הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת כי תצא י"ט-כ"א | מתקדמים | שיעור 7

כי תצא ​​ יט - כא  ​​​​ שעור 7

יראת חטא קודמת לחכמתו

השם עוזר למי שמצטער על הריחוק מהשם.

אדם מקבל מילוי על הצער מהחיסרון אותו מבקש.

כל הבא להיטהר מהגאווה, מסיעין אותו מלמעלה.

לא המדרש העיקר, אלא המעשה לשם שמים.

המעשה הוא פעולה למעלה מהדעת, היינו ביטול ויראה, הוא העיקר. הביטוי לגאוותן הוא שאינו רואה עצמו כפרט כחלק מכלל, אין בו ביטול/יראה, ואין חוכמתו מתקיימת ומתהפך לו הכל לדין. ​​ 

נב) ומשום זה העמידו בעלי המשנה, לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. ובמקום אחר אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו מתקיימת וכו' יראת חטאו היא אמא עלאה בינה הנקראת תשובה. חכמה היא אבא עלאה וכשמקדים ה הקטנה היי מלכות שהיא מצווה שורה עליו תורה שהיא ז"א שהוא ו וכשמקדים יראה שהיא ה עליונה לחכמה שורה עליו חכמה שהיא י ונק בן היי בן י"ה ומכאן בנים אתם לה' אלקיכם. כדי להגיע ליראת חטא יש להשיב המלכות לבינה. קיום החוכמה אומר שמתקבלת הארה, זאת ניתן להשיג כאשר מקדימים ביראת חטא. טוב לו לאדם להקדים את בינה, את היראה לחכמה. ללא יראה שהיא ביטול לעליון, כשמבקשים לקבל לפרטיות, לא מקבלים. לא ניתן לקבל אור בלי כלי, ולא בונים כלי בלי שמצטערים על חסרון הכלי.

נג) וזהו זה שמי י"ה לעולם. וזה זכרי ו"ה שמי עם י"ה בגי' שס"ה זכרי עם ו"ה בגיר מ"ח וכולם בגי' תרי"ג היי תריג מצוות שנתנו לבנים קדושים שיהיה להם חלק בשמו, ז"ש כי חלק ה' עמו. כאשר מבטל עצמו כחלק, כפרט, אז יכול להתכלל ביחד.

נד) וכשמקדים תורה למצווה או חכמה ליראה מתהפך השם עליו לבחינת נוקבא למדת הדין, כעין זה הוה"י כי כשהשם ביושר יורה למדת הרחמים, וכשהוא למפרע יורה על מדת הדין, שמתהפך לו הכל לדין, וקשים מזונותיו שבתורה כקריעת ים סוף שאינו מזין את נשמתו בתורה, ואינו מרגיש שהמאור שבה מחזירו למוטב. וכעין זה יהיה הגאולה, אם זכו יזככו עצמם יצאו ברחמים, ז"ש בטרם יבא חבל לה והמליטה זכר. ויצאו ברחמים ואם לא מקדים רחמים יצאו בצער, וטוב שיקדים צער ודין להמשיך הרחמים, ומשום זה העמידו חכמים בעלי המשנה לפום צערא אגרא. יש להקדים יגיעה כדי להגיע לגאולה ברחמים, אחרת ישקע בצער, שהרי אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו. קשים מזונותיו בתורה, כקריעת ים סוף, שקשה לגאוותן להגיע לקרבת השם, מאחר ומחזיק בחוכמתו הוא במקום להביא דבר בשם אומרו. קשה לאדם לתת יגיעה בלוותר על עצמו, אך זו הדרך להגיע לדבקות.

נה) והיציאה של הנפש היי כשנולדת לעולם מקודם שיצאה יש לה צער, היי חבלי לידה, ואחר שיצאה היא ברחמים. וסוד הדבר בבכי יבואו ואח"כ ובתחתונים אובילם, ומשום זה ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. ויצאו ברחמים וכמו ששלח הקב"ה ליונה, כי נח הוא בחינת יסוד ולא מצאה מקום לנוח. כמ"ש ולא מצאה היונה מנוח כך שלך ר"מ בתחילה, ששלח לו שמשום שלא מצא מקום להסתר ממנו, ע"כ נגלה לו. לא מצאה היונה, שהיא בחינת הנשמה מנוח לכף רגלה, שיודעת שעולם הזה הוא רק מקום אימון, ולא מחפשת את המנוחה לגוף, אלא לנשמה. אסור לאדם למצוא מנוח בעולם הזה, אלא עליו לתת יגיעה וצער על ריחוקו מהשם, כי לפום צערא אגרא.

פירוש, יונה זו הנשמה שעליה הרמז וישלח את היונה מאתו וגו' היי שהקב"ה שלחה לעולם הזה. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, היי שהייתה נע ונד ביסורים בעולם הזה שלא נהנה מעולם זה אלא התיגע לתיקון עצמי ולתשובה, ליראת חטא, משום זה ותשב אליו, שזכתה לתשובה, וזכתה לשוב לשורשה שסבלה ייסורים בעולם זה. ועד"ז אמר ר"מ לר"ש שלפיכך נגלה אליו, ומשום שכבר הסתיר עצמו ממנו בכל המקומות שהיה אפשר להסתר שמה, וכיוון שאין לו עוד מקום להסתר את עצמו ממנו, על כן נגלה אליו. שמכל זה אנו למדים שצריכים להקדים מלחמות וצער ודין ויסורים מטרם שזוכים לרחמים כי לפום צערא אגרא. אדם לעמל יולד, עליו לתת יגיעה ולהרגיש צער מריחוקו מהשם.

נו) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, היי שראה שכולם חייבים ולא נמצא בהם איש יהיה זוכה לצאת מהגלות. ומשום זה מיאנת ללכת שם ואמרת שלח נא ביד תשלח. והרי אתה עתה כמו בזמן ההוא של יציאת מצרים. בך, עם ישראל יתקיים כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ובגלות האחרון יש לך עמך ב משיחים משיח בין יוסף ומשיח בן דוד שהם כנגד ב כנפים של היונה, שהיא השכינה, כי אתה בגלות הד' כגוף ואין לך כנפים. ולא עוד אלא בתחלה היו ישראל כגוף ואתה ואהרן כב' כנפים של היונה, ובהם פרחו ישראל מן הגלות.

אין מצווה שלא נכללו שם עשר ספירות.

נז) אין מצווה שלא נכללו שם עשר ספירות, בתיבה כתוב, תחתיים שניים ושלישים תעשיה היי שלוש קומות לכלול בה כהנים לוים ישראלים שהם חג"ת והתיבה בכללה שהיא השכינה עמהם. תורת ה' שהיא השכינה היא רביעית ההין היי רביעית לחג"ת, ד' אות רביעית בשם הויה. ומשולשת שמקבלת שלש אותיות יה"ו להשלים אותה לשם בן ד' הויה, ועשר מדרגות הנכללות בה, היי שמקבלת אותן בשביל ישראל, שהם יוד ה"א וא"ו ה"א עשר אותיות שיתקיים על ידיהם בישראל ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו' בנים אתם לה' אלקיכם שזכיתם שיראת חטא קודמת לחכמתכם. כי שם הזה הויה במילוי אלפין, ממשלתו על צלם האדם לא על גופו, ועל כל אבר ואבר שלו. לכן צריך אדם לקבל את ז"א דאצילות, את הקב"ה כמלך עליו. וכך בכל מצווה ומצווה יש לכלול בה ימין שמאל ואמצע, הכנעה הבדלה והמתקה, שהכנעה קודמת לכל.

דגים וחגבים אין טעונים שחיטה.

נח) המצווה שלאחר זו לדון בדיני חגבים שלמדנו דגים וחגבים אינם צריכים שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותה תורה לא ניתנה לדגים וחגבים, אך כאשר פועלים איתם בחיצוניות בדרך אסיפתם, מעוררים בכך תנועה נפשית. כך בעלי המשנה אינם צריכים שחיטה, ממלאך המות, אלא שנאמר בהם ויגוע ויאסף אל עמיו. מה דגי הים חיותם בים, אף תלמידי חכמים בעלי המשנה, חיותם בתורה, ואם נפרדים מהתורה, מיד מתים, שהם התנינים במשנה שבה גדלים תניני הים. ואם אלו שביבשה, כלומר שאין בהם תורה, יפלו למים דהיינו לתורה, ואינם יכולים לשוט, היי תלמיד שלא הגיע להוראה ליראת החטא ומורה, הם מתים. אבל אדם שהם בעלי הקבלה, הם למעלה מכולם בהם נאמר וירדו בדגת הים ובעוף השמים שהם בעלי המשנה התנינים. התנין הגדול זה נחש בריח, שהוא כנגד והבריח התיכון בתוך הקרשים שהוא קו האמצעי תפארת. יראת חטא נראית במי שמבי דבר בשם אומרו. וכאשר מייחסים כל דבר לתבונה שלהם, רואים שאינם יראי חטא, שאם ראית איש חכם בעיניו, תקווה לכסיל ממנו.

נט) בזמן שהתנינים בעלי המשנה יש בהם מחלוקת ומקשים זה לזה, נמצא אחד בולע את חבירו כדגי הים, שהגדול בולע את הקטן וזה הוא תלמיד קטן שלא הגיע להוראה, ומורה שחייב מיתה. ואם הם שווים זה לזה ששניהם גדולים ויש בהם מחלוקת וקושיא נאמר בהם לסוף ואת והב בסופה והעמידו שפירושו אהבה בסופה, כי והב פירושו אהבה.

שבמחלוקת לשם שמים, כל אחד יכול להביא את הצד שלו למקום המשותף, לכלל.