלא ממטה למעלה ועל כן נרשם השם שדי מבחוץ כנגד השם הזה. השם והי"ה מבפנים ושדי מבחוץ כי השם שדי הוא המגביל את החכמה שבשם והי"ה שלא תאיר אלא ממטה למעלה, כדי שיהיה האדם נשמר מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ, אמר רבי אבא כמה צבאות קדושים ומבחוץ, אמר רבי אבא כמה צבאות קדושים מוכנים בשעה ההיא שאדם מניח מזוזה לפתחו, כולם מכריזים ואומרים זה השער לה'
  9. אשרי חלקם של ישראל כי אז ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש, כי כולם רשומים ממנו רשומים בגופם ברושם הקדוש של ברית מילה רשומים בלבוש בעטוף של מצווה, רשומים בראשם בבתים של התפילין שהם שם של אדונם, רשומים בידיהם ברצועות של קדושה, רשומים בנעליהם בנעל של מצווה דהיינו בקרבן פסח שנאמר נעליכם ברגליכם ובחליצה רשומים בשדה בזריעה קצירה רשומים בבתיהם במזוזה בפתח, בכל דבר הם רשומים שהם בני מלך העליון אשרי חלקם. 

ואתחנן מג – מה שעור 15

אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים

מזוזה מחברת בין הפנים לחוץ, ואם יוצאים מפנימיות הלב ובאים לרצון חיצוני, הקליפה, מאבדים את קשר הברית עם הקב"ה. מפגש חיצוני עם המציאות, אינו מציאת מטרה, אלא זהו מפגש עם חומר גלם לעבודה נפשית, שמזמנת ההשגחה כדי לאפשר לך להתקדם. מכאן שכל מקרה או מפגש חיצוני יש להביאו דרך מבחן האמונה בשם הויה, ושמירה על הברית עם מקור הכוחות והבריאה כולה. 

  1. בעוד שהיו הולכים, אמר רבי אבא מה שכתוב אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם. אֹתִי עָזְבוּ זה הוא שמשקר באות רושם הקדוש, ובמה משקר בו, היינו שמכניסו ברשות אחר, כש"א ובעל בת אל נכר, שנק' בורות נשברים, כי העמים עובדי עבודה זרה נק' בורות נשברים. במקום להתחבר לשם הויה, מחפשים קשר עם שמות וכוחות אחרים. שם הויה הוא היסוד, הוא הבורא יש מאין, וכל שאר הכוחות נובעים ממנו יתברך.
  2. ושל ישראל שהיא המלכות נק' באר מקור מים חיים, זהו רשות הקדוש של האמונה הקדושה, שהיא המלכות ונק' באר מבועים שמם צלולים יוצאים ונוזלים ממנה כש"א ונוזלים מהלבנון, וכן ונוזלים מתוך בארך וכתוב מעין גנים באר מים חיים. הס"א נק' בורות נשברים אשר לא יכילו המים. תענוגות העולם הזה הם הבורות נשברים, תענוג מידי שאינו מחזיק וודאי שאינו מועיל.
  3. נהר הנמשך ויוצא שהוא יסוד משקה לכל הגן שהוא מלכות ומרוה לכל מקום ומקום כמו שהעמדנו, עד שממלא לאותו מקום של הגן, הנק' באר מים חיים שהוא יסוד המלכות שמשם נזונים העליונים ותחתונים כמש"א   ומשם יפרד.
  4. וכל אלו הצדדים של צד שמאל אינם נשקים מאותו מבוע מים נובעים משום שהם מצד שאר העמים ונק' בורות נשברים. ומי שמשקר ברושם הקדוש בצד ההוא מתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים שאינם נכנסים שם. ואותו שזכה לשמרו זוכה להישקות מאותו מבוע הנחל בעולם בא וזוכה שתתמלא הבאר ההיא העליונה שתמשכנה ברכות למעלה ולמטה. אשר הוא בעולם הזה ובבא, על זה כתוב והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. הדבר החשוב ליהודי הוא האמונה בהשם. 
  5. אוי למי שמשקר ברושם הקדוש, כי משקר בשם העליון ולא עוד אלא שגורם לאותה הבאר שהיא מלכות שלא תתברך וקוראים עליו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, דהיינו המלכות שנק' בתולת ישראל, בסוד שחוזרת תמיד להיות בתורה והעמיד ר"ש במקומו שמי שמשים עלילת דברים על אשתו הראשונה ומוציא עליה שם רע, הוא דומה כמו שמוציא שם רע למעלה במלכות, שכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שרומז על המלכות. המלכות מייצגת את תפיסת הבריאה, שהיא מתחדשת תדיר, ולכן משולה לבתולה. מי שמאמין שיש חידוש כפי שצריך, לא יוציא שם רע על המחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית. הרגש הוא גמיש, לכן יש לרכך את הלב לקבל בשמחה את החוקים העליונים. כדי לעשות תנועה נפשית הכרחית זו, יש להתגבר על הפחד משינוי ע"י מידת הגבורה, כפי שאומר דוד המלך גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ, היינו בכוח הגבורה להשיב אל הלב.
  6. וזה הולך על דרך שאמר רבי חייא בשם רבי יוסי שבתולה יורשת שבע ברכות כי מתברכת בשבע ספירות משום שבתולת ישראל שהיא המלכות יורשת שבע ברכות שה"ס שבע ספירות ועל כן נק' בת שבע שמקבלת את כל הפרטים מלמעלה והופכת להיות הכלל שלהם. כמו כן בת שבע שבה השׂביעה האמתית לקבלת הברכות.
  7. שואל, ואשה אחרת דהיינו אשה אלמנה או גרושה שנשאת לאיש, מאין הן הברכות שלה, ומשיב מהברכות של בעז ורות. כש"א ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את וגו' כי ודאי רק בתולה מתברכת בשבע ברכות, ואין אישה אחרת בסוד זה, כיון שהגיעו לשדה אחד ראו אילנות, ישבו תחתיהם. אמר רבי אבא הרי צחות לדברי תורה כאן נשב.

האובדים בארץ שור

  1. פתח ואמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו' והיה ביום ההוא, מי הוא ביום ההוא, ומשיב, אלא יום ההוא הנודע אל הקב"ה כש"א והיה יום אחד הוא יודע לה' עוד ביום ההוא כש"א ביום בא גוג על אדמת ישראל.
  2. יתקע בשופר גדול, שואל מה לנו בו מה אכפת לנו אם השופר גדול או קטן, או האם זה בכלל שופר, אם הוא שופר גדול או קטן, ומשיב, אלא הוא שופר עליון שבו יוצאים תמיד עבדים לחירות וזה הוא יובל, דהיינו בינה, שיובל עליון וגדול הוא, וכשזה מתעורר להשפיע, כל חירות העולמות מתעוררים בו, וההוא נק' שופר גדול. הוא היובל הנק שופר גדול, בו אנו מבקשים לצאת לחרות. מאה ועשרים שנות חיי האדם, ומאה עשרים צירופי שמות אלקים, שהם הדינים שאותם יש להוציא לחרות בחמישים שערי בינה. חמישים כפול מאה ועשרים שווה ששת אלפי שנים זמן התיקון. 
  3. ובאו האובדים בארץ אשור, שואל, האבודים היה צריך לומר או הנאבדים, מהו אבודים, ומשיב האובדים ממש, משום שהם בארץ אחרת אין לגור בארץ אחרת, אלא אם כן מביאים משם ניצוצות. יוצאים החוצה לא כדי לקבל שם את האור, אלא כדי לקחת רצונות ולגייר אותם לצורה של רצונות ישר-אל, ומי ששורה בארץ אחרת יונק מרשות אחרת וכאלו אינו שורה באמונה משום זה הם נק' אובדים, שאבדו האמונה, אובדים הם בכל הצדדים, למעלה ולמטה. כי כשישראל שורים בארץ הקדושה הם צדיקים וזוכים תמיד בכל, למעלה בשפע ז"א ולמטה בשפע המלכות וכשהם בחוץ לארץ אובדים כל זה.
  4. ובאו האובדים, מי הם אלו הם צדיק שהוא יסוד וכנסת ישראל שהיא מלכות הנק' אובדים מאין לנו. בכנסת ישראל כתוב על מה אבדה הארץ, דהיינו המלכות הנק' ארץ. אבודה או נאבדת לא כתוב, אלא אבדה הארץ שהיא כנסת ישראל. ובצדיק כתוב הצדיק מיוזמתו אבד, אבוד או נאבד לא כתוב אלא אבד. הרי שצדיק וכנסת ישראל נק' אובדים.
  5. ואם תאמר ובאו, מאיזה מקום באים אלו אובדים, הצדיק וכנסת ישראל שהם יסוד ומלכות ומשיב, אלא כנסת ישראל באה מהגלות. צדיק כמו שהעמידו שכתוב בשוב ה' את שיבת ציון שהוא יסוד הנק' ציון, כדי שישוב למקומו ויבא להתחבר עם כנסת ישראל. ועל כן ובאו האובדים מארץ אשור על הצדיק לשוב מהניתוק שלו מארץ ישראל. שואל, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים פירושו, אם האובדים הם יסוד ומלכות, ומשיב אלא דבר זה והשתחוו לה'. סובב על הנדחים בארץ מצרים שהם ישתחוו לה' כי ישראל אינם יוצאים מהגלות אלא כביכול עם השכינה, ואלו נדחים השתחוו לה' שהוא השכינה, כלומר תעבדו כפרטים הכפופים לכלל, ליחד, לשכינה

ואתחנן מו – מח שעור 16

ישמר צאתך ובואך

פעולה חיצונית מפעימה התעוררות נפשית פנימית.

אהבת השם היא המגדלור הנפשי לבינה יציבה.

רוגע נפשי אמיתי שורה במי שמסיר הספקות, לומד ומיישם את דברי הזוהר, ומפנים את הראייה והפירוש הנכון של המציאות.

צריך אדם לשים מזוזה בשעריו, בכניסה למה שמשער בליבו, כדי לפרש נכון את המציאות, להבין מה מוציא מתוכו, ואילו רשמים רשאי הוא לקלוט לפנימיותו. המצוות הן כמו המזוזה המורות לאדם כיצד להכניס את המציאות לתוכו, או לאיזו מציאות לצאת. 

מאחר ואין זמן ברוחניות, העולם הבא נמצא בהווה בפנימיות האדם, ניתן להגיע לפנימיות זו, ויש להישמר מה מכניסים לשם. לכן מי שלא שׂם מזוזה על פתח ליבו, יחטיא את המטרה, שהרי לפתח חטאת רובץ. 

  1. עוד אמר רבי אבא, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, שואל, ישמר צאתך נכון שהמזיקים נאחזים בחיצוניות אבל ובואך מה פירושו, הרי מי שנכנס  לביתו לפנימיותו, או לעולם הבא אינו מפחד שיהיה צריך לשמירה, ומשיב, אלא אדם הזה המשים רושם קדוש לביתו  בדברי שם העליון דהיינו המזוזה, משומר מכל כלומר המזוזה מעוררת רשימה קדושה בנפש, כמו כל מפגש עם דבר חיצוני, שבא להפעים התעוררות של רשימה נפשית. כשיוצא אותו אדם ממדורו לשער הבית, נושא עיניו ורואה הרושם הקדוש ומעיין בפתחו. כשיוצא האדם הוא מלווה אותו ושומרו, כשנכנס האדם הוא מכריז לפניו, הזהרו בכבוד צורך המלך הקדוש, וכל זה הוא משום אותו הרושם של השם הקדוש שנרשם בפתחו. מקום קדוש מסמל את פנימיות האדם, לכן יש לשמור על קדושתו. 
  2. ולא די לו לאדם שנשמר בביתו אלא שהקב"ה שומר אותו כשנכנס וכשיוצא שכתוב, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובבא.
  3. רוח רע הזה השורה בן הפתחים, אוי לו לאדם שאינו יודע להזהר ממנו ואינו רושם פתח ביתו בשם עליון קדוש, דהיינו המזוזה שימצא עמו, כי יש לו לאותו רוח רע שה"ס משמשים רעים מקטרגים בשס"ה ימות השנה, כל אחד משמש ביומו וכולם נמצאים עם האדם בכל ימות השנה ומקטרגים עליו למעלה ולמטה, וכולם נמצאים עמו ביום ובלילה ונמצאים עמו ביום ובלילה כשאין לו מזוזה, מקטרגים עליו ובלילה מצערים אותו בחלומו דהיינו בתת המודע וכן במודע
  4. כשיוצא לקטרג עליו כשהוא נכנס לביתו, משימים ידיהם על כתפיו ואומרים לו, אוי לו לפלוני בעולם הזה ובבא, משום זה צריכים בני האמונה להיות רשומים בכל, להיות רשומים ברושם אדונם היי במצוות שיראו מהם כל צדדי מינים רעים ויהיו שמורים בעולם הזה ובבא. אשרי חלקם של ישראל עליהם כתוב, ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ הם ירשו את הארץ שהיא השכינה הקדושה.

ואהבת את ה' אלקיך

  1. ואהבת את ה' אלקיך, רבי יוסי פתח, ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם וגו' בוא וראה אהבת הקב"ה לישראל, אע"פ שהעוונות גרמו שיסתלק מבניהם והתפזרו בין האומות  הוא תובע בשעה שישראל שורי בארצם ברצון ישר-אל הקב"ה משתעשע בגינתו שהיא המלכות וקרב אל ישראל ושומע קולם ומשבח אותם על זה נמצאים ברצון נכון שמביאם למטרה ונותנים יגיעה בשמחה.
  2. כיוון שגרמו עונותיהם וישראל עוון שלא שמו מזוזה, שהתייחסו למציאות החיצונית באופן מעוות גלו מארץ הקדושה, הקב"ה לא נכנס בגנותו שהיא המלכות ואינו משתעשע בו ולא עוד אלא שהוא צווח ואמר, ועתה מה לי פה נאם ה' וכתוב שם פה אשב כי אויתיה, מה פה הנאמר שם הוא השכינה אף פה הנאמר כאן הוא השכינה, כי לקח עמי חנם הוא כש"א חנם נמכרתם בגלל שהלכו למקום ריק, שהס"א קנתה אותם בכסף מזויף
  3. ומיום ההוא שגלו ישראל מארצם לא נמצאת שמחה לפני הקב"ה, ז"ש אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. וכל זה בשביל אהבתם שאהב אותם הקב"ה כש"א אהבתי אתכם אמר ה' ועל כן ואהבת את ה' אלקיך, ואהבת פירושו שצריך האדם להתקשר בו באהבה עליונה שכל עבודה שצריך האדם לעבוד לקב"ה, יעבד באהבה שאין לך עבודה כמו אהבת הקב"ה. רבי אבא אמר דברים אלו, היינו אהבה הם כלל התורה משום שעשרת הדברות שבתורה נכללו כאן. הקב"ה אוהב את ישראל, וכאשר מייצר לנו תפיסה בה ניראה שהוא מתרחק, זה כדי שנפסיק לפעול בצורה מעוות. יש לפעול 
  4. אין לך דבר שחביב לפני הקב"ה כמי שאוהב אותו כראוי, כמו שכתוב בכלל לבבך. בכל מה פירושו, ומשיב אלא בא לכלול ב לבבות אחד טוב ואחד רע, בכל נפשך, ב נפשות אחת טובה ואחת רעה ברצון לקבל וברצון להשפיע. בכל מאודך, זה כפשוטו ואינו בא לדרוש. א"ר אלעזר אפילו זה בא לדרש מהו המטעם, הוא בין שנופל לו כסף בירושה או מצד אחר, או בין שהוא הרוויח אותו, עליהם כתוב בכל מאודך עליך לתת הכל ולא משנה עם קיבלת ירושה, או ירשת כישרון מלמעלה, או נתת יגיעה להשיג יכולות כלשהן

ואתחנן מט – נא שעור 17

ואהבת את ה' אלקיך

אהבה חייבת לבוא מבחירה, שהרי אין כפיה ברוחניות.

לא ניתן לקבל את אור האהבה בלי חיבור לעתיקה קדישה

אהבה היא בחירה ביחד, חווית התענוג מהמקום המשותף, תוך ויתור על הרצון לפרטיות והבאת הישות העצמית למתן עדיפות ליחד. ואין דבר גדול יותר מהחיבור להשם יתברך, רק מסיבה אחת, שזו האמת. לכן כל עבודת השם צריכה להיות בשמחה, תוך הסכמה פנימית שתתגבר על הניסיונות.  

קמ. אמר רבי אבא על הכתוב ואהבת, מי שאוהב את הקב"ה מתעטר בחסד מכל הצדדים ועושה חסד עם כל ואינו דואג על גופו ועל כספו. מאין לנו זה, מאברהם שמשום אהבת ריבונו לא חמל על לבו על נפשו ועל כספו. כאשר צד אברהם, מידת החסד שבנפש פועלת, אין האדם דואג על גופו ואינו חס על ממונו. 

  1. על לבו רצונו היינו שאברהם לא השגיח על רצונו מחמת אהבת אדונו, על נפשו היי שלא חמל על בנו ועל אשתו מחמת אהבת אדונו, על כספו היי שהיה עומד בפרשת דרכים ותקן מזונות לכל העולם. משום זה התעטר בעטרה של חסד היי בספירת החסד כמו שכתוב, חסד לאברהם. ומי שנקשר באהבת אדונו זוכה לזה ולא עוד, אלא שכל העולמות מתברכים בשבילו ז"ש וחסידך יברכו כה היי שהחסדים שהם אותם שזכו לספירת חסד יברכו השכינה הנק' כה, הרי שאפילו השכינה מתברכת בשבילם. קודם יש לפתח את האהבה, שאז החסד יתפתח ממילא.
  2. יום אחד היה חולה רבי יוסי, נכנסו אליו רבי אבא, ר יהודה ורבי יצחק ראו אותו שהיה נופל על פניו וישן, ישבו. כשהקיץ משנתו ראו את פניו שהיו שוחקות בהשראה עליונה ראה רבי יוסי את היכל האהבה, אמר להם ר אבא, דבר חדש ראיתי, אמר להם ודאי כי עתה עלתה נפשי וראתה כבוד אלו שמסרו עצמם על קדושת אדונם שהיו נכנסים בי"ג נהרות אפרסמון הטהור והקב"ה משתעשע בהם. וראיתי מה שלא נתנו לי רשות לומר, ושאלתי להם ואמרתי, כבוד זה של מי הוא, אמרו לי שהוא של אלו שאהבו את אדונם בעולם ההוא, היי בעולם הזה, ממה שנפשי ראתה הואר ליבי ועל כן פני שוחקות. ומי יכול לזכות להגיע להיכל האהבה, מי שמוכן לוותר לגמרי על השתוקקות עצמית חזקה, ומוכן להקדיש הכל להשם. 
  3. א"ל ר אבא, אשרי חלקך, אבל התורה מעידה בהם שכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. א"ל ר יהודה, הרי שאלו החברים, זה שכתוב יעשה, תעשה היה צריך לומר, ע"ד שכתוב זולתך לשום נוכח.
  4. א"ל הרי למדנו, אבל סוד הדבר הוא היי שכתוב לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. והעמדנו נעם ה' היי השפע הבא מעתיקא קדישא שהוא הכתר הנועם שבא ממקום שנעתק מהשגה, שהקב"ה משתעשע בו, כי נועם ההוא יוצא מעתיקא. ולבקר בהיכלו היי היכל העליון על כל שהוא בינה, אף כאן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה, י שיעשה היינו  אותו עתיקא הסתום מכל, כי בו תלוי שפע זה, וע"כ כתוב יעשה לשון נסתר. אמר לו ודאי כך הוא, אשרי חלקם של אלו שאהבת אדונם נדבקה בהם, לאלו אין שיעור לחלקם בעולם ההוא שבאהבת השם שלהם זוכי שההארה שלהם היא אין סופית, זוכים לאחדות פנימית שלמה, תוך נאמנות שמירה על הברית בראיה שקטן מתבטל בפני גדול
  5. אמר ר יצחק, כמה מדורים על מדורים יש לצדיקים בעולם ההוא ומדור העליון מכולם הוא לאותם שאהבת אדונם נקשרת בהם, כי המדור שלהם נקשר בהיכל העולה על הכל, משום שהקב"ה מתעטר בזה, באהבה.
  6. היכל זה העליון על הכל נק' אהבה ועל אהבה עומד הכל, כמ"ש מים רבים לא יוכלו  לכבות את האהבה, והכל עומד באהבה, כי השם הקדוש הויה נמצא כך. י דהויה שהיא חכמה אין נפרד ממנה הקוץ שלה של מעלה שהוא כתר לעולם, כי באהבה שורה עליה הכתר ואינו נפרד ממנה לעולם. ה של הויה שהיא בינה, י שהיא חכמה אינה נפרדת ממנה ונמצאים יחד באהבה ואינם נפרדים זה מזה, וכמו זה היא ה דהויה, כמו שכתוב ונהר יוצא מעדן, שנהר היא בינה ועדן הוא חוכמה והבינה יוצאת תמיד מהחכמה ומתדבקים לעולם באהבה.
  7. ו"ה שהם ז"א ומלכות כשהם מתדבקים זה בזה, מתדבקים באהבה יחד חתן בכלה שדרכם תמיד נמצא באהבה. נמצא אשר י באות ה עם ו עם ה אחרונה מתקשרים זה בזה באהבה והכל נק' אהבה, וע"כ מי שאוהב את המלך נקשר באהבה ההיא ומשום זה, ואהבת את ה' אלקיך.

כָּל עַצְמוֹתַי, תֹּאמַרְנָה

  1. רבי יצחק פתח כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה, מִי כָמוֹךָ: מַצִּיל עָנִי, מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן, מִגֹּזְלוֹ. מקרא זה אמרו דוד ברוח הקדש. שואל כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ומי ראה שעצמות תאמרנה שירה, ומשיב אלא מקרא זה נאמר בזמן שהקב"ה עתיד להחיות מתים ועתיד הקב"ה לתקן העצמות ולקרב כל אחת ואחת למקומה, שכתוב ותקרבו עצמות עצם אל מקומו כלומר שכל אחד ידע את תפקידו כפרט במארג הכללי וכתוב ועצמותיך יחליץ, אז עתידים ישראל לומר שירה שהיא שלמות בה כל פרט עושה תפקידו בכלל.
  2. איזו שירה אומרים, ומשיב ה' מי כמוך וזו שירה  יותר חשובה ממה שאמרו ישראל על הים, כי הם לא הזכירו את השם הקדוש, אלא אחר ג מילים שכתוב מי כמוכה באים ה' וכאן מקדימים השם הקדוש שכתוב ה' מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו זהו יצר הטוב שמצילו מיצר הרע הוא חזק כאבן כמ"ש והסירותי את  לב האבן, ויצר טוב הוא בשר שכתוב ונתתי לכם לב בשר כדי להתגבר על יצר הרע יש ללמוד מהן תחבולותיו.

ואתחנן נב – נד שעור 18

בתחילה היצה"ר הוא כאורח

  1. יצר הרע למה הוא דומה, בשעה שבא להתחבר עם האדם הוא כברזל מטרם שמביאים אותו באש, אחר שהתחמם חזר כולו כמו אש יצר הרע לא נראה תמיד אותו דבר, הוא בחינת מלכות בחינת ברזל
  2. רבי חייא אמר, יצר הרע בשעה שבא להתחבר עם האדם, הוא דומה לאדם הקרב לפתח ליבו של האדם ורואה שאין מי בבית שיעכב בידו שאין האדם שולט על ליבו. נכנס לבית ונעשה שמה אורח ורואה שאין מי שיעכב בידו שיצא משם לדרכו. כיוון שנכנס לבין ואין מי שיעכב בידו הוא התמנה על הבית ונעשה בעל הבית עד שנמצא שכל הבית עומד ברשותו לו היו מגרשים אותו בפתח, זמן ההרהור, אז לא יכול היה להיכנס, כמו מחשבות שבאות והולכות, וכשאין שליטה הופך הוא לבעל הבית. בשלב ראשון לא יאמר לאדם לך לחטא, אלא גורם היצר הרע רק להסתכל על החטא, ומהרהר בדבר בלי להרחיקו, ופתאום נראה לו כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, חושב לעצמו אפשר לחטוא פעם או פעמים בלבד, ואז כבר נעשה לו להרגל מותר לדעתו. לכן כתוב וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ כלומר מחסום להגיגים, למחשבות, שהרי הרהורי עברה קשים מעברה נוטריקון מעקה. לכן חייב אדם לבנות מסך, כלי לסנן מה מותר ומה אין להכניס לליבו.
  3. אני לומד זה מפרשה של דוד שכתוב, ויבא הלך עובר אורח שמסתובב ליד הפתח לאיש העשיר, הלך היינו שקרב אל הפתח ואינו רוצה להתעכב שמה אלא ללכת לדרכו. כך הוא היצר הרע בתחילה, אשר כמי שמתקרב אל הבית, הוא מתקרב אל האדם ומעוררו לחטוא מעט וזהו רק בדרך מקרה, רואה שאין מי שיעכב בידו מה כתוב, לעשות לאורח הבא אליו, כאן הוא נעשה אורח מתארח בבית, היי שמעוררו לחטוא יותר, יום אחד או יומים כאותו אורח שמחזיקים אותו בבית יום אחד או יומיים, כיוון שרואה שאין מי שיעכב בידו כתוב, ויעש לאיש הבא אליו, כי נעשה כבעל הבית, כש"א האיש, אדוני הארץ, איש נעמי, כך הוא יצר הרע שנעשה איש, בעל הבית על האדם כי נקשר האדם לעבודתו, והיצר הרע עושה בו כרצונו. מכאן שגם כאשר קורא אדם ספרים חיצוניים, או שומעים דעות משונות, או כל הנקרא בדרכו, עליו להעביר את פירושם דרך מסננת מדויקת של החוקים העליונים כפי שמלמד בעל הסולם בתלמוד עשר ספירות. יש להחזיק כל ידיעה כמו תאוריה מופרכת, אלא אם כן יודעים להעמידה מול יסודות האמת הקבליים.
  4. ועל כן צריך האדם לשום תמיד דברי תורה עליו כדי שאותו יצר הרע יהיה נשבר על ידיהם שאין לו ליצר הרע צורר כמו דברי תורה. יצר הרע שבאדם לא רוצה לשמוע מהי האמת וע"כ כתוב, והיו הדברים האלה על לבבך וגו' על לבבך היי על ב יצריך כי יצר הטוב מתעטר עמהם ויצר הרע נכנע בהם. אמר רבי יהודה, למה צריך יצר הטוב דברי תורה, אמר לו, יצר הטוב מתעטר בהם ויצר הרע כיוון שרואה שהאדם אינו שב ואינו רוצה לעסוק בתורה, אז הוא עולה למעלה ומלמד עליו חוב ז"ש וכסילים מרים כלון. היצר לא רוצה שאדם ישמע את האמת שהיא נצחית, אלא שיצרוך תענוגות זמניים שאין בהם שום תכלית. לא בודקים את האמת על פי הרגש.

הפרשה של קריאת שמע רמוזים בה עשרת הדברות

  1. כשבא רבי שמעון, אמר הנה ודאי פרשת ק"ש רמוזים בה עשרת הדברות, וכך הוא ודאי. והיו הדברים האלה הם כלל של עשרת הדברות וע"כ יש כאן עשר מצוות כנגד עשר מצוות שבתורה, היי שבעשרת הדברות. ומי הם, ושננתם לבניך א ודברת בם ב בשבתך בביתך ג ובלכתך בדרך ד ובשכבך ה ובקומך ו וקשרתם לאות על ידיך ז והיו לטופפות בין עיניך ח וכתבתם על מזוזות ביתך ט ובשעריך י הרי עשר כנגד עשרת הדברות, וע"כ פרשות אלו הן כלל רב בתורה, אשרי חלקו של מי שמשלים אותן בכל יום ב פעמים כי השם הקדוש התקדש בפיו כראוי ישנה חשיבות שהפה ידבר דברי קדושה, שאז באים למחשבות באופן הנכון לרכישת הגיון אמוני נכון.
  2. ר אחא היה נמצא לילה אחד עם רבי אלעזר לאחר חצות לילה והיו עוסקים בתורה. פתח ר אלעזר ואמר, כי הוא חייך ואורך ימיך וג' למעלה מכל המצוות שגזר הקב"ה כשנכנסו לארץ ישראל, היתה גזרת למוד התורה משום שהשכינה אינה מתיישבת בארץ אלא בתורה ואינה מתיישבת למעלה אלא בתורה שהוא ז"א לכן אומר הראי"ה קוק שיש קשר בין אהבת ארץ ישראל ללימוד פנימיות התורה. 

כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ

  1. כי כך אמר אבי היי ר"ש, תורה שבעל פה שהיא השכינה אינה נודעת אלא בשביל תורה שבכתב שהיא ז"א והשכינה אינה מתיישבת למעלה אלא על ידי התורה שלומדים למטה. שכל זמן שהתורה נמצאת עמה יכולה השכינה להימצא בעולם, זה שכתוב כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ–לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה. על האדמה סתם שהיא המלכות. אם לא, שמבטלים לימוד התורה אינה יכולה להתקיים. שכתוב, על מה אבדה הארץ, וכתוב, ויאמר ה' על עזבכם את תורתי. על מה אבד הרצון הקדוש
  2. בעוד שהיו יושבים השפיל ר"ש ראשו ואמר, ודאי כך הוא וזהו סוד שמצאתי בספרו של רב המנונא סבא שהעמיד מקרא זה בסוד כנסת ישראל שהיא המלכות שכתוב, שארה כסותה ועונתה לא יגרע, היי ע"י שלומדים בתורה לא יגרעו הזווג והשפע מהמלכות והאם מונעים ממנה כתוב, ויצאה חנם אין כסף, כש"א אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה וכתוב נמכרתם ולא בכסף תגאלו. ומי שמונע התורה מהמלכות הוא כמי שלוקח את הבעל מהאשה ומונע אותה ממנו כי גורם להסתלקות התורה של מעלה שהיא ז"א בעלה ונשארת כאלמנה ולא אלמנה ממש אלא כמו גוף בלי נשמה, יש לה רק מנה כלומר אור ישר בלי אור חוזר, וכל זה מפני שלא באים עם אמונה. אישה הרוצה נאמנות מבעלה, תקשור אותו ללימוד תורה.
  3. ישבו ועסקו בתורה עד שהאיר היום ואחר שהאיר היום קמו והלכו. בעוד שהיו הולכים ראו איש אחד שהיה הולך בדרך וראשו עטוף. קרבו אליו והיה דובב בשפתיו ולא השיב להם כלום. אמר ר אלעזר ודאי שזה נמלך באדונו, היי שמתפלל תפלת הדרך. ישבו ר אלעזר ורבי אחא והתפללו התפלה, ואות האיש עמד על מעמדו במקום אחר. אחר שגמרו תפלתם הלכו בדרך ואותו האיש נשמט מהם. אמר רבי אלעזר, איש הזה או הוא כסיל או דרכיו אינם ישרים. אמר נעסוק בתורה כי הזמן הוא לעסוק בתורה.

ואתחנן נה – נז שעור 19

כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ

יש ואדם פוגש רצונות שאינם נראים בדיוק רצונות השם, אך כאשר נותנים להם את הכוח להתכלל בכלל של דרך השם, אז גם רצונות כאלו יכולים להיכנס לדרך השם, כאשר בוחן את הדברים מעבר לזמן ומקום.  

  1. פתח רבי אלעזר ואמר כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים, מֵרִים קָלוֹן. אשרי הם העוסקים בתורה. עד שלא הספיק לפתוח הדברים קרב אותו איש אליהם. אמר ר אלעזר, אין לנו להפסיק דברי תורה כי כל מי שעוסק בתורה זוכה לרשת ירושת הנחלה שלמעלה בכבוד מלך העליון הקדוש ז"א וזוכה לרשת ירושת נחלה בעולם הזה. ומה הוא אותו שנק' כבוד ה' היי המלכות הנק' עולם הזה שאינו פוסק מהם לעולם, ז"ש כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ היי שינחלו המלכות אותה הנק' כבוד ה'.
  2. וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן הוא ת"ח, כשאדם הולך בדרך הישר לפני הקב"ה ועוסק בתורה הנה הוא יורש לעצמו אותו כבוד ה' השכינה הקדושה והרגש היחד וכמה מגינים ומליצי יושר נמצאים למעלה על האדם וכולם מלמדים עליו זכות לפני המלך הקדוש. ואם האדם אינו עוסק בתורה ואינו הולך בדרך אדונו הוא עושה קטרוג קלון עליו, ואותו הקטגור משוטט באוויר ואינו עולה עוד למעלה, שחושב אולי ישוב האדם בתשובה, לאחר שרואה שהאדם אינו שב ואינו רוצה לעסוק בתורה, אז הוא עולה למעלה ומלמד עליו חוב ז"ש וּכְסִילִים, מֵרִים קָלוֹן כי עולה למעלה ועושה קטרוג.
  3. פו"א ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגפה וגו' שואל מה השינוי של מצרים כאן מכל שאר העמים שבכולם כתוב, ולא עליהם יהיה הגשם וכאן לא כתוב כן, ומשיב, אלא הרי העמידו החברים אשר ארץ מצרים אינה צריכה לגשם כי שותה ממימי הנילוס וע"כ אין היא בכלל של אותם הצריכים גשם, אבל הם יבוא עליהם דין אחר. כשאדם חוזר בתשובה עליו לשכוח את מצרים, בה לא יורד גשם ואת החַיּוּת מקבלים מהארציות, אלו כל אותם דמיונות ומחשבות שהיו לו קודם. יציאה ממצרים איננה רק מעבר נפשי גבוה יותר, אלא התקדמות ומעבר מטומאה לקדושה
  4. כתוב, כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם שהנהר עולה ומשקה הארץ אבל כאן  למטר השמים תשתה מים. כלומר אין לרשת רצונות של פרטיות. השאלה מהיכן מקבלים את החַיּוּת שנק מים. ממצרים מקבלים מהארציות ובישראל מקבלים משמים, מהתכלית, כי ארץ הקדושה שותה משמים תמיד. וכשישראל עוסקים בתורה הייתה שותה כראוי. ומי שמונע התורה ממנה כאלו מונה הטוב מכל העולם. נכנסו למערה אחת שהייתה בדרך, נכנס עמהם אותו האיש וישבו. 

האדם נבחן ממה הוא בוחר לקבל את האור, האם מהתכלית אליה הוא שואף, כלומר בחינת השמים, או מהשאיפה לתענוגות הארציים.

  1. פתח אותו איש ואמר, ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר וגו מקרא זה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו ולא מלה זו כמלה זו כלומר לכאורה אין התוצאה שייכת לסיבה ואין הסיבה מביאה לתוצאה. כי בתחילה אמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים טוב הוא כאן צריך היה לכאורה לכתוב מה הוא דיבר, ולא מה עשה משה. ואח"כ אומר ושב אל המחנה שאין לו קשר אל ודבר ה' ואח"כ ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש וגו'. מהו, הרי אין לו קשר אל ושב אל המחנה. א"ר אלעזר ודאי הקב"ה רוצה ביקר שלנו כי עתה חיבורנו היא בשכינה והשכינה לא תסור ממנו. מי שפתח הפתח יאמר הדבר כלומר מי שהקשה, שיענה.

פנים אל פנים

  1. פו"א ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. בכמה מדרגות עליונות ויקרות נבדל משה נביא הנאמן מכל שאר נביאי העולם, שכולם היו לפניו כקוף בפני אדם שינוי מדרגה גמור, שאר הנביאים היו מסתכלים במראה שאינה מאירה ועם כל זה לא היו נושאים פניהם למעלה להסתכל, אלא כמ"ש ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה, ולא עוד אלא שהדברים לא היו אצלם בגלוי.
  2. ומשה נביא הנאמן לא היה כן, שהוא היה מסתכל במראה המאירה, ועמד במעמדו לא צריך היה סביבת פעולה מיוחדת כדי לקבל נבואה, ממדרגתו העליונה לא צריך היה לשנות כדי לראות את המקום ואל עוד אלא שהיה נושא ראשו להסתכל כמי שאומר לחבירו נשא את ראשך ויסתכלו פניך בפני כדי שתדע דברי. כך משה פנים אל פנים נשא ראשו בלא פחד, פניו היו נשואים למעלה ומסתכל בזיו יקר העליון ולא השתנה דעתו ופניו כשאר הנביאים, כי שאר הנביאים כי היו מנבאים להסתכל, יצאו מרשותם ודעתם והשתנה זיו פניהם, ולא היו ידועים מעולם זה כלום ומשה יכול היה להחזיק בתפיסת העולם הזה וגם לראות דברים נשגבים בלי לשנות תודעה ולצאת מדעתו מפני שיודע היה לשייך כל פרט לכלל הגדול, לקב"ה, ויכול היה לשוב מיד למחנה
  3. ומשה לא היה כן כי משה באותה מדרגה עליונה ממש היה מסתכל שהוא ז"א ולא יצא מרשותו ומדעתו, כי בשעה שהיה מסתכל בזיו יקר העליון, מיד ושב אל המחנה שדבר עמהם בכל מה שצריכים ודעתו היתה מיושבת עליו כבתחילה ועוד יותר. וע"כ אחר ודבר ה' אל משה פנים בפנים, נאמר ושב אל המחנה ואח"כ נאמר ומשרתו יהושע בן נון נער ודאי שהיה יונק מתוך האהל, שהיה לומד להסתכל ברוח הקדש, כש"א והנער שמואל משרת את ה'
  4. כל זמן שהיה יהושע אצל משה היה לומד ויונק מתוך האהל שהוא מלכות ולא היה מתירא, אחר שנפרד ממשה והיה לבדו כתוב, ויפול יהושע אל פניו ארצה וישתחו שלא היה יכול להסתכל וזה היה מפני שליח אחד ומכל שכן ממקום אחר. יהושוע לא פחד כל זמן שהיה בביטול לרבו, והשתמש בכוחו.
  5. זה דומה לאדם שהמלך הפקיד אצלו כלי זהב ואבני יקר, כל זמן שנמצא אצלו היה גם המשמש של הבית אוחז בהם ומסתכל בהם, כיוון שנפטר אותו אדם מהעולם, לא עזב המלך אצל המשמש כלום ולקח הפקדון שלו. אמר אותו המשמש, אוי לי שאבדתי כל אלו דברים היקרים בימיו של אדוני וכל אלו היו בידי. לכן כדאי לו לאדם להסתופף בצילם של תלמידי חכמים שאז הוא יונק מהם תורה ונשמר. 
  6. כך יהושע בימיו של משה היה יונק כל יום מתוך האהל שהוא המלכות ולא היה מתירא אחר שמת משה ויפול יהושוע על פניו. ואני בשביל שאני נמצא בתוכם אסתכל בדברי תורה ולא אהיה מתירא אחר שאפרד מכם לא אוכל להסתכל לבדי. 

ואתחנן נח – ס שעור 20

ושננתם לבניך

לימוד תורה צריך להביא ליידי יישום מדויק.

צריך אדם לנהוג בביתו, בליבו בנחת ושמחה.

השמאל, הרצון יכול להיות אין סופי כשכפוף לימין.

קע) ושננתם לבניך ודברת בם , פירושו כש"א חציך שנונים כי אדם צריך לשנן לחדד דברי תורה לבנו כחרב שהיא ששונה בב' צדדיה כדי שיכניס בו חדוד ושמחה של תורה ולא יהיה נמצא לבו בסכלות. ודברת בם היי שכל הדברים שבורה יש לו לכל דבר ודבר דרך בפני עצמו. ודברת בם שואל, ותדבר בם היה צריך לומר, ומשיב, אלא האדם צריך לנהוג עצמו בהם ולהתנהג עצמו שלא יטה לימין ולשמאל ודברת בם, היינו תפעל בעצמך בדרך תורה, דוגמא לבנך. צריך האדם לשנן דברי התורה לבנו, בצורה מדויקת כמו חרב משני צדדיה, גם מצד החיבור לכלל, וגם הגבולות של ההלכה, כלומר מהו הגבול ולאיזו מדרגה מתייחס הדבר. ודיברת בם אומר שהאב המלמד את בנו צריך להיות בבחינת קו אמצעי בלי נטייה לימין או שמאל, הם בחינת הימין בו נמצאת ההשראה הגבוהה של הדברים, מהיסוד הרוחני, והן צד שמאל בו הגבולות ברורים.

  1. בשבתך בביתך היי לנהוג עצמו בביתו בדרך הישר ובדרך תקון שילמדו ממנו בני ביו וינהג עמהם בנחת ובשמחה ולא יטיל אימה יתרה בתוך ביתו. וכל מעשיו בבית יהיו בדרך תקון בקו אמצעי, ובלכתך בדרך להתנהג בדברי תורה ויתקן עצמו בהם כמו שצריך להנהיג עצמו בדרך התורה, הוא כמו שהתנהג יעקב בדרך ג' דברים לדורון תפילה ומלחמה, ותפלה צריך להתפלל לאדונו אבל דברי תורה הם חשובים מתפילה. ובקומך, כאשר אתה פוגש בתוכך נקודה של חַיּוּת, של גדלות, לזכור שהכל מהשם. 
  2. ובשובך, לנהוג עצמו ביראת אדונו בקדושה דהיינו הבדלת האמת בין הערכים הגבוהים ולהחשיבם ביותר.בענווה שלא יהיה עז פנים לפני אדונו. ובקומך היי לתת תשבחות לאדונו שהשיב נשמתו, כי בכמה עוונות הוא נמצא לפני אדונו, והקב"ה עשה עמו חסד והשיב נשמו לגופות וקשרתם לאות על ידכה, העמדידו על יד כהה יד שמאל שהיא כהה וחלשה מימין. ובספר אגדה אמר, ידכה היי על יד כה שהיא מלכות הנק' כה. כה יהיה זרעך.

ארבעה בתי תפלין

  1. והחברים יושבי הדרום העמידו בסודות שלהם ארבעה בתי תפלין באפן זה. קדש לי כל בכור בכור סתם הוא כנגד כתר עליון על הכל, שהוא נק' כור והיה כי יביאך כנגד חכמה, שמע ישראל ואהבת כנגד בינה, והיה אם שמוע כנגד חסד. אח"כ כלולים כולם בתפילין אשר בזרוע שמאל הנק' עז שכתוב ובזרוע עזו, ואין עז אלא תורה ואין עז אלא תפילין.
  2. והדברים אינם מיושבים אצלנו משום שהכתר העליון כולל הכל ואינו בחשבון של ד הפרשיות. והיה כי יביאך לתלויה ביציאת מצרים שהוא אותו מקום שנמצא בו חירות לעבדים היי בינה שהיא הכוח להוציא לחירות ועל כן אין דרכם של חברינו יושבי הדרום מתוקן אלא אנו מתחילים מחכמה שקדש לי כל בכור הוא חכמה ולא כתר. וכך הוא. והקב"ה שהוא ז"א מניח אותם התפילין ארבעה פרשיות למעלה וארבעה למטה בראש וביד. ארבעה הם במוח היי שהם ארבעה מוחין דז"א חכמה בינה חסדים וגבורות שהדעת מחולקת היות וזה אור מקיף ואין בו זיווג. באור פנימי זה חוכמה בינה דעת, ארבעה הם במקום שהלב שורה שהוא המלכות, משום שזה נקשר בזה, שז"א נקשר במלכות.
  3. וצריך האדם להתעטר בהם משום  שהם שם הקדוש העליון היי הויה שכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נק' עליך שכל הרצונות הארציים שלך יראו ויתכופפו לפני העליון וכל מי שמתעטר בעטרה הקדושה העליונה הזו נק' מלך בארץ והקב"ה מלך ברקיע, ז"ש מלך למעלה הוא גם כן מל למטה וכתבתם על מזוזות בתיך היי כדי שהאדם יהיה שלם בכל ויהיה שלם במצוות אדונו רשום למעלה רשום למטה אשרי חלקם של ישראל.
  4. פתח ר"א ואמר ב' כתובים מצאתי ואע"פ שהכל במדרגה אחת תלוי, עכ"ז אינם ממדרגה אחת מקרא אחד כתוב כה אמר הויה אלקים, מה בין זה לזה, ומשיב אלא בזמן שכתוב כה אמר הויה צבאות אז הדבר בא ברחמים ובזמן שכתוב כה אמר הויה אלקים אז הדבר בא בדין כל ההבדל הוא בין שם צב-אות לבין אלקים ששניהם בלשון רבים.
  5. בכתוב כה אמר הויה צבאות הוא משום ככה הזה שהוא מלכות מתברכת מהצדיק שהוא יסוד ומנצח והוד הנק' ה' צבאות, ואז הדבר בא בהמתקה כי ממקום זה בא מיסוד. וכתוב כה אמר ה' אלקי, אז כה הזו שהיא מלכות יונקת מצד הדין, ממקום גבורה עליונה דהיינו גבורה דז"א ולמדתי מאבי שהדין הוא ברחמים משום שכתוב הויה אלקים שהויה הוא רחמים ואלקים הוא דין מי שמסוגל לחבר את הדין שנק אלקים, לשם הויה, אז הדין הוא רחמים.
  6. כי אלקים הוא בכל מקום גבורה, אדני הוא בכל מקום גבורה תחתונה ועל כן ניכרים הדברים מפי הנביא על פי השם שהזכיר מאיזו מדרגה הוא מתנבא שהוא היה מתכווין לומר דבר ממקומו וזאת היו יודעים בני האמונה מאיזה מקום תלוי הדבר.

ואתחנן סא – סג שעור 21

אוֹרוּ מֵרוֹז

במלחמת היצר, הקב"ה נותן כוח להצליח בתנאי ששומרים על הברית.

  1. פתח רבי אחא ואמר אוֹרוּ מֵרוֹז, אָמַר מַלְאַךְ יְהוָה אֹרוּ אָרוֹר
    יֹשְׁבֶיהָ על שלא באו לעזור במלחמה. מקרא זה סוד הוא בסודות עליונים. בשעה שהמלך הקדוש מסר ביתו  ליד המלכה דהיינו את השליטה ללב, לשכינה הקדושה, ליחד שהוא כלי האהבה, כל כלי זיין ורמחים ומרגמות שלו הפקיד בידה, וכל אלו עושי מלחמה שלו הפקיד עמה, ז"ש הנה מטתו שלשלמה שה"ס המלכות ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, שה"ס חג"ת נה"י מצד הגבורה שכל אחד כלול מעשר וכשעושה הקב"ה מלחמה עושה באלו הגבורים עושי מלחמה שאמרנו והם נק' מלומדי מלחמה כאשר ישנה שליטה של השכינה הקדושה ניתן לה כוח ועליה לנהל דרך הגבורה את המלחמה בס"א, כח זה ניתן כשישראל מתנדבים בעצמם מכוח הבחירה שלמור על הברית ואז באים הכוכבים לעזור להם. אלו הכוכבים להם אין מספר, כלומר חסד אין סופי שמתפשט.
  2. כתוב משמים נלחמו הכוכבים ממסלותם, באותה שעה שהתנדבו ישראל לגלות רושם הקדוש של מילה בבשר, אז אותה החרב הנוקמת נקם ברית שהיא המלכות, אספה כל הצבאות שלה וכל כלי זיין וכל אלו עושי מלחמה לעשות מלחמה עם סיסרא, והכוכבים היו שופכים אש מלמעלה. אמר ר שמעון כל כוכב וכוכב יש לו שם בפני עצמו כמ"ש וכולם בשמות יקרא יש שם מיוחד לכל כוח שעוזר מלמעלה
  3. אמר להם הקב"ה אל הכוכבים הכינו עצמכם לנקום מסיסרא נקבת בני. ב' נקמות אני עתיד להפרע מה, נקמה א על שש מאות רכב שהשאיל לשרי מצרים כדי שיעשו מלחמה בישראל, שכתוב ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים. ועד נקמה של בני על שהצירו להם עד עתה, ומשום זה נדונו בב' דינים א במים וא' באש, במים כי כתוב נחל קישון גרפם באש שכתוב הכוכבים ממסלותם.
  4. ובאלו הכוכבים היה כוכב אחד שלא בא לאותה הנקמה ונתקלל לעולם אשר כשמתחיל להאיר באים שאר הכוכבים ובולעים אותו ואת כל המחנה שלו ונאבדים כולם כאחד. כש"א אורו מרוז אמר מלאך ה' שואל וכי יש לו רשות למלאך בזה שיקלל למי, ומשיב אלא זהו מלאך שכתוב בו, ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל וזה הוא שכל המלחמות הן שלו, דהיינו המלכות. המלכות היא זו שמוקיעה את הכוח שלא בא לעזור במלחמה 
  5. כי לא באו לעזרת ה' היי כשיצאו ישראל ממצרים לעזרת ה' בגבורים היי באלו ששים גבורים שהזדמנו להלחם עם סיסרא, היי ששים גבורים שסביב מטתו שלשלמה, ומלאך זה הוא סוד שכל הדינים וכל המלחמות של המלך הם ברשותו ועל זה אמר מלאך ה' וזה הוא שכתוב המלאך הגואל אותי שהוא כח הבחירה שבאדם וגו היי המלכות. ומלאך זה עתיד להיות עליון  ויקר לעתיד לבוא ובזה יתגדל השם הקדוש ובמלאך זה עתיד הקב"ה להפרע מעמים עכו"ם ועל זה כתוב ותגדלתי ותקדשתי וגו' הלכו עד שהגיעו לר"ש, כיוון שראה אותם א"ר שמעון השכינה היא כאן ודאי צריכים אנו להחזיק אנו להחזיק טובה לפני השכינה.

ואתחנן סד – סו שעור 22

הן עוד היום גדול

אין זה מספיק לימוד תורה, צריך לעסוק בתורה.

הגלות היא נקודה בה אין הרצונות פועלים את תפקידם.

כל עסק צריך להניב פירות ותוצאות רצויות. עסק התורה צריך להביא את האדם לתיקון פנימיותו. הרווח הוא חיבור לקב"ה וכלוואי אפשרות לקבלת האור. יש לפעול בהתמדה בכוח הסבלנות ובכוח התקווה.

מביא כאן הזוהר את סיפור הבאר בה מצאו האבות הקדושים את זיווגם, ומתאר את גמר התיקון. הבאר היא הנקודה הנפשית, מקור החַיּוּת שמאפשר לאדם להגיע לגאולה הפרטית. כשאדם בא בהסכמה מלאה פנימית שיש לקיומו כפרט תפקיד בתכלית הכללית, שהוא חש שהוא מקיים תפקידו מתוך בחירה, אז יכול לזכות לקבלת ההארה. 

  1. פו"א הן עוד היום גדול, כשישראל יתעוררו בתשובה לפני הקב"ה בזכות התורה ישובו לארץ הקדושה ויתקבצו מהגלות, כי ודאי יום אחד תהיה גלות לישראל ולא יותר, היי יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים והיי אלף החמישי ז"ש נתנני שוממה כל היום דווה, ואם לא ישובו אז יאמר הקב"ה הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה, בלא זכות ובלי מעשים טובים, אבל רפואה אחת יש לכם, השקו הצאן עסקו בתורה, שתהיינה נשקות ממימי התורה, ולכו רעו ותלכו למקום המנוחה, למקום טוב וחמדה של נחלתכם. ללא מעשים טובים של ישראל, עלולה הגלות להתארך. 
  2. פירוש אחר, הן עוד היום גדול, זה היום שנק' יום מהומה ומבוסה ומבוכה, אשר ביום ההוא נחרב בית המקדש וישראל נפלו בגלות, ומשום המעשים הרעים שעושים ישראל, יום ההוא נמשך ומתגדל משום שהם מאריכים לליום ההוא של הגלות מפני שאינם מרגישים ומצפים מספיק חזק לגאולה, אמנם רוצים את תוצאת הגאולה, אך לא מוכנים לשלם במטבע המועיל, היינו בלימוד פנימיות התורה. השקו הצאן הוא כמו שלמדנו היי בדברי תורה כי בזכות התורה יצאו ישראל מהגלות מעכבים את הגאולה ומחכים למקבצי-אל שיבוא ויאסוף את כל העדרים, את כל הכוחות למסך גדול בו ניתן לקבל בעל מנת להשפיע במלכות שנגנזה ברדל"א, שאז יכולו לקבל ג"ר בעל מנת להשפיע, מה שלא צלח לאדם הראשון, כלומר העיכוב הוא כשרוצים את עץ הדעת, את המטרה במקום לתת כעת יגיעה ראויה. כעת בזמן תיקון ישנם מטרות ביניים, לעבוד בצמצום ב.

הטבע של צד שמאל הוא רצון לקבל תענוג מלא, אך לא ניתן לקבל זאת בזמן תיקון. לכן חייב אדם לוותר על השאיפה משמאל של רצון לקבל תענוג לפרטיות, ולהסכים לקבל את שליטת האמונה מימין. 

  1. ישראל מה הם אומרים, היי ויאמרו לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים, היינו עד אשר יאספו כל העדרים היי עד אשר יאספו כל שאר הימים העליונים היי הספירות הקדושות וגללו את האבן וגללו דין קשה ההוא שבאותו יום השולט על פי הבאר ומשום זה נמצאת הבאר שהיא המלכות עמנו בגלות וכשתתגלה הבאר ההיא ואות אבן שהיא דין הקשה לא תשלוט עליה מיד והשקינו הצאן.
  2. ועתיד הקב"ה באחרית הימים להחזיר את ישראל לארץ הקדושה ולקבצם מהגלות, ומה הוא סוף הימים, היי אותה שהיא אחרית הימים היי מלכות שהיא סוף כל הספירות הנק' ימים. באחרית הימים הזה סובלים ישראל גלות. ז"ש בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים וכתוב וקראת אתכם הרעה באחרית הימים. באחרית הימים הוא בדיוק כי זו היא כנסת ישראל שהיא מלכות שהיא בגלות. ועם אחרית הימים זו מקבלים עונש בגלות ובזו יעשה הקב"ה נקמות לישראל תמיד, ז"ש אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים, ובכל מקום שכתוב אחרית הימים זו היא היי המלכות. והקב"ה עתיד להשיבה למקומה וז"ש והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' וזו היא שנק' יום היי יום האחרון כי כל ספירה נק' יום. 
  3. ומשהתחיל הצל להעשות היינו הסתרה כשלא מאיר ג"ר דחכמה בתחילת יום האחר אחר אלף החמישי כמו שבזמן שנחרב בית המקדש שהיה נוטה הצל להאסף. כמש"א אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב, כלומר כמו שהחורבן היה בזמן שהתחיל הצל להאסף, יום נק כשמקבלים ו"ק דחכמה ונק צל מצד שלא מקבלים ג"ר כך תהיה הגאולה בזמן שיתחיל הצל לצאת. שבזמן שיהיה יום וצל הוא סוף הגלות . ושיעור של צל הזה הוא שש קמצין וחצי קמצין שהמלכות נמצאת בהתכללות היא מדה שנק' קמצא שהוא מדת גדלו של אדם, איש בין אנשים כלומר של אדם בינוני. וזכרון של סוד זה בין החברים הוא בכתוב, כי תמול אנחנו ולא נדע כי צל ימינו עלי ארץ, כי תמול אנחנו היי בגלות ולא היינו יודעים כי צל ימינו עלי ארץ דהיינו שהקב"ה רוצה להשרות אותם צל ויום עלי ארץ. 

כל השלמות באה מכח היחוד של קו ימין עם  קו שמאל שאז גם המלכות הנמשכת מקו שמאל מזדווגת עם ז"א שהוא ימין ומקבלת ממנו בשביל ישראל כל טוב. וכן כל החורבן בא מצד הפרוד קו השמאל מקו הימין. שאז גם המלכות נפרדת מז"א שהפרוד הזה נבחן לשכינה בגלות. גם נודע שאין קו אמצעי יכול ליחד הימין ושמאל אלא ע"י שממעט הג"ר דשמאל בכח המסך דחיריק שבו, ולפי"ז נמצא כשהשמאל מתגבר ונפרד מימין אז יש בו גם הג"ר וזה נבחן לבחינת יום שאין  בו צל כי אין בו מיעוט. וכשהוא מיוחד עם הימין שולט בו המסך דקו אמצעי הממעטו מג"ר ואין בו אלא ו"ק. ואז נבחן קו שמאל לבחינת יום וצל. כי בחינת ו"ק דחכמה המאירים עם החסדים שבימין ביחד נבחן ליום שאז יש גילוי להארה. ובחינת מיעוט הג"ר שלא מקבל לפרטיות שבו נבחן לצל שפירושו העלם האור. ולפיכך בעת שעוונות ישראל גרמו שיתגבר קו שמאל על הימין ויאיר בנפרד מימין, אז נחרב בית המקדש שה"ס המלכות כי מכח פרוד קו השמאל גם המלכות נפרדה מז"א שהוא ימין. ונבחן שאז נטה הצל להאסף ולעבור מהעולם מטעם שאין צל בשמאל אלא בשעה שמחובר עם הימין ובשעה שתחתונים ישובו בתשובה ועלו מ"ן לקו אמצעי שיחזור וייחד קו ימין עם השמאל. אז תהיה הגאולה הי שהשכינה תצא מהגלות ותחזור להזדווג עם ז"א אבל אז יתעלמו ג"ר דקו שמאל מכוח המסך דחיריק שבקו האמצעי. ונמצא שיום וצל יהיו משמשים קו שמאל, וזה שמשמיענו הזוהר שכמו שהחורבן היה מחמת ביטול הצל, שהיה יום בלי צל, כך הגאולה לא תהיה אלא אם כן הצן יחזור ויתחדש וישמשו יחד יום וצל.

שיחזור ויתחדש הצל באותו זמן, כמו שנטה הצל לעבור מהעולם בשעת חורבן בית המקדש, כן יחזור ויתחדש הצל בתחילת יום האחר שהוא אלף השישי ויהיה יום וצל שישמשו אור מצד הו"ק דחכמה בחסדים וצל מצד הג"ר דחכמה הנעלמים אז תלך ותסתיים הגלות ותתחיל הגאולה שהיא יחוד ז"א ומלכות והרי אם מאיר רק ו"ק ולא ג"ר, אז זה לא גמר תיקון אלא רק גדלות של אח"פ בעליה ולא במקומו. ויכול כל מקום מחזה ויצרה ומטה בחשכות. אלא מדבר כאן על תחילת הגאולה, שרק בסופה תהיה תחיית המתים עם מומם, ולאחר תיקון המשיח תהיה הגאולה השלמה עם קבלת הג"ר. אי אפשר להגיע למטרה זו טרם תיקון צמצום ב כלומר גאולה של בחינת משיח בן יוסף, התלויה בתורה שכתוב, מציון תצא תורה. וגמר הגאולה תהיה בדבר השם מירושלים שהיא מהמלכות.

נודע שמיעוט הג"ר בא מכח מסך דחיריק הממותק בבינה הנק' מפתחא כי אז אפשר שיאירו הו"ק דכחמה בחסדים. גם נודע שמסך הזהה דמלכות הממותקת בבינה אינו מאיר בכל ז ספירות חג"ת נהי"מ של המלכות אלא בשש ספירות וחצי ספירה, כי במלכות של מלכות דמלכות אינה מאירה אלא חצי ספירה עד החזה, ומזה ולמטה חסרה, כי המפתחא היא בחינת ט"ר ולא עצם המלכות, ע"כ נפסקת בחזה דמלכות דמלכות כמ"ש זה באורך.

וז"ש כי הצל הזהה להיותו בא ממלכות דמפתחא אינו מתפשט בל הפרצוף דמלכות אלא עד החצי של מלכות דמלכות ונמצא שאין בה אלא שש ספירות וחצי ספירה שזהו מד גדלו של אדם בינוני, כלומר שהאדם נמשך מהצל שבמלכות דמפתחא, ע"כ גם בו אין יותר משש ספירות וחצי כמו במלכות העליונה. כי תמול אנחנו דהיינו כשהיינו בגלות לא ידעתנו שכל המשך הגלות הוא משום שהקב"ה רוצה להשרות צל ימינו עלי ארץ דהיינו שישמשו יחד לדעת זה לא תיאורה, אלא חיבור עם הסכמה פנימית תוך שיחרור מהרצון לקבל לפרטיות. צל על הג"ר דחכמה וימנו על ו"ק דחכמה שבחסדים. ואם היינו יודעים זה היינו יכולים למהר הגאולה כי יום וצל הוא סוף הגלות.

  1. אשרי חלקו מי שרואה אותו את המשיח ואשרי חלקו מי שלא ראה אותו, אוי למי שיזדמן בעת שיתבע אריה הגדול להתחבר בנוקביה כל שכן בשעה שיזדווגו יחד, היי ז"א ומלכות בעת הגאולה על שעה ההיא כתוב אריה שאג מי לא ירא שאז כל אומות העולם שבנפש יצטרכו ליראה.
  2.  בתחילה כתוב שאג ישאג על נוהו שזהו בגלות ובאותו זמן כשיצא ז"א לקבל בת זוגו מלכות, אז נאמר אריה שאג מי לא יירא ה' אלקים דבר מי לא ינבא. בשעה ההיא כתוב ושב ה' אלקיך את שבותך, מהו ושב, ומשיב אלא הקב"ה שם את כנסת ישראל מהגלות ושב צדיק להתחבר במקומו אז כתוב, אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. אדם צריך לראות שניתנה לנו דרך, אך עליו ללכת בה בלי לחפש הנחות ושינויים. הדרך נקבעת מלמעלה, ואפילו ניתנת לפעמים כדי לנסות את האדם. 

ואתחנן סז – סט שעור 23

מראש האצילות עד תחה"מ

מלמד כאן על השורש לבריאת האדם, שבא מעולם אצילות המייצג את התוכנית הרוחנית של האדם, שבא מזיווג של ז"א והשכינה הקדושה. נקודה זו אינה תחילה ומחשבת הבריאה, אלא המקום ממנו אנחנו יכולים ללמוד בתפיסה של ג קווים. מעל נקודה זו הכל בנוי על אמונה של שלמות בלי שום חיסרון. המציאות מורכבת משלמות אותה ניתן לתפוס רק בבחינת אמונה של שלמות הבורא וקבלת ההטבה השלמה, וחלק של פרטים, של מדע שהוא כמו גוף כלפי הנשמה. בנקודה זו יש להבחין בין המופשט הבא מז"א לבין הפרקטיקה אותה יש ליישם.

הציווי לא לאכול מעץ הדעת הוא למעשה לא לפעול את צד המלכות, הרצון, אלא רק כאשר הוא תחת שליטת הנשמה, לא לתת שליטה לתודעת הגוף. החטא היה במתן שליטה לרצון הגופני לקבל, נגזר עליו מיתה, עד שתגיע התחייה בכוח עצם הלוז.

  1. לכם בני אדם בעלי החכמה בעלי התבונה, קול קורא. מי מכם שהחכים ויודע בשעה שראש הלבן שהוא כתר גלגלתא דאריך אנפין, התקין ראש ב שהוא חכמה מוחא סתימאה הרושם ממעלה למטה וממטה למעלה, התקין צד צפון דהיינו קו שמאל שבבינה בעטרה של חפירת מים, בה רשם העומק של תהום העליון, היי עומק הבינה הנק' תהום העליון העולה ויורד בתוכו. מדרגה אחת נעלמת ירדה באלף ות"ק רשימות ובאלף ות"ק עולמות. קונאריתא הוא מלשון אריתא שפירושו אגם מים כי על אגם מים מתרגם אריתא. 

המשנה מבארת לנו ביאור מקיף כולל מראש האצילות עד תחיית המתים בקיצור נמרץ. כתר חכמה בינה וז"א ומלכות דאצילות וז"ש בשעתא דרישא חוורא שהוא הכתר דאצילות ראש א דאריך אנפין שכולו חסדים ונק לבן, היי החכמה דאצילות, תקין סטר צפון היי הבינה דאצילות ובה מאריך מעט לבאר ג הקווים  שבה, פירושו קו אמצעי דבינה שהוא המתקן את הקווים ימין ושמאל ומיחדם זהה בזה והחכמה שבשמאל מתלבשת בחסידים שבימין וז"ש אתקין סטר צפון, שקו האמצעי התקין קו השמאל שיתעטר באגם מים דהיינו ברוב החסדים שבקו ימין, היי בתקון זה דקו אמצעי שרשם שיעור ההעלם המכונה עומק אשר בבינה הנק' תהומא עלאה והוא תקן שאור קו השמאל יאיר ממטה למעלה, ונחית ואור קו הימין יאיר ממעלה למטה. היי בתוך הבינה ואחר שביאר הבינה בג' קווים שבה, מתחיל לבאר ז"א שירד מאור הבינה מדרגה אחת נסתרת שהיא ז"א שהחכמה שבו נסתרת ונעלמת באלף חמש מאות רשימות חכמה שהיא אלף וחסד מתוך הדעת שהוא חמש מאות היינו חכמה וחסד דדעת שהם רשומים בז"א דאלף וחמש מאה עלמין היי בינה וגבורה דדעת שהם נעלמים בו בינה אלף וגבורה דדעת חמש מאות ואינם מאירים להיותם בחינת השמאל דראש, ששם הארת החכמה הנעלמת בז"א שהוא מאיר בחסדים בלבד, שה"ס חכמה וחסד שבימין הראש, ונמצא שהימין שהוא חכמה וחסד שבדעת רשומים בו ומאירים והשמאל שהא בינה וגבורה דדעת הם בבחינת עלמין היי שנעלמים. ומה שמכנים אותם במספר אלף וחמש מאורת הוא שזהה מורה על קו וחצי שבראש.

כי ג קווים שבראש נק' חב"ד הם במספר ג אלפים, כי הספירות שבמוחין הם במספר אלף ונמצא שקו וחצי הם אלף ות"ק וקו הימין וחצי הימין של קו אמצעי שהם חכמה וחסד דדעת הם במספר אלף ות"ק וכן קו שמאל וחצי השמאל דקו אמצעי הם אלף ות"ק שנקראים עולמות.

קצב) תחתיו היי תחת ז"א תטייל חיית השדה אחת היי מלכות ועשר קרנים לה היי עשרה אורות, כי קרן היא לשון זיו ואור ויש עינים אל החיה כעיני אדם. החכמה נק' עינים והמלכות ה"ס פני אדם שאין החכמה מאירה רק בה וע"כ מיחס בה העינים לעיני אדם שהוא בחינת המלכות ופה מדבר גדולות היי שמשפעת מוחין דגדלות כי דבור ה"ס השפעה, כשהיא עולה הולכת ביום ונסתרת בלילה כשהיא יורדת היא נסתרת בלילה. כשהיא יורד היא נסתרת ביום והולכת בלילה וכשהיא נוסע מזדעזעים ד מגרופים שאוחזת בידה ונוסעים עמה ששים שבטים של אש, כל אחד חרב שנונה חדה משני צדדים על ירכו.

שהחכמה נעלמת בז"א שהיא בו בסוד אלף ות"ק עלמין, ומקום גילוי החכמה היא במלכות שבזכות האישה נמשכים האורות בסוד ואורו עיינין כעייני אנשא לחיותא ומשם זה יש במלכות ג מדרגות.

א כשהמלכות עולה ומזדווגת עם ז"א והיא נכללת בו שמבחינה זו היא הולכת ומשפעת ביום ובלילה היא נסתרת שאינה משפעת.

ב כשהיא יורדת לרשות עצמה טמירא ביממא ואתגליא בלילא כי בחינתה עצמה היא חכמה שביום היא נכללת בזווג ז"א ומשפעת רק חסדים שהיא מדרגת ז"א ובחינתה עצמה שהיא חכמה מתגלה בלילה בסו"ה ותקם בעוד לילה.

ג כשהמלכות נוסעת סוד ג קווים שמקבלת מז"א בזה אחר זה בג' קווים המכונים נסיעה, שאז מתגלה החכמה עם דינים קשים ומסבת הדינים שמתגלים עם החכמה, מזדעזעים ארבע מגרופי דאחידן בידהא שה"ס חו"ג תו"מ שבה, מזדעזעים מחמת הדינים שה"ס חג"ת נה"י הכלולים בקו שמאל שמקבלת שכל אחד מהם כלול בעשרה והם ששים. וה"ס הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים, סביב לה איש חרבו מפחד בלילות וז"ש כל אחד חרב שנונה על ירכו מפחד בלילות. כי שתין פולסין דנורא ה"ס ששים גבורים חג"ת נה"ם שהם שומרים מטת שלמה שה"ס המלכות הנק' מטה ושומרים אותה בעת הארת החכמה שהחיצונים לא יוכלו לינוק ממנה שמירה ע"י דינים. חרב שנונה ה"ס הדינים הקשים, על ירכו ה"ס היסוד שמשם יוצאים ומתגלים משפיעה בלילה מבחינת השלמת כלים והעבודה שעושה לרכישת אמונה. וצריכה שמירה כשבאה להאיר לתחתונים מפני החיצונים.

קצג) עלה ברצונו להוציא אדם שליט למטה על כל מה שקורה בעולמות שהוא הכלל והם הפרטים הבאים לשרתו והתקין בחיה האחת הזו שהיא המלכות, עפר דק מלכות שעושה אור חוזר כלול מכל הספירות נשב בו והתפשט בארבע רוחות העולם היי שהתפשט לגוף לארבע רוחות העולם. ד חתיכות מהגוף התגלגלו אחד למעלה שהוא נצח ואחד למטה שהוא הוד שתפקיד האדם לאחוז בשמים ובארץ שה"ס הרגלים המכונים נו"ה ואחד לצפון שהוא יד שמאל שה"ס גבורה ואחד לדרום שהוא יד ימין שה"ס חסד נו"ה הם בחינת חכמה וימין ושמאל הם בחינת חסדים.

עפר דקיק ה"ס מלכות הנמתקת כל כך בבינה עד שהמלכות הנק' עפר אינה נתפסת ונחשבת כולה לבינה ונק' משום זה עפר דקיק. שז"ס וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה. אדמה ה"ס הבינה המכונית בעפר הנלקח מן האדמה שכולו בצורת אדמה שהיא בינה, אלא שכלול מכל עשר ספירות שבצמצום ב נולד בבחינת נקודים, כלומר יש בכל ספירה נקודה מפסקת, ויש לו בכל ספירה רצון. הכלל של האדם מלכות דאצילות, לכן כל פרט שבו נובע מכאן. עיקרו של האדם ז"א דאצילות, ויש בו גם את בחינת המלכות, הנקבה, זכר ונקבה בראהם.

קצד) אילן אחד גדול וחזק שהוא עץ החיים היי ז"א נתחבר והזדווג בענף יפה אחד שהוא המלכות, שמראהו היא שמחת הכל, כש"א יפה נוף משוש כל הארץ, בו הזדווג והוציאו רוח אחד נסתר ומילא לאותה עיסת העפר והאדם קם על רגליו, והמליכו על כל העולם והשליטו על כל, ז"ש תמשילהו במעשי ידיך, הצטווה על אותו האילן שהוא עץ הדעת שלא לאכול ממנו ולא שמר המצווה. השי המלך את רוחו של אדם אליו ואותה החיה שהיא המלכות לקחה את הרוח מן האדם. גבילו פירושו עסה מלשון גביל.

קצה) אז הכינו ז"א ומלכות כלי אחרת דהיינו גוף חדש אחר והאדם קם ביניהם בקשר של נפש מצב קטנות עדיין בלי נשמה רוח החקוקים בין מלאכים קדושים שהתאחדו בציור העטרות של מלאכים קדושים שהתאחדו בציור העטרות של המלאכים. שמקודם החטא היה לו נר"ן מאצילות וגוף מבחינת בריאה ואחר שחטא ניתן לו גוף אחר מעולם הזה ונר"ן מבחינת המלאכים הקדושים ירד האדם ממדרגתו לאחר החטא, ולמרות שלא זאת חשבו מלמעלה למנף את החטא כדי להתגבר ולעלות למדרגה גבוהה יותר.

קצו) הדורות שלאחריהם של אדם וחווה נתפשו בחטא שלהם דעצה"ד ונגזרה עליהם מיתה שלולא החטא היה אמור לחיות לנצח שלבסוף הרוח שלהם נשלף מכלי ולבוש ההוא שלהם היי הגוף והגוף מת ואח"כ נגנז בעפר בין רגבי נחל שהוא הקבר מלשון מתקו לו רגבי נחל וכל המתים נסתרו ונגנז בעצם אחת חזקה שנשארה מהכלי ההוא דהיינו עצם לוז שאינה נרקבת בקבר ונק' ג"כ בתואל הארמי, שיהיו נבנים ממנו בתחילה ויקומו מחנות מחנות ויתערו שנית בארץ ישראל היי ע"י גלגול מחילות יבואו כולם לארץ ישראל ומשם תגמר שלמות תחיתם שיתוקן החטא ויבולע המוות לנצח

ואתחנן ע – עב שעור 24

מראש האצילות עד תחה"מ

האמונה הגדולה היא שהבורא הוא הטוב השלם, וברא את הבריאה יש מאין.

מתוך אמונה זו, רשאי האדם לחקור, דהיינו לבוא כשותף ע"י קו אמצעי.

אדם צריך להיבנות לפני תבנית עולם האצילות, דהיינו קביעות בקדושה. רק בניה אֳמוּנִית יכולה להיות שלמה ולא להיפגם. ומאחר ושלמות נבנית ע"י אמונה, צריך האדם לבוא לשותפות עם הבורא. 

שלב ראשון מחייב עיצוב צורת מחשבה המקבילה לעולמות העליונים. היסוד הראשוני אומר שיש להחזיק באמונת חכמים גם אם רואים בגשמיות ההיפך. 

עצם הבריאה היא המלכות, ליבו של האדם, שצריך להרגיש עצמו משמעותי שרוצה לקבל.

באצילות בזיווג בין הקב"ה לשכינה הקדושה, נברא עולות בריאה יצירה ועשיה, שהם בחינת הגוף, ונברא אדם שהוא פנימיות העולמות. את ההטבה השלמה צריך לקבל האדם, שנברא עפר מן האדמה, כלומר רצון עם התכללות במידת ההשפעה. 

את הרצון לקבל הגדול, האדם לא מסוגל להקדיש לכלל, ליחד, לכן עליו לנעול אותו. ומאחר ולא הצליח אדם ראשון בכך, נולד קו שמאל הוא קין ראשון ורק אחריו הבל, ואז שמאל הרג את הימין. 

כעת התיקון הוא, כשמגיע רצון עצמי יש לנעול אותו, ומותר להשתמש רק ברצון שניתן להפכו להשפעה. כלומר התיקון הוא בניית מסך נפשי על הרצון הגדול לקבל, ובכך מרפא את כל המומים.  

קצז) ועתיד הקב"ה ללוש אותו העפר הקודם של אותו הכלי היי הגוף הקודם לחטא עצה"ד ממש. ולהכניס בו עיסה דקה מן הדקה כשאור הזה שבעיסה כדי שיטפח ומאותה העיסה שהיא צחות שלמעלה, יתתקן ויתישר הכלי השלם כעין שאמר הכתוב, ומעיין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. משום שהנח ההוא מרבה אהבה בעולם וכשאותו המעיין הקדוש יצא ויכנס בו בנחל השיטים אז יתקן ויתיישר ולא יהא בקלקלו כבתחילה.

מתחילה נברא גופו של אדם מבחינת עולם הבריאה שהוא בחינת בינה ואע"פ שנאמר וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ועפר הו מלכות, אמנם מן האדמה כתוב, ואדמה שה"ס בינה הנק' אדום האדם נברא מעירוב של מלכות ובינה. היי מלכות דבריאה אשר מלכות זו היא כמו בינה והעפר אשר שם אינו נתפש ואינו ניכר שהתקין בחינת מלכות היי שהיתה חומר זך דקה מן הדקה עד שלא היתה נתפסת כלל. ולפיכך היה הגוף נצחי שנקרא לבושי אור, שלא הייתה בו שום אחיזה לקליפות. אבל אחר שחטא בעץ הדעת טוב ורע נפל ממדרגתו ונבנה גופו מעולם הזה מגדלות כלי הקבלה בחינה ד הנתונה לצמצום. הנקודה החיצונית שמגרה נקודה זו נק עץ הדעת טוב ורע, מנעולא ומפתחא. שהוא נמשך מבחינת המלכות הנק ג"כ עץ הדעת טוב ורע. מטעם שיש בה ב נקודות, מנעולא ומפתחא שמנעולא הוא בחינת מלכות דמדת הדין הבלתי נמתקת בבינה שעליה רובץ צמצום א והמסך שלא לקבל מאור העליון היא המלכות המעורבת וממותקת בבינה שהיא ראויה לקבל כל האורות העליונים כמו הבינה. ומאלו ב נקודות נבנית המלכות וכן גופו של אדם, ואם אדם זוכה נגנזת נקודה דמנעולא ונקודה דמפתחא שולטת במלכות ואז האדם ראוי לקבל כל האורות העליונים לפי מדרגתו. כאשר מדבר על העולם הזה, אינו מדבר על העולם שנתפס כאן בחושים בתודעה של זמן ומקום, אלא בחינה ד של גדלות כלי הקבלה, בחינה שאפשר יהיה לתקן את העצם אלא רק בגמר תיקון, זה לב האבן, הרשימות שנגנזו ברדלא ואם האדם אינו זוכה אז בזמן תיקון נגנזת מנעולא וניתן לתקן חלקית בהתכללות במפתחא מתגלה בחינת המנעולא ונגלה שהיא מכלות המצומצמת ואז פורחים כל האורות מן האדם. כמ"ש כל זה לעיל שע"כ נק' המלכות עץ הדעת טוב ומטעם זכי הא טוב לא זכי רע.

ומשום זה עם אכילת עצה"ד נפלו למדרגת עץ הדעת טו"ר ונגזרה המיתה על האדם והבאים אחריו מכאן שלפני כן הגוף היה נצחי כי הגוף ירד לבחינת המלכות מבחינת עץ הדעת טוב ורע, שהם הכלים דנקודת המפתחא שהוא מקבל מן המלכות והם נמשכים מז" ספירות שלה שכל אחת כלולה מעשר והם ע' ספירות שמהם נמשכים שבעים שנה לאדם ובסופה של המלכות מתעוררת נק' המנעולא ולפיכך כשנקודה זו מתעוררת על האדם, תיכף פורחים ממנו אורות החיים הוא מת הסתלקות של אור החכמה, אור החיים, שלא ניתן לקבל את בחינת מנעולא. ולפיכך אחר שבעים שנה מוכרח האדם למות עם גילוי המנעולא, היי בהגעת זמן לגלוי המנעולא. אמנם אם לא זה האדם מתגלה עליו המנעולא גם מקודם שהשלים ע שנותיו שז"ס כרת ומיתה בידי שמים.

לא נטר פקודא אתיב מלכא רוחא לגבי, שאותו הרוח דאצילות לקח ממנו הקב"ה היי הגוף מבחינת עץ הדעת טוב ורע, שיש בו אחיזה לקליפה וע"כ אם זכי הוא טוב, והוא מוכרח למות אחרי ע שנה, שתחת הרוח דאצילות נתנו לו רוח ממקום המלאכים שבעולם היצירה ואין חיותו שלמה ונצחית, שכל הדורות אחריו שיצאו ממנו נתפסו בעונם של אדם וחוה שלהיותם צאצאיו גם הם קבלו גוף מבחינת עץ הדעת טו"ר ונגזרה המיתה גם עליהם היי שהרוח יוצא מהם לבסוף ומתים.

כל התיקון שלנו בששת אלפי השנים הוא תיקון חטא אדם הראשון. אנחנו מאמינים בהישארות הרצון שהוא נצחי, שהבריאה נצחית, לכן לוקחים את הרצון וקוברים אותו, וצריך להאמין שיקום לתחיה.

להאמין בתחיית המתים, אומר להאמין שהבריאה נצחית.

ונודע שכל העצמות נרקבות בקבר חוץ מעצם קשה אחת שנק' לוז, או בתואל הארמי בתואל נוטריקון ביתו של האל, כלומר שהרצון לקבל נצחי שבא מהבורא, עצם הבריאה, שבתחילה היא נלוזה מפני שנמצאת תחת הצמצום. בתחיית המתים נתקן את המום בארץ ישראל, ברצון ישר-אל והוא מטעם המבואר שפירושו כי העצם הזו היא מבחינת מנעולא צמצום א ששורשה גנוז במלכות כל ע שנות חיים ולפיך אינה יכולה לקבל מזונות. וגם אינה ראויה לקבל מזונות להיותה בחינת מלכות המצומצמת שלא לקבל אור עליון. ולפיכך כל העצמות שהם בחינת מפתחא וקבלו מזונות מהמלכות הנה בשעת מיתה שנגלה שלא היו ראויות לקבל מזונות. יש בהן אחיזה לקליפות וצריכות להרקב משא"כ אותם העצם שהיתה תמיד בבחינת מנעולא ולא קבלה שום מזונות ממלכות אין לקליפות במה להאחז בה וע"כ אינה נרקבת בקבר.

וז"ש אתטמרו ואתגניזו היי שנגנזים בקבר היי בעצם הלוז שזה יהיה בגמר התקון אחר שתתוקן מלכות דצמצום א והמלכות תהיה ראויה לקבל אור מבחינתה עצמה, היי מבחינת מנעולא. הנה אז כל הגופים שמתו מחמת גילוי מנעולא יקומו עתה לתחיה. כי עתה גם המנעולא ראויה לקבל אור, ומתחילה בעת שיקומו לתחיה יבנה כל הגוף מכלים דמנעולא בלבד להיותו ראוי אז לקבלת אור העליון כמו הכלים דבינה בעצם הנק בתואל יקומו בתחיה. עכ"ז צריכים להמשכת קדושה מבינה וע"כ כל המתים שיעמדו לתחיה בכל מקום שהם צריכים לבא לארץ ישראל ושם מקבלים השלמה מבינה. כי שם הם מקבלים קדושתם האחרונה.

סוד התחיה, שחוזר הקב"ה ללוש עפר הראשון של האדם של אותו הגוף ממש שמת, היי מבניין הנמשך מעצם המנעולא שנשאר מאותו הגוף היי שיכניס בו המסך דבינה עליונה שישמש בבניין הגוף לחזקו ולהשלימו כמו שאור בעיסה שזה נעשה בארץ ישראל. ומעיסה זו של הבינה שהיא צחות הבינה שלמעלה ויתישר מאנא דכשרא היי שיקבל גמר תקונו. 

וז"ש שעתידים המתים לעמוד במומם ואח"כ יתרפאו ויהיו שלמים בכל, ואז ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד שיזכו לכלי שלם היינו כלי עם מסך. שאע"פ שאחר גמר התקון מקבלת המעולא כל תקונה עכ"ז כיוון שהמנעולא ה"ס הרצון לקבל הגדול שהייתה במלכות דצמצום א ע"כ אחר תקונו יש בו ג"כ מרצון לקבל ההוא שמשם היו כל המומים שבגוף. היי עם על המומים שהיה לו בגוף הראשון מטעם שליטת הרצון לקבל כי המנועלא הוא שורש השורשים לרצון לקבל הזה ואח"כ ולאעלא ביה גבילו דקיק שאז יתרפא מכל המומים.

כגוונא דאמר קרא ומעיין מבית ה' יצא שה"ס הבינה והשקה את נחל השטים שה"ס הגופים שעמדו לתחיה עם כל המומים שבהם למה לא ריפא אותם מקודם התחיה, כי הרצון לקבל הזה מרבה החביבות והתענוג כי מדת התענוג היא לפי מדת הרצון לקבל. אלא שצריכים לישר אותו שיהיה מוגבל לקבל, אלא שצריכים ליישר אותו שיהיה וקבל לקבל על מנת להשפיע וזה נעשה ע"י הארות הבינה כי הרצון לקבל מקולקל כמו בתחילה שבזה הוא מתרפא מכל המומים שהיו בו ולהבין היטב עניין הרצון לקבל צריך לעיין בהקדמה. כלומר ע"י הוספת הרצון העצמי לכוח ההשפעה של הבינה, יגדל התענוג מהתהליך ומהתיקון. 

קצח) ואלו שאינם זוכים יקומו להיות נדונים בין מלך העליון ז"ש ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם, אז כתוב, כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ה' כן יעמוד זרעכם ושמכם.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן.