055 – דף היומי – הקדמת זהר הסולם עמודים קז-קח

שם המאמר: "דטעין חמרי"

הדרך המובחרת להתקשרותו של הנברא עם מבורא מבין ב' הדרכים הקיימות
בשיעור זה אנו ממשיכים את מאמר "דטעין חמרי", בביאור ב' הדרכים האפשרויות להתקשרותו של הנברא עם הבורא, בשימת דגש על הדרך הרצויה מבין השתיים.

מסביר הזוה"ק שישראל קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, והיות שאדם הוא מדרגת בינה שפירושה השפעה, אזי יש ביכולתם של ישראל להתגבר על כל הדינים. מצב זה בו ישראל מתגברים על כל הדינים בכוח הבינה שהיא כוח ההשפעה, מתראה כצורת האריה שבבחינת 'החסד', היורד לעכל את בחינת 'הזבח', אשר בא מצד ההשפעה ולא מצד הרצון לקבל לעצמי המתראה כצורת הכלב. צד האמונה שבאדם, המייצג את בחינת 'משה' שבתוכו, הוא שמקשר את הנברא לבורא, באופן שכאשר האדם שרוי באמונה אזי אריה יורד לעכל את זבחו, כלומר את הכוונה שבמעשיו.

אותו הגורם להסתלקות האמונה, הנמדד דרך המצוות שבין אדם לחברו הוא, העדר הרצון לאהבת השכינה וקיום הרצון לאהבה עצמית, הבאה לידי ביטוי בצורתו של הכלב הצווח הב הב – הב לי מהעולם הזה, הב לי מהעולם הבא.  ולא זו בלבד אלא שאף בתפילות הכיפור צווח : "הב לנו מזון וסליחה וחיים, הב לנו כתיבה לחיים", ונמצא אם כן שאף אותו החסד שעושה, לא עושה אלא לצורך עצמו כאומות העולם – "דכל חסד דעבדין לגרמיהו עבדין" [כל חסד שעושים לטובת עצמם הם עושים].

כדי להגיע לבחינת אמונה זו של משה רבינו, על האדם לחבר את בחינת נו"ן שערי בינה (נשמה) לבחינת 'משה', דהיינו בעת שאדם משיג את בחינת 'בינה' (נשמה) יש באפשרותו להשיג את בחינת 'משה'. מדרגה זו של בינה [בחינת 'חקיקה'] היא בחינה העולה בשם 'סלע', כנגד הנקודה הפנימית ולעומתה מדרגה זו של מלכות היא בחינה העולה בשם 'צור', כנגד הנקודה החיצונית. מסביר הזוה"ק, שחטאו של משה רבינו היה בהכאתו את הסלע ב' פעמים, בזמן שבקשתו של הבורא ממשה רבינו הייתה לדבר אל הסלע ולא להכותו.
הקדמה זו נצרכת לצורך הבנת כל פתרון בעיות החיים, באופן שכאשר האדם רוצה לקנות שלום, עליו לדבר אל הסלע ולא להכותו, היות שהדיבור הוא השלכה של הנשמה והכאה היא השלכה של הגוף, ונמצא אם כן שבעת בה האדם מבחין בנשמה ובצד הפנימי אשר למולו, הן בחינוך הן בלימוד התורה והן בשארי התחומים, אזי עליו לפעול אלו הנקודות הפנימיות בדיבור, המייצג אותה ההשלכה של צד הנשמה.
מסיים הזוה"ק בתיאור אותו האדם העומד על פרשת דרכים, באופן שרוצה להשיג אותה המטרה של דביקות הבורא, אלא שאינו יודע הדרך לכך, ומסביר שישנו מטה עליו חקוק שם הוי"ה [חקיקה בשמא קדישה מורה על בחינת בינה שהיא מדרגת החרות, שממנה נמשכה קדושת השבת בסוד אור החכמה. וגליפין קדישא מורה על המלכות שהיא רק גליפה ולא חקיקה, כלומר רק השלמת כלים, אבל לא מקבלת אור השבת ממש. וב' חקיקות הללו היו כלולות במטה בלי הכר כנ"ל בסוד – מלכות שעלתה לאמא דאצילות, עד שאין להבחין בה אם היא מלכות או בינה, כי מלכות התכללה באמא עילאה], שהוא אשר מטה את האדם לדרך זו או אחרת, בכוח האמונה שבבחינת 'משה', הנקנית על-ידי התורה.