הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת עקב י-יב | מתקדמים | שיעור 4

עקב י - יב ​​ שעור 4

כשטוב ליחד, טוב לכולם.

צריך להרגיש את הפרטיות, אך מתוך בחירה לקבל תפקידו השייך לכלל.

בה במידה שאדם קשור לכלל, הכלל משפיע עליו.

ברכה בכוונה מייצרת את היחד.

ככול שקשורים יותר לכלל, כך תורמים יותר לכולם וגם לעצמנו. מכאן שיש לכוון בברכה להביא את התענוג הפרטי לטובת הכלל.

במילה ברוך מכוונים חכמה ובינה, המקור העליון.

אתה, החסד שאומרים לשון נוכח, שבעל החסד מרגיש את ההטבה.

השם, מידת התפארת שבאה להליכה בקו אמצעי.

אלוקנו, מעורר את הגבורה שהמלך הוא בחינת בינה.

בתפילה ישנה תנועה ממטה למעלה וממעלה למטה. כאן המתפלל מתכופף ואומר בכך שהוא מוכן לוותר לגמרי על עצמו, הכל בחינת חסדים מכוסים. בכוח זה ניתן להתגבר כל אומות העולם, כלומר על כל הרצונות החיצוניים, ומוותרים על תענוגות מזויפים. ​​ 

יב) המילה הויה שבברכות, היא קו האמצעי שבז״א, האמונה בכל הצדדים. המילה אלוקינו שבברכות, צד השמאל דז״א, הכלול בימין שלו והימין כלול בו, ונכלל זה בזה להיות אחד. ועד חג״ת דז״א נקשרו הברכות בז״א. וכיוון שאלו חג״ת דז״א התברכו, כולם שלמטה מתברכים.

יג) ואחר שחג״ת דז״א מתברכים ולוקחים ברכות לעצמם, חוזרים כולם כלולים כאחד למקור, בינה בפעם הראשונה כשעלו החג"ת וחזרו למקומם, הם עלו בקטנות כשהנ"י היו נפולים ולא יכולו לקבל אור הגדולת, כעת כשירדו וקיבלו חזרה את הנה"י שלהם למדרגתם, חוזרים למקור, לבינה. כי הם אינם יכולים לחזור לאותו מקום מטרם שהתברכו. כיוון שהתברכו מקודם, חוזרים ונכנסים לבינה, לקחת ברכות יתרות אחרות להשפיע למטה. ומטרם שהם מתברכים, אינם נכנסים ואינם חוזרים לבינה. כמ"ש, ולא ייראו פניי ריקם.

יד) וכשחוזרים לבינה ונכנסים שם, אז נקרא אותו מקום מלך, המילה מלך שבברכה, כי הבינה לא נקראת מלך, זולת כשאלו חג״ת דז״א, מתקרבים אליו ומתברכים כשידם מלאה והמלך נקרא מלך, כשהשרים שלו באים אליו, כשהם עשירים, ויש להם כל מה שצריכים בלי חיסרון, אז הוא מלך. מלך למטה, המלכות, בעת שספירות דז״א מעטרים אותה די סיפוקה בעטרות קדושות. וכאן, בברכה שנקראת מלך, מי הוא המלך? הוא העולם אשר קידשנו וציוונו, הבינה. ומשום שהוא עולם שאינו מגולה לחוץ, והוא סתום, קורא לו כך בדרך סתום, לשון נסתר, קידשנו, וציוונו, ולא בלשון נוכח, קידשתנו וציוויתנו. וע״כ לא נקרא אלא בדרך סתום.

טו) ולעולם, הימין, שהוא חסד, נקרא אתה לשון נוכח. וע״כ, כוהן כפוף ראשו למקום ההוא, אתה, בכל ברכה וברכה של תפילת שמונה עשרה, שמשתחווה בתחילת הברכה ובסוף הברכה. ועולם התחתון, מלכות, כשנקשר לימין, חסד, ומתדבק בו, נקרא מלמטה למעלה ברוך. ואינו נקרא ברוך, זולת במקור שהתדבק בו, החסד, שנכנס בתוכו, ומילא אותו, שאז נקראת המלכות ברוך שלא ניתן להשפיע רק חוכמה, צריך גם חסדים. כאשר כופף ראשו במילה אתה, אומר שמוותר על הג"ר ומקבל חסדים להשפיע למלכות. אתה, שבברכה, הוא כוהן, חסד, להידבק בו. וע״כ בתפילה אדם כורע בברוך, מלכות, משום שהוא עולם כפוף למעלה. וזהו השינוי בין ברוך שבתפילה, בין ברוך שבשאר ברכות. ברוך שבשאר ברכות הוא בחו"ב. וברוך שבתפילה הוא במלכות. והכול הוא להשפיע ברכות לכל העולמות.

מראות הסולם

יט) בעלייה הב׳ לישסו״ת, כשחג״ת דז״א מקבלים המוחין דחב״ד, נקראים אז ישסו״ת מלך. ולפיכך יש לכוון עלייה הב׳ הזו במילה מלך, של הברכה. כי ישסו"ת לא נקראת מלך, זולת כשאלו חג״ת דז״א, מתקרבים אליו, כלומר, רק חג״ת שבעלייה ב', והמלך נקרא מלך, כשהשרים שלו באים אליו, כשהם עשירים מסופקים, כי בעלייה א׳ שחג״ת דז״א היו עניים מחוסרי כל, בקטנות שבכלל לא היה להם גדלות וכאן עליהם לשנות את הטבע שלהם, אין ישסו״ת ז"ת דבינה נקרא מלך משום עלייתם. אלא עתה, בעלייה ב', אחר שכבר קיבלו הארת ו״ק, והכלים דחג״ת נה״י דז״א כבר נקשרו זה בזה, ומקבלים בעלייה הזו את המוחין דחב״ד, אז נקראים ישסו״ת מלך השאלה כיצד אתה בא לברך, האם מתוך גדלות כלומר שכבר יש לך, או מתוך מסכנות, האם אתה בא לקבל על מותרות שזו מתנה, או על ההכרח שזו צדקה. כי עתה הם עשירים, ויש להם לחג״ת כל מה שצריכים, בלי חיסרון. המלך שלמטה, מלכות, נקראת מלך, כשאלו החג״ת דז״א, שנעשו לחב״ד, משפיעים לה המוחין שלהם. בעת שז״א משפיע לה עטרות הקדושות, ג״ר, אז נקראת המלכות מלך כלפי התחתונים.

הבינה נק מלך כשהשרים עולים אליה לקבל, מלכות נק מלך כשמקבלת מז"א את אור הגדלות

כ) וכאן, בעלייה ב', נקראת מלך, מי הוא מלך? הוא העולם אשר קידשנו וציוונו. כי ישסו״ת נקראים העולם, וג׳ מוחין חב״ד שז״א מקבל להשפיע אל התחתונים. אשר, הוא כתר שעל המוחין. קידשנו הוא חכמה. וציוונו הוא בינה. על, זה מצוּוה ועושה, ת״ת ויסוד, שהם קו אמצעי, המייחד חו"ב. ויש הרבה דרכים בזה.

כא) ולעולם, הימין, שהוא חסד, נקרא אתה. שבכל מקום שנאמר אתה, הוא חסד. כשהמלכות נקשר בחסד, הוא נקרא מלמטה למעלה ברוך, כלומר, שהמלכות ברוך, רק באורות דו״ק, המאירים מלמטה למעלה. מפני שנקשרת בחסד, קו ימין, המאיר בחסדים בלי חכמה. שבמלכות הוא ו״ק, מפני שהיא צריכה לחכמה וחסדים יחדיו, שזהו שמקבלת מז״א, קו האמצעי, הזקיפה שבהויה. ואינו נקרא ברוך, זולת במקור שהתדבק בו, החסד, שנכנס בתוכו, ומילא אותו, שכשממלא את המלכות בחסדים, אז היא נקראת, ברוך. וזה שצריכים לכוון בברוך, שבברכות התפילה. אתה, שבברכות התפילה, הוא כוהן, חסד, להידבק בו, שצריך לכוון שהמלכות תעלה ותכלול עצמה בחסד.

כב) יש ג׳ בחינות: כריעה, השתחוויה, וזקיפה.

בכריעה בתפילה אומר המתפלל שהוא מוריד את הנ"י כמו קינון הציפור, השתחויה מוריד את הראש, וזקיפה מקבל חזרה את ההארה. טרם כפיפת הראש מצביעים בכך על הרצון לחכמה. כאשר אומרים את המילה הויה ומזדקפים, מכוונים לקו אמצעי, מורה על גדלות שיש לו חכמה וחסדים יחד.

א. כריעה, כריעת הברכיים וראשו זקוף, שפירושו חיסרון של ג״ר. כי כריעת הברכיים היא ביטול נה״י דכלים, והחסר נה״י דכלים חסר ג״ר דאורות, מטעם ערך ההופכי שיש מאורות לכלים. וזקיפת הראש עם כל הגוף, מורה על רצון לקבל חכמה, שהוא כריעה טרם כפיפת הראש מצביעים על הרצון לחכמה, שאנו כורעים במילה ברוך, מלכות, שמורה שהמלכות צריכה לחכמה, כי ע״כ הראש זקוף, ומורה שהיא חסרה מחכמה. וע״כ הברכיים כפופות, שמורה שאין שם ג״ר.

ב.השתחוויה, כפיפת הראש בלבד, שמורה שאין צריך לחכמה אלא לחסד, כי חפץ חסד הוא, וע״כ כופף ראשו, שהם כלים דג״ר. וזהו קו ימין דז״א, המקבל מאו״א, ואינו חפץ בחכמה אלא בחסדים. וע״כ משתחווים במילה אתה, קו ימין.

ג. זקיפה כשאומרים אדנות בשם הויה, שכל ג׳ חלקי הגוף חב״ד חג״ת נה״י זקופים, שמורה שיש לו חכמה וחסדים ביחד, וע״כ ראשו זקוף וגם הברכיים זקופות. וזהו קו האמצעי, ת״ת. ע״כ זוקפים במילה הויה, קו האמצעי, הכולל הכול ​​ חסדים וחכמה

כג) וע"כ בתפילה אדם כורע בברוך, משום שהוא עולם כפוף למעלה, כי המלכות כפופה, שחסרה ג״ר וראש, וכפופה למעלה לז״א, שאינה יכולה לזקוף את עצמה מעצמה, אלא ז״א צריך לזקוף אותה, כמ"ש, נפלה מצד עצמה לא תוסיף קום בתולת ישראל ,אך ז"א יכול להקימה שפירושו, שהמלכות לא תזדקף מעצמה, אלא בעלה יקים אותה. ע״כ צריכים לכרוע בברוך, שמורה על המלכות הכפופה. וזהו השינוי בין ברוך שבתפילה בין ברוך שבשאר ברכות, כי בברוך של ברכות המצוות וברכות הנהנין, אנו מכוונים בברוך להמשיך שפע מלמעלה למטה. כי ברוך של ברכות המצוות והנהנין, מורה על או״א עילאין, שממשיכים משם המוחין לישסו״ת, ומישסו״ת לז״א, במילים, אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם. ומז״א למלכות ולתחתונים בשאר מילות הברכה. אבל כאן במצוות בתפילת עמידה, ממשיכים מלמטה למעלה, שמעלים הברכה עד למלכות, ובמילה ברוך מעוררים את המלכות בכריעה, לקבל חסדים מאתה. ואח״כ לקבל זקיפה מהויה כדי לקבל חסדים וחכמה יחד. ואח"כ מעלים אותה לקבל מאלוקינו, בינה. ואח״כ מאלוקי אבותינו, חכמה. ובשאר המילים ממשיכים השפע מלמעלה למטה. הרי שבברכות התפילה מכוונים מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, שלא כבברכות המצוות והנהנין, שמכוונים מלמעלה למטה, להשפיע ברכות מלמעלה למטה, מאו״א לישסו״ת, ומישסו״ת לז״א ולמלכות ולתחתונים. חוץ מברכות התפילה, שהם תיקון אדונם. הן עולות מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כי מתחילים במלכות בכריעה. ולחסד שהוא אתה. ולז״א, הויה. ואלוקינו, בינה. ואלוקי אבותינו, חכמה. ומשם ממשיכים מלמעלה למטה עד לעוה"ז. ​​ עד המברך עצמו וכל השלבים שבדרך.

כד) במילה ברוך שבברכת תפילת שמונה עשרה, אדם כורע בו בברכיו, כי מלכות כפופה, חסרת ראש וג״ר, כי כפיפת הברכיים מורה על חיסרון של נה״י דכלים וג״ר דאורות, הנקראות ראש. ולכפיפת הראש מכוונים באתה, שמורה על הכוהן, חסד דז״א, המקבל חסדים מאו״א עילאין, וע״כ אינו מרגיש שחסר הכלים של ג״ר, אלא שכופף הראש, ג״ר, שמורה שאינו רוצה בחכמה אלא בחסדים. אבל החסדים האלו הם ג״ר, משום שחכמה אינו חסרה לו, שזה מורה כפיפת ראשו חסדים מכוסים, ראש היות חסרון החכמה אינו מורגש בו, שאינו רוצה חכמה. ונמצא שכפיפת הראש הוא הראש שלו, ממש כאו״א עילאין. כי אחר שיש לז״א התכללות מחכמה, נבחן החסד שלו כמו אוירא דכיא דאו״א, שאינם מקבלים חכמה לעולם. וכופף ראשו באתה, משום ש"אתה" נקרא ראש, החסד המרומז באתה הוא ראש, אע״פ שהוא חסדים בלי חכמה. שזה הרמז, שכוהן נוטל בראש, לרַמז, אע״פ שהוא חסד לבד נחשב לו לראש, והוא תמיד ראש, משום שמקבל מאו״א שזיווגם אינו נפסק. ומשום זה הכריעה היא בברוך, שמורה על המלכות, שצריכה חכמה, כי ראשה זקוף, ואין לה חכמה, שזה מורה הכריעה. וע״כ היא חסרת ראש. וכפיפת הראש היא באתה, שמורה שדוחה חכמה שבראש, ובוחר בחסדים בלי חכמה, שמקבל מאו״א, שהם ראש וג״ר, כמו חכמה. ולולא כפיפת ראש של הכוהן, חסד, לא היה לו ג״ר, כי זקיפת הראש מורה שצריך חכמה. ואם צריך, הרי הוא בחיסרון כמו המלכות. אלא כפיפת הראש מורה על ג״ר של חסדים, מחמת דחיית ג״ר דחכמה. שזה תלוי בזה. אדם יכול להרגיש שלם כאשר מוכן הוא לכפוף ראשו.

בכל ברכה מברכות התפילה, כשהכוהן מגיע למילה אתה, שמורה על מידת החסד דז״א, הוא כופף ראשו, כדי להמשיך ג״ר דחסדים מאו״א, שאי אפשר להמשיכם, אלא ע״י כפיפת הראש. והמלך, כשכורע בתחילת שמונה עשרה, אינו זוקף עד שמסיים תפילתו. משום שהקב״ה אמר אל הלבנה, לכי ומעטי את עצמך, ועוד לא הזדקפה הלבנה, המלכות, ממיעוט הזה. כי זקיפת המלכות אינה מעצמה, אלא ע״י ז״א בעלה כמו שנאמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. כי אחר מיעוט הירח, שירדה המלכות מחזה ולמטה, אין לה מעצמה כלום, והן חכמה והן חסדים צריכה לקבל מז״א. כמ"ש על זמן ששת אלפים שנה, נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל. כי לא תוסיף קום מעצמה, אלא בעלה יקים לה. ולפיכך אין זקיפה זו, שאנו זוקפים הראש במילה הויה, שבברכות התפילה, נחשבת אל המלכות עצמה לזקיפה, אלא לעת"ל בגמה"ת, שייתקן מיעוט הירח, אז יקום המלכות מעצמה. כי הנביאים לא ניבאו אלא עד ימות המשיח, ולא בגמה"ת. ולפיכך המלך, שהוא מרכבה לעצם מידת המלכות, אין לו זקיפה מטרם גמה"ת. כי מזמן שנאמר ללבנה, שתמעט את עצמה, לא זקפה את עצמה עוד, אלא נפלה ולא תוסיף קום. ולפיכך גם המלך, שהוא מרכבה אליה, אין לו זקיפה עוד אחר הכריעה. עד גמה"ת, שייתקן מיעוט הירח. המלכות לא יכולה להשלים התיקון טרם שבילע המוות לנצח